מואייד בושנאק נ. שירות בתי הסוהר

החלטה בתיק רע"ב 7244/09 בבית המשפט העליון רע"ב 7244/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר המבקש: מואייד בושנאק נ ג ד המשיב: שירות בתי הסוהר בקשה למתן רשות ערעור בשם המבקש: עו"ד עביר בכר בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל), בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שבמסגרתה נדחתה על הסף עתירתו של המבקש לחייב את המשיב 1 (להלן: השב"ס) להתיר למבקש, אסיר אזרח ישראל, להינשא לאסירה פלסטינאית. 2. המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר של כ-30 חודשים בבית הסוהר מגן. בתאריך 20.5.2009 הגיש המבקש בקשה לבית הדין השרעי בטייבה להינשא לג'יהאד מחמוד עלקם (להלן: עלקם), אסירה תושבת הרשות הפלסטינאית, המרצה עונש של 15 שנות מאסר בבית הסוהר נווה תרצה. בעקבות פנייתו, קבעה מזכירות בית הדין השרעי מועד לעריכת טקס הנישואין, אך בתוך כך הודיעה למבקש כי עליו לקבל את אישור השב"ס לצורך עריכת טקס הנישואין. דא עקא שפנייתו של המבקש לשב"ס לצורך קבלת האישור נותרה ללא מענה. נוכח כך הגיש המבקש, בתאריך 8.6.2009, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה לשב"ס לאשר את בקשתו להינשא לעלקם. במסגרת העתירה נטען כי אי-ההיענות לבקשתו של המבקש להינשא לבחירת ליבו מהווה פגיעה בזכות אדם בסיסית הקנויה לו. כן טען המבקש כי התנהגותו במהלך מאסרו הייתה מופתית, ואין כל סיבה מִשמעתית שעשויה להוות עילה לדחיית בקשתו להינשא לעלקם. עמדתו של השב"ס, בתגובתו לעתירה, הייתה כי אין להיעתר לבקשתו של המבקש להינשא לעלקם, בשל עובדת היותה תושבת שטחים אשר אינה רשאית לשהות בשטחי מדינת ישראל – וזאת תוך שהוא הפנה להחלטה של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, שבמסגרתה נידון עניין הדומה במהותו לזה של המבקש. 3. בהחלטתו מתאריך 25.6.2009 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את עתירת המבקש על הסף, וזאת מבלי שנערך דיון בעל-פה במעמד הצדדים, בקבעו כי בקשת המבקש להינשא מהווה ניסיון פסול לעקוף את האיסור על כניסתה של עלקם, תושבת הרשות הפלסטינאית, לשטחי מדינת ישראל. 4. מכאן הבקשה למתן רשות הערעור שבפנינו, שבמסגרתה מעלה המבקש שלל טענות בעלות אופי חוקתי כנגד עמדת השב"ס וכנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. כך, טוען המבקש, כי שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שקיבל את עמדת השב"ס שממנה עולה פגיעה שאינה חוקתית בכבודו של המבקש, בזכותו לפרטיות, באוטונומיה האישית שלו ואף בזכותו העתידית לחיי משפחה, והמהווה עמדה הנגועה באפליה פסולה בין אסירים, באשר היא מבחינה בין אסירים פלסטינאים לאסירים אזרחי ישראל, לעניין ההרשאה להינשא. עוד טוען המבקש כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שעה שזה ביסס את ההחלטה שלא להיעתר לבקשת המבקש לאפשר לו להינשא לבחירת ליבו, על-סמך עובדת היותה של האחרונה תושבת פלסטינאית. בהקשר זה טוען המבקש, כי משהייתה עלקם לאסירה המוחזקת כדין בכלא הישראלי, הרי שממילא זכאית היא לממש בגבולות המדינה את כלל זכויותיה החוקתיות, הכוללות, לשיטת המבקש, אף את זכותה להינשא לאזרח ישראלי כדוגמתו. 5. במסגרת התגובה שהוגשה מטעמו, טען השב"ס כי מאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד לא ערך דיון בעתירה במעמד הצדדים כמצוות תקנה 4(א) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: תקנות סדרי הדין), הרי שמן הדין הוא כי העתירה תוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך עריכת דיון כאמור, וזאת תוך מחיקת בקשת רשות ערעור זו. המבקש, מצידו, עמד בתגובה שהוגשה מטעמו על קיום הדיון בבקשת רשות הערעור בבית משפט זה, נוכח החשיבות העולה, לשיטתו, מן השאלות שהתעוררו במסגרת בקשתו. לחילופין, הוא טען, כי גם אם יש להחזיר את הדיון בעתירתו לבית המשפט המחוזי, הרי שיש לעשות זאת על דרך של קבלת רשות הערעור. 6. מצאנו כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וזאת במשמעות תקנה 7(ג) לתקנות סדרי הדין, ולקבוע כי דין הערעור – להתקבל, במובן זה שתתבטל החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר מחיקת עתירתו של המבקש על הסף, והדיון בעתירה יוחזר לבית המשפט המחוזי, לצורך קיום דיון בעל-פה במעמד הצדדים. 7. בעניין דומה, שנידון בפני בית משפט זה באחרונה, הודגשה חובתו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אליו מוגשת עתירת אסיר, לערוך דיון במעמד הצדדים טרם ההכרעה בעתירה (עיינו: רע"ב 7262/09 יובל נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.9.2009), בעקבות רע"ב 5651/05 אורן נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם, 28.8.2005)). הדבר מתבקש מהוראת תקנה 4(א) לתקנות סדרי הדין, הקוראת כך: דיון "4. (א) העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי כוחם, במועד שקבע בית המשפט, ורשאי בית המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלווית תצהיר או בלעדיו תוך זמן שיורה בית המשפט" (ההדגשה שלי – ח"מ). נוכח הוראתה המפורשת של תקנה 4(א) לתקנות סדרי הדין, כפי שפורשה בפסיקה – לא היה מקום לדחיית עתירתו של המבקש שבכאן על הסף בהיעדר עילה מוכרת לדחיה על הסף פה, זאת מבלי שניתן לו למבקש יומו בבית המשפט. ראוי לציין, בהקשר זה, כי דומה שמקום בו חָפַץ מתקין התקנות לאפשר לערכאה שיפוטית כלשהי להכריע בעניינה של עתירת אסיר, מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, הוא ראה לקבוע את הדבר מפורשות בתקנות סדרי הדין – וראו, לעניין זה: תקנה 7(ד) לתקנות האמורות. 8. לאור האמור, יש להחזיר את העתירה לבית המשפט המחוזי הנכבד, אשר ישמע את טענות הצדדים לגופן בדיון שיערך בפניו, ויחליט במכלול כטוב בעיניו. 9. לפני סיום יצוין כי אף אם ערעורו של המבקש מעלה טענות חוקתיות נכבדות, כטענתו – אין הדבר משנה את העובדה כי מקומן של טענות אלו להתברר ראשית לכל בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, לו נתונה הסמכות העניינית לדון בעתירות מסוג זה (וזאת מכוח הוראת סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971). אין בידינו לקבל את טענת המבקש לפיה חשיבותן הלכאורית של השאלות המשפטיות העולות בעניינו, מצדיקה את עריכת הדיון בבית משפט זה, וזאת אף מבלי שנערך דיון בעל-פה בעתירה, במעמד הצדדים, בבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. 10. נוכח כל האמור לעיל – הערעור מתקבל, וזאת כאמור בפסקאות 6 ו-8 שלעיל. ניתן היום, י"ז בתשרי, תש"ע (5.10.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09072440_K02.doc יצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il