החלטה בתיק ע"פ 7243/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7243/16 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור המערער: תום עשור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון בת"פ 19827-04-16 (כב' השופט הבכיר ח' נחמיאס) בשם המערער: עו"ד דורון שטרן פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית המשפט השלום באשקלון (השופט הבכיר ח' נחמיאס) מיום 14.9.2016 שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת.פ 19827-04-16. רקע 1. נגד המערער, העצור בתיק זה מאז יום 30.3.2016, הוגש כתב אישום בגין עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. ביום 8.9.2016 התקיים דיון הוכחות, השלישי במספר בתיק זה, בבית המשפט השלום באשקלון. העד האחרון להעיד באותו דיון, אחד המתלוננים בפרשה, העיד בחקירה ראשית, אולם מאחר והדיון היה קבוע מראש להסתיים בשעה נקובה, נדחה המשך עדותו בחקירה נגדית. בית המשפט קמא חתם הדיון בהחלטה שהסדירה את מועד דיון ההמשך, פסקה הוצאות לעד וכללה מספר התייחסויות נוספות שהופנו למשטרה בנוגע להגנת העד (להלן: ההחלטה הראשונה). 2. עם סיום הדיון, ולאחר שהמערער ועורך-דינו יצאו מהאולם, פנה העד בדברים לבית המשפט. העד טען, כך מעיד הפרוטוקול, כי הוא חושש לחייו ושהמערער סימן לו סימנים מאיימים טרם צאתו מהאולם. לאחר אמירות אלו, קיבל בית המשפט קמא החלטה נוספת (להלן: ההחלטה השנייה) שעיקריה: הנחייה לבא-כוח המאשימה להעביר הפרוטוקול "מידית" לידי מפקד תחנת אשקלון לטובת גביית עדות מן העד; הנחייה לזמן דיון של הגורמים המוסמכים הדרושים להגנת העד; הנחייה לפתוח בחקירת האירוע כחשש לניסיון שיבוש הליכי משפט והנחייה להמציא עותק של הפרוטוקול לסנגורו של המערער, אשר כאמור עזב את האולם לפני התרחשות זו. עוד ציין בית המשפט: "אני יושב על מידין כבר למעלה מ-27 שנה ומקרה כזה עוד לא היה בפני. אסור לזלזל ולא להתייחס ברצינות מלאה לדבריו האחרונים של העד [...]. גם המשטרה וגם הפרקליטות חייבים להתערב מידית להגנת העד, לא רק על מנת שישוב בשלום להמשך עדותו, אלא גם שיוכל להמשיך לחיות את חייו בשלום ובביטחון [...]. מדובר בבחור צעיר מפוחד עד מוות שלא באשמתו" (פרוטוקול הדיון מיום 8.9.2016, עמוד 64, שורות 20-25 ועמוד 65, שורות 3-4). 3. בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשה לפסלות שופט. בליבת הבקשה נעוצה הטענה שצורת הניסוח, האופי המפורט של ההנחיות וההמלצה המידית לפתוח בחקירה בחשש לשיבוש הליכי משפט, מהווים גילוי דעת של בית-המשפט קמא ביחס למהימנות העד, שהינו אחד המתלוננים בפרשה שהכרעתה, לטענתו, תלויה בסוגיות של מהימנות. לטענת המערער, הדבר מצביע על חשש ממשי למשוא פנים ומלמד על כך "שדעתו של בית המשפט הנכבד ננעלה כבר בהחלטה כי העד הינו מהימן" (פסקה 8 לבקשת הפסלות). המאשימה מצידה טענה שאין כל עילה לפסילה. 4. ביום 14.9.2016 התכנס בית המשפט קמא לדיון ההמשך אשר נקבע מבעוד מועד. בפתח הדיון, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. להשלמת התמונה יצוין שבתום הקראת ההחלטה, הודיע סנגור המערער על רצונו להגיש ערעור לבית המשפט העליון וביקש מבית המשפט קמא להורות על הפסקת המשפט עד תום בירור הערעור, בהתאם להורות סעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער להפסקת המשפט, מתוקף סמכותו במסגרת הסיפא של סעיף 147(א). בית המשפט קמא נימק דחיית הבקשה נוכח: תקופת המעצר הממושכת של המערער, התארכות ההליך המשפטי והתחשבות בצדדים שלישיים שכבר הגיעו לאולם בכדי להעיד באותו היום. 5. לשיטת המערער, בהצטברות הנסיבות יש כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט קמא. לטענת המערער, האופן בו התבטא וניסח בית המשפט קמא את ההחלטה השנייה, האופי הפרטני-אופרטיבי החריג של הוראותיו, דחיית הבקשה להפסקת המשפט עד תום בירור הערעור, כמו גם מספר התבטאויות במסגרת החלטה זו, מלמדים כולם על הרושם העז שדברי העד הותירו על בית המשפט ומעלים חשש כבד שדעתו של בית המשפט קמא ננעלה ביחס לשאלת מהימנותו. לבסוף טען המערער, שרצף האירועים, נראותם וכאמור צורת הניסוח והרטוריקה של ההחלטות, יוצרת פגיעה קשה ב"מראית פני הצדק" נוכח הרושם הנוצר שבית המשפט קמא גיבש דעתו ואיבד את האובייקטיביות הנדרשת. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בטענות המערער, בפרוטוקולים ובשורת ההחלטות האמורות של בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הערעור וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. 7. כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. המערער לא הלין על עצם ההחלטה לפעול בעניין בחינת טענת העד. כך גם לא עולות טענות מהותיות ביחס לכך ששמיעת תלונת העד וכתיבת ההחלטה השנייה, אירעו במעמד צד אחד. על כן לא אדרש לאלו מעבר לכך שאציין שהמציאות שנוצרה, שלא ביוזמת בית המשפט קמא, הינה כזו שחייבה פעולה. לטענת המערער, תוכן ההחלטה, לשונה וניסוחה, הם שמעלים החשש הממשי למשוא פנים. טענה זו אין בידי לקבל. 8. אמנם, יש שהתבטאויות של שופט היושב לדין יביאו לכדי חשש ממשי למשוא פנים ויהוו ראייה לכך (ראו: ע"פ 655/77 מאירי נ' מדינת ישראל (1.11.1977)). בגדר אלו יכולות להיות גם התבטאויות ביחס למהימנות של עד או בעל דין כזה או אחר (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינו של השופט י' זמיר (19.6.1994) (להלן: עניין בראון)). עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת שמקרים אלו נדירים ביותר ומחייבים התבטאויות בעלות אופי מובהק ונחרץ: "המבחן של האפשרות הממשית, אינו מצדיק פסילה של שופט בשל התבטאות במהלך המשפט, אלא במקרה קיצוני ביותר. צריך שההתבטאות תלמד כי השופט גיבש כבר עמדה נחרצת כלפי הנאשם או כלפי אשמתו, עמדה השוללת אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי והכרעה במשפט על יסוד הראיות והטענות שהובאו לפני השופט" (עניין בראון, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' זמיר; להרחבה ראו גם: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 191-189 (2006); ע"פ 5368/03 לותם נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (26.6.2003)). 9. מקרה זה אינו נופל בגדר מקרים נדירים אלו. המערער טען שמשתמע מדברי בית המשפט קמא והחלטותיו אמון בלתי מסויג בעד, אך אני לא השתכנעתי כי ישנה אינדיקציה לאמון שכזה. מדובר בהכללה גורפת שאין לה ביסוס נאמן בדברים. מסקנתי זו מתחזקת נוכח השלב בדיון בו נמצא ההליך, טרם שמיעת החקירה הנגדית, כאשר יש עוד מקום לשכנוע וחזקה על השופט שליבו וראשו פתוחים לקלוט מידע נוסף ולגבש דעתו רק בתום ההליך (ראו: ע"פ 7589/01 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש (21.10.2001)). וממילא מותר לשופט להתרשם ולגבש עמדה במהלך המשפט, ובלבד שאין דעתו ננעלת טרם עת (ראו: ע"א 4999/16 קדוש נ' סגרון פסקה 2 לפסק דיני (29.8.2016)). 10. אף לא מצאתי ממש בטענותיו הנוספות של המערער. החלטת בית המשפט קמא לדחות הבקשה לעכב את המשך הדיון, בדין יסודה ומנומקת בנימוקים כבדי משקל. המערער מפנה בדבריו לפסק דיני בעניין ע"פ 5292/16 לוי תמר נ' מדינת ישראל (18.7.2016), אך לא ניתן ללמוד גזירה שווה בין המקרים אשר שונים במהותם וביסודם. לבסוף, מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים מיוחדים העלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של "מראית פני הצדק" וגם לא על אותם "מקרי גבול" בהם הוא עלול להוות שיקול נוסף המטה את הכף לטובת בקשת הפסלות. מקרים אלו הינם היוצאים מן הכלל, ומוחרגים לאירועים בעלי מאפיינים ייחודיים המציגים מצג אובייקטיבי קשה המקים חשש לנראות ההליך. נסיבות המקרה הנידון אינן מעלות חששות שכאלו (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ש' אגרנט (15.5.1975); 286/01 לידני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (4.2.2001)). סוף דבר, דין הערעור להידחות. ניתן היום, ‏י"ט באלול התשע"ו (‏22.9.2016). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16072430_C01.doc רל מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il