ע"א 7231-10
טרם נותח
תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ. עיריית ק
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 7231/10
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7231/10
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט י' עמית
המערער:
תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא
ע"ש יהודה גפן זצ"ל
נ ג ד
המשיבה:
עיריית קרית אתא
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה"פ 6593-11-08 שניתן ביום 15.8.2010 על ידי כבוד השופטת ש' שטמר
בשם המערער:
עו"ד שמואל גרוסמן
בשם המשיבה:
עו"ד יוסף סגל ועו"ד יגאל גרוסמן
פסק-דין
השופט י' עמית:
מירוץ ההתיישנות בנאמנות קונסטרוקטיבית ביחסי מוכר-קונה מקרקעין מתחיל עם הפרת הנאמנות או הכפירה בנאמנות. מתי נראה את הנהנה כמי שיודע אודות ההפרה או הכפירה בנאמנות? בכך עוסק הערעור שלפנינו.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר), בגדרו נתקבלה תביעת המשיבה (להלן: העירייה) לפסק דין הצהרתי בדבר זכאותה להירשם כבעלת זכויות החכירה במקרקעין הידועים כגוש 11017 חלקה 44 שברחוב המייסדים 13 בקרית אתא (להלן: המקרקעין).
1. המערערת היא עמותה רשומה בשם "תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל" (להלן: המערערת או האגודה). בשנת 1954, בגלגולה הקודם כאגודה עותמאנית, התקשרה המערערת בהסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), לפיו הוקנו לה זכויות חכירה במקרקעין. מטרת החכירה כפי שנקבעה בהסכם החכירה היתה "הקמת בנין לשימוש בתור תלמוד תורה". בסמוך לאחר רכישת הזכויות בנתה המערערת בניין בן שתי קומות, ולאורך השנים ניהלה בו בית ספר וגן ילדים.
ביום 31.8.1965 התקשרה האגודה עם המועצה המקומית כפר אתא (אשר לימים הפכה לעיריית קרית אתא) בהסכם המעביר לעירייה את זכויות החכירה (להלן: ההסכם). בתמורה, התחייבה העירייה, בין היתר, לבנות בניין נוסף לשתי כיתות נוספות בתוך שנה מיום חתימת החוזה, ולבנות על חשבונה מדי פעם ובמידת הצורך מבנים נוספים לשם הרחבת בית הספר. האגודה התחייבה להעביר את זכויות החכירה על שם העירייה בתוך שלשה חודשים מיום חתימת החוזה. ניהול הנכס, לרבות בנושאי לימוד וחינוך, נותר בלעדית בידי האגודה והוסכם כי הנכס ישמש אך ורק לתלמוד תורה או ישיבה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל.
האסיפה הכללית של האגודה חזרה ואישרה את ההסכם בשנת 1968, אך הזכויות לא נרשמו על שם העירייה. במהלך שנות השבעים נשלחו מכתבים מטעם העירייה בהם נדרשה האגודה למלא אחר חלקה בהסכם ולהעביר את הזכויות על שם העירייה, שאם לא כן תיאלץ העירייה לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים. אלא שבעקבות מכתבי ההתראה לא נעשה דבר, והזכויות נותרו רשומות על שם האגודה.
2. בשנת 2008 הגישה האגודה תביעה בבית משפט השלום נגד העירייה לסילוק יד מהמקרקעין. במקביל, פנתה העירייה לבית המשפט המחוזי והגישה המרצת פתיחה, בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בנכס. בית משפט קמא קיבל את תביעתה, ועל פסק דינו מוגש הערעור שלפנינו.
ההליכים בבית משפט קמא
3. בתגובה להמרצת הפתיחה, וטרם השיבה לגופם של דברים, הגישה המערערת בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטתו מיום 30.3.2009 דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת. נקבע, כי מאחר שמדובר בתביעה לאכיפת זכות במקרקעין, הרי שתקופת ההתיישנות היא 25 שנה, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק). זכותה של העירייה להעברת הבעלות בזכויות החכירה היא זכות קניינית שביושר, המקימה בין הצדדים יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית. לכן, ובהסתמך על הלכת ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: עניין צימבלר) תביעת הקונה [במקרה דנן – העירייה] אינה מתיישנת עד שהמוכר מפר את הנאמנות. במקרה דנן, כך נקבע, כפירת הנאמן החלה רק בשנת 2008, עם הגשת התביעה של האגודה לסילוק ידה של העירייה בנכס. בית משפט קמא דחה את טענת האגודה כי אי העברת הזכויות על שם העירייה ואי מתן מענה מצדה למכתביה של העירייה מהווים הוכחה לכך שהעירייה היתה מודעת להפרת ההסכם. זאת, באשר על הנאמן להביא לידיעת הנהנה את דבר ההפרה; וכי בהעדר התכחשות מצד האגודה לזכותה של העירייה – אין לומר כי נתמלאה הדרישה ליידוע העירייה.
