מוחמד אימאם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7234/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7234/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: מוחמד אימאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק פ 013031-04-12 שניתן ביום 12.9.2013 על ידי כבוד השופטת ק' רג'יניאנו תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ד (07.07.2014) בשם המערער: עו"ד עמית פרנטי בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הכניס את רכבו למוסך לצורך תיקון וקיבל רכב חלופי מסוג שברולט קרוז בצבע שחור מ.ר 37-494-72 (להלן: השברולט). ימים ספורים לאחר מכן שוטרים הבחינו ברכב השברולט כשנהגו משוחח בטלפון נייד. הנהג סרב לעצור והחל בנהיגה פרועה, שהתפתחה למרדף, שבסופו התחמק הנהג, החנה את הרכב והצליח להימלט. בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי המערער הוא שנהג ברכב והושת עליו עונש מאסר בפועל של 54 חודשים. לטענת המערער, רכב השברולט נגנב באותו יום ולא הוא שנהג בו. שאלת זיהויו של המערער כנהג השברולט היא העומדת אפוא במרכז הערעור שבפנינו. 2. על פי כתב האישום והעובדות שאינן שנויות במחלוקת, בתאריך 19.6.2011 נפסל רשיונו של המערער במסגרת גזר דין בתיק פלילי. למרות פסילת הרישיון, המערער ואמו קיבלו ביום 31.1.2012 רכב חלופי מחברת "אויס", לאחר שהמערער הכניס את מכונית המזדה שלו לתיקוני פחחות, במוסך שבבעלות אחד בשם ג'עסוס. ביום 6.2.2012 סמוך לשעה 12:30 הבחינו שלושה שוטרים בשם ג'יבלי, מטרי ווקסמן, שנסעו באותה עת בניידת, ברכב השברולט כשהוא נוסע בכביש 40 מכיוון דרום לצפון, צפונית לצומת גינתון. השוטרים, שהבחינו כי הנהג מדבר תוך כדי נהיגה בטלפון הנייד, כרזו לו לעצור והפעילו אור כחול מהבהב. אלא שהנהג לא עצר את הרכב והאיץ מהירות נסיעתו, ירד בנהיגה פרועה לשול הימני של הכביש, לאחר מכן חזר לנתיב הימני, לאחר מכן סטה לנתיב השמאלי בכביש וירד לשול השמאלי תוך שהוא פוגע ברכב יונדאי וגורם לו נזק. הנהיגה הפרועה גרמה לרכבים אחרים בכביש לסטות מנתיב נסיעתם או לבלום בלימת חרום. בהמשך, הגיע נהג השברולט לצומת מרומזר, חצה את הצומת באור אדום, לאחר מכן פנה שמאלה, המשיך בנסיעה על אי תנועה תוך עקיפת הרכבים שנסעו לפניו, נכנס לרחוב בניגוד לתמרור "אין כניסה" ונהג נגד כיוון התנועה תוך שהוא גורם לרכבים מולו לבלום. בהמשך חזר נהג השברולט לכביש 40 ופנה לכיוון דרום, שם הבחינו בו שני שוטרים אחרים שנסעו בניידת. או-אז הגביר הנהג את מהירות נסיעתו, עבר מנתיב לנתיב תוך עקיפת הרכבים בצורה מסוכנת, ירד לשול השמאלי, סיכן בנהיגתו את הנהגים שנסעו בנתיב הנסיעה ואף פגע ברכב נוסף מסוג פיאט. כעבור זמן מה אותר רכב השברולט כשהוא חונה ונעול ברחוב חטיבת הראל בלוד. בתוך הרכב נתפס כובע קסקט כחול של "נייק". ביום 29.3.2012, כחודשיים לאחר מכן, ולאחר שהמערער היה מבוקש כחשוד במעשה והמשטרה חיפשה אחריו, זיהה השוטר לוי את המערער ברחוב צה"ל בלוד וקרא לו לעצור. המערער החל להימלט מהמקום במנוסה רגלית, אך נתפס לבסוף. בגין כל אלה הועמד המערער לדין בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ונהיגה בזמן פסילה – עבירות לפי סעיפים 332(2) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"ה-1961. 3. בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי לא הוא שנהג ברכב השברולט באותו היום, אם כי בשל חלוף הזמן מהאירוע הנטען ועד למעצרו הוא אינו זוכר היכן היה באותו יום. עוד נטען, כי בעת מעצרו ביום 29.3.2012 לא הבין כי מדובר בשוטר והוא ניסה להתרחק מהמקום מסיבותיו האישיות ללא כוונה להימלט. 4. בית משפט קמא דן במארג הראיות שבפניו, והרשיע את המערער. בתמצית, ניתן לומר כי הרשעתו של המערער מבוססת על ארבעה אדנים: זיקתו של המערער לרכב השברולט; זיהויו של המערער על ידי שלושת השוטרים שהשתתפו בחלקו הראשון של המרדף; איכוני הטלפון של המערער שמספרו 050-4441211 (להלן: טלפון 050); שקריו של המערער; וחוסר המהימנות של אימו. 5. בבסיס הערעור דכאן עומדת הטענה כי המערער הציג תרחיש חלופי סביר, לפיו דירתה של אמו נפרצה ביום האירוע, מפתחות רכב השברולט נגנבו וברכב נהג אדם אחר ששמו אבו רזק. וכיצד השתרבב שמו של אבו רזק לתמונה? כאמור, ברכב השברולט שנמצא בתום המרדף כשהוא חונה נעול באחד מרחובות לוד נמצא כובע קסקט. ברכב נדגמו שבע טביעות אצבע של ששה אנשים, שכולם זוהו, וביניהם המערער ואבו רזק, שהוא דמות מוכרת למשטרה. ההגנה ביקשה במסגרת הליך על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לחייב את התביעה לערוך בדיקת DNA לכובע הקסקט. