מדינת ישראל נ. עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 7237/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7237/13 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל 2. אברהים ערמוש 3. עזבון המנוח אחמד עיסא יאסין 4. מוסטפא ערמוש 5. עלי ערמוש 6. פאתנה מיעארי 7. טארק ערמוש 8. אחמד יאסין 9. פאטמה יאסין 10. מרים יאסין 11. עאידה יאסין 12. מוסטפא יאסין 13. חליל יאסין 14. פאטמה יאסין ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 103/08 מיום 3.8.2013 שניתן על-ידי השופטת ב' בר-זיו תאריך הישיבה: תאריך הודעת הצדדים: י"ד בסיון התשע"ה ה' בחשון התשע"ה (01.06.2015) (18.10.2015) בשם המערערת: עו"ד שמרית גולן בשם המשיבים: עו"ד סעיד אדריס פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו) מיום 2.8.2013 בת"א 103-08, במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, התשי"ט-1959 (להלן: "פקודת ההסדר"), והורה על תיקון פנקס המקרקעין על-ידי ביטול רישום חלקה מספר סופי 21 (מספר זמני 23א) בגוש 18589 בעיר טמרה (להלן: "הגוש"), הרשומה על-שם המערערת (להלן: "המדינה") מתום הליכי ההסדר במקרקעין בשנת 1975; ועל רישומה על-שם המשיבים. רקע 2. ביום 21.12.1947 הגיש מוסטפא אחמד יאסין (להלן: "המנוח") תזכורת תביעה (מספר 292), בה תבע את חלקה מספר 23 בגוש (להלן: "חלקה 23 המקורית"). בתזכורת התביעה טען המנוח כי החלקה עברה אליו בירושה מאביו, אשר נפטר בשנת 1917. במסגרת הליכי ההסדר במקרקעין נערכה ביום 14.8.1958 בדיקת גבולות, במהלכה פוצלה חלקה 23 המקורית לשניים: חלקה בשטח של 913 מ"ר שמספרה כמספר החלקה המקורית – 23; וחלקה בשטח של 292 מ"ר שמספרה הזמני היה 23א ומספרה הסופי 21 (להלן: "חלקה מספר 23א" או: "חלקה מספר 21" או "החלקה"). ביום 6.11.1958 הגישה המדינה תזכורת תביעה (מספר 1503), בה תבעה את חלקה 23א, אשר תוארה כ"קרקע טרשים". ביום 8.12.1958 פורסם לוח התביעות של הגוש, בו נרשמו, בין היתר, תביעת המנוח ותביעת המדינה. בתאריך 9.6.1959 נערך סקר מקרקעין לגוש, ובו נכתב על-ידי עורך הסקר בנוגע לחלקה 23א כי היא "קרקע טרשית ואינה ראויה לעיבוד חקלאי". הן בדף ביקורת השדה המתייחס להליך בדיקת הגבולות, הן בדף ביקורת השדה המתייחס לסקר המקרקעין, נכתב כי ההליכים נערכו בנוכחות הבעלים ובנוכחות חבר ועד ההסדר של הכפר, אברהים אחמד דיאב. עם זאת, טוענים המשיבים כי המנוח לא נכח בהליכים אלה. ביום 17.9.1959 נערכה בטמרה חקירה פומבית של התביעות בגוש. מכיוון שהמנוח לא נכח בה, ומכיוון שחלקה 23א תוארה כקרקע טרשית שאינה ראויה לעיבוד חקלאי (כאשר המשמעות היא שלמעלה מ-50% מהקרקע הם טרשים), החליט פקיד ההסדר לרשום את החלקה על-שם מדינת ישראל. ביום 17.5.1963 נפטר המנוח. ביום 22.10.1975 התקיימה הקראה של לוח הזכויות של הגוש, וביום 31.10.1975 פורסם לוח הזכויות. חלקה מספר 21 היא העומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים. 3. ביום 2.1.2008 הגישו המשיבים ערעור על רישום חלקה מספר 21 (מספר זמני 23א) בלוח הזכויות בטענה כי פיצול החלקה מחלקה 23 המקורית ורישומה של החלקה על-שם המדינה נעשו ללא ידיעת המנוח ושלא כדין, וביקשו להורות על מחיקת הרישום על-שם המדינה ועל רישומה על-שם המשיבים, וזאת מכוח סעיפים 92(2) ו-88 לפקודת ההסדר. בית המשפט המחוזי (השופטת ב' בר-זיו) קבע כי אין למשיבים זכות ערעור על אופן רישום החלקה, אולם התיר להם לתקן את כתב התביעה על דרך תביעת ביטול הרישום בהתאם להוראות פקודת ההסדר. ביום 30.4.2008 הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן, ובו התבקש תיקון מרשם המקרקעין לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר. 4. בכתב התביעה טענו המשיבים כי פיצול חלקה 23 המקורית נעשה במרמה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המנוח, אשר היה רתוק למיטתו, לא נכח בהליכי ההסדר ולא עקב אחריהם. לדבריהם, המספרים שניתנו לחלקות שפוצלו מחלקה 23 המקורית – 23 ו-23א – ניתנו במכוון, על מנת שלאחר קבלת תביעתו של המנוח ביחס לחלקה 23 ה'חדשה' (חלקה מספר סופי 23), יִקשה עליו לדעת כי מדובר רק בחלק מהקרקע שאותה תבע. עוד טענו המשיבים כי שגה פקיד ההסדר כאשר חישב את אחוז השטח המעובד מתוך שטח חלקה 23א, ולא מתוך שטח חלקה 23 המקורית. לטענתם, חישוב השטח המעובד מתוך שטח חלקה 23 המקורית היה מעלה כי השטח המעובד עולה על 50%, ולפיכך – חלקה 23 המקורית כולה צריכה היתה להירשם על-שם המנוח, שתבע אותה. עוד טענו המשיבים כי משהחליט פקיד ההסדר לרשום את חלקה מספר 23א על-שם המדינה על דעת עצמו, תחת העברת את הסכסוך וההכרעה בתביעות הנוגדות לבית המשפט, הרי שהרישום נעשה שלא כדין ובחוסר סמכות. לבסוף טענו המשיבים כי חלקה 23 המקורית מוחזקת בידי המנוח ובני משפחתו מזה למעלה מ-100 שנים; כי היא משמשת כולה כבית המגורים של המשפחה והשטח בפני הבית; כי מעולם לא נדרשו על-ידי המדינה לפנותה; וכי דבר רישומה של חלקה 21 על-שם המדינה, כמו גם דבר פיצול חלקה 23 המקורית ודבר הגשת התביעה הנוגדת בידי המדינה, נודע להם לראשונה רק בשנת 2007. 