בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7244/97
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
המערערות: 1.
חכמי פנינה
2.
חכמי לימור
3.
חכמי מירב
4.
חכמי עדי
נ
ג ד
המשיבה: רותם,
חברה לביטוח בע"מ
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 30.10.97 בת"א 1559/88
שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג
בשם
המערערות: עו"ד ע' חרל"פ
בשם
המשיבה: עו"ד צ' רפופורט
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. ביום 7.10.87 ארעה תאונת דרכים בה מצא את מותו
יששכר חכמי ז"ל (להלן: המנוח), בעלה של המערערת הראשונה (להלן:
האלמנה) ואביהן של המערערות 4-2. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, תבעו
המערערות 4-1 פיצויים מכוח היותן תלויות במנוח, וכן בשל נזקים שנגרמו להן, לטענתן,
עקב פגיעתן בתאונה. בית המשפט פסק פיצויים למערערות כתלויות במנוח, ולמערערות 3-1
בגין נזקי גוף שנגרמו להן בתאונה.
לבית משפט זה הוגש ערעור ולו שני ראשים: א)
המערערת השניה, לימור, טוענת שבית המשפט המעיט בסכום הפיצויים אשר פסק לה; ב)
האלמנה טוענת שהיא קופחה בסכום שנפסק לה כתלויה במנוח.
ביום 17.2.2000 ניתן פסק דין חלקי בערעור זה,
בו נפסק למערערת השניה סכום נוסף של 100,000 ש"ח, ובכך הסתיים הדיון בערעור
ככל שהוא נוגע לערעורה של מערערת זו. נותר לדיון ערעור האלמנה כתלוייה.
2. ביום 25.12.89 נשאה האלמנה בשנית למר סמי
שמעיה (להלן: שמעיה). בהסתמך על עובדה זו, קבע בית המשפט המחוזי שהפיצויים
המגיעים לאלמנה כתלויה הם בגין התקופה מאז מות המנוח עד לנישואיה לשמעיה. האלמנה
תוקפת קביעה זו, כשבפיה שתי טענות אותן טענה גם בבית המשפט המחוזי: א) בחודש
אוגוסט 1994 התגרשו האלמנה ושמעיה זה מזו. לפיכך, יש לחשב את הפסדיה של האלמנה
כתלויה גם עבור התקופה שלאחר מועד גירושין אלה; ב) אפילו יש לצאת מהנחה שהאלמנה
נשאה בשנית, וכי נמצא לה תומך אחר תחת בעלה לכל אורך ימיה, עדיין מגיע לאלמנה
פיצוי בהתחשב בהפרש בין התמיכה לה זכתה בחיי המנוח לבין זו לה היא זוכה משמעיה.
לטענתה, קיים הפרש משמעותי בין השניים, כך שבחייה עם שמעיה היא נהנית מתמיכה קטנה
בהרבה מזו לה זכתה בחיי המנוח.
3. את הטענה הראשונה דחה בית המשפט על רקע
עובדתי. על פי ראיות שבאו בפניו, קבע שהסכם הגירושין בין האלמנה ושמעיה לא נערך
אלא לצורך הליכי תביעת הפיצויים של האלמנה, וכל תכליתו היתה הצגתו לבית המשפט.
בפועל, ממשיכים השניים לחיות כבעל ואשה, והגירושין בין השניים הם פיקטיביים, מבלי
שיש להתחשב בהם. על אף כל טענות בא כוח האלמנה, אין עילה שנתערב בממצא זה של בית
המשפט המחוזי. לפיכך, יש לצאת מהנחה ששמעיה חי וממשיך לחיות עם האלמנה כבעל ואשה,
וכי היא זוכה לתמיכתו. דין הטענה הראשונה, על כן, להדחות, מבלי שנדרש להכריע בשאלה
מה היתה ההשפעה של גירושין אמיתיים ופרידה בין האלמנה לשמעיה, על גובה הפיצויים לו
היתה זכאית האלמנה.
נותרה לדיון השאלה אם זכאית האלמנה לפיצוי
בגין כך שאין שמעיה מפרנסה ברמה שבה עשה זאת המנוח. בית המשפט ענה לשאלה זו
בשלילה. הנמקתו היתה:
"איני
סבור שראוי כי בית המשפט יערוך השוואה כזו. עריכת השוואה כזו עלולה להביך את בן
הזוג החי עם האלמנה ולפגוע במערכת יחסיהם, כאשר בית המשפט יטביע בבן הזוג את החותם
של 'לא יוצלח' שאינו מכבד את אשתו כפי שעשה בעלה הראשון".