4. בפסק דינו, דחה בית משפט קמא את התביעה ובנושא ההתיישנות הפנה להחלטתו בבקשה לדחייה על הסף. ואלה הן, בקליפת אגוז, קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, לאחר ניתוח חומר הראיות, לרבות עדויות הצדדים ותכניות תיק הבניין:
(-) ההסכם שנכרת בין האגודה לבין העירייה הוא הסכם בר תוקף;
(-) התחייבויות הצדדים לא היו בגדר "חיובים שלובים" המאפשרים לצד להסכם לעכב את ביצוע חלקו על פי החוזה אם הצד השני לא קיים את חיוביו, ולפיכך גם אם לא התקיים התנאי של בניית הכיתות על ידי העירייה, האגודה לא הייתה רשאית להימנע מהעברת הזכויות על שם העירייה.
(-) לא ניתן לקבוע אם העירייה אכן בנתה כיתות נוספות במבנה נוסף, אך נוספו כיתות בתוך המבנה עצמו על ידי חלוקת כיתות גדולות במחיצות גבס, וככל הנראה הוספו כיתות בתוך הבניין עצמו. מכל מקום, לאורך השנים האגודה לא ראתה בכך הפרה של ההסכם;
(-) האגודה החזיקה במבנה ונתנה זכות שימוש או השכירה את המבנה בעשר השנים האחרונות לתלמוד תורה אחר. העירייה מעולם לא החזיקה בנכס ואף לא הייתה אמורה להחזיק בו על פי ההסכם.
(-) העירייה תחזקה את המבנה לאורך השנים: שיפוצים, תיקונים, הצבת מתקנים שונים, ונשאה במשכורות של אנשי השירות כמו מזכירות ושרתים - כפי שעולה גם מעשרות פניות, דרישות ובקשות של מנהל המוסד החינוכי בנכס לביצוע תיקונים ושיפוצים בנכס – וכך נהגה ככל הנראה עם יתר המוסדות החינוכיים בעיר;
(-) האגודה מעולם לא ביטלה את ההסכם, אלא שמרה לעצמה את הזכות לפנות לעירייה בכל צרכי התחזוקה, לרבות הוספת כיתות ככל שתידרשנה.
5. סופו של דבר, שבית משפט קמא קבע כי יש לעירייה זכות לרשום את זכויות החכירה במקרקעין על שמה. עם זאת, הודגש כי המשך הניהול של הנכס יתבצע בהתאם למפורט בהסכם בין העיריה לבין האגודה משנת 1965, כך שזכות הניהול שמורה לאגודה.
מכאן הערעור שלפנינו.
עיקר טענות המערערת
6. עיקר ערעורה של האגודה מוקדש לסוגיית ההתיישנות.
לטענת האגודה, במקרה דנן כלל לא מתקיימים יחסי נאמן-נהנה, מאחר שהעירייה מעולם לא שילמה את מלוא התמורה לפי ההסכם. לחלופין – ודומה כי זו טענתה המרכזית של המערערת – היא חדלה לשמש כנאמן של העירייה כבר בשנות השבעים, עת שלחה לה העירייה מכתבי התראה על כך שאינה מעבירה את הזכויות על שם העירייה. לטענת המערערת, כבר באותו מועד העירייה גילתה כי המערערת כופרת במעמדה כנאמן או לכל הפחות מפרה את חובתה כנאמן, וזה המועד ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות, בהתאם להילכת צימבלר.
עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי התחייבותה של העירייה לבנות שתי כיתות נוספות והתחייבותה של האגודה להעביר את הרישום על שם העירייה, אינן בבחינת "חיובים שלובים". לטענתה, מאחר שהמשיבה לא קיימה את חובתה לבנות שתי כיתות נוספות, המערערת פטורה מחובתה להעביר את הרישום על שם העירייה.