5. מנגד, עמדה המדינה על חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, המעוגן בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), וטענה כי דין התביעה להידחות הן מחמת העדר עילה, הן בגין התיישנות, הן מטעמי שיהוי. עוד ציינה המדינה כי לבית המשפט נתון שיקול דעת באשר לתיקון הרישום אף אם סבר כי מתקיימים תנאי סעיף 93 לפקודת ההסדר. 6. באשר לטענת המרמה טענה המדינה כי נטל ההוכחה הוא על הטוען למרמה, וכי לא עלה בידי המשיבים להרים נטל כבד זה. לטענת המדינה, המשיבים לא הוכיחו את התקיימותם של יסודות עילת התרמית: ראשית, המשיבים לא הוכיחו את זכותם בחלקה 23א. שנית, המשיבים לא הוכיחו כוונה מצד המדינה לרמות או להטעות את המנוח או את המשיבים, אף לא בהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. עוד טענה המדינה כי לא נפל פגם בהתנהלותה במהלך הליכי ההסדר; כי פיצול החלקה נעשה בנוכחות המנוח ונציג ועד ההסדר של הכפר; וכי כל שלבי הליכי ההסדר היו פומביים. לטענתה, באחריותו של מגיש תזכיר תביעה לעקוב אחר תביעתו. לבסוף טענה המדינה כי עומדת לה חזקת התקינות המינהלית, וחלוף הזמן אף העניק לחזקה משנה תוקף. 7. לעניין ההתיישנות טענה המדינה כי עילת התביעה קמה לכל המאוחר עם הקראת לוח הזכויות, וכי המשיבים ידעו, או שהיה עליהם לדעת, עוד בשלב החקירה הפומבית, ולכל המאוחר עם הקראת לוח הזכויות, כי חלקה 23א לא נרשמה על-שם המנוח אלא על-שם המדינה. מכיוון שממועד הקראת לוח הזכויות ועד להגשת התביעה חלפו למעלה מ-25 שנים, התיישנה התביעה. המדינה אף הציגה מכתב משנת 2003 מאת אחיו של התובע, מר עיסא מוסטפא יאסין (משיב 3), למינהל מקרקעי ישראל, ובו ביקש לרכוש את חלקה 21. ממכתב זה, כך נטען, ניתן ללמוד כי דבר פיצול החלקה ורישומה על-שם המדינה היה בידיעת המשיבים מזה זמן רב. 8. עוד טענה המדינה כי פקיד ההסדר פעל בסמכות כאשר החליט ביום 21.9.1959 למחוק את הסכסוך ולרשום את חלקה 23א על-שם המדינה, שכן בעת ההיא עמדה בתוקפה פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) (להלן: "פקודת הקרקעות"), אשר קבעה כי לפקיד ההסדר נתונה סמכות להחליט בכל סכסוך בעניין הבעלות או החזקה בקרקע באזור סידור. רק בשנת 1960 נכנס לתוקף החוק לתיקון פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הקרקעות"), אשר העביר את סמכויותיו השיפוטיות של פקיד ההסדר לבית המשפט המחוזי. לבסוף טענה המדינה כי בשנת 1982 הגישה המועצה המקומית טמרה בקשה לתיקון לוח הזכויות לגבי חלקות שונות בגוש, ביניהן גם חלקה 21, וכי בשנת 1988 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו נקבע כי רישום חלקה 21 על-שם המדינה יוותר על כנו. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי המנוח תבע את חלקה 23 המקורית בשלמותה, וכי לא נכח בבדיקת הגבולות שבמהלכה פוצלה חלקה זו. עוד קבע בית המשפט כי בפני פקיד ההסדר לא עמד כל סכסוך, וכי החלטתו לרשום את החלקה על-שם המדינה לא נעשתה מתוקף סמכות כלשהי, אלא רק משום שהמנוח לא היה נוכח בעת בירור התביעות. עוד קבע בית המשפט כי לא נשלחה אל המנוח הודעה בדבר פיצול החלקה ועל הגשת תביעה סותרת לגבי חלק ממנה על-ידי המדינה; כי בניגוד לנדרש בסעיף 27(1) לפקודת הקרקעות, בו נקבע כי לתובעים חלקת אדמה ששמם מופיע בלוח התביעות תימסר הודעה במודעה שתפורסם בכפר כי עליהם להופיע לחקירה הפומבית בתביעות, לכשתערך, הרי שבענייננו, ההודעה על חקירת התביעות הרלוונטית לחלקה, אשר צורפה על-ידי מר חיים לרדו, פקיד הסדר המקרקעין, היא "כללית לגבי הגוש, ללא פרוט התובעים, וממילא ללא פרוט תביעות סותרות שהוגשו לגבי איזה מהחלקות"; וכי בניגוד להוראת סעיף 27(8) לפקודת הקרקעות, הקובע כי על הפקיד המסדר ליידע את הצדדים בדבר החלטתו, ואם לא נכח מי מהם בעת בירור התביעה על פקיד ההסדר לשלוח לו הודעה בכתב על כך, בענייננו "למנוח לא נמסרה