4. הכלל הרחב הוא, כי אלמנה שנישאה מחדש אינה
זכאית לפיצויים בגין אבדן מקור התמיכה הכספית היות שבנישואיה החדשים היא זוכה
למקור תמיכה כספית חדש. עיקרון "השבת המצב לקדמותו" מחייב התחשבות
בעובדת הנישואין השניים, אשר שינתה את מצבו של הניזוק והקטינה את נזקו (ראה:
ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449; וכן סקירת הדין בספרו
של ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, (כרמל, מהדורה רביעית, תשנ"ח1997-),
בעמודים 817-814).
אך מה המצב במקרה שהכנסתו של הבעל החדש נמוכה
מזו של המנוח. האם במצב דברים זה, לפי עיקרון השבת המצב לקדמותו, יש לפצות את
האלמנה בהתחשב בהפרש בין תמיכתו הכספית של האחרון לתמיכתו הכספית של הראשון. הדבר
אינו ברור מאליו, והתשובה לו נגזרת מהשאלה, האם הנישואין מחדש מנתקים את קשר
הזכאות לפיצוי באופן מוחלט (באשר קם לה מקור תמיכה כספית חדש), או שהם רק מהווים גורם
נוסף במסגרת כלל השיקולים על פיהם יחושב הפיצוי. בנוסף, יהיה צורך להתייחס לנימוק
שהעלה בית המשפט קמא, כלום ראוי לו לבית משפט להיזקק לשאלות הטומנות, לדעת בית
המשפט, הטבעת חותם "לא יוצלח" על בן הזוג החדש.
דעתי היא, שאין לראות את נישואיה של אלמנה
בשנית, כארוע המנתק את הזכאות שלה לפיצוי בגין אובדן התמיכה עקב פטירת בעלה הקודם.
הגישה הדוגלת בניתוק כזה מנוגדת לתפיסה הנזיקית החותרת להשבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum), ככל שהדבר ניתן. במקרים מסוג זה, כל שנדרש
הוא בחינה של כושר השתכרותו של זה (הבעל המנוח) אל מול כושר השתכרותו של זה (הבעל
השני), ואין מניעה עיונית או מעשית מעשות כן.
יתר על כן, מדיניות משפטית ראויה היא כזו שלא
תרתיע אלמנה פלונית מלהינשא לאלמוני רק משום שכושר השתכרותו פחות מזה של בעלה
המנוח והנישואין יגרמו לה להפסד כלכלי. אם נראה בנישואין מחדש ארוע המנתק את קשר
הזכאות, עלולים אנו להביא לתוצאה כזו.
5. א. כבר בהלכה המנחה לעניין בחינת
סיכויי נישואין של אלמנה בד"נ 14/68 לפידות נ' שליסר, פ"ד כג(1)
771, ניתן ביטוי לרלבנטיות שבהיקף התמיכה הכספית של הבעל החדש בהשוואה לזה של
הנפטר. בעמוד 777, שם, מול האות א', מציין השופט ברנזון כדלהלן:
"...
כל הגורמים הרלוונטים האחרים הם נעלמים מוחלטים שאף ניחוש והשערה אי-אפשר לבסס
עליהם. אם האלמנה תינשא שנית, כמה זמן עשויים נישואים אלה להימשך ומתי ייפרדו? האם
יהיה הבעל החדש זקן או צעיר ומי מהם עשוי למות לפני השני? מה יהיה מעמדו החברתי
והכלכלי של הבעל החדש ומהם סיכויי האלמנה לזכות בתמיכה נאותה ממנו בהשוואה לתמיכה
שנהנתה ממנה מקודם? ועוד גורמים נעלמים הצפונים בחיק העתיד, שאין להם שיעור
ומידה" (ההדגשות הוספו - ת"א) .