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל כך הוגש ערר לבית משפט זה, שבעקבותיו הסכימה התביעה לערוך את הבדיקה לפנים משורת הדין (החלטתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז מיום 20.11.2012 בבש"פ 8221/12). מתוצאות בדיקת ה-DNA עלה כי לא ניתן לשלול את תרומתו של אבו רזק לפרופיל שהתקבל. נספר כי אותו אבו רזק היה מבוקש על ידי המשטרה לחקירה על עבירות אחרות, והוא אותר ונתפס רק לאחר שנגזר דינו של המערער. 6. וכעת, לאחר שהתזה המרכזית שבבסיס הערעור ניצבת בפנינו, אפנה לבחינת כל אחד מאדני הראיות עליהם השתית בית משפט קמא את הרשעתו של המערער. זיהוי המערער 7. השוטרים וקסמן ומטרי שהשתתפו במרדף אחר רכב השברולט העידו כי ראו את פניו של הנהג שלבש בגד כהה, חבש כובע קסקט כהה, ותיאורו מזוקן מעט וצבע עורו כהה. ראוי לציין כי בדו"ח הפעולה שרשם מטרי (ת/1) נכתב כי ליד הנהג ישב אדם נוסף. לאחר סיום האירוע, התקשר השוטר ג'יבלי לקמ"ן המשטרה בלוד כדי לברר אם השברולט מוכר למשטרה. הקמ"ן השיב כי ייתכן שמדובר במערער. אחד השוטרים שהגיעו לזירה, בשם משה חי, ביקש מעובדת הערכה בימ"ר לשלוח לו תמונה של המערער, והתמונה נשלחה לטלפון הנייד שלו. חי הציג את התמונה בפני שלושת השוטרים ואלו זיהו את המערער כנהג רכב השברולט (דו"ח פעולה ת/32). בית משפט קמא מצא כי משקל הזיהוי נמוך ביותר, הוא מצטרף לראיות האחרות אך אין בכוחו לעמוד כראיה עצמאית. ואכן, גם המשיבה לא חלקה על כך שלא במסדר זיהוי תמונות רגיל עסקינן. בנסיבות אלה, כאשר השוטרים קיבלו יחדיו תמונה של המערער המתויג כמי שככל הנראה נהג ברכב, משקלו של הזיהוי הוא כמעט אפסי. הזיקה של המערער לרכב השברולט 8. המערער נחקר מיד עם מעצרו ב-29.3.2012, ולאחר מכן ביום 3.4.2012 וביום 5.4.2012 (ההודעות ת/25-ת/26-ת/27 בהתאמה). בחקירתו הראשונה, לאחר שכבר נפגש עם עורך דין, כאשר נשאל אם שכר רכב השיב המערער כי אינו יכול לשכור רכב מאחר שאין לו ויזה. כאשר נשאל עם איזה רכב הוא נוהג בשלושת החודשים האחרונים השיב כי הוא לא נוהג אבל יש לו רכב מסוג מזדה. כאשר נשאל אם הוא מכיר רכב מסוג שברולט קרוז, השיב "לא זכור לי, אולי". הוא נשאל אם יש לו חבר עם רכב מסוג שברולט והשיב בשלילה. כאשר הוטח בפניו כי הוא נראה ביום 6.2.2012 כשהוא נוהג בשברולט ומדבר בטלפון נייד, השיב "באמת זה לא אני יש לכם טעות". החוקר שב ואומר לו כי נראה נוהג בכביש 40 ונמלט בצורה שסיכנה את הסובבים אותו והמערער שב והכחיש, והסביר שוב כי יש לו רכב מזדה. בנקודה זו נשאל המערער שוב אם הוא מכיר רכב שברולט קרוז מ.ר 37-494-72, והוא השיב בשלילה. הוא נשאל היכן הוא גר והשיב כי אין לו מקום קבוע, אמנם כתובתו היא בית אמו אך אמו לא מחזיקה אותו בדירתה כי היא רוצה שהוא כבר יתחתן. כאשר נשאל מה תהיה תגובתו אם ימצאו טביעת אצבע שלו או DNA שלו ברכב, השיב: "תביאו אותי מה אני אגיד לך. אולי הרכב של המשפחה שלי. אני לא מכיר את סוג הרכב הזה. יכול להיות שיש רכב כזה למשפחה שלי. אם תמצאו ט.א אולי הרכב של המשפחה שלי". גם בחקירתו השניה מיום 3.4.2012 המשיך המערער לשלול את הקשר שלו לרכב השברולט: "ש. תגיד לי, קיבלת רכב חלופי? ת. אני זוכר שהוא היה צריך להביא לי. הוא לא נתן, נתן לאמא שלי. ש. איזה רכב אמא שלך קיבלה? ת. אוטו גדול, יפה, צבע שחור. אני בבית סוהר. לא מכיר שמות של רכבים". בחקירה מיום 3.4.2012 שוב חזר המערער ואמר כי יש בבעלותו רכב מסוג מזדה וכי לא נהג באף רכב לאחר שהשתחרר מהכלא ביום 16.1.2012, מאחר שהיה בפסילה לתקופה של שלושה חודשים לאחר השחרור. כאשר המערער נשאל היכן הייתה המזדה ביום 6.2.2012, השיב כי מישהו ששם משפחתו וחידי נכנס ברכב שלו ולקח את המזדה למוסך פחחות בלוד שהוא לא זוכר את שמו. כאשר נשאל אם קיבל רכב חלופי השיב "אני