מאיר עמר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 725/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערער: מאיר עמר נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.12.99 בת"פ 314/98 שניתן על-ידי כבוד השופטים ח' פיזם, י' גריל וש' שטמר תאריך הישיבה: ג' בתשרי תשס"ב (20.9.01) בשם המערער: עו"ד א' עמירם בשם המשיב: עו"ד ד' זכריה קצינת מבחן: גב' ב' וייס פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער הורשע בעבירות מין שביצע בשתי נערות, חברותיה ובנות-גילה של בתו. ביחס לפרשה הראשונה נקבע בהכרעת הדין, כי במועד בלתי-ידוע, בראשית שנת 1997, כאשר הסיע את המתלוננת א' (ילידת שנת 1980) ברכב מסוג ג'יפ, בדרך צדדית באזור בית חנניה, עצר המערער את הרכב וביקש לנשק את א'. משסירבה א' לבקשתו, אחז המערער בשערה ונישק אותה חרף התנגדותה. לאחר שאילץ את א' לפשוט את בגדיה, ולשכב על המושב האחורי של הג'יפ, פשט המערער את מכנסיו ותחתוניו, חיכך את איבר-מינו באזור איבר-מינה ואף החדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה. בשל מעשים אלה, שעל-פי קביעת בית המשפט בוצעו שלא בהסכמתה של א' ועקב הפעלת לחץ מצד המערער, הורשע המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה. ביחס לפרשה השנייה נקבע בהכרעת הדין, כי ביום 29/8/1998, בשעות הערב, כאשר הסיע המערער בטרקטורון את המתלוננת ע' (ילידת 1982), בדרך העוברת בין פרדסים באזור אור עקיבא, עצר המערער את הרכב. בעודם יושבים נגע המערער בשדיה של ע', וכשהמתלוננת הורתה לו שלא לגעת בה, שלף המערער סכין (או חפץ דמוי סכין) ואיים עליה שלא תמרה את פיו. לאחר שאילץ את ע' לפשוט את חולצתה וחזייתה ליטף המערער את שדיה. משביקשה המתלוננת ממנו להניח לה, הורידה המערער מן הטרקטורון, השכיבה על גבי יריעת בד ("לונג") שפרש על הקרקע ופשט מעליה את מכנסיה. חרף בכייה ותחנוניה של ע', החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר-מינה, חיכך את איבר-מינו בישבנה ובאזור איבר המין שלה, הכריחה ליטול בידה את איבר-מינו, הכניס את איבר-מינו לתוך פיה, ולבסוף החדיר את קצה איבר-מינו לאיבר-מינה. בשל מעשים אלו, שבוצעו על-ידיו שלא בהסכמת המתלוננת ע', עקב שימוש בכוח ובהפעלת לחץ ואיומים בנשק קר, הורשע המערער באינוס, במעשה סדום ובמעשה מגונה. בשל כל אחת משתי הפרשיות גזר בית המשפט המחוזי על המערער שש שנות מאסר, ונמצא שעל המערער הוטל לרצות תקופת מאסר כוללת בת שתים-עשרה שנים. כן נגזרו עליו שתי שנות מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו הופנה נגד ההרשעה בדין, ולחלופין - נגד חומרת עונשי המאסר הממשיים. המתלוננת א' סיפרה לאחת מחברותיה את קורות האירוע, אך במשך תקופה ארוכה נמנעה מהגשת תלונה נגד המערער. המתלוננת ע', לעומתה, מיהרה להתלונן עליו: עוד בליל האירוע סיפרה את קורותיו לאשת המערער, ועד מהרה גם לבתו, לחברותיה האחרות ולאימה; וכעבור יום נוסף פנתה למשטרה ומסרה את תלונתה נגדו. משעצרה המשטרה את המערער לחקירה, בעקבות תלונתה של ע', פנתה גם א' למשטרה ומסרה עדות אודות מה שהמערער עולל לה כשנה וחצי קודם לכן. המערער כפר בחשדות מכול וכול. הוא לא הכחיש שאכן הסיע את א' בג'יפ ואת ע' בטרקטורון, אך טען שכלל לא נגע באף אחת מהן וכי שתיהן טופלות עליו עלילת שווא. אלא שבית המשפט המחוזי האמין לגירסותיהן של שתי המתלוננות, בעוד שאת גירסתו המתכחשת של המערער דחה כבלתי ראויה לאמונו. אף שלגישתו, די היה בעדויותיהן המהימנות