פלוני נ. מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7238/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7238/09 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ 2. הרץ קשר רנט א קאר בע"מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 4. מדינת ישראל משרד הפנים 5. מדינת ישראל משרד הבריאות 6. פלוני 7. פורמלי ד"ר דשקובסקי אלה 8. פורמלי מכבי שירותי בריאות 9. פורמלי הראל חברה לביטוח בע"מ 10. אוניברסיטת חיפה 11. מגדל חברה לביטוח בע"מ 12. פורמלי מדינת ישראל משרד הבטחון ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.6.09 בת.א. 995/05 שניתן על-ידי כבוד השופט י' עמית תאריך הישיבה: י"ג באדר התשע"ב (7.3.12) בשם המערער: עו"ד איתן פלג בשם המשיבה 1: עו"ד רבקה ינקו פינקלשטיין בשם המשיבים 3-2: עו"ד צבי רפפורט בשם המשיבים 5-4 -12: עו"ד אפרת ברנר בשם המשיבים 11-10: עו"ד עופר שגיא פסק-דין המשנה לנשיא א' ריבלין: 1. המערער הועסק כמאבטח על-ידי חברת "מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ" (היא המשיבה 1, ולהלן: מיקוד) והוצב בחניון מכוניות של חברת "הרץ קשר רנט א קאר בע"מ" (היא המשיבה 2). בין המערער לבין עובד אחר במיקוד (הוא המשיב 6, ולהלן: המשיב) נוצרו חיכוכים, שסופם בכך שהמשיב דיווח למיקוד על כך שהמערער איחר לעבודה במספר שעות. בעקבות זאת פוטר המערער מעבודתו. את הנשק שהופקד בידיו החזיר המערער למיקוד רק לאחר שזו הגישה נגדו תלונה למשטרה. באחד מן הלילות שבהם הוצב המשיב בחניון המכוניות, פרץ לשם המערער וניפץ שמשה של מכונית אחת לפחות. בתגובה, ירה המשיב לעבר המערער בניגוד להוראות הפתיחה באש, ואף המשיך לירות לעברו לאחר שטיפס המערער על גדר החניון בנסיון להימלט. אחד מכדורי האקדח פגע במערער, ונגרמה לו נכות צמיתה במספר תחומים, ובהם גם בתחום הנפשי. בגין הירי הורשע המשיב בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות ודינו נגזר ל-6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות ופיצוי המערער. לימים נתברר כי המשיב סבל מקשיים נפשיים, שבגינם טופל, במקביל לעבודתו במיקוד, על ידי מתמחה במדור הקליני של אוניברסיטת חיפה, וזאת עד כחודש וחצי לפני אירוע הירי. ההליכים בבית המשפט המחוזי 2. בגין נזקיו הגיש המערער תביעה בבית המשפט המחוזי, וזו הופנתה בין היתר כלפי מיקוד; כלפי חברת הרץ; כלפי המדינה בגין מתן רשיון נשק למשיב; וכלפי אוניברסיטת חיפה, בשל כך שלא דיווחה על מצבו הנפשי של המשיב למשרד הבריאות. כמו-כן הפנה המערער את תביעתו כנגד המשיב עצמו. בכתב התביעה ובמהלך שלב ההוכחות דבק המערער בגרסה שלפיה עובר לירי זיהה אותו המשיב בפניו וירה בו במכוון. ואולם, בשלב הסיכומים חזר בו בא-כוח המערער מגרסה זו, בנימוק כי אין לסמוך על גרסת מרשו משום נכותו הנפשית. העובדות הנכונות, כך גרס בא-כוח המערער בסיכומיו, הן כי המשיב ירה לעבר המערער מבלי לזהותו תחילה, ומתוך רשלנות. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' עמית) דחה את הגרסה האחרונה שהציג בא-כוח המערער מן הטעם כי גרסה זו מהווה שינוי חזית, ומן הטעם כי אין לתת בה אמון שעה שלאורך ההליך כולו דבק המערער בגרסה אחרת. לאור זאת קבע בית המשפט, כי המשיב ירה לעבר המערער בכוונה לפגוע בו. אשר לאחריותה של מיקוד – נפסק כי נוכח הקביעה שהירי בוצע במכוון, חל על מיקוד סעיף 25 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהיה בתוקף בעת האירוע, לפיו: "לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישר אותה". פירוש הדבר הוא, כך הסיק בית המשפט, כי מיקוד פטורה מאחריות שילוחית למעשיו של המשיב. עוד קבע בית המשפט כי מיקוד אמנם התרשלה בכך שלא הכשירה כראוי את המשיב לשימוש בנשק, ואולם הירי המכוון שביצע המשיב מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות זו לבין פציעת המערער. למשיב, כך נקבע, לא היה רישום רפואי-נפשי ולא עבר פלילי, ולמיקוד לא היה כל מידע שיכול היה למנוע את קבלתו לעבודה. יתרה מכך, אף לאחר קבלתו לעבודה יצר המשיב רושם של אדם אחראי ומסור לעבודתו. בהיעדר סימני התראה כאמור, נפסק כי אין מקום לחייב את מיקוד ברשלנות על עצם הפקדת האקדח בידי המשיב והצבתו כשומר. מנגד, ציין בית המשפט כי יש לזקוף לחובתה של מיקוד נזק ראייתי, וזאת משום שתיקו האישי של המשיב כעובד בחברה נעלם. עם זאת, יש לציין, לא היה בקביעה זו כדי לשנות מן התוצאה. אשר למדינה ולחברת הרץ – נקבע כי אין הן חבות בנזקיו של המערער, הן בשל כך שמעשה הירי המכוון לא היה צפוי מנקודת מבטן, הן בשל שהמעשה מנתק את הקשר הסיבתי לנזק. 4. עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי בסוגית אחריותה של האוניברסיטה נגע לשאלה אם חלה עליה חובת דיווח למשרד הבריאות בדבר מצבו הנפשי של המשיב, לפי סעיף 11א לחוק כלי היריה, תש"ט-1949. סעיף זה קובע כי: (א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות... (ב) (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות... בית המשפט מצא כי מטפליו של המשיב במדור הקליני באוניברסיטה היו מודעים לעובדה כי הוא עובד בשמירה ואף נושא נשק. עוד נמצא כי המשיב הודה בפני מטפליו כי הוא סובל ממחשבות אבדניות ואף ניסה בעבר ליטול את חייו, וכי הוא נוטה לתוקפנות ומתקשה לשלוט בכעסיו. ואולם, לצד זאת נקבע כי במהלך הטיפול ירדו המחשבות האבדניות מסדר יומו בשלב מוקדם ולא הייתה אינדיקציה לכך שהמשיב מסוכן לעצמו או לאדם אחר. בסופו של יום, כך נקבע, היה המשיב אדם נורמטיבי ומתפקד בחיי היום-יום, סטודנט לתואר אקדמי ומתנדב בקהילה. בהתחשב בנתוניו האישיים, ועל רקע שיקולים שעניינם בהגנה על חובת הסודיות בתחום הטיפול הנפשי, פסק בית המשפט כי במקרה דנן לא הפרה האוניברסיטה את הוראות סעיף 11א הנ"ל כאשר נמנעה מלדווח למשרד הבריאות על מצבו של המשיב. בדחיית התביעה כנגד האוניברסיטה ייחס בית המשפט המחוזי משקל גם לעובדה כי אירוע הירי התרחש קרוב לחודשיים לאחר תום הטיפול. סופו של דבר, משדחה בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד יתר המשיבים, נפסק כי המשיב הוא האחראי הבלעדי לנזקיו של המערער. טענות הצדדים 5. בערעור שלפנינו צמצם המערער את טענותיו לדחיית התביעה כנגד מיקוד וכנגד האוניברסיטה. לעניין המסכת העובדתית, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו לפיה ירה לעברו המשיב במכוון. מן הראיות, ובעיקר מעדותו של המשיב במשטרה, עולה – כך נטען – כי הירי נעשה ברשלנות. המסקנה המתבקשת, כך ממשיך המערער, היא כי סעיף 25 לפקודת הנזיקין אינו חל בנסיבות המקרה, ועל מיקוד רובצת אחריות שילוחית למעשהו של המשיב. כמו-כן טוען המערער כי מיקוד אחראית ישירות לנזקיו בשל שהעניקה הכשרה והדרכה רשלנית למשיב, שסופן בכך שהמשיב ירה לעבר המערער תוך סטיה