זוכר שהוא היה צריך להביא לי הוא לא נתן, נתן לאמא שלי". כאשר נשאל באיזה רכב חלופי מדובר, השיב כי מדובר ברכב גדול בצבע שחור אך הוא לא מכיר שמות של רכבים. המערער הכחיש כי נהג ברכב החלופי, ובלשונו "לא נגעתי בו", אך בתשובה לשאלה השיב כי ישב ברכב ליד מושב הנהג, וכאשר נשאל אם ישב על ההגה, השיב כי נגע בהגה כדי לבדוק אם ההגה רך או קשה, אך הכחיש כי נהג ברכב בשכונה. החוקר שאל אותו הכיצד בחקירה הראשונה אמר שהוא לא מכיר רכב כזה, והמערער השיב כי זו הפעם הראשונה ששואלים אותו על רכב חלופי. המערער נשאל אם היה מקרה שאמו אמרה לו שגנבו לו רכב, והמערער השיב "אמרה שפרצו את הבית אמרתי לה מה גנבו לך אמרה כל מני דברים" ואמר כי למיטב זכרונו היה ברמלה, שם ישן אצל חבר שלו אך לא היה בלוד באותו יום. לאחר שהוא השיב על שאלות נוספות, חוזר החוקר ושאל אותו אם אמא שלו אמרה לו מה גנבו, והמערער השיב "משהו אישי", ורק בתשובה לשאלה אם אמו אמרה לו שגנבו את הרכב השיב המערער בחיוב. בהמשך אמר המערער שוב שלא מדובר ברכב שלו, וכשהחוקר אמר לו כי קיבל את השברולט בתמורה למזדה, המערער השיב "לא נתן לי נתן לאמא שלי שיבוא הוא שיגיד שנתן לי". בחקירה מיום 5.4.2012 הטיחה החוקרת במערער כי הוא ואמו הגיעו יחדיו למוסך של ג'עסוס למסור את רכב המזדה שלו לתיקון, כי קיבלו את השברולט השחור כרכב חילופי מחברת "אוויס", וכי הוא נמלט עם הרכב הזה מהשוטרים. המערער שתק. החוקרת הזכירה לו שהוא היה עם אמו בחברת "אוויס" ואפילו צעק על המנהל במקום. החוקרת הציגה בפני המערער את חוזה השכירות של הרכב, אך המערער סירב לעיין בו ושמר על שתיקה עד לסוף החקירה. 9. עינינו הרואות כי המערער הכחיש תחילה כל קשר לרכב, לא הזכיר מיוזמתו כי אמו אמרה לו שהרכב נגנב, ואף אמר תחילה כי אמו סיפרה לו שנגנבו כל מיני דברים אישיים. ממילא לא העלה המערער בחקירותיו את התרחיש החלופי לפיו הרכב נגנב באותו יום ומישהו אחר נהג בו. 10. רק במהלך המשפט, כאשר נחקר החוקר אלכס אליאייב, ובא כוח המאשימה ביקשה להציג באמצעותו את חוזה השכירות של רכב השברולט, הודיע הסנגור כי הוא מסכים להגשת החוזה והצהיר כי אין מחלוקת שהמערער אכן הגיע עם אמו לחברת "אוויס", כי חתם על חוזה השכירות, וכי מספר 050 המופיע על חוזה השכירות הוא מספר הטלפון הנייד שלו. בעדותו הראשית, סיפר המערער כי קיבל את השברולט כרכב חלופי לאחר שהכניס את מכונית המזדה שבבעלותו לתיקוני פחחות. המערער אישר כי התעצבן על האחראי ב"אוויס" בגלל שהתעכבו שם. המערער אישר כי הוא ואמו לקחו את רכב השברולט, אך אמו היא שנהגה ברכב הביתה מאחר שאין לו רישיון נהיגה. לדבריו, הוא התלהב מהרכב ועשה איתו סיבוב בשכונה, ואמו כעסה עליו ולקחה ממנו את המפתחות. לאחר מכן הסביר כי לא מדובר בסיבוב בשכונה אלא בחצר שלהם, שם עשה סיבוב. 11. לא למותר לציין כי אמו של המערער נחקרה ביום 1.4.2012 בחשד למסירת הודעה כוזבת במשטרה ושיבוש הליכי חקירה (ת/23). בחקירתה אמרה האם כי יומיים לפני המקרה המערער אמר לה שהוא לוקח את המפתחות של השברולט כדי לנהוג, אך היא אמרה לו שלא ינהג מאחר שהוא בפסילה. למרות זאת המערער לקח את הרכב והחזירו, וביום של "הבלגן" המפתח של הרכב היה על השולחן בבית. כאשר נשאלה אם היא סבורה כי המערער עשה בלגן בבית וגנב לה את האוטו השיבה "אני לא יודעת האמת". בהמשך סיפרה, כי ראתה את בנה-המערער פעם אחת נוהג ליד הבית בשברולט ליד הבית, "הוא לא יצא מהשכונה". הטלפון ואיכוני הטלפון 12. מספר ימים לאחר האירוע, נמסר לשוטר ג'יבלי מספר הטלפון 050 כמספר המשמש את המערער, הוא התקשר למספר זה, השיב לו קול של גבר, וכאשר ביקש לדבר עם המערער, השיב הדובר "מדבר, מי רוצה אותו" (דו"ח הפעולה ת/32). בחקירתו במשטרה הרחיק המערער עצמו גם מטלפון 050. בחקירתו השניה, כאשר נשאל לגבי מכשיר הטלפון שברשותו, אמר כי הוא מחזיק בטלפון נייד שמספרו 054-3299432 (להלן: טלפון 054) וכי טלפון זה נרכש על ידו ונמצא ברשותו מאז שהשתחרר מבית הסוהר. בחקירה השלישית נשאל לגבי טלפון 050, ולאחר שהוצג בפניו חוזה השכירות של הטלפון, בחר לשתוק. 