ובסכמו את הסוגיה, שם בעמוד 779, התייחס
לנסיבות המקרה דנן כך:
"כאשר,
מאידך, האלמנה כבר נישאה שנית או עומדת להינשא ובן-זוגה המיועד ידוע, השיקולים
יכולים להיות אחרים. במקרה כזה הרבה מן הדברים שהם בגדר תעלומה כל זמן שהאלמנה
עומדת באלמנותה, נעשים פחות או יותר גלויים וידועים ואפשר להעריכם במידה מספקת של
ודאות הנדרשת בענין כזה. האלמנט של סיכויי נישואין יורד מהפרק, ובידענו מיהו
בן-הזוג, או מיהו עתיד להיות בקרוב, ומהו מעמדו החברתי והכלכלי, הרי שהוסר
במידה רבה הלוט מעל עתידה של האשה כמתפרנסת ממנו ... על כל פנים, במקרה כזה הקיים
ועומד מרובה על החסר והפרוץ עד שאפשר לערוך השוואה במצבה של האלמנה כנתמכת
מבעלה הקודם ומבעלה החדש או הפוטנציאלי, ובהתחשב עם שאר הגורמים הרלוונטיים להתאים
את הפיצוי המגיע לה מהמזיק" (ההדגשות הוספו - ת"א).
ב. בע"א 5747/91 שבארו נ' צבאג,
תקדין-עליון, כרך 95(2) 136, בעמוד 3, נדרש בית המשפט לשאלה דומה. באותו עניין
נתבקשה הבאת ראיות נוספות בערעור, על מנת להוכיח שהאלמנה שם נשאה בינתיים. בין שאר
הנימוקים לדחיית הבקשה לראיות נוספות היתה גם טענת האלמנה שהבעל החדש אינו מפרנסה
כמו שעשה קודמו, וכי על כן יהיה צורך להחזיר את הדיון לערכאה ראשונה כדי להכריע
בטענה זו. על טענה זו נאמר שם:
"לטענת
בא כוח המערערים אין האלמנה נתמכת על ידי בעלה החדש, אשר מצידו נתמך על ידי אביו.
בנסיבות אלה, השאלה אם כתוצאה מנישואיה השניים זוכה האלמנה לתמיכה אשר אבדה לה עם
מות המנוח שנויה במחלוקת בין הצדדים. לפיכך, לו החלטנו להתיר את הבאת הראיות
הנוספות כמבוקש על ידי המשיבים, לא היה מנוס מלהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על
מנת שתשמע ראיות נוספות ותיתן את פסק דינה מחדש".
ברור מקטע זה, שבית המשפט שם סבר שהשאלה אם
הבעל החדש מפרנס את האלמנה כקודמו הינה רלבנטית לעניין גובה הפיצוי.
ג. הדין האנגלי הכיר אף הוא בעבר
בצורך להיזקק לכושרו היחסי של הבעל החדש כמפרנס וכתומך (ראה Mead v. Clarke, Chapman & Co Ltd [1956] 1
All E.R. 44; Curwen v. James [1963] 2 All E.R. 619; Goodburn v.
Thomas Cotton, Ltd [1968] 1 All E.R. 518;
מאז פסיקה זו נערכה רפורמה בדין האנגלי והוחקו
סעיף 4(1) ל- Law Reform Act 1971 (Miscellaneous
Provisions) וסעיף 3(3) ל- Fatal Accident Act 1976,
אשר מורים כי בעת קביעת פיצוייה של אלמנה אין להידרש לנישואיה או לסיכויי נישואיה
מחדש. הוראה זו מייתרת כיום את הצורך להידרש לשאלת כושר הפרנסה היחסי לגבי אלמנות
(ראו: Clerk & Lindsell, On Torts (17th
Ed. 1995. London, Sweet & Maxwell, P. 1477))
ד. זו גם דעתו של חברי הנשיא בסקירתו
"אלמנה התלויה בשני בעלים", אשר נכתבה בשולי פסק הדין בע"א 111/68 לפידות,
חברת מחפשי נפט נ' שליסר (פ"ד כב(2) 379). בהתייחסו לנישואיה מחדש של
האלמנה, הוא אומר:
"אם
במקום התלות הישנה תבוא תלות חדשה, השווה מבחינה כספית ומבחינה הזמן לתלות
הישנה, שוב אין לדבר על הפסד ממון שנגרם לאלמנה במות בעלה המנוח" (ההדגשה
שלי. וראה גם הערת שוליים 12, שם).