מנהלי פתיחה באש. לחילופין טוען המערער כי גם אם תיוותר בעינה הקביעה שלפיה בוצע הירי במכוון, הרי שעדיין יש להטיל אחריות על מיקוד, שכן קבלת המשיב לעבודה כמאבטח והפקדת אקדח בידו חרף נתוניו האישיים עולות כדי רשלנות. תיקו של המשיב אצל מיקוד, כך ממשיך המערער – נעלם, ומשכך יש לזקוף לחובת מיקוד נזק ראייתי של ממש. על רקע זה, סבור המערער כי קמה חזקה לפיה תיקו האישי של המשיב במיקוד הכיל את מלוא המידע הרפואי והנפשי לגביו. לבסוף טוען המערער כי מיקוד צריכה הייתה לצפות כי החיכוך בינו לבין המשיב יתפתח לכדי אירוע אלים, וכי היה עליה לנקוט באמצעים מתאימים כדי למזער את הסיכון להתרחשות נזק מהסוג שאירע. אשר לאוניברסיטה, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בתתו משקל יתר להגנה על חובת הסודיות בטיפול הפסיכולוגי על פני בטחון הציבור, בטחונו של המערער ואף בטחונו של המשיב עצמו. מטפליו של המשיב באוניברסיטה, כך גורס המערער, ידעו היטב כי המשיב מחזיק בנשק, ואף ידעו על נטייתו לתוקפנות ועל המתח הרב השורר בינו לבין המערער. במצב דברים זה, מסכם המערער, היה על מטפליו של המשיב לקיים את חובתם לפי סעיף 11א לחוק כלי היריה ולדווח על מצבו למשרד הבריאות. לשיטת המערער, אין לפרש את חובת הדיווח שבסעיף 11א ככזו המתגבשת רק מקום בו חש המטפל בסכנה ברורה ומוחשית כי המטופל יעשה בנשק שימוש שלא כדין. פרשנות שכזו, כך ממשיך המערער, אינה סבירה ואף מנוגדת לתכלית החקיקה, שעניינה בהגנה על שלום הציבור. ממילא, כך נטען, ענייננו בסכסוך בין שני צדדים חמושים, ואין לך סכנה ברורה ומוחשית מזו. לסיום מבקש המערער להזכיר כי המשיב עזב את הארץ מבלי לשאת בנזקיו של המערער, וככל שיידחה הערעור כנגד מיקוד והאוניברסיטה, צופה המערער כי הוא יוותר ללא כל פיצוי. 6. המשיבות מצידן סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין התשתית העובדתית, טוענת מיקוד, אין כל מקום לדון בטענת המערער לפיה הירי לעברו נעשה ברשלנות ולא בכוונה, שהרי מדובר בהרחבת חזית. אירוע הירי, כך ממשיכה מיקוד, היה לחלוטין בלתי צפוי מבחינתה, שכן התנהלות המשיב משך כל תקופת העסקתו הייתה בלא כל דופי. עוד נטען כי המשיב עבר הכשרה בהתאם להוראות משרד הפנים, ואף חתם על הצהרה כי הוא מבין את הוראות הפתיחה באש ומתחייב לפעול על פיהן. בנסיבות אלה, כך סבורה מיקוד, אין מקום להטיל עליה אחריות בגין רשלנות בהכשרת המשיב, וממילא אין קשר סיבתי בין הכשרתו לבין הירי שבוצע במכוון. עוד חוזרת מיקוד על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא היו בנמצא כל סימני אזהרה למסוכנותו של המשיב – לא בעת קבלתו לעבודה ולא בעת העסקתו. לעניין הנזק הראייתי נטען כי גם לו נמצא תיקו האבוד של המשיב, לא היה עולה ממנו כל פרט שיש בו כדי למנוע את העסקתו כשומר בחברה. אף האוניברסיטה טוענת כי אירוע הירי היה חריג ובלתי צפוי מנקודת מבטה. המשיב, כך מדגישה האוניברסיטה, היה מטופל נורמטיבי, אשר התחזק במהלך הטיפול ובסופו יצא לדרך חדשה. בהיעדר יכולת מצידה לצפות את האירוע, כך נטען, לא הייתה כל הצדקה להפר את חובת החסיון כלפיו, פעולה שהייתה מביאה לפגיעה בעיסוקו ואף בהליך שיקומו. לא אלה הנסיבות, כך מסכמת האוניברסיטה, שבעטיין נדרש דיווח לפי סעיף 11א לחוק כלי היריה. עוד נטען כי הנסיבות החריגות שהובילו לירי המכוון, אשר בוצע כחודש וחצי לאחר סיום הטיפול, מהוות גורם זר מתערב