13. בטלפון 054 בוצעה רק שיחה אחת ביום 8.2.2012, ולמעט שיחה זו לא בוצעו כל שיחות במהלך התקופה שבין 5.2.2012 עד 8.2.2012. מנגד, טלפון 050 היה פעיל במהלך כל התקופה ואוכן בעיר לוד כבר בבוקר יום האירוע (ת/42 עמ' 7). גם כאן חלה תפנית במהלך המשפט, נוכח הצהרת הסניגור כי טלפון 050 שייך למערער, שאישר בחקירתו הנגדית כי הוא המחזיק והמשתמש היחידי בטלפון ש"תמיד היה עלי". אולם כאשר נשאל המערער איזה טלפון היה ברשותו ביום האירוע, אמר שהוא לא מחזיק בטלפון 050 הרבה זמן כי זה עולה הרבה כסף. ממחקר התקשורת, וכך גם אישר המערער, עולה כי ביום האירוע התקשרה אימו בשעה 17:43 לטלפון 050 פעמיים, בהפרש של מספר שניות. באותה עת הייתה האם בתחנת המשטרה, לאחר שהגישה תלונה על גניבת הרכב, אלא שלטענת המערער הוא לא היה עם הטלפון הזה. האם העידה בבית המשפט, כי יום קודם ליום האירוע היא רבה עם המערער ולקחה ממנו את הטלפון 050. מובן כי הדברים אינם מתיישבים עם העובדה שהיא עצמה התקשרה למערער למספר זה ביום האירוע. 14. כאמור, בחקירתו הראשונה במשטרה השיב המערער באופן חד-משמעי כי ביום האירוע לא היה כלל בעיר לוד. בחקירתו השניה מסר שהיה כל היום ברמלה, וישן אצל חבר ממשפחת אלהוורי, וכי היה ברמלה הרבה זמן. בעדותו בבית המשפט אמר המערער שהסתכסך עם אמו שלקחה לו את מפתחות הרכב, והוא היה אצל חבר ברמלה. אחר כך אמר כי היה "גם בבית וגם ברמלה", ולאחר מכן הודה שהיה גם בלוד. לדבריו, כל היום הוא מטייל עם חברים, כך שהיה באותו היום גם בראשון לציון, צריפין, לוד ורמלה. כאשר נשאל איך ייתכן שהטלפון שלו מאוכן בלוד ביום האירוע, השיב "אני לא מבין בזה". בהמשך, לאחר שנשאל שוב על איכוני הטלפון, השיב המערער כי היה הרבה פעמים ב"אוויס" וכי המוסך שאליו הכניס את רכב המזדה לתיקון, הוא באזור התעשיה לוד. לדבריו, ביום האירוע, בשעה 15:30-15:00 דיבר עם אמו וחיכה לה מחוץ לתחנת המשטרה בלוד כדי להגיש תלונה על גניבת הרכב, אך מאחר שלא ראה את אמו נכנסת לתחנה הלך מבלי לפגוש אותה. 15. מפלטי התקשורת ודו"חות האיכון לטלפון 050, עולה כי בעת האירוע בוצעו שתי שיחות בשעה 12:21 ובשעה 12:36. בית משפט קמא ניתח באריכות את עדותם של מומחי ההגנה והתביעה בנושא האיכונים, והגיע למסקנה כי גם לשיטת מומחה ההגנה ברור כי המערער שיקר בטענתו שלא היה ב-6.2.2012 בעיר לוד. אציין כי מומחה ההגנה התייחס רק לשיחה בשעה 12:36 ולא לשיחה בשעה 12:21, שיחה שנקלטה באנטנה הממוקמת סמוך לצומת גינתון. השיחה בשעה 12:36 נקלטה תוך כדי נסיעה מצפון לדרום בכביש 40, דרומית לצומת גינתון, בטווח שסומן על ידי שני המומחים (ת/42 עמ' 7). אי מהימנות המערער ואמו 16. בבית המשפט נתן המערער הסברים לשתיקותיו בחקירה ולגרסאותיו הראשונות בחקירה, בהן הכחיש קשר לרכב ולטלפון. המדובר בתירוצים דחוקים, ובית משפט קמא, ששמע והתרשם ישירות מהמערער, קבע כי הרושם שהותיר עליו המערער: "היה שלילי ביותר. דומני כי באף לא אחד מהנושאים והראיות שנדונו דיבר הנאשם אמת ... ההסברים שנתן לשתיקה ולגירסאות השקריות בחקירה לא היו משכנעים. התנהלותו במהלך החקירה ובבית המשפט היתה מניפולטיבית. ניכר היה כי האמת היא ממנו והלאה". גם עדותה של אם המערער לא הייתה מהימנה על בית משפט קמא. אעמוד להלן על עיקרי הדברים, כפי שעולה מהכרעת הדין ומהודעותיהם של המערער ואמו ועדותם בבית המשפט. 17. ביום האירוע בשעה 17:11, מספר שעות לאחר המרדף מושא כתב האישום, הגיעה אמו של המערער לתחנת המשטרה בלוד ומסרה תלונה על התפרצות לביתה וגניבת רכב השברולט (מספר הרכב לא נמסר על ידה). לדבריה, יצאה לעבודה בשעת בוקר מוקדמת, וכששבה לביתה בשעה 14:50 הבחינה, כשפתחה את הדלת, כי "כל הבית מבולגן והפוך וכי מפתחות הרכב שהושארו על השולחן לא היו במקום ורכב השברולט נגנב". האם לא בדקה מה נגנב, והגיעה מיד אל תחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. אמו של המערער לא חזרה לתחנת המשטרה כדי לדווח מה נגנב מהדירה. למחרת בבוקר בסביבות השעה 10:00 התקשר אליה איש מז"פ כדי לבוא לדירה לקחת טביעות אצבע, אך האם אמרה לו שאינה מעוניינת בבדיקה של מז"פ (תזכיר ת/29). כאמור, האם זומנה ביום 1.4.2012 לתחנת המשטרה ונחקרה בחשד למסירת הודעה כוזבת ושיבוש חקירה. בחקירתה טענה כי לא סירבה לבדיקת מז"פ אלא השיבה לאיש המז"פ "רק עכשיו נזכרתם בי?", והלה השיב לה "טוב, גב', ביי". בעדותה