הודעה על ההחלטה בהסדר". עוד קבע בית המשפט כי במספור החלקות שפוצלו מחלקה 23 המקורית יש "ממין ההטעיה". כמו כן נקבע כי אין זה תקין שפקיד ההסדר הוא גם זה שקבע את פיצול החלקות, רשם את תזכורת התביעה בשם המדינה, וגם זה שהחליט בסכסוך. באשר למכתב שהופנה למינהל מקרקעי ישראל קבע בית המשפט המחוזי כי אין בו משום ראיה לכך שהמשיבים ידעו על פיצול החלקה. על סמך קביעותיו אלה נעתר בית המשפט המחוזי לטענת המשיבים לפיה דבר פיצול חלקה 23 המקורית והתביעה הנוגדת לגבי חלק ממנה על-ידי המדינה נודע להם רק בשנת 2007. בית המשפט אף קיבל את טענת המשיבים, לפיה כאשר נלקח בחשבון שטח החלקה המקורית כולה, השטח המעובד עלה על 50%, ומשכך לא הייתה הצדקה לרישום חלקה 23א על-שם המדינה. 10. באשר ליסודות עילת המרמה קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים הוכיחו את זכותם לבעלות על החלקה, וזאת הן על סמך אישור פקיד ההסדר את זכותו של התובע בחלקה מספר סופי 23, הן על סמך הוכחת המשיבים כי החזיקו ועיבדו את מלוא שטח החלקה מזה שנים רבות ועד ימינו אלה. עוד קבע בית המשפט כי "העובדה שלא הובא לידיעת המנוח כי החלקה המקורית שתבע פוצלה, וכי המדינה תובעת חלק מהחלקה שתבעה, בצירוף העובדה שגם לאחר שניתנה החלטה של פקיד ההסדר – לא ניתנה למנוח ו/או לתובעים כל הודעה על ההחלטה – מעידה על מרמה". לפיכך, פסק בית המשפט כי המשיבים הוכיחו את יסודות סעיף 93 לפקודת ההסדר. בהמשך לקביעתו כי המשיבים גילו את דבר פיצול החלקה בשנת 2007 ולא קודם לכן, דחה בית המשפט את טענות המדינה להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת המדינה לדחות את התביעה מכוח שיקול הדעת המסור לו. סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי נעתר לתביעה והורה על ביטול רישום חלקה 21 על-שם המדינה ועל רישומה על-שם המשיבים. מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 11. המדינה טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את תביעת המשיבים, ושבה וטוענת כי לא הוכחו יסודות סעיף 93 לפקודת ההסדר. ראשית נטען כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח זכות טובה לבעלות בקרקע – מכיוון שהמשיבים ביססו את הטענה לזכותם על עיבוד וחזקה, הרי שהיה עליהם להוכיח את התקיימות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני, הדורש הן הוכחת חזקה, הן הוכחת עיבוד של למעלה מ-50% משטח החלקה, באופן רציף במהלך כל תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ובענייננו, עליהם להוכיח כי החזיקו בחלקה ועיבדו אותה 10 שנים רצופות לפני הגשת תזכורת התביעה על-ידי המנוח בשנת 1947, מועד התגבשותה של הזכות הנטענת. לטענת המדינה, תצלומי האוויר של החלקה משנת 1945 מוכיחים, כפי עדותה של הגב' מלכה עופרי, מומחית לפענוח צילומי אויר מהמרכז למיפוי ישראל, כי בשנה זו לא עלה עיבוד החלקה על 20-30% משטחה. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה בחישוב אחוזי העיבוד יש לקחת בחשבון את שטח החלקה המקורית 23 כולה. זאת, הן משום שלטענת המדינה אין להתעלם מכך שהפיצול בוצע, הן משום שהמשיבים לא הגישו ראיות לתמיכה בטענתם לפיה בחישוב 'הנכון' השטח המעובד עולה על 60%. 12. שנית, המדינה שבה וטוענת כי המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה על דבר קיומה של מרמה, הדורשת, הוכחת כוונה לרמות או להטעות את האחר, אף לא בהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היה על המדינה להוכיח, בחלוף יובל שנים, כי מסרה למנוח או ליורשיו הודעה על אודות פיצול חלקה 23 המקורית ועל אודות בירור הסכסוך בנוגע לחלקה 23א. לטענת המדינה, הליכי ההסדר הם פומביים, ותוצאות שלביהם השונים, כמו גם תוצאתם הסופית, מפורסמות ברבים ולבסוף נרשמות בפנקסי המקרקעין, רישום המהווה מעשה בית דין כלפי כולי עלמא. עוד טוענת המדינה כי במספרי החלקות שניתנו להן לאחר הפיצול אין משום הטעיה, שכן מאז התקופה המנדטורית ובמהלך השנים הוכנסו שינויים במספרי חלקות. המדינה שבה ועומדת על חזקת תקינות המעשה 'המינהל', ומדגישה כי על-פי החוק וההלכה הפסוקה, אין בקיומה של טעות או שגגה במהלך ההסדר, ככל שהיו כאלה, כדי להביא לשינוי המרשם שנוצר מכוחו. 13. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט כאשר דחה את טענת ההתיישנות שהעלתה. לדבריה, המנוח ידע, ולחלופין, היה עליו לדעת על אודות פיצול חלקה 23 המקורית, תביעתה הנוגדת של המדינה, ורישום חלקה 23א על-שם המדינה. זאת, בשל נוכחות בעלי הקרקעות ונציג מטעם הכפר בוועד ההסדר – הן במעמד בדיקת הגבולות שבמהלכה פוצלה חלקה 23 המקורית, הן בעת ביצוע סקר המקרקעין בכפר, ולאור היות הליכי ההסדר כולם, לרבות שלב בירור התביעות, בו הוכרע הסכסוך והוחלט לרשום את חלקה 23א על-שם המדינה, פומביים. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי פקיד ההסדר לא הכריע בסכסוך. המדינה שבה וטוענת כי המשיבים, יורשיו של המנוח, ידעו, ולחלופין היה עליהם לדעת, על פיצול החלקה המקורית ורישום חלקה 23א על-שם המדינה, וזאת לכל המאוחר מיום פרסום לוח הזכויות ב-31.10.1975. זאת, הן מפאת פומביות הליכי ההסדר, הן בשל נוכחות בעלי הקרקעות ונציג הכפר בהליך בדיקת הגבולות ובסקר המקרקעין, הן בעקבות הקראת לוח הזכויות בפומבי, הן מחמת פרסום לוח הזכויות, והן מכוח ידיעת מוסדות הכפר על הותרת רישום חלקה 21 על-שם המדינה על כנו מתוקף הסכם הפשרה בינה לבין מועצת טמרה. המדינה שבה ומצביעה על מכתבו של אחיו של המנוח משנת 2003 כראיה לכך שדבר הפיצול והרישום על-שם המדינה היה בידיעת המשפחה. עוד טוענת המדינה כי טענתם של המשיבים בדבר חוסר ידיעתם על אודות רישומה של חלקה 23א על-שם המדינה אינה באה בגדרי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שכן הידיעה הרלוונטית לעניין סעיף זה היא ידיעתו של המוריש, ויש להוכיח כי לא יכול היה לדעת על אודות פיצול החלקה וההכרעה בסכסוך, "אף לא בזהירות סבירה". 14. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענתה לשיהוי בהגשת העתירה, בהדגישה את הנזק הראייתי שנגרם לה עקב כך, וכן בכך שלא ייחס חשיבות מספקת לעיקרון סופיות המרשם. 15. לבסוף טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי "העניק פרשנות מרחיקת לכת לראיות, הוסיף טענות חדשות שלא הועלו על-ידי התובעים ואף ערך בדיקה בארכיב בית המשפט על מנת לבסס את הטענות שהעלה, וזאת מבלי לאפשר לצדדים ולמערערת להתייחס אליהן". לאור האמור לעיל, מבקשת המדינה כי נתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על דרך של ביטולו. 16. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על סמך נימוקיו. אין צורך לחזור עליהם, משום שפורטו לעיל. דיון והכרעה 17. הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור 'לוח חלק' לעניין הזכויות במקרקעין (ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב (9.5.1988) (להלן: "עניין דיאב")), באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו (ע"א 2449/00 עזבון המנוח יוסף מוסטפא נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 519, 525 (2001) (להלן: "עניין עזבון יוסף")). בהתאם לכך, סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". מוסיף סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וקובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים (ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל (2014) (להלן: "עניין שעלאן")). על חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם נאמר כי הוא "מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר" (עניין דיאב). 18. מחמת חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, הותיר המחוקק בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר פתח צר בלבד לסתירת נכונות הרישום (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; עניין שעלאן). זו לשונו של סעיף 93 לפקודת ההסדר: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". 19. הפסיקה קבעה כי תיקון הרישום יֵעשה במקרים חריגים בלבד (עניין דיאב; רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (9.2.2003) (להלן: "עניין עבוד"); רע"א 8771/09 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוישל ג'דוע חסאן אלאעסם (12.1.2010) (להלן: "עניין אלאעסם"), וכי את ההוראות המאפשרות את תיקון הרישום או את שינויו, ובהן הוראת סעיף 93, יש לפרש בצמצום (עניין דיאב; עניין עבוד; עניין אלאעסם). 20. בכתב התביעה נטען בכלליות כי "התמלאו התנאים והיסודות הקבועים בסעיף 93 לפקודת ההסדר וכב' בית המשפט מוסמך להורות על ביטול הרישום שהושג במרמה ו/או שלא כשורה ע"ש המדינה". בית המשפט המחוזי קבע כי התקיימו יסודות החלופה הראשונה המצויינת בסעיף, היינו "רישום שהושג במרמה". בהתאם לכך, בתשובתם לערעור, התייחסו אף המשיבים לחלופת המרמה בלבד. לאור זאת, פטורים אנו מלדון בחלופה השנייה המצויינת בסעיף 93, היינו תיקון הפנקס עקב השמטת זכות שהיתה רשומה בפנקס קודם או רישום זכות כזאת שלא כשורה. נציין רק כי תנאי להתקיימות חלופה זו הוא שמדובר בזכות שהיתה רשומה בפנקס קודם (עניין אלאעסם; עניין שעלאן), מה שאין כן בענייננו. נפנה אם כן לדון בהתקיימות תנאי החלופה הראשונה, היא חלופת המרמה. אקדים ואומר כי לדעתי לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי ננקטה מרמה בפעולותיו של פקיד ההסדר. 21. בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך ש"על הטוען לתרמית, ובייחוד בהקשר של ביטול הליכי הסדר ופסק-דין הסדר בעקבותיהם, להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי" (עניין עבוד; ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ו-9 אח' (09.02.2009)). עוד נפסק כי "הנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" (ע"א 681/88 עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל, בעמוד 659 והאסמכתאות המופיעות שם; עניין עבוד). 22. לשם ביסוס טענת מרמה נדרש להוכיח קיומה של כוונת מרמה (ע"א 523/12 ג'מילה אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל (15.1.2014) (להלן: "עניין אסמאעיל"). כפי שציין השופט נ' הנדל, מדובר בעניין סובייקטיבי, ולא רק אובייקטיבי (שם). על טענות שעניינן ידיעה או כוונה אשר ניתן ללמוד מהן על תרמית להיות מפורטות ומבוססות (השוו: עניין אסמאעיל, פסק דינו של השופט צ' זילברטל (2014)). ודוק: טעות של פקיד ההסדר, ואפילו כזו העולה כדי רשלנות, אין די בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות נעשה במרמה (ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' בכר, פ"ד מו(5) 200, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' מלץ (1992); עניין אלאעסם; ע"א 7903/11 מדינת ישראל נ' מורשד הזימה, פסקה 2 (2013)). 23. כאמור לעיל, פסיקתו של בית המשפט המחוזי כי המדינה נהגה במרמה נסמכה בראש ובראשונה על קביעתו כי לא נשלחו אל המנוח הודעות בדבר פיצול החלקה, בדבר הגשת תביעה סותרת לגבי חלק ממנה על-ידי המדינה ובדבר ההחלטה בהסדר. קביעה עובדתית זו התבססה על כך ש"למסמכי המדינה מתיק ההסדר לא צורפה כל הודעה שנשלחה לתובע בקשר להחלטה הנ"ל. בנסיבות אלה אין די בטענה סתמית של המדינה כאילו המנוח ידע על ההחלטה ובהעדר ראיה ממשית – ממילא ניתן לקבוע כי למנוח לא נמסרה הודעה על ההחלטה בהסדר". 24. אינני סבור כי די בהעדרן של הודעות שנשלחו אל המנוח מתיק ההסדר כדי לקבוע כי לא נשלחו הודעות כאלה. כידוע, נקודת המוצא היא שהרשות המינהלית פעלה כדין, והנטל להוכיח כי הרשות פעלה בחוסר תקינות הוא על המשיבים (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי, פסקה 30 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (6.11.012) (להלן: "עניין עיריית בת-ים"); עע"מ 6024/11 חדיג'ה אלסעודי נ' משרד הפנים, פסקה 17 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה דאז) מ' נאור (‏25.12.2012)). עוד יש לזכור, כי משקלה של חזקת תקינות המינהל גובר בחלוף הזמן (בג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל ואח' נ' מנהל רשות העתיקות ואח', פ''ד נב(4) 774, פסקה 16 לפסק דינו של השופט י' זמיר (1998)). יחד עם זאת, נכון אני להטיל ספק בשליחתן של ההודעות למנוח, וזאת לאור עדותו של מר נזאר לוי, עוזר לפקיד הסדר המקרקעין, בבית המשפט המחוזי, ולפיה ככלל, לא נהגו לשלוח לצדדים הודעות פרטניות, אלא הסתפקו בשליחת הודעה לוועד הכפר ולמוכתר הכפר ובפרסום הודעות פומביות על שלבי ההסדר השונים. 25. מכל מקום, אף בהנחה שהודעות כאמור לא נשלחו אל המנוח, ובכך נפל פגם בהליך ההסדר, אין בפגם זה כשלעצמו כדי להעיד על מרמה. בית משפט זה עמד בעבר על כך שלא כל שתיקה שקולה למרמה. יש להבחין בין שתיקה תמימה לשתיקה 'רועמת', שנלווית אליה כוונת מרמה (ע"א 531/92 נזאל נ' דווירי, פ"ד מז(4) 824, 831-830 (1993); ע"א 8959/12 חסן כבישי נ' סלאח כבישי (2.7.2014); עניין שעלאן). אינני סבור כי ב'שתיקתו' של פקיד ההסדר, כפי שבאה לידי ביטוי באי-שליחת ההודעות כנדרש בפקודה, יש די כדי ללמד על כוונת מרמה. 26. אכן, אופיה החפצי של תוצאת הליכי ההסדר מחייב הקפדה על כללי הצדק הטבעי, ונראה כי החובה על שליחת הודעות כאמור נקבעה בפקודה במטרה להגשים תכלית זו (חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל 317-315 (2000) (להלן: "זנדברג, הסדר זכויות במקרקעין"). בצד זאת, ככלל, אימצה פקודת ההסדר את עיקרון