ע"פ 7258-12
טרם נותח
שלמה מלול נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 7258/12
בבית המשפט העליון
ע"פ 7258/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט א' שהם
המערער:
שלמה מלול
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' שפסר), שניתן בתאריך 28.08.2012 בתיק ת"פ 23589-10-11
תאריך הישיבה:
י"ז בניסן התשע"ג
(18.03.13)
בשם המערער:
עו"ד שגיא זני
בשם המשיבה:
עו"ד ארז בן ארויה
בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע (כב' השופט י' שפסר) ב-ת"פ 23589-10-11, מתאריך 28.08.2012.
להלן נביא בקצרה את הנתונים הדרושים להכרעה.
2. המערער הורשע על-יסוד הודייתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר כלל חמישה אישומים, בגין חמישה אירועים שונים. כתב האישום המתוקן ייחס למערער את העבירות הבאות: עבירה אחת של הצתה (לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), שלוש עבירות של חבלה במזיד לרכב (לפי סעיף 413ה לחוק העונשין) ועבירה אחת של היזק לרכוש בזדון (לפי סעיף 452 לחוק העונשין).
3. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, ובית המשפט המחוזי הנכבד גזר על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ו-10 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור (או ינסה לעבור), במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, אחת מהעבירות שבהן הורשע. כן נדרש המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.
4. כתב האישום המתוקן, שבגינו הורשע המערער, מתאר כאמור חמישה אירועים שונים. נביא תחילה את הרקע לאירועים, כפי שעולה מחלקו הכללי של כתב האישום המתוקן, ולאחר מכן נביא בתמצית את האירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן.
על-פי חלקו הכללי של כתב האישום המתוקן, המתלוננת, אשר שימשה כמנהלת אגף החינוך במועצה האזורית אשכול (להלן ולעיל: המתלוננת), היתה הממונה במקום העבודה של מי שהייתה רעייתו של המערער בזמן ביצוע המעשים, מושא כתב האישום המתוקן. עוד עולה מחלקו הכללי של כתב האישום המתוקן כי המעשים שיתוארו להלן נעשו על רקע תחושותיו של המערער שהמתלוננת אחראית לנטל עבודה רב מדי שהושת על מי שהיתה רעייתו באותה עת.
האירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן לפי מידת חומרתם (ולא לפי סדר הופעתם בכתב האישום המתוקן):
אירוע ההצתה: על-פי האישום השלישי בכתב האישום המתוקן, בתאריך 04.08.2013, בסמוך לשעות הצהריים, הגיע המערער לביתה של המתלוננת כשהוא מצוייד במצת, הצית שולחן מכוסה מפה שהיה במרפסת הבית ועזב את המקום במצב דברים זה. עוד עולה מכתב האישום המתוקן כי כתוצאה מהמעשים המתוארים התלקחה אש במרפסת הבית, כך שנגרם נזק משמעותי לכל תכולת המרפסת ועשן ופיח שחדרו לתוך הבית גרמו לנזקים נוספים.
אירועי החבלה לרכב (אירועים אלו מתוארים באישומים הראשון, השני והרביעי): על-פי האישום הראשון, בתאריך 25.07.2011, בשעה שלא הובררה במדויק, הגיע המערער לביתה של המתלוננת, ניגש לרכבה, עקר את המראה הימנית של הרכב וחיבל במגב האחורי שבו. על-פי האישום השני, בין התאריכים 29.07.2011 וה-30.07.2011, במועד שלא הוברר במדויק, הגיע המערער לביתה של המתלוננת, ניגש לרכבה, חיבל בחוט ה-"דלקן" של הרכב והוציא את "שסתום הניפוח" (בשפה המדוברת "ונטיל") מהגלגלים הימניים של הרכב על מנת להוציא מהם אוויר ולגרום בכך לנזק. על-פי אישום הרביעי, בתאריך 28.08.2011, בין השעות שמונה לתשע בערב, הגיע המערער לקיבוץ סמוך לביתו של בן-זוגה של המתלוננת, ניגש לרכבה של המתלוננת (אשר חנה שם), חיבל בחוט ה-"דלקן" ועקר את "מהדק חוטי החשמל" של הרכב.
אירוע ההיזק לרכוש: על-פי האישום החמישי, בין התאריכים 08.09.2011 וה-11.09.2011, במועד שלא הוברר במדויק, הגיע המערער למשרדי המועצה האזורית, מקום עבודתה של המתלוננת, וחיבל בשלט עם הכיתוב: "מחלקת החינוך", שניצב במקום החנייה השמור לשימוש המתלוננת. החבלה בשלט התבטאה בעיקומו עד לקיפולו.