בבית המשפט סיפרה האם כי לאחר שחזרה מתחנת המשטרה חיכתה כל הלילה לשוטרים, שלא באו. היא הלכה לתחנת המשטרה והודיעה לפקידה שהייתה שם כי השוטרים לא הגיעו, כי הבית הפוך והיא עייפה. לדבריה, הפקידה אמרה לה לחזור הביתה, לסדר את המיטה ולשכב. היא התחילה לסדר את הבית, ואז התקשר מישהו ושאל אם היא רוצה שהוא יבוא, והיא התעצבנה ואמרה לו "כל הלילה אני מחכה ועכשיו נזכרתם?" (עמ' 75 לפרוטוקול). בעוד שבחקירתה במשטרה לא מסרה האם מה נגנב, הרי שבחקירתה הנגדית טענה לראשונה כי גנבו לה 300-200 שקל ונדמה לה שגם ניסו לסחוב את הטלויזיה מהקיר. האם אישרה כי לא התקשרה לחברת אוויס להודיע על גניבת הרכב, אך התקשרה להודיע על כך לסמי ג'עסוס, בעל המוסך שאליו הביאו את רכב המזדה לתיקון. הודעה על הגניבה נמסרה לחברת ההשכרה רק ביום 12.2.2012, כפי שעולה ממכתבו של קב"ט חברת אוויס (ת/22). 18. כאמור, בחקירתו במשטרה (ת/26) סיפר המערער כי אמו "אמרה שפרצו את הבית, אמרתי לה מה גנבו לך, אמרה כל מיני דברים". הדברים עומדים בסתירה לטענת האם, כי סיפרה למערער על גניבת הרכב. גם סיפורו של המערער כי המתין לאמו בסביבות השעה 15:00 בתחנת המשטרה, לא זכה לאזכור מצד האם. ועיקרו של דבר. למרות שהחוקרים הניחו בפני המערער "על מגש של כסף" את האפשרות לטעון כי רכב השברולט נגנב, המערער העדיף באותה עת להכחיש את זיקתו לרכב. בעדותו בבית המשפט סיפר המערער שאמו התקשרה אליו טלפונית, בוכה, וסיפרה לו שלקחו את הרכב, כי אמר לה ללכת למשטרה וחיכה לה מחוץ לתחנה. בתשובה לשאלה מה עשה אחרי גניבת הרכב, השיב שזה לא הרכב שלו ולא מעניין אותו מהרכב. המערער אף הסתבך בתשובותיו לשאלה לאיזה טלפון התקשרה אמו, האם לטלפון 050 או לטלפון 054, וכאשר הוצג בפניו כי נרשמו בטלפון 050 שתי שיחות טלפון נכנסות בשעה 17:43, בהפרש של שניות, השיב כי אמו התקשרה מטלפון אחר לטלפון של חבר שלו ברמלה, אך סירב למסור מי אותו חבר בטענה שאינו רוצה לערב אותו. לא למותר לציין גם את גרסתו המתחמקת של המערער לגבי הנסיבות בהן נגרם נזק לרכב המזדה שלו, שהוכנס למוסך לתיקוני פחחות. בחקירתו השניה טען כי מישהו שאת שמו אינו זוכר אך הוא ממשפחת וחידי, נכנס ברכב כשזה חנה בחנייה, ואמר לו שהוא יכול לתקן את הרכב אצל חבר שלו ולקח את הרכב למוסך לתיקון (ת/26 שורות 25-21). ואילו בחקירתו בבית המשפט סיפר כי בתקופת הפסילה חבר שלו נהג במזדה כשהוא לצידו, וכאשר עצרו מול שלט "עצור" איזה בחור צעיר ממשפחת וחידי נכנס בהם מאחור. 19. בית משפט קמא מנה מספר תמיהות וסתירות בעדותה של האם. כך, סירובה של האם לאפשר לחוקרי מז"פ לערוך בדיקה בביתה בעקבות התלונה שהגישה; הגרסאות השונות שבאו מפיה ומפיו של המערער; הגרסה של האם כי לאחר שהגישה תלונה במשטרה המתינה כל הלילה להגעתם של השוטרים לביתה, עלתה לראשונה בבית המשפט והסיפור תמוה כשלעצמו; גם הדיווח לחברת "אוויס" על הגניבה מספר ימים לאחר מכן, אינו סביר. הן המערער והן אמו סיפרו כי דיווחו על הגניבה לסמי ג'עסוס, בעל המוסך אליו הכניסו את רכב המזדה לתיקון, אולם הלה לא הובא על ידם לעדות. טענת האם שיום לפני כן נטלה מהמערער את טלפון 050 בעקבות מריבה ביניהם, לא מתיישבת עם העובדה שהיא עצמה התקשרה לאותו טלפון על מנת לדבר עם המערער, וגרסתה כביכול התקשרה לבנה-המערער באמצעות חבר שאמר לה שהמערער נמצא לידו (שם, עמ' 78), אף היא מתמיהה, בלשון המעטה. 20. בית המשפט זקף לחובת המערער גם את נסיבות מעצרו. כאשר השוטר לוי זיהה את המערער מהלך באחד מרחובות לוד, הוא קרא לעברו "עצור, משטרה", המערער החל לרוץ וזינק מעל לחומה, אך השוטר רץ אחריו השיג אותו ועצרו. כאשר המערער נאזק נאמר לו שהוא חשוד בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. שוטרים נוספים העידו כי המערער מכיר אותם וכאשר ראה אותם החל לברוח לאחר שזיהה שהם שוטרים. טענת המערער כי ברח מהשוטרים בגלל סכסוך עם אנשים שהוא חייב להם כסף, שהיכו אותו יומיים לפני מעצרו, לא התקבלה על ידי בית המשפט קמא. 21. סיכום ביניים: אלו הם האדנים הראייתיים העיקריים עליהם מושתתת מסקנתו של בית משפט קמא כי הרכב לא נגנב וכי היה זה המערער שנהג בו באותו יום. טענות המערער 22. המערער טען לתרחיש חלופי לפיו אבו רזק הוא שנהג