המנתק כל קשר סיבתי בין האוניברסיטה לבין נזקי המערער. האוניברסיטה אף מבקשת להזכיר כי על יחסי מטפל-מטופל חלה חובת סודיות המעוגנת בסעיף 7 לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, אשר לאורה יש לפרש את חובת הדיווח בצמצום. כך, נטען כי את המילה "סכנה" שבסעיף 11א הנ"ל יש לפרש כסכנה מיידית – להבדיל מסכנה רחוקה – וכי סכנה שכזו, המקימה חובת דיווח בדבר מצבו הנפשי של המטופל, לא התגבשה בשום שלב של הטיפול. לחילופין נטען כי גם אם שגה המדור הקליני בסברה כי המשיב אינו מסוכן וכי אין מקום לדווח עליו כמחזיק בנשק, הרי ששגיאה זו לא חרגה ממתחם שיקול הדעת הנתון לאוניברסיטה כגוף מטפל. לחילופין טענו המשיבות כי אף אם יימצא שהן התרשלו, הרי שבנסיבותיו החריגות של מקרה זה אשמו של המערער מפקיע את אחריותן, והוא לבדו נושא במלוא האחריות לנזקיו. דיון והכרעה 7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר בפתח הדברים יאמר כי לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עובר לירי זיהה המשיב את המערער בפניו, וירה בו במכוון. די בכך שנציין כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו המאוחרת של המערער בדבר ירי רשלני, בין היתר, מן הטעם כי גרסה זו אינה מהימנה. מדובר אפוא בקביעה עובדתית של הערכאה המבררת, ואין היא נופלת בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. משנקבע כי הירי בוצע במכוון, בצדק פטר בית המשפט המחוזי את מיקוד מאחריות שילוחית למעשהו של המשיב, וזאת על פי הוראות סעיף 25 לפקודת הנזיקין, שחל בעת האירוע. אף מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הירי המכוון בענייננו מנתק כל קשר סיבתי בין ההכשרה ה"דלה" – כדברי בית המשפט המחוזי – שהעבירה מיקוד למשיב, לבין נזקיו של המערער כתוצאה מהירי. אכן, הכשרה לקויה לשימוש בנשק טומנת בחובה סכנות שאין להקל בהן ראש. כך למשל, עלול שומר לירות באקדחו לעבר פורץ פלוני תוך סטייה מהוראות הפתיחה באש, בשל כך שבעת הכשרתו לא הוסברו לשומר הוראות אלה מידת הצורך. בדומה לכך, שומר המאיים בנשקו במטרה להניס פורץ עלול לפלוט בשוגג כדור, בשל כך שלא רכש מיומנות מספקת בהפעלת האקדח. במקרים כגון אלה עשויה להישמע הטענה, כי מחדלו של המעסיק בהכשרת היורה קשור בקשר סיבתי לפגיעתו של הניזוק. ואולם, מקום בו יורה השומר באקדחו בכוונה לפגוע באדם פלוני ובהתעלם מהוראות הפתיחה באש, שוב לא ניתן לראות בפעולה זו תוצאה של הכשרה לקויה. לפיכך, בצדק נקבע כי מיקוד אינה אחראית כלפי המערער בשל ההכשרה הלקויה אותה העבירה למשיב. 8. טענה אחרת של המערער היא כי מיקוד התרשלה בעצם קבלת המשיב לעבודה ובהפקדת נשק בידו, חרף העובדה כי הוא סבל מחוסר יציבות נפשית, שמצאה ביטויה במחשבות אבדניות ובנטייה לתוקפנות. טענה זו אין בידינו לקבל. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי בעת שקיבלה את המשיב לעבודה לא היה בידי מיקוד כל מידע מחשיד לגבי אופיו. למשיב ניתן רשיון נשיאת נשק מאת משרד הפנים, שאף הוא בבדיקותיו לא מצא רישום או מידע שהיה בו כדי להצדיק סירוב למתן ההרשאה. כך, עובר לאירוע הירי לא היה למשיב כל עבר פלילי, ואף תיקו הרפואי – שלא היה זמין לעיונה של מיקוד – לא העלה חשד ביחס ליציבותו. לכל אלה יש להוסיף שגם במהלך תקופת עבודתו במיקוד הצטייר המשיב כעובד נאמן ומסור, ללא כל סימנים מחשידים. אמנם, בדיעבד התברר כי