סופיות המרשם כ'עיקרון-על' (שם, בעמ' 315). בהתאם לכך, נקבע בפקודה כי לא ניתן לתקוף את לוח הזכויות ואת הרישום בחלוף המועד להגשת ערעור כאמור בסעיף 59 לפקודה (סעיף 92 לפקודת ההסדר). קביעה זו לא סויגה ביחס לפגמים בהליך. ברוח זו נקבע בעניין דיאב כי פרשנות לפיה טעות של פקיד ההסדר מקימה עילה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר נוגדת את העיקרון שמחייב פרשנות מצמצמת לסעיף 93, ואף מייתרת למעשה את סעיף 59 לפקודה, הקובע מגבלת זמן של 3 חודשים לערעור. עוד נקבע כי כיום קיימות שתי עילות בלבד לתיקון המרשם: האחת, כאשר הרישום הושג בדרך של מרמה; והשניה, כאשר הרישום הושג באופן שבו הושמטה או נרשמה שלא כשורה זכות שהיתה רשומה בפנקס קודם (ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (27.8.2012) (להלן: "עניין עבד אלקאדר עבדאללה"). פגם בהליך אינו נופל לגדרי עילות אלה, ואינו מצדיק אפוא, כשלעצמו, את תיקון המרשם. 27. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע גם כי במספור החלקות שפוצלו מחלקה 23 המקורית יש "ממין ההטעיה". אינני סבור כי הדבר אכן כך. אכן, מאז התקופה המנדטורית הוכנסו מעת לעת שינויים במספרי חלקות (עניין עבד אלקאדר עבדאללה, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). זאת ועוד, על-פי הליכי ההסדר, נהוג היה שכאשר מועלית תביעה לגבי קטע בחלקה שכבר מופיע במפה, קיבל אותו קטע מספר משנה באותה חלקה (ע"א 681/88‏ עיזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מד(2) 653 (29.5.1990)). כך נעשה אף בענייננו. 28. משלא הוכחה מרמה מצד המדינה, לא קמה עילה לשינוי הרישום של הבעלות בחלקה. במצב דברים זה, איננו נדרשים לבחינת יתר טענותיה של המדינה. עם זאת, אדרש בקצרה לטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה. 29. ראשית נזכיר כי בתובענות שעניינן ברישום מקרקעין מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר אין תחולה לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ככל שהדבר נוגע לטענות ביחס לרישום. משכך, תובענות אלה כפופות לדיני ההתיישנות (ע"א 4787/06 מנאע נ' מנאע, פסקאות מ"ח-מ"ט לפסק דינו של חברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (26.5.2008); ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת, פסקאות 29-27 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (9.2.2009)). 30. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". במקרה של תביעה לתיקון מרשם המקרקעין לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר נולדת העילה במועד רישום הזכויות (ע"א 6766/11 סאלח חג'אזי נ' עאמר חגאזי (23.6.2013); טל חבקין התיישנות 332 (2014) (להלן: "חבקין, התיישנות"); מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, 286 (מהדורה שנייה, 2004) (להלן: "בניאן, דיני מקרקעין")). סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות הם בבחינת חריגים לכלל, המשעים את תחילת תקופת ההתיישנות. ככלל, נטל הוכחת התיישנות רובץ על הנתבע, אולם מקום בו טוען התובע להתקיימותו של חריג לתקופת ההתיישנות, נטל ההוכחה הוא עליו (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 41 לפסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות שם (19.9.2010) (להלן: "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית"); ע"א 7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המנדסים בע"מ, פסקה 16 לפסק דינו של השופט י' עמית (22.7.2015)). נפנה כעת לבחינת התקיימות החריגים בענייננו. 31. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו "בתרמית או אונאה", קובע כך: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה". משראינו כי המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה על אודות קיומה של מרמה מצד המדינה, הרי שטענת התרמית לא תישמע ממילא גם כנימוק להשעיית תחילת תקופת ההתיישנות (עניין אסמאעיל). 32. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע כך: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". במסגרת סעיף זה נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על-פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית). די בידיעה שהיה על התובע לדעת, ואפילו שהיה עליו לחשוד בה, כדי לסגור בפניו את שערי החריג (עניין אסמאעיל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). בענייננו הידיעה בה מדובר היא ידיעה על אודות פיצול החלקה ורישומה על-שם המדינה. 