6. הנה כי כן, הן ההתחשבות בנישואין מחדש של
האלמנה והן ההתחשבות בהפרש בין כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית בין שני הבעלים הינם
בעלי משקל לקביעת הפיצוי המגיע לאלמנה. כל עוד גישתו של המשפט הישראלי היא כי יש
להתחשב בנישואין מחדש, הרי שכרוכה בכך גם ההתחשבות בהפרש האמור, הפרש אשר יש לו חשיבות
בקביעת נזק הממון של האלמנה לאמיתו.
7. בית המשפט המחוזי סבר שההשוואה בין כושר
ההשתכרות של השניים אינה ראויה כי היא עלולה להטביע חותם של "לא יוצלח"
על האחרון. דעתי שונה. ההכרעות הקשורות בקביעת גובה הפיצויים בגין נזקי גוף כרוכות
לא אחת בהכרעות שיש עמן אי נוחות, כמו קביעת קיצור תוחלת חיים, קביעת מגבלותיו של
התובע והכרעות רבות נוספות. לעיתים, אין מנוס מהכרעות כאלה כדי להגיע לחקר נזק
הממון שנגרם לתובעים. ההלכה לפיה אין בית המשפט נדרש להכרעה בדבר סיכויי האלמנה
להנשא (ד"נ 14/68 הנ"ל), הינה מיוחדת במינה ואין להשליך ממנה על עובדות
נוספות החשובות לעניין קביעת נזק הממון לאלמנה.
ראוי להדגיש בהקשר זה, שאין משווים בעל ראשון
לאחרון מבחינת סגולותיהם ויחסיהם עם האלמנה. אין נותנים ציונים לא לזה ולא לזה.
מתחשבים אך בכושר השתכרותו של האחרון ביחס לראשון, נתון אשר בלאו הכי מלווה את בני
הזוג וידוע להם. וגם זאת. ההליך של תביעת הפיצויים על ידי האלמנה מתנהל, ככלל, על
דעת ובסיוע האחרון. הגדלת הפיצוי לאלמנה בשל כך שכושר השתכרותו נופל מזה של קודמו,
היא בדרך כלל גם אינטרס שלו עצמו. אם יקרה המקרה, ובשל רגישות ביחסים בין בני הזוג
יהיו אלה מוכנים שהאלמנה תוותר על חלק מהפיצוי - אותו חלק אשר מבוסס על כושר
השתכרות נמוך של הבעל האחרון - יוכלו בני הזוג לוותר עליו ולא להביא ראיות לעניין
כושר השתכרותו. הניסיון מלמד, שהסיכוי שיבחרו באפשרות זו הוא אפסי.
8. מסקנתי היא, איפוא, שיש חשיבות לעניין קביעת
גובה הפיצויים לאלמנה, לשאלה אם ובכמה נופל כושר השתכרותו של שמעיה מזה של המנוח.
מתוך הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, ברור שכושר השתכרותו של המנוח היה גבוה
בצורה ניכרת מזה של שמעיה. אך בית המשפט - אשר סבר שאין חשיבות לפער בכושר
ההשתכרות בין השניים, וכי מיום נישואיה לשמעיה אין האלמנה זכאית לפיצוי על אובדן
תמיכה - לא קבע מהו כושר ההשתכרות של שמעיה. בנסיבות אלה, אין מנוס מהחזרת הדיון
לבית המשפט המחוזי, על מנת שיחליט מחדש על הפיצוי המגיע לאלמנה בהתחשב, בין היתר,
בנתון של הפער בכושר ההשתכרות של המנוח מזה של שמעיה.
9. במסגרת הדיון בקדם ערעור אשר התקיים בבית משפט
זה, הסכימו באי כוח הצדדים שהסכום של 115,168 ש"ח שולם בתחילת שנת 1989 על
ידי המשיבה למוסד לביטוח לאומי בגין גימלאות אשר שילם לאלמנה בקשר לפטירת המנוח.
בעלי הדין שמרו על מלוא טענותיהם לעניין נפקותו של תשלום זה.
משמוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, יהיו רשאים
בעלי הדין להביא ראיות הקשורות בתשלום זה ובנפקותו לעניין הפיצוי המגיע לאלמנה.
10. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל ערעור האלמנה
והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, כאמור בפיסקאות 8 ו9- לעיל.
המשיבה תשא בהוצאות האלמנה בערעור זה בסך
10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה
נ ש י א
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כב' באדר ב' תש"ס
(29.3.2000).
ה נ ש י
א המשנה לנשיא ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97072440.E05
/עכב