חוסין עמאש נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7238/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: חוסין עמאש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 34190-11-21 מיום 22.9.2022 שניתן על ידי כב' השופט סארי ג'יוסי תאריך הישיבה: י"ד בכסלו התשפ"ג (8.12.2022) בשם המערער: עו"ד נאג'י עאמר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד טליה קצב הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בגדרו הושת על המערער עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, מאסר על תנאי, והפעלת מאסר מותנה בן חודשיים. 1. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער וחברו עודי אבו מועמר (להלן: עודי) התגוררו יחד בדירה בקרית אתא. ביום ה-17.10.2021, בשעות הערב, א', ילידת שנת 1950 (להלן: הקשישה), הלכה בסמוך לביתה בקרית אתא כשהיא אוחזת בתיק ובו 100 ₪ במזומן, המחאה על סך 300 ₪, וטלפון נייד. המערער ועודי שהו באותה העת בקרבת מקום, ועודי החליט לשדוד מהקשישה את התיק, והמערער הסכים לכך. בעוד שהמערער עמד בקרבת מקום, עודי ניגש אל הקשישה, הכה אותה בכתפה, ונטל ממנה את התיק ובו הכסף המזומן, ההמחאה והטלפון הנייד. עודי ברח מהמקום והמערער הצטרף אליו כאשר בכוונתם לשלול לצמיתות את רכושה של הקשישה. בהמשך, השניים נעצרו על ידי שוטרים והובהלו אל תחנת המשטרה, תוך שעודי מנסה לבלוע את ההמחאה על מנת להכשיל את ההליך השיפוטי. 2. ביום 19.5.2022 המערער הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן. מתסקיר שירות המבחן עלה כי המערער צרך בעבר סמים וטופל פסיכיאטרית. בשורה התחתונה, שירות המבחן לא בא בהמלצה לגבי המערער. בית המשפט העמיד את מתחם העונש בין 48-18 חודשי מאסר בפועל, והשית על המערער 18 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); מאסר מותנה לתקופה של 12 חודשים לבל יעבור עבירת רכוש או אלימות מסוג עוון או פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו; והפעלת מאסר מותנה בן חודשיים, באופן מצטבר ל-18 חודשי המאסר. מכאן הערעור שלפנינו. 3. המערער טען כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה שעה שגזר את עונש המאסר בפועל. נטען כי בכתב האישום המתוקן במסגרת ההסדר, הוסכם לתקן את תיאור העובדות באופן המפחית מאחריות המערער (לדוגמא, ההחלטה לבצע את השוד לא נתקבלה בצוותא, אלא עודי הוא שהחליט לבצעו בעוד שהמערער הסכים עמו, וכך גם באשר להחלטה לברוח מהמקום), אולם, בית משפט קמא התייחס לכתב האישום המקורי שתוקן בטרם התגבש הסדר הטיעון, דבר שהוביל להחמרה משמעותית בעונשו של המערער. עוד נטען כי המערער לא יזם את ביצוע השוד ולא ביצע אותו בפועל, אלא רק נכח בקרבת מקום; כי על פי המתואר בכתב האישום, מידת אשמו אינה ברף הגבוה; וכי לפי מדיניות הענישה הנוהגת היה על בית המשפט לקבוע מתחם שהרף התחתון שלו יעמוד על מספר חודשי מאסר בפועל, ולא 18 חודשים כפי שנקבע. לבסוף נטען כי אורכו של המאסר המותנה והיקף תחולתו על סוגי העבירות שבמסגרתן יופעל, אינם מידתיים; וכי יש להורות על קיצור המאסר המותנה ועל החלתו רק בעבירת השוד שבה הורשע. 4. לאחר עיון בכתב הערעור ובתגובה לו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. נקודת המוצא היא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בחומרת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם גזר הדין סטה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת או כשנפלה בו טעות בולטת (ראו, מני רבים, ע"פ 6404/20 עבאסי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 והאסמכתאות שם (5.4.2021); ע"פ 1937/18 רג'בי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (18.4.2019)). המקרה דנן אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. 5. משרעת הענישה בעבירות שוד היא רחבה, כל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן, המערער טען כי "רק" הסכים לביצוע השוד, באופן ספונטני, ועל אף שהורשע במעשים בצוותא-חדא, ענישתו צריכה לשקף את חלקו במאורע. ואכן, בית משפט קמא שקל את כל הנסיבות המקלות האפשריות בעניינו של המערער, ובין היתר, התייחס לכך שהמערער לא השתתף באופן אקטיבי בביצוע השוד, כמו גם לנסיבות חייו העגומות כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן, ולהתנהלותו במסגרת ההליך שחסכה בזמן שיפוטי. ברם, אין חולק כי עמדו בפניי המערער כמה וכמה הזדמנויות לעצור את ביצוע השוד ולמנוע את הנזק שנגרם לקשישה, שהלכה לתומה ברחוב כשהיא נושאת עמה תיק ובו רכושה המועט. למעשים כגון אלו השלכה על תחושת הביטחון האישי של עוברי אורח חסרי הגנה (ראו: ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2013); ע"פ 4177/06 מדינת ישראל נ' אבו הוידי, פסקה 5 (21.6.2006)). הגם שנקבע כי המערער לא היה אקטיבי בביצוע השוד, ברי כי מדובר במקרה חמור בעל פוטנציאל נזק משמעותי. ויודגש, כי אין בעובדה שלקשישה לא נגרמו נזקים פיזיים של ממש כדי להפחית מהפגיעה הנפשית שמן הסתם נגרמה לה, וכפי שהודגש בפסיקתו של בית משפט זה "גם כאשר לא נגרם נזק פיזי לקשיש, מעבר לפגיעה הכלכלית, פגיעה באמונו ובביטחונו, פגיעה אשר קשה לרפאה" (ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.9.2008); ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב, פסקה 20 (15.3.2011)). ובכלל, שוד קשישים הוא מהעבירות הבזויות ביותר, המשקפות אנטי חברתיות ברורה, והענישה הנוהגת בעבירות שוד קשישים, בין בביתם ובין ברחובות העיר, מצדדת בהטלת "ענישה ממשית ומרתיעה הכוללת רכיב משמעותי של מאסר מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 1041/14 קרקי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (5.10.2014); ע"פ 8515/17 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.2018)). בנסיבות אלו, ובהינתן עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות איומים, רכוש ואלימות, העונש שהושת עליו הוא מתון, ולא נפל כל פגם באיזון שערך בית משפט קמא. 6. לאור האמור לעיל, נקודת המוצא היא גם נקודת הסיום ולא מצאנו נסיבות מיוחדות בגינן יש להתערב בעונש שהושת על המערער, ואנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התשפ"ג (‏14.12.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22072380_E03.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il