המשיב סבל בעברו ממתחים נפשיים וממחשבות אבדניות, ואולם ככל שמידע זה עשוי היה להיות רלוונטי להעסקתו, ואין אנו אומרים זאת, הרי שבעת ההעסקה היה המידע חסוי מעיניה של מיקוד, ולא נחזתה לו אינדיקציה על פני השטח. 9. אף לא מצאנו ממש בטענה לפיה נוכח אבדן תיקו האישי של המשיב בחברת מיקוד, יש להניח לחובתה כי היה בידיה מידע רלוונטי אודות מצבו הנפשי של המשיב. ראשית, מהעדויות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי עולה כי מטרת ראיון הקבלה שעורכת מיקוד לעובדיה אינה אלא בחינת התאמתו המקצועית של המועמד לתפקיד, להבדיל מכשירותו הרפואית, וזאת בידיעה כי משרד הפנים הוא שמאשר למועמד לשאת נשק לאחר ביצוע בדיקות מתאימות. מיקוד אף טענה לפנינו כי ממילא הייתה מנועה מלהציג למשיב שאלות בדבר עברו הרפואי, ומכאן שאין מקום לצפות כי מידע מסוג זה יימצא בתיעוד הראיון שאבד. שנית, טרם קבלתו לעבודה במיקוד הועסק המשיב כמאבטח בחברה אחרת, וניתן להניח כי עובדה זו פעלה לטובתו בעת הראיון במיקוד. לבסוף, מתיעוד הטיפול הפסיכולוגי שעבר המשיב באוניברסיטה עולה כי עם תחילת הטיפול הביע המשיב חשש שמא זליגת המידע בדבר מצבו הנפשי הרגיש יביא לסיום עבודתו כמאבטח. מכך ניתן להסיק כי המשיב עצמו ביקש להימנע מלחשוף את מצבו הנפשי כלפי מיקוד. על רקע כל אלה, מקובלת עלינו ההנחה כי בעת ראיון הקבלה לא חשף המשיב את מצבו הנפשי כלפי מיקוד, וגם לו הוצג לבית המשפט המחוזי תיעוד הראיון, נראה שלא היה בו כדי להועיל למערער. ודוק – בדברים אלו אין כדי לקבוע כי היה על מיקוד מלכתחילה לשמור על תיעוד ראיון העבודה עם המשיב, וכי אבדנו גורם למערער לנזק ראייתי. לנוכח הקביעה כי לא היה בתיעוד החסר כדי להועיל למערער, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה זו. אשר על כן, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לא היה על מיקוד לצפות את אירוע הירי המכוון, וכי אין להטיל עליה אחריות בגין נזקיו של המערער. 10. אשר לאוניברסיטה – בדומה לקביעתו של בית המשפט המחוזי, גם אנו סבורים כי תיק הטיפול הפסיכולוגי של המשיב באוניברסיטה אינו מצביע על מצב פסיכוטי או מסוכנות, אלא על מצוקה נפשית של אדם אשר גורלו לא שפר עליו, ועל רצונו להתמודד עם קשייו. מהתיק עולה כי במהלך שנת הטיפול חל שיפור והתייצבות במצבו הנפשי של המשיב, המחשבות האבדניות ירדו מסדר יומו, והוא התחזק ויצא לדרך חדשה. בסופו של יום היה המשיב אדם נורמטיבי, שתמך כלכלית בהוריו ואף זכה בהוקרה על התנדבות ותרומה לקהילה. בנסיבות אלה רשאי היה הגורם המטפל להסיק כי המטופל אינו מסוכן לעצמו או לחברה, וכי לא קמה חובה לדווח על מצבו לפי סעיף 11א לחוק כלי היריה. לבסוף, יש לציין, אירוע הירי התרחש כחודש וחצי לאחר סיום הטיפול, ובשלב זה ממילא לא הייתה לאוניברסיטה כל השפעה על המטופל או ידיעה לגבי מצבו. סיכומו של דבר, לא מצאנו כי האוניברסיטה חרגה ממרחב שיקול הדעת הנתון לה כגוף מטפל בשל שלא דיווחה על מצבו הנפשי של המשיב, ומסכימים אנו למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין היא חבה בנזקיו של המערער. אשר על כן הערעור נדחה. בנסיבות האישיות של המערער לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ג' בניסן התשע"ב (3.4.2012). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09072380_P15.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il