33. בית המשפט המחוזי קבע כי דבר פיצול החלקה נודע למשיבים רק בשנת 2007. אך גם בהנחה שכך הוא, האם לא 'היה עליהם לדעת' את הדבר קודם לכן, באופן ששולל את תחולת החריג בעניינם? 34. על מגיש תזכיר התביעה מוטלת האחריות לעקוב אחר הליך תביעתו ותוצאותיו. עמד על כך השופט א' א' לוי, בקובעו כי: "הגשתו של תזכיר תביעה לפקיד המסדר היא אחד משלביו הראשונים של תהליך ההסדר, ועדיין צריך מי שתובע לזכויות לאמת את תביעתו בעת החקירה הפומבית שמנהל הפקיד המסדר. מכאן שצריך להניח, כי ייתכן מצב שבו נתונים אשר צוינו במפת הקרוקיס בקשר לתביעות לזכויות במקרקעין, עברו שינוי לאחר שבמהלך החקירה של הפקיד המסדר התברר כי אותן תביעות מופרכות או שלא אומתו דיין" (ע"א 2449/00‏ עיזבון המנוח יוסף מוסטפא ז"ל נ' מדינת ישראל, פ''ד נה(3) 519, פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (5.4.2001)). פומביות שלבי ההסדר בכלל, ושלב הקראת הזכויות בפרט, כמו גם העובדה כי ההליך כולו מלווה על-ידי הוועד המסדר, שתפקידו לוודא שזכויות בני הכפר לא יקופחו, נועדו לסייע ביד התובע לעקוב אחר גורל תביעתו (שם). 35. לאור זאת, לו היה המנוח בין החיים בעת שנרשמה החלקה בפנקס הזכויות, הוא היה מוחזק החל ממועד זה כמי ש'ידע או היה עליו לדעת' על דבר פיצול החלקה ורישומה על-שם המדינה, אף אם לא נכח בשעת הליכי הסדר או חלקם. עם מותו של התובע המקורי והעברת הזכות ליורשיו, היתה ידיעתו בכוח מיוחסת להם לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף מבלי להידרש לשאלה אם הם עצמם ידעו או יכולים היו לדעת (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית), וניתן היה לקבוע על נקלה כי התביעה התיישנה. 36. העניין שלפנינו מיוחד בכך שהמנוח נפטר בטרם קמה עילת התביעה. האם יש בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה היורשים 'היו צריכים לדעת' על דבר הפיצול ורישום החלקה על-שם המדינה? לדעתי, התשובה לכך היא בשלילה. 37. כאמור לעיל, האחריות לבירור גורל התביעה מונחת לפתחו של מגיש תזכיר התביעה. משנפטר התובע ה'מקורי', אחריות זו 'מועברת' אל יורשיו. ודוק: יורשיו של המנוח לא ירשו קרקע רשומה, אלא 'קרקע בהליכי הסדר'. הרישום בפנקס הזכויות הוא לבדו יכול להפוך מקרקעין לא מוסדרים למקרקעין מוסדרים (בניאן, דיני מקרקעין, בעמ' 274). מכאן שכחליפיו של התובע, 'ירשו' הם גם את חובת המעקב אחר הליך התביעה. כדי להמחיש את הנקודה, נשווה לנגד עינינו מצב דומה, בו ידוע בוודאות כי התובע המקורי ידע על פיצול החלקה, אולם לא עשה דבר ואף לא סיפר על כך ליורשיו. התובע נפטר טרם פרסום לוח הזכויות – בטרם קמה עילת התביעה, כבענייננו – ויורשיו גילו את דבר פיצול החלקה ורישומה על-שם המדינה שנים רבות לאחר מות המנוח ורישום הזכות. האם במצב דברים זה יוכלו היורשים לטעון כי 'לא היה עליהם לדעת' את הדבר וכי חל חריג סעיף 8 לחוק ההתיישנות? נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה. קבלת טענה מעין זו משמעה פגיעה קשה בעיקרון סופיות המרשם. סבורני כי אין הבדל בין שני המקרים, שכן בשניהם הליכי ההסדר נמשכו, ותוצאתם הסופית נודעה, רק לאחר מות המנוח. לפיכך, בשני המקרים האחריות למעקב אחר שלבי ההליך שהתקיימו לאחר מות המנוח, ובפרט לבדיקת הרישום הסופי, רובצת לפתחם של היורשים. 38. לבסוף, המשיבים טענו כי גם לו היה המנוח זוכה לראות את לוח הזכויות, לא היה בכוחו לדעת כי חלקה 23 המקורית פוצלה וכי השטח שנרשם על שמו קטן מהשטח שאותו תבע. לעניין זה אעיר כי בלוח הזכויות שפורסם בשנת 1975, ואשר תוכנו צורף כנספח לסיכומי המערערת, שטח החלקה הרשום הוא 913 מטרים מרובעים, בעוד ששטחה של חלקה 23 המקורית, שנתבעה על-ידי המנוח, היה 1205 מטרים מרובעים. לפיכך, יתכן כי בירור גורל התביעה באמצעות בחינת לוח הזכויות היה מעלה חשד בלב התובע ומניע אותו לפעול בהתאם. 39. על סמך האמור לעיל, יש לקבוע כי לא חל חריג סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי מרוץ ההתיישנות ביחס למשיבים החל עם רישום החלקה על-שם המדינה. בפסיקה ובספרות הובעו דעות שונות באשר לתקופת ההתיישנות של תביעה לתיקון מרשם המקרקעין לפי סעיף 93. יש הסבורים כי המדובר בתביעה לזכות במקרקעין מוסדרים, המתיישנת תוך 25 שנים; יש הסבורים כי זו תביעה לזכות במקרקעין לא מוסדרים, המתיישנת תוך 15 שנים; ויש הסבורים כי זו תביעה ב'שאינו מקרקעין', המתיישנת תוך 7 שנים (חבקין, התיישנות, בעמ' 332 והאסמכתאות המופיעות שם). מכל מקום, אף לפי הפרשנות 'המקלה' ביותר, הסתיים המרוץ בענייננו לכל היותר 25 שנים ממועד רישום הזכות על-שם המדינה. 