ברכב השברולט, לאחר שהרכב נגנב בעקבות הפריצה באותו יום לדירתה של אמו, משם נגנבו מפתחות הרכב. המערער ביקש ללמוד לענייננו מפסק הדין בע"פ 3636/12 שוויקי נ' מדינת ישראל (20.10.2013) (להלן: עניין שוויקי), שם קיבל בית המשפט את האפשרות לקיומו של תרחיש חלופי, לאחר שהגיע למסקנה כי עלה בידי הנאשם לבסס ספק סביר כי מי שביצע בפועל את הרצח היו אחרים. המערער הצביע על מבצע קונקרטי חלופי לגבי העבירות המיוחסות לו, והשליך יהבו על האפשרות שהיה זה אבו רזק שנהג ברכב בעת האירוע. זאת, לאור הימצאות טביעות האצבע של אבו רזק ברכב וה- DNAשלו בכובע שנמצא ברכב. המערער הצביע על כך, שכאשר הוצג בפניו הכובע הוא הכחיש לחלוטין כי הוא לובש כובעים, ואף דרש לקחת מהכובע דגימת DNA, מה שמעיד על תחושת חפות מצידו. 23. המערער טען כי המומחה מטעמו בסוגית האיכון התייחס רק לשיחת הטלפון משעה 12:36 ולא לשיחת הטלפון משעה 12:21, מאחר שרק בבית המשפט, במהלך חקירתו הנגדית, עומת המערער לראשונה עם הטענה כי זו שיחת הטלפון ממנה החל המרדף, שאז הבחינו בו השוטרים כשהוא משוחח בטלפון. אני נכון לקבל את הסברו של המערער כי המומחה מטעמו הגביל עצמו לשיחה מהשעה 12:36 מאחר שסבר כי זו חזית המחלוקת. אך בשורה התחתונה אין בכך כדי לשנות מהמסקנה של בית משפט קמא, לפיה האיכונים מצביעים על כך שמסלול הנסיעה של המערער תואם את מסלול המרדף, וכי בעת האירוע המערער לא שהה ברמלה כפי שנטען על ידו בחקירותיו במשטרה. 24. המערער טען כי שקרי נאשם אינם יכולים למלא את החסר, וכי בית משפט קמא דקדק עימו ועם אמו בבחינת הסתירות והתמיהות. לטענתו, הוא הרחיק עצמו מהרכב ומעניינים אחרים שהיה בהם כדי לסבכו בעבירות שיוחסו לו, אך להתנהלות זו יכולים להיות גם הסברים אפשריים אחרים. לטענתו, הוא נחקר לראשונה כמעט כחודשיים לאחר האירוע, כך שלא זכר את עניין הרכב החלופי, ורק כאשר בחקירתו השניה הועלו המילים "רכב חלופי" נזכר בכך. את שתיקתו בחקירה השלישית הסביר המערער בכך שכעס על המשטרה שלא בדקה את הכובע, את טביעות האצבע ואת הטלפון. לשיטת המערער, דווקא העובדה שלא העלה את תרחיש ההתפרצות בחקירתו במשטרה נזקפת לזכותו, שאם היה מדובר בסיפור כיסוי שאותו "תפר" מראש עם אמו, מן הסתם זו הייתה הגרסה הראשונה שהיה מעלה בפני חוקרי המשטרה. עוד נטען כי האם עמדה איתן בחקירתה במשטרה בחשד למסירת הודעה כוזבת, גם כאשר החוקר הטיח בפניה כי בנה-המערער כבר הודה בדברים. לטענת המערער, הסתירות שנפלו בעדותה של האם הם בנושאים שוליים שאינם מצויים בליבת ההתרחשויות. את בריחתו מהשוטרים בעת מעצרו הסביר המערער בכך שיש לו סכסוכים עם גורמים אחרים, כך שגרסתו כי חשש שהשוטרים שמבקשים לעצור אותו הם האנשים עימם הוא מסוכסך, היא סבירה. בהקשר זה הצביע המערער על כך שרס"ר אלעד אביהו שהשתתף במעצרו של המערער עם השוטר לוי ויצא מהמכונית כדי לרדוף אחריו, סיפר כי לאחר שתפסו את המערער, הוא אמר במהלך הנסיעה כי "הוא מסוכסך והוא פחד שבאים להוריד אותו" (שם, עמ' 47). 25. המערער הפנה לעדותו של חיים בנימין, המתגורר בשכנות לאמו. אותו חיים בנימין העיד כי ביום האירוע ראה את אמו של המערער שהגיעה אליו נסערת וסיפרה לו שפרצו לה את הבית, והוא אכן ראה כי הסלון היה הפוך, היו דברים זרוקים על הרצפה, השולחן היה הפוך ו"אז אמרתי שאולי כנראה פרצו, היה גל מאוד רציני של פריצות ... אמרתי לה שתיגש למשטרה. היא שאלה מה לעשות, אמרתי לה שתתקשר לבן שיבוא איתה למשטרה" (עמד 81 לפרוטוקול). בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי עדות זו לא נעלמה מעיניו והוא אינו מפקפק באמינותו של העד, אולם מאחר שהעד סיפר בבית המשפט את מה ששמע מאמו של המערער, אין בעדות כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגיע. 26. על רקע כל אלה, טען המערער כי יש לקבל את טענתו בדבר תרחיש עובדתי חלופי, לפיו מאן דהוא פרץ לדירתה של אמו ביום האירוע, גנב את מפתחות הרכב ונהג בו בעת אירוע המרדף. דיון והכרעה 27. התרחיש העובדתי שהציג המערער הוא אכן אינו בלתי סביר. אילו במקרה "נקי" של ראיות נסיבתיות עסקינן, אזי ניתן היה לאמצו כחלופה אפשרית שהייתה צריכה להביא לזיכויו של המערער. זאת, מאחר שהרשעה על פי ראיות נסיבתיות אפשרית "רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה עובדתית חלופית אחרת... עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות הענין" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577 (2003)). ואכן, בעניין שוויקי עליו נסמך המערער, נקבע כי הרשעתו של המערער בערכאה הדיונית נסמכה על ראיות נסיבתיות. הערכאה הדיונית באותו מקרה, נמנעה מלקבוע ממצאי מהימנות לגבי הנאשם (שם, פסקה 42(ו)). אף נקבע כי התרחיש החלופי קיבל "תמיכה ממשית בראיות הקיימות במכלול, שהינן ראיות שמשקלן הגבוה איננו מוטל בספק", וכי דווקא התרחיש החלופי "מסדר" את כל חלקי התצרף הראייתי הנסיבתי לכדי תמונה קוהרנטית (שם, פסקאות 59, 62). 28. לא כך בענייננו, שההרשעה במקרה דנן אינה מתבססת על ראיות נסיבתיות גרידא, אלא גם על ממצאי עובדה ומהימנות הנוגעים לנאשם ואמו. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא, אלא בחריגים שאינם מתקיימים בענייננו (על כלל אי ההתערבות והחריגים לו ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)). את התרחיש החלופי שהוצע על ידי המערער יש לבחון לא בחלל ריק, אלא על רקע התנהלותם וגרסאותיהם של המערער ואמו על שלל הסתירות והתמיהות העולות מהן. לא אחזור על הדברים ואזכיר את התנהלותה המוזרה של האם לאחר "שגילתה" כי ביתה נפרץ; את ההתקשרות שלה מתחנת המשטרה לטלפון של המערער, שלכאורה היה אמור להיות ברשותה לאחר "שהוחרם" על ידה; ומנגד, האדישות המופגנת שהפגין המערער למשמע הידיעה שהבית נפרץ והרכב נגנב, והעובדה כי כאשר נשאל בחקירתו מה נגנב מהדירה, לא הזכיר תחילה את הרכב. בהתחשב בכך שרכב המזדה שהוכנס למוסך לתיקון הוא של המערער; בהתחשב בכך שהמערער היה הדמות הדומיננטית בקבלת הרכב החלופי כמי שחתם על חוזה השכירות וכמי שציין את מספר הטלפון שלו בחוזה; בהתחשב בכך שהמערער לא מנע עצמו מלנסוע ברכב השברולט גם על פי גרסתו-שלו וגרסת האם - בהתחשב בכל אלה, קשה לקבל את תמונת האם ש"מחרימה" מבנה-המערער את מפתחות הרכב ואת הטלפון הנייד. קשה לקבל את חוסר ההתעניינות של המערער ברכב השברולט, שכביכול נגנב, וקשה שלא לתמוה הכיצד המערער לא העלה כלל את התרחיש החלופי בפני חוקריו. 29. לא אכחד כי עדותו של השכן בנימין, תומכת לכאורה בטענה כי אכן הייתה פריצה לדירתה של האם. בית משפט קמא קבע כי אינו מפקפק במהימנות העד אך לא מצא ליתן לה משקל מאחר שהעד חזר על דברים שנאמרו לו על ידי האם. הדבר אינו מדוייק, מאחר שהעד טען כי ראה במו עיניו שהסלון היה הפוך. אלא שבאמירה זו של העד, אין כדי לעמוד נוכח התמונה הכוללת של העובדות וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא ואשר עולים מחומר הראיות. די לקרוא את חקירותיו של המערער במשטרה, כפי שנסקרו לעיל, כדי להיווכח כי המערער מרחיק עצמו מהרכב ומהטלפון הנייד. המערער מסתבך בשקרים, וחושף טפח אחר טפח בהתאם להתרשמותו והערכתו מה המידע שנמצא בידי חוקריו, עד אשר בחקירתו האחרונה התעטף בשתיקה, ולשתיקה מחיר ראייתי משל עצמה. המערער היה מעורב בקבלת השברולט כרכב חלופי מחברת ההשכרה. ניתן היה לצפות כי בחקירתו במשטרה יעלה המערער את הטענה כי הרכב נגנב ולא הוא שנהג ברכב. במקום זאת, אנו מוצאים התפתלויות והתחמקויות של המערער המנסה להרחיק את עצמו מכל זיקה לרכב. לא נעלמה מעיני טענת המערער כי אם אכן מדובר בגניבה "מפוברקת" של הרכב, ניתן היה לצפות כי יעלה את הדברים בפני חוקריו. ברם, בית המשפט אינו בוחן כליות ולב לגבי המניעים הנסתרים של המערער בגינם בחר לשקר ולהסתיר את זיקתו לרכב השברולט. כך, ייתכן כי המערער חשש לסבך את אמו, שאכן נחקרה אף היא מספר ימים לאחר מעצרו. גם הסבריו של המערער מדוע ברח מהשוטרים אינם משכנעים כלל, באשר מעדויות השוטרים עולה כי המערער מכיר אותם וזיהה אותם כשוטרים. 