5. בתאריך 16.07.2012, במסגרת הדיון שבו הרשיע בית המשפט המחוזי הנכבד את המערער, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד, לבקשת בא-כחו ובהסכמת באת-כח המשיבה, על עריכת תסקיר מבחן למערער. כן נעתר בית המשפט המחוזי הנכבד לבקשת בא-כח המערער שישונו תנאי חלופת המעצר שחלו על המערער, כך שישהה במעצר בית "ישובי" בעיר אילת (כלומר נאסר עליו לצאת מתחומי העיר אילת, למעט מטעמים מסוימים), גם זאת בהסכמת באת-כח המשיבה. כאן נעיר, כי תסקיר שירות המבחן לא הוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד, בסופו של יום, וזאת נוכח קשיים של שירות המבחן באיתור המערער, לאחר שנעצר בשנית בגין הפרת תנאי חלופת המעצר, ובשל ויתורו של המערער בפני בית המשפט המחוזי הנכבד על הגשת תסקיר כאמור.
6. בתאריך 28.08.2012 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד סקר במסגרת גזר-דינו את טיעוני הצדדים לעניין העונש ואת העדויות והראיות שהובאו בפניו. לאחר מכן עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על חומרת מעשה ההצתה שביצע המערער ועל פוטנציאל הנזק הרב שהיה גלום בו. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי הוא מצא חומרה מיוחדת דווקא בהתמשכות פעילויותיו הפליליות של המערער לאורך תקופה, שהביאה לפגיעה משמעותית בשגרת חייה של המתלוננת. כן הביא בית המשפט המחוזי הנכבד בחשבון את הנזק הממשי שנגרם למתלוננת ולמשפחתה. לצד כל אלו שקל בית המשפט המחוזי גם שיקולים לקולא, וביניהם:
(א) אבחונו האינטלקטואלי והנפשי של המערער ומצבו הרגשי בעת ביצוע המעשים – כפי שעלו מהדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד (אותם לא אפרט משיקולים של צנעת הפרט).
(ב) היעדר עבר פלילי למערער; העובדה שאם ייאסר המערער זה יהיה מאסרו הראשון וההנחה כי ניתן למצוא הליך שיקומי למערער עם שחרורו ממאסר.
(ג) הודייתו המיידית של המערער במיוחס לו, תוך חיסכון זמן שיפוטי, והבעת חרטה מצדו על מעשיו.
(ד) נסיבות חייו האישיות הקשות והמשפחתיות של המערער, לרבות הליכי פירוד מרעייתו ונתק מכאיב בינו לבין ילדיו.
7. לאחר ששקל את מכלול השיקולים שפורטו וכן בחן את הפסיקה הרלבנטית (המציגה קשת ענישה רחבה בכל הנוגע למעשים המיוחסים למערער) – גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את עונשו של המערער והשית עליו את העונשים שפורטו בפיסקה 3 שלעיל.
טענות הצדדים
8. בהודעת הערעור העלה בא-כח המערער את הטענות הבאות:
(א) בית המשפט המחוזי הנכבד לא איזן כראוי בין אינטרס ההרתעה והגמול לבין האינטרס ה-"שיקומי-טיפולי" של המערער. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה כשלא מיצה את האפיק השיקומי והסתפק בכך שקבע כי: "אניח לזכותו של הנאשם [המערער פה – ח"מ], כי היה נמצא בעניינו אפיק שיקומי כזה או אחר, עם שחרורו ממאסרו".
(ב) בית המשפט המחוזי הנכבד סטה, לשיטת בא-כח המערער, מעקרון "הענישה האינדיבידואלית". בהקשר זה הפנה בא-כח המערער לפסק-הדין ב-ע"פ 7989/10 מדינת ישראל נ' חניף (04.04.2011).
(ג) בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כשלא נזקק לתסקיר שירות מבחן טרם שגזר את דינו של המערער. בא-כח המערער טען כי היה מקום להמתין עד להגשת תסקיר שירות מבחן, וזאת חרף הודעת קצינת המבחן בדבר הקושי באיתור המערער. בא-כח המערער הרחיב בטיעוניו בדבר חשיבותו של תסקיר שירות המבחן ובמיוחד הדגיש הסניגור את הטענה שקבלת תסקיר שירות מבחן צריכה להיות ה-"כלל" במקרים שבהם עומד על הפרק עונש מאסר בפועל (גם כאשר הדבר איננו מתחייב על-פי הדין), ואילו השתת עונש מאסר בפועל ללא תסקיר שירות מבחן צריכה להיות החריג לכלל. בהקשר זה הפנה בא-כח המערער ל-ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177 (1993).