40. בשולי הדברים אעיר כי בנו של התובע היה קטין בעת הרישום בפנקס הזכויות, ומשכך, מרוץ ההתיישנות לגביו החל שלוש שנים מאוחר יותר (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 60 לפסק דינו של השופט י' עמית). עם זאת, ברי כי אין בעובדה זו כדי לסייע בידו, שכן גם מנקודת זמן זו חלפו למעלה מ-25 שנים עד ליום הגשת התביעה. סיכומו של דבר, יש לקבוע כי תביעת המשיבים הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, ועל-כן דינה להידחות גם מטעם זה. 41. משהגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל משלא הוּכחה מרמה מצדה של המדינה, ומחמת התיישנות, אינני רואה צורך לדון בטענות הנוספות שהעלתה המדינה, ובהן טענת השיהוי והטענה כי זכותם של המשיבים בקרקע לא הוכחה. 42. אציע אפוא לחברי לקבל את הערעור, להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי רישום חלקה 21 על-שם המדינה יוותר על כנו. בנסיבות העניין, אציע שלא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו היסודית של חברי השופט סולברג. אוסיף רק, כי אל תביעה שמוקדה אירועים משנת 1959, לפני כשני דורות, יש להשקיף גם בעיני הזמן האמיתי ולא רק במבט עדכני, במשקפי כאן ועכשיו. לכך משמעות, ראשית, במאמץ לקביעת עובדות, ושנית, בודאי בהטלת אשם מרמה חלילה בעובדי הציבור שאינם עוד בין החיים ואינם יכולים עוד להגן על שמם הטוב ועל מעשיהם. שלישית, לכך משמעות בבחינת מעשיהם של עובדי הציבור על פי מה שנהג, לטוב או למוטב, בזמן האמיתי. דעת לנבון נקל כי ארחות המינהל הציבורי, גם ביישום אותו דבר חקיקה עצמו, השתנו בששת העשורים הללו, בהקפדה, בשקיפות ובמעורבות משפטית קונקרטית ויש לקוות כי כך אכן לטובה ולברכה. דברים אלה מחזקים את חוות דעת חברי; כפי שציין –בפסקאות 25-24 – נהגים שמכבר היו שונים משל היום, וגם לא כל פגם מעיד בהכרח על מרמה. ב. אפרט במקצת: ניסיתי לעיין במסמכים מן התקופה הרלבנטית; עיון במסמכי התקופה מגלה, למשל, כי דף ביקורת השדה (מוצג 9 למוצגי המדינה) כולל תרשומת מיום 15.6.59 בחתימה בר"ת א'ל' המצביעה על חלקה 23א' כחלקת טרשים, וזאת לאחר ביקור בשטח ביום 9.6.59 בנוכחות הבעלים וחבר ועד ההסדר המקומי. א.ל. הוא מר א' לוי, עוזר לפקיד ההסדר, ששלח למסטפא אחמד יאסין חמרוש (המנוח) מטמרה ביום 26.7.59 מכתב לעניין המצאת מסמכים באשר לתביעות הבעלות (מוצג 11). בתעודת עובד ציבור (מוצג 10) של מר א' לוי, העוזר לפקיד הסדר הקרקעות מיום 8.9.59, שהוא כאמור וכמסתבר בעל התרשומת מיום 15.6.59, (החתומה בראשי תיבות שמו), נאמר כי מצא קרקע זו בביקור מיוני בשטח כ"קרקע טרשית ואינה ראויה לעיבוד חקלאי". הוא גם החתום על ההחלטה (בדף הבירורים מוצג 14) מ- 21.9.59 לרשום את החלקה בשם מדינת ישראל (אך דומה שלא על לוח ההחלטות מ- 21.9.59, בעקבות החקירה הפומבית מ- 17.9.79 (מוצג 14)). אוכל להבין את הערת בית המשפט קמא (פסקה 71) לעניין היות המברר גם מי שהחליט לכאורה, או מכל מקום נטל חלק בהחלטה, שיתכן מאוד שבמשקפי ימינו היו נוהגים אחרת, אך אין אפשרות – בחכמה שלאחר מעשה, מקץ שנים רבות – סיבה להטיל דופי מאוחר וללא אפשרות להתיחסות מצדו, בכותב מר א' לוי, שאיננו יודעים אם עודו בין החיים (אין המדובר כמובן במר נזאר לוי בעל תעודת עובד הציבור מ-2008 בתיק); זאת – כתום כמעט 60 שנה. קביעתו כי המדובר באדמת טרשים, שזו הקביעה המהותית העיקרית, היא על פניה קביעה עובדתית בת הזמן, ועל כן אין מקום לטענת מרמה, שברי כי היא טעונה "מסה קריטית" של הוכחה אשר לא היתה כאן; ונזכור כי חלקות אחרות נרשמו בשם בעליהן בהסדר ולא היה על פניו "מחטף" מצד המדינה. בכך חוזר אני לדבריי ברישה למעלה. המשנה לנשיאה השופטת ע' ברון: שותפה אני לחוות דעתו של חברי, השופט נ' סולברג, כי לא הוכחה מרמה מצד המדינה. טענה ממין זה דורשת רמת הוכחה מוגברת, והמשיבים לא הרימו נטל זה. התוצאה היא שיש להותיר את רישום חלקה 21 על שם המדינה. לנוכח תוצאה זו וכפי שציין חברי, מתייתר הדיון בטענותיה האחרות של המדינה. משכך, אף לטענת ההתיישנות אינני רואה מקום וצורך להידרש. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"א בכסלו התשע"ו (‏3.12.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13072370_O14.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il