עיקר טענות העירייה
7. העירייה מפנה למסמכים שונים, אשר חלקם נכתבו על ידי המערערת, ואשר לטענת העירייה מצביעים על כך שהזכויות במבנה מאז כריתת ההסכם בשנת 1965 שייכות לעירייה ולא לאגודה, ביניהם: אישור ההסכם עם העירייה על ידי האסיפה הכללית של האגודה בהחלטתה מיום 27.1.1968; מכתב מטעם האגודה למינהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה מיום 16.10.1975 בו נאמר שהעירייה השקיעה כספים להקמת חדרים במבנה בתנאי שהרכוש יעבור לרשות העירייה; ומכתב לרשם העמותות משנת 2007 בו היא מודה לכאורה כי אינה מחזיקה עוד בנכס, וכי לא היתה לאגודה כל פעילות כספית בעשור האחרון ואף לא היה לה חשבון בנק. לטענת העירייה, היא השקיעה כספים רבים לאורך השנים בתחזוקת הנכס, פיתוחו והרחבתו, והקומה הנוספת שנבנתה בוצעה על ידי העירייה בלבד ובמימונה.
העירייה טוענת כי מושג הנאמנות הקונסטרוקטיבית נועד למנוע תוצאות לא צודקות. בהתחשב בכך שהעירייה השקיעה בנכס במשך כ-40 שנה מיליוני שקלים - בין היתר, בבניית קומה נוספת למבנה, בניית שירותים, מחסנים, פיתוח חצר משחקים, שיפוצים ותחזוקה מתמדת, ומתן שירותי ניקיון ושירותים אחרים - המערערת חבה כלפיה בחובת נאמנות להעביר את הזכות הרשומה על שמה.
העירייה תומכת במסקנתו של בית משפט קמא כי זכותה לא התיישנה. לשיטתה, בהעדר הודעה פוזיטיבית של המערערת בדבר התנגדותה להעברת הזכויות על שם העירייה, אין לומר כי הנאמן כפר בזכות הנהנה כנדרש לפי הלכת צימבלר. רק שעה שהאגודה הגישה תביעה לסילוק ידה של העירייה מהנכס, היא כפרה בהתחייבותה מכוח ההסכם, ורק ממועד זה ואילך יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות.
לבסוף, העירייה טוענת כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי ההתחייבויות החוזיות של הצדדים לא היו בגדר "חיובים שלובים". לכן, אין באי קיום התחייבות העירייה לבנות שתי כיתות – מה שמוכחש כאמור על ידי העירייה – כדי להתיר למערערת לעכב את ביצוע העברת הזכויות במקרקעין על שם העירייה.
במהלך הדיון בפנינו, ניסינו להביא את הצדדים לפשרה, באשר גם על פי פסק דינו של בית משפט קמא, ניהול המוסד החינוכי נותר ממילא בידי האגודה. לצערנו, הדבר לא נסתייע, ומשכך, אין לנו אלא להכריע בשאלה שהציבו הצדדים לפתחנו.
דיון והכרעה
8. אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דעתי היא כי תביעת העירייה התיישנה וכי דין הערעור להתקבל מטעם זה בלבד. על כך אעמוד להלן.
התיישנות תביעה לקיום זכות שביושר
9. בין הצדדים נכרת חוזה להעברת זכויות חכירה, אך העיסקה לא הושלמה ברישום. כל עוד לא הושלמה עסקה לרכישת זכות במקרקעין ברישום אוחז הרוכש בזכות קניין שביושר (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ''ד נג(4) 199 (1999) (להלן: עניין אהרונוב)). מאז פסק הדין בעניין אהרונוב, הֲלָכָה זו הכתה שורשים וביססה את מעמדה הבלתי מעורער כהלכה נוהגת, ובדין לא ראו הצדדים לחלוק בנקודה זו.
העירייה אוחזת אפוא בזכות שביושר להירשם כבעלת זכויות החכירה במקרקעין. העובדה שמדובר בעסקה להעברת זכויות חכירה, להבדיל מעסקת מכר להעברת בעלות, אינה גורעת מעצם מעמדה של הזכות כזכות שביושר (עניין אהרונוב, סעיף 4 לפסק דינו של הנשיא ברק), הגם שעוצמת ההסתמכות של הזכאי נמוכה יותר (מיגל דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד(2) 313, 314 (2000) (להלן: דויטש – זכות שביושר)).