של המתלוננות כדי לבסס את אשמת המערער בעבירות שיוחסו לו, פירט בית המשפט בהכרעת-דינו את החיזוקים לעדותה של כל אחת מהמתלוננות שנמצאו לו בעדויות ובראיות אחרות, בכללן עדויות שמסרו חברותיהן של המתלוננות, אמרות שנמסרו בחקירה על-ידי אשתו ובתו של המערער (אודות תלונות ע' לפניהן), שלהן התכחשו בעדויותיהן במשפט, ועדותה של גב' לוי (אימה של הנערה גלית, חברתן של המתלוננות). כן ציין בית המשפט, כי בכך ששתי המתלוננות ייחסו למערער מעשים דומים יש בכל אחת מן התלונות משום סיוע לזולתה. הסניגור המלומד השיג לפנינו, בטענות ומענות לרוב, על צדקת הרשעתו של המערער. בין היתר טען, כי עדויותיהן של המתלוננות לקו בפגמים שעל בית המשפט המחוזי היה להביאם בחשבון בבואו לקבוע את שורת אמינותן. כן טען, כי בית המשפט שגה בכך שהתעלם מהיעדר ממצאים ראייתיים אובייקטיוויים העשויים לתמוך בגירסתה של המתלוננת ע' (כמו, למשל, אי-מציאתם של עקבות זרע על גבי יריעת הבד, שעליה - לפי גירסתה - הושכבה המתלוננת ע' בזמן ביצוע המעשים המיניים), ובכך שלא ייחס משקל ראוי לעובדה שהמתלוננת א' כבשה את תלונתה במשך תקופה ארוכה. הסניגור חזר ונאחז בטענה, שהעלה המערער בעדותו במשפט, והמייחסת לעדה גב' לוי (אימה של הנערה גלית) כוונת זדון להביא להרשעת המערער ולמאסרו, על רקע העדות שמסר המערער בעבר בה הפליל את אחיה של גב' לוי בירי לעבר אחיו של המערער. עיינו בטענות הסניגור ולא מצאנו כי יש באיזו מהן כדי להצדיק התערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי. ענייננו בהכרעה עובדתית מובהקת, המבוססת על האמון הבלתי-מסויג שנתנו השופטים קמא בעדויותיהן של המתלוננות ועל החיזוקים שמצאו לגירסות המתלוננות בראיות אחרות. טענות הסניגור לא שיכנעונו, כי בהתבסס על הראיות שהיו לפניו לא היה בית המשפט רשאי להגיע אל התוצאה שאליה הגיע. היעדרם של ממצאים ראייתיים אובייקטיוויים אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הראיות שהובאו לפני בית המשפט שיכנעו אותו, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו. בית המשפט היה ער לכך שהמתלוננת א' כבשה את תלונתה נגד המערער במשך תקופה ארוכה, אך מששוכנע בית המשפט בכנות הסבריה של א' לכבישת התלונה, רשאי היה לבסס עליה את הרשעת המערער. את טענת המערער, כי המתלוננות העלילו עליו עלילת שווא, דחה בית המשפט כחסרת יסוד. כן לא מצא ממש בטענתו (שהועלתה לראשונה במסגרת עדותו במשפט), שאת היוזמה לעלילת השווא יש לייחס לעדה גב' לוי, ודחה כבלתי-מהימנה את עדותה של עדת-הגנה שתמכה בעדותה בגירסה זו. בטענות הסניגור, שחלק על צדקת הקביעות הללו, אין כדי להקים עילה להתערבותנו בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי. גם הערעור החלופי, על חומרת העונש, אינו מקים עילה מוצדקת להתערבותנו. המערער ביצע מעשי אינוס ברוטאליים בשתי נערות, חברותיה של בתו. הוא לא שעה לתחנוניהן של המתלוננות, גבר על התנגדותן בכוח ובאיומים וביצע בהן את זממו. לחובת המערער הרשעות קודמות, בכללן הרשעות בעבירות אלימות ובעבירות בסמים מסוכנים. לנוכח חומרת הנסיבות בהן ביצע המערער את עבירותיו הנוכחיות, ועל רקע עברו הפלילי, אין לדעתנו יסוד לטענה כי העונש שנגזר עליו הוא חמור יתר על המידה. הערעור, על שני חלקיו, נדחה. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כד' בתשרי תשס"ב (11.10.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00007250.F02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 /עכ.