(ד) בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לנתונים שונים שיכלו לשמש, לשיטת בא-כח המערער, כשיקולים לקולא, וביניהם: היעדר עבר פלילי למערער; תרומתו של המערער לצה"ל בו שירת 25 שנים כמכונאי ובוחן רכב; הודייתו המוקדמת של המערער והבעת החרטה מצדו; היקף הנזק שנגרם בפועל למתלוננת, אשר לשיטת בא-כח המערער לא היה משמעותי, והאפשרות שהמתלוננת תתבע את המערער בעתיד בתביעה נזיקית; הנתונים העולים מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית שנערכה למערער, ומדו"ח השחרור שלו מבית החולים, לרבות מצבו הנפשי של המערער ונסיונותיו לפגוע בעצמו; התפרקות התא המשפחתי של המערער.
(ה) בית המשפט המחוזי הנכבד לא הביא בחשבון את הצורך להימנע מענישה מאחורי סורג ובריח כאשר "לא מדובר בעבירות ברף הגבוה של עבירות ההצתה", וכאשר יש סיכויי שיקום משמעותיים.
9. בדיון שהתקיים בפנינו חזר בא-כח המערער על חלק מהטענות שהעלה בהודעת הערעור וכן הוסיף וטען כי התקיימה "זליגה" של עובדות מכתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן, וכי העובדות ש-"זלגו" שימשו בסיס להחמרה בעונשו של המערער. טענה זו התייחסה לאורך התקופה שבמהלכה נמשכו מעשיו של המערער כלפי המתלוננת, אשר "התקצרה" בעקבות השמטה מכתב האישום המתוקן של אירוע נוסף, מאוחר יותר, שהופיע בכתב האישום המקורי. בהקשר זה נטען כי אורך התמשכות המעשים היווה גורם לחומרא בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.
10. בא-כח המשיבה השיב במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו לחלק מהטענות שהעלה בא-כח המערער, וגרס כדלקמן:
(א) המערער הוא שויתר על הכנת תסקיר המבחן, ולפיכך איננו יכול להלין היום על גזירת עונשו ללא תסקיר.
(ב) לא הייתה "זליגה" של עובדות מכתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין במפורש, בפיסקה 1 של גזר-הדין, כי המערער הורשע בגין אירועים שהתקיימו בחודשים יולי-ספטמבר 2011 (האירועים המופיעים בכתב האישום המתוקן). על רקע אמירה זו, ניתן להבין את קביעתו, שלפיה: "המעשים בוצעו... בפרק זמן של כשלושה חודשים", לאמור: יולי, אוגוסט וספטמבר.
(ג) לאחר שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בהרחבה נסיבותיו האישיות של המערער, עמדה בפניו "תמונה כוללת ומפורטת לגבי מיהו אותו נאשם ש[הוא] עומד לגזור את דינו".
(ד) העונש שהושת על המערער איננו חורג ממתחם הענישה המקובל, ובוודאי שלא במידה משמעותית. כן הדגיש בא-כח המשיבה כי בית המשפט המחוזי הנכבד מצא חומרה יתרה בהימשכותם של המעשים ובאופיים – ונתונים אלו מצדיקים החמרה בעונשו של המערער.
דיון והכרעה
11. לאחר עיון בחומר שהוגש לנו ושמיעת טענות הצדדים – הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להדחות.
את טעמינו לתוצאה זו נפרט מיד בסמוך.
12. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בחומרת העונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית הבולטת על פניה בגזר הדין (עיינו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.01.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (04.03.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (04.03.2009)).
13. לאחר שבחנו את פרטי האירוע, מושא כתב האישום המתוקן, ואת השיקולים השונים לקולא ולחומרא שנזכרו בגזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, הגענו לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו איננו בא בגדר אותם מקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בחומרת העונש שהושת על המערער. נדון עתה בטענות השונות שהעלה בא-כח המערער כסדרן ובנימוקים לדחייתן.
14. לא מצאנו ממש בטענת בא-כח המערער כי בית המשפט קמא סטה מהאיזון הראוי בין האינטרס "השיקומי-טיפולי" של המערער מצד אחד ובין האינטרסים של ה-"הרתעה" וה-"גמול" מצד שני, או מעקרון "הענישה האינדיבידואלית".