30. המערער השליך יהבו בעיקר על הממצאים הפורנזיים של טביעות האצבע וחוות הדעת בעקבות בדיקת ה-DNA, אך איני סבור כי יש באלה כדי לאשש את התרחיש החלופי המוצע על ידו. ברכב נמצאו טביעות אצבע של ששה אנשים, כולל המערער ואבו רזק. מאחר שמדובר ברכב מחברת השכרה, רכב בו נעשה שימוש משך מספר ימים לפני יום האירוע, לא ניתן להסיק מכך דבר. ואשר לכובע, הרי שתוצאות בדיקת ה-DNA לא היו חד-משמעיות, וכל שנקבע הוא כי לא ניתן לשלול את תרומתו של אבו רזק לפרופיל שהתקבל, מבלי שניתן לקבוע בהסתברות כלשהי אם ה-DNA אכן שייך לאבו רזק. זאת ועוד. כפי שציין בית משפט קמא, הכובע הוא חפץ נייד וניתן להעלות מספר תרחישים לממצאים אלה. ייתכן כי אותו אבו רזק היה ברכב או נהג ברכב במועד כלשהו, יתכן כי חבש את הכובע, ויתכן כי המערער היה עם כובע אחר, או שגם המערער חבש את אותו כובע אך ה-DNA שלו לא נמצא מאחר שאינו תורם טוב של DNA (כפי שהוסבר על ידי המומחית, יש אנשים שהם תורמים טובים יותר של DNA, כמו אנשים שיש להם קשקשים). ייתכן כי פרופיל ה-DNA של המערער מופיע בנקודות שלא נדגמו בכובע, וכפי שאישרה המומחית, הדבר אינו שולל את האפשרות שניתן היה למוצאו בנקודות אחרות. מכל מקום, הלכה ידועה במקומותינו, כי כוחן של ראיות פורנזיות, כמו טביעות אצבע ו-DNA, הוא בהימצאן ולא בהעדרן. 31. לסיכום: זיקתו החזקה של המערער לרכב, שאותה ניסה להסתיר ולגמד; איכוני הטלפון של המערער הממקמים אותו בלב האירוע; שקריו, שתיקתו, דרך התנהלותו של המערער בחקירותיו ובבית המשפט, לרבות העובדה שנמנע מלהעלות בפני חוקריו את התרחיש החלופי; גרסאותיה ועדותה הבלתי מהימנה של אם המערער; אי הבאתו של בעל המוסך ג'עסוס לעדות – עובדות וממצאי מהימנות אלה טופחים על פני התרחיש החלופי שהציע המערער. הערעור על גזר הדין 32. לטענת המערער, העונש שנגזר עליו חורג מהמקובל. המרדף לא גרם לפגיעה כזו או אחרת בנפש והנזק שנגרם לרכוש היה נזק מינורי בלבד. המערער לא ניהל הליך סרק ואין להלקותו על כך שניהל את ההליך ועמד על חפותו. לכך יש להוסיף, כי תוך כדי שמיעת הראיות התווספו חומרי חקירה בתיק, חומרים מהותיים שהמערער הוא שגרם לכך שנאספו. לאור כל זאת, טען המערער כי יש להפחית בעונשו. 33. המרדף שהתנהל אחר המערער נמשך זמן רב, תוך שהמערער נוסע בפראות, עולה על אי תנועה, נוסע נגד כיוון התנועה וחוצה צומת באור אדום. כל אלה, מעידים הן על זלזול בוטה בחוק ובמשטרה, והן על אדישות לסיכון לעוברי אורח תמימים. עבירה גוררת עבירה, ונהיגה בזמן פסילה, תופעה שהיא בגדר "מכת מדינה", גוררת אחריה הימלטות פראית משוטרים, על כל הכרוך בכך מבחינת סיכון הציבור. אין מנוס מענישה מחמירה אל מול בריונות בכביש ופריקת עול, כפי שעמד על כך בית משפט זה בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004), שם הוחמר עונשו של הנאשם למאסר בפועל של 4 שנים (וראו בדומה גם ע"פ 2635/12 סאלם אבו כף נ' מדינת ישראל (24.4.2013)). אך לאחרונה נזדמן לי לומר כי "הלכת אבולקיעאן עומדת איתן על רגליה גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, ואמורה להנחות אותנו במקרים כגון דא בקביעת מתחם הענישה" (ע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (28.10.2013)). גם אם העונש שהושת על המערער הוא ברף הגבוה, הרי שהדבר נובע מכך שלא ניתן לזקוף דבר לזכותו. המערער הוא בן 39, בעל עבר פלילי עשיר, לחובתו 10 הרשעות קודמות בין השנים 2011-1993 במגוון של עבירות - שבל"ר, פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב, גניבה, עבירות זיוף ומירמה, החזקת נשק שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית, נהיגה פוחזת של רכב ועבירות בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. המערער החל את דרכו העבריינית עוד בהיותו נער, כפי שעולה מהרשעתו בשנת 1990 בעבירה של שבל"ר ונהיגת רכב ללא רשיון, ומאז הוא יוצא ונכנס תדיר לבתי הכלא, ובסך הכל נדון למאסרים בפועל המצטברים לתקופה של 133 חודשים. לא למותר לציין כי העבירות נשוא תיק זה בוצעו כחודש לאחר שחרורו ממאסר. כפי שציין בית משפט קמא, גם גיליון הרשעות התעבורה של המערער נכבד למדי וכולל עבירות של נהיגה בזמן פסילה, אי ציות להוראות שוטר, מהירות בלתי סבירה, אי ציות לרמזורים ועוד. נוכח עבר זה, המעיד על אורח חיים עברייני, ועל כך שנהיגה בפסילה היא מסוג העבירות שהמערער דש בעקביו, איני רואה מקום להתערב בעונש. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ט"ו בתמוז התשע"ד (13.7.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13072340_E06.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il