עוד יצוין, כי ההסכם בין הצדדים נכרת בשנת 1965, עוד טרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) על סעיף 161 שבו השולל זכויות במקרקעין שאינן מוסדרות לפי חוק. משכך, העירייה כלל אינה נזקקת לפרופוזיציה שנקבעה בעניין אהרונוב בדבר קיומן של זכויות שביושר נוסח ישראל, וניתן לראות בזכותה של העירייה כזכות שביושר על פי הדין שקדם לחוק המקרקעין, בהתאם לדיני היושר האנגליים (ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287-286 (2002) (להלן: עניין ענבטאוי); ע"א 7217/02 רבי נ' הלוי, פ''ד נח(5) 529, 532 (2004) (להלן: עניין רבי); ע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, סעיף 14 לפסק הדין (לא פורסם, 15.9.2010) (להלן: עניין זועבי)).
10. תביעת העירייה, כבעלת זכות שביושר להירשם כבעלת זכויות החכירה במקרקעין, היא תביעה לאכיפת זכות במקרקעין, ובהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק – תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא 25 שנה (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487 (2000) (להלן: עניין חוסין)).
השאלה המרכזית הצריכה לענייננו היא אם עברו חלפו להן 25 שנה מיום שנולדה עילת התובענה, באופן המביא להתיישנות תביעת העירייה, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות.
החלת דיני ההתיישנות בנסיבות של נאמנות קונסטרוקטיבית
11. על פי תנאי ההסכם שנכרת בין הצדדים, התחייבה האגודה להעביר את זכויות החכירה במקרקעין על שם העירייה בתוך שלשה חודשים מיום חתימת החוזה, קרי עד ליום 30.11.1965. ממועד זה ועד הגשת התביעה על ידי העירייה בשנת 2008, חלפו 43 שנה.
קיומה של זכות קניין שביושר בידי הרוכש מקימה בינו לבין המוכר יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית (עניין ענבטאוי, בעמ' 287; עניין צימבלר; ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן, סעיף 29 לפסק הדין (לא פורסם, 22.10.2003); עניין זועבי, שם). מערכת היחסים בין הצדדים זוכה אפוא ל"שדרוג", ומשעה שסווג רוכש כבעל זכות שביושר, אין אנו משקיפים על מערכת היחסים בין הצדדים באספקלריא של דיני החוזים בלבד, ולתוך המשוואה מצטרפים דיני הנאמנות (עניין רבי, בעמ' 532; נילי כהן "חוזה של קטינה, לרכישת דירה, מול נושה של המוכר" הפרקליט מא 161, 172 (תשנ"ג-תשנ"ד) (להלן: כהן)). מטבע הדברים, מצב זה משליך על אופן החלת דיני ההתיישנות.
12. החזקת נאמן בנכס, מעצם טבעה וטיבה, היא החזקה עבור הנהנה. ככלל, סומך הנהנה על הנאמן כי ינהל את נכסיו בנאמנות מלאה, ואין בהחזקתו של הנאמן בנכס משום חזקה נוגדת (ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל נ' יונגר, פ''ד מה(3) 749, 755 (1991)). לפיכך, ככלל, טענתו של נאמן כי תביעת הנהנה התיישנה לא תישמע, בהיותה למעשה טענת הנאמן לבעלות בנכס (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997) (להלן: עניין גמזו); שלמה כרם נאמנות 201 (מהדורה רביעית, 2004) (להלן: כרם)).
אין פירוש הדבר כי תביעתו של נהנה נגד נאמן בנוגע לנכסי הנאמנות לעולם תהא חסינה מפני טענת התיישנות, אלא שמאפייניה הייחודיים של מערכת היחסים המתקיימת בין הנאמן (הקונסטרוקטיבי) לנהנה, מחייבים ביצוע התאמות בהחלת דיני ההתיישנות (עניין גמזו, בעמ' 525)).
השאלה הצריכה לענייננו היא מהן אותן "התאמות" הנובעות מהחלת דיני הנאמנות, ומהן הנסיבות בהן לא יוכל הנהנה להסתמך על יחסי הנאמנות שבינו לבין הנאמן כדי להדוף את תקופת ההתיישנות? ובמילים אחרות, אימתי מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות ביחסי נאמן (קונסטרוקטיבי) – נהנה?
13. עיון בפסיקה מעלה כי תפישת היחס בין הצדדים כיחס של נאמנות קונסטרוקטיבית משפיעה על סוגיית ההתיישנות בשני היבטים (עניין גמזו, בעמ' 526): ההיבט האחד עניינו בהגדרת המועד ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות. בנסיבות של נאמנות קונסטרוקטיבית, יושהה מירוץ תקופת ההתיישנות כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות או כל עוד הוא אינו מפר את חובת הנאמנות. עמד על הדברים השופט אנגלרד בעניין ענבטאוי:
"הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות. ראה: ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן; ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי, עו"ד; וכן ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, בעמ' 140. נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות" (שם, בעמ' 287).
כן ראו: עניין צימבלר, בעמ' 67; עניין גמזו, שם; עניין זועבי, בעמ' 11.
הנה כי כן, משעה שהנאמן מפר את חובתו כנאמן או כופר בנאמנות, או-אז ייפתח מירוץ תקופת ההתיישנות. ודוק: חובתו כנאמן, להבדיל מחיובו החוזי. רוצה לומר, שעל מנת להביא לפתיחת מירוץ תקופת ההתיישנות, אין להסתפק בכך שהנאמן (הקונסטרוקטיבי) מפר את חובתו החוזית לדאוג לרישום הנכס על שם הנהנה. שאם לא כן, נמצאנו מחילים את דיני ההתיישנות "הרגילים", נטולי ההתאמות, על נסיבות של יחסי נאמנות, ובכך מאיינים את ההגנה על הרוכש-בעל-הזכות-שביושר. במילים אחרות, לו היינו קובעים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הפר הנאמן את חובתו לרשום את הנכס על שם הרוכש, נמצאנו משקיפים על זכותו שביושר של הרוכש כעל זכות חוזית לכל דבר, אשר יום לידת התובענה עקב הפרתה הוא יום הפרת החוזה. במצב זה, ההגנה לה היה זוכה בעל הזכות שביושר היתה זהה לזו של כל בעל זכות חוזית, ולא היה בהגדרת היחס בין הצדדים כיחסי נאמנות כדי להעלות או להוריד לעניין ההתיישנות, ומה הועילו חכמים בתקנתם.
14. על רקע זה, נקל להבין את ההיבט השני בו משליכים דיני הנאמנות על אופן החלת דיני ההתיישנות, היבט אשר ניתן לראותו ככרוך בהיבט הראשון אותו הזכרנו לעיל. היטיבה להגדירו השופטת דורנר בעניין גמזו:
"אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו" (שם, בעמ' 526) (ההדגשה הוספה – י.ע.).
בעוד שההיבט הראשון עניינו במועד ממנו ייפתח מירוץ ההתיישנות, ההיבט השני נסב על מצב ידיעתו של הנהנה. ככלל, סומך הנהנה על הנאמן כי ינהל את נכסיו בנאמנות, ואין החזקתו של הנאמן בנכס משום חזקה נוגדת. ממילא, במסגרת יחסי נאמנות, אין לצפות מהנהנה כי יחשוד בנאמן שהלה אינו מקיים אחר חובותיו, ועל כן כל עוד לא יודע הנהנה על הפרת חובת הנאמנות, או הכפירה בנאמנות, יושהה מירוץ תקופת ההתיישנות.
היבט זה כרוך בהיבט הראשון, במובן זה שעל מנת לפתוח את מירוץ תקופת ההתיישנות, אין להסתפק בהפרת חובתו החוזית של הנאמן-הקונסטרוקטיבי, אלא בהפרת חובתו כנאמן והבאת דבר ההפרה לידיעת הנהנה. בכך מוסטת נקודת המוצא המקובלת בדיני ההתיישנות הכלליים, ומעניקה לנהנה-התובע הגנה מפני חרב ההתיישנות, כך שבהישמר הסטטוס-קוו ובאין מידע סותר, יושהה מירוץ תקופת ההתיישנות.
15. "התאמות" אלה בדיני ההתיישנות, הנובעות מקיומם של יחסי נאמנות בין הצדדים, אינן אלא מקרים פרטיים של הכללים המעוגנים בחוק ההתיישנות.
הכלל לפיו יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו הנאמן הפר או כפר בנאמנות, אינו אלא קונקרטיזציה של סעיף 6 לחוק בסיטואציה של נאמנות. במהותו, הכלל האמור אינו אלא פרשנות המונח "ביום שבו נולדה עילת התובענה" הקבוע בסעיף 6 לחוק, באופן ההולם נסיבות של יחסי נאמנות. לאמור: עילת התובענה נולדת כאשר הנאמן מפר את חובתו או כופר בנאמנותו.
הכלל לפיו באין מידע סותר רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את מירוץ תקופת ההתיישנות – אינו אלא מקרה פרטי של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. כלל זה קובע כי כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בהתקיים בין הצדדים מערכת יחסים של נאמן-נהנה, אזי בהעדר מידע על הפרת חובת הנאמנות, אין לבוא לנהנה בטרוניה על כך שלא נקט בצעדים אשר היו מונעים את "היעלמות העובדות" מעיניו, או במילים אחרות: לא הרי "זהירות סבירה" של נהנה כ"זהירות סבירה" של תובע מן היישוב (ראו והשוו: עניין צימבלר, בעמ' 68).
16. ומזווית אחרת: בהינתן יחסי נאמנות, משתנה שיווי המשקל "הקלאסי" בין התובע לבין הנתבע, ותרשים הזרימה של כללי ההתיישנות "מתהפך". ברגיל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות תחל להימנות מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק) אלא אם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות (סעיף 8 לחוק). אך במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן (סעיף 8 לחוק), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות.
סיכומו של דבר: כאשר בתביעת נהנה נגד נאמן עסקינן, נקודת המוצא היא כי באין מידע הסותר את ההנחה כי הנאמן פועל לטובת הנהנה, הנהנה אוחז בידו במעין "פטוֹר" המונע מתביעתו להיכנס אל עולם ההתיישנות. אלא שאין מדובר בפטור מוחלט, כי אם בפטור על תנאי: בהינתן מידע סותר כאמור, יישלל תוקפו של הפטור, או-אז ימצא עצמו התובע ניצב לפני שער הכניסה של סעיף 6 לחוק, עת תיבחן השאלה אימתי נולדה עילת התובענה והאם חלף פרק הזמן להתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק.
17. ובחזרה לענייננו. מהו אותו "מידע סותר", אשר קיומו שולל מהנהנה את הגנת כלל הגילוי המאוחר, באופן המביא ללידת עילת התובענה על פי סעיף 6 לחוק ולפתיחת מירוץ תקופת ההתיישנות? האם במקרה דנן היה "מידע סותר" בידי העירייה?
18. נעמוד בקצרה על התכתובת שהתנהלה בין העירייה לבין האגודה:
(-) ביום 19.1.1969, כשלוש שנים וחצי לאחר כריתת החוזה בין הצדדים, פנה מנהל מחלקת החינוך והתרבות במועצה המקומית קרית אתא לרב שולזינגר ז"ל, מייסדה של האגודה אשר טיפל ברכישת הזכויות בנכס, במכתב בו נאמר כי "מתעכבת העברת המבנה של 'תלמוד תורה' לרשות המועצה בגלל מספר מסמכים... אודה לך מאד, באם תמציא בהקדם המסמכים אלינו..." (מוצג 6 למוצגי המערערת).
(-) ביום 1.9.1977, בחלוף כשתים-עשרה שנה מיום כריתת החוזה בין הצדדים וכשמונה שנים וחצי מאז נשלח מכתבו של מנהל מחלקת החינוך, שבה ופנתה העירייה לאגודה במכתב בזו הלשון:
"בהתאם להסכם מתאריך 31 באוגוסט 1965, התחייבה האגודה הנ"ל להעביר ע"ש המועצה המקומית כפר אתא את חלקה 44 בגוש 11017 ללא תמורה.
מאחר והחלקה לא הועברה עד כה ע"ש העירייה הננו פונים אליכם ומבקשים לכנס את הגופים המוסמכים של האגודה למנות מורשי חתימה שיחתמו על כל המסמכים הנחוצים בקשר להעברת החלקה הנ"ל ע"ש העיריה.
אנו מבקשים לקבל את ההחלטות האמורות תוך 15 יום מהיום, כדי שניתן יהיה להשלים ביצוע פעולות הרישום בספרי האחוזה, מאחר והענין נסחב זמן רב, בשל מחדליכם, הננו מודיעים לכם בזה כי באם לא נקבל את המסמכים והחתימות הדרושים בתאריך הנקוב לעיל תוגש נגד האגודה תביעה משפטית לאכיפת ההסכם האמור" (מוצג 7 למוצגי העירייה).
(-) משחלפו מספר חודשים מבלי שנתקבל מענה מטעם האגודה, שבה העירייה ופנתה במכתב נוסף מיום 27.12.1977:
"מכתבינו אליכם מיום 28.7.77 ו-1.9.77 נותרו ללא מענה ועד כה לא קיבלנו מכם החלטות של הגופים המוסמכים ומינוי מורשה חתימה בקשר להעברת החלקה ע"ש העירייה.
המנעותכם ממתן תשובה ענינית לפניותינו תאלצנו לנקוט נגד האגודה בהליכים משפטיים לשם אכיפת ההסכם מיום 31.8.65 בדרך של הגשת תביעות לבית המשפט.
אין אנו ששים להתדיין עם האגודה בערכאות אך בלית ברירה ולאחר שאין אנו מקבלים כל תשובות למכתבינו נאלץ לעשות זאת.
נמתין לקבלת המסמכים המבוקשים עד ליום 15.1.78 ואם לא נקבלם עד אז תוגש תביעה מתאימה לבית המשפט לאלתר" (מוצג 8 למוצגי המערערת).
(-) בשנת 1978 פנתה העירייה במכתב למינהל מקרקעי ישראל אליו צירפה את ההסכם עם האגודה וביקשה להעביר את הזכויות, אך נענתה על ידי המינהל כי לא ניתן לבצע את ההעברה ללא הסכמת האגודה.
הנה כי כן, ברי כי בסוף שנת 1977 העירייה היתה מודעת לעובדה שהאגודה לא מילאה אחר התחייבותה להעביר את הזכויות במקרקעין על שמה ואף התרתה בה כי תנקוט הליכים משפטיים כנגדה ואף הציבה אולטימטום קצוב בזמן . משנת 1977 ועד שנת 2008, עת הוגשה תביעת העירייה, חלפו 31 שנה. מכאן השאלה המונחת לפתחנו: האם המכתבים הנ"ל מוליכים למסקנה כי בידי העירייה היה אותו "מידע סותר" אשר מכוחו כבר לא היתה רשאית להניח שהנאמן-האגודה ממלאת אחר חובתה?
19. לטענת העירייה, בהעדר הודעה פוזיטיבית מצד האגודה-הנאמן בדבר התנגדותה להעברת הזכויות על שם העירייה, אין לומר כי נתמלאו התנאים המביאים לפתיחת מירוץ תקופת ההתיישנות. לחיזוק עמדתה מסתמכת העירייה על דבריו של השופט מצא בעניין צימבלר:
"מכל מקום, מששונה מועד לידתה של עילת התביעה המיוחדת שמקורה ביחסי נאמנות, ממילא שונתה גם משמעותו של סעיף 8 בהקשר זה. עמדה על כך השופטת דורנר בפרשת גמזו [19], בעמ' 526, בציינה כי 'אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו'. במילים אחרות, כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על-מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה (שם, בעמ' 68) (ההדגשה הוספה – י.ע.).
20. אין בידי לקבל את עמדת העירייה.
ראשית, כפי שניתן לראות מהציטוט הנ"ל מפסק דין צימבלר, הדברים נאמרו בהתבסס על האמור בפסק דין גמזו, שם הבהיר בית המשפט כי –
"ביחסי נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו, אולם הנחה זו ניתנת לסתירה. בהיוודע לנהנה העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ" (שם, בעמ' 527) (ההדגשה הוספה – י.ע.).
מדברים אלה עולה באופן ברור כי המבחן אינו האם הנאמן הודיע לנהנה על אודות הפרת החיוב או על דבר כפירתו בנאמנותו, אלא האם הדבר נודע לנהנה. בכך בא לידי ביטוי הפער בין הדרישה לאקט פוזיטיבי מצד הנאמן המודיע לנהנה אודות הפרת החובה או הכפירה בנאמנות, לבין ההסתפקות בידיעה של הנהנה אודות הפרת החיוב מצד הנאמן, ואיני סבור כי בדבריו בעניין צימבלר ביקש השופט מצא לסטות מהאמור בעניין גמזו (ראו גם: ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ ה' פונדמינסקי, פ''ד נה(5) 817, 824, (2001) פסק דינו של השופט אנגלרד, המסתמך על הדברים האמורים בעניין גמזו; והשוו לע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל, סעיף 32 לפסק הדין (לא פורסם, 26.10.2009), אך יצויין כי הנסיבות שם שונות מהמקרה שלפנינו, שכן שם החזיקה המשיבה-הנהנית במקרקעין ונהגה בהם מנהג בעלים, מבלי שידעה כי הנאמן