אכן, על בית המשפט הגוזר את דינו של נאשם מוטל לבחון כל מקרה לגופו ולערוך איזון בין האינטרסים הציבוריים של "גמול" ו-"הרתעה" לבין נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם (עיינו: ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני (21.02.2008)), ואולם, כפי שציין בית המשפט הנכבד קמא בגזר-דינו יש חומרה מיוחדת במעשה ההצתה, שלגביו נאמר כי: "ראשיתו ידועה אך אחריתו מי ישורנה" (ראו: ע"פ 4702/11 סבג נ' מדינת ישראל (27.11.2011); עיינו: ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.04.2007)). כמו-כן, עבירת ההצתה, בה הורשע המערער, "כורכת עמה לא רק נזק לרכוש אלא גם סיכון ישיר לחיי אדם" (ראו: ע"פ 2122/03 כהן נ' מדינת ישראל (21.07.2003)). בנסיבות המקרה, מושא הערעור דנן, אנו סבורים, כי בית המשפט המחוזי הנכבד ביצע נאמנה את מלאכת האיזון אותה נדרש לבצע, ובהקשר זה נציין כי מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שראה חומרה יתרה במסכת האירועים השלמה שהטילה אימה על המתלוננת ומשפחתה לאורך תקופה ושנזקיה ממשיכים לתת את אותותיהם עד היום, על-פי דברי המתלוננת.
15. לעניין טענת בא-כח המערער בעניין מתן גזר הדין מבלי שהוגש תסקיר שירות המבחן – נציין כי די בויתורו של המערער על התסקיר בבית המשפט המחוזי הנכבד כדי לחסום אותו מלטעון כעת טענות המבוססות על היעדרו של התסקיר. למעלה מן הצורך נציין, כי גם לגופו של עניין – נראה שדי היה בדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד כדי להעניק לבית המשפט המחוזי הנכבד הבנה טובה של מצבו הקוגניטיבי והנפשי של המערער ושל נסיבותיו האישיות, ולראייה נתונים אלו שימשו את בית המשפט המחוזי הנכבד כשיקולים לקולא.
16. לעניין טענת בא-כח המערער, שלפיה בית המשפט הנכבד קמא לא נתן משקל מספיק לנתונים שנזכרו בפיסקה 8(ד) שלעיל – נציין כי קביעת המשקל המדויק שינתן לכל אחד מהשיקולים השונים המשמשים בקביעת העונש הינה במרחב הסמכות של הערכאה המבררת, וכאמור, בהיעדר "טעות מהותית הבולטת על פניה" – אין מקום להתערב בה, מה גם שבמקרה דנן דומה שנעשה איזון ראוי אף בהקשר זה.
17. אין בידינו לקבל גם את טענת בא-כח המערער כי סוג המעשים המיוחסים למערער מצוי ברף הנמוך של עבירות ההצתה, ומתחייבת לפיכך ענישה מקלה. לאחר סקירת מגוון העונשים בפסיקה אליה הפנה בא-כח המערער, וכן עיון בפסקי-דין נוספים, נוכחנו לדעת כי אכן קיים טווח רחב של ענישה בנושאים אלה והענישה הפרטנית מושתת לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ראו לאחרונה: ע"פ 6463/11 ברדוגו נ' מדינת ישראל (05.06.2012)). במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי הנזקים שנגרמו בפועל היו קלים, כפי שטוען בא-כח המערער (לשיקול חומרת התוצאה בעבירות הצתה ראו: ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.03.2007)), וממילא פוטנציאל הנזק שהיה טמון במעשיו של המערער – היה רב, בהיעדר יכולת לדעת בוודאות אם ישנם גם אנשים בבית בעת ההצתה. לבסוף נזכיר כי המערער הורשע גם בשורה של מעשי היזק נוספים מעבר להצתה, אשר הטילו אימה על המתלוננת ומשפחתה ומצדיקים אף הם עונש מכביד.
18. בסופו של דבר, וכפי שפורט לעיל, נסיבות חייו ועברו של המערער נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין, והם באו לידי ביטוי במסגרת העונש שהוטל עליו. אלמלא נסיבות מיוחדות אלה, הרי שנוכח הסיכון הרב שהיה כרוך במעשיו של המערער, ובשים לב לטווח הענישה המקובל בעבירות הצתה – יש להניח כי עונשו של המערער היה חמור אף יותר.
19. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – אין מקום להתערב בגזר הדין שהושת על המערער על ידי בית המשפט הנכבד קמא. הערעור נדחה איפוא.
ניתן היום, י"ג באלול התשע"ג (19.08.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12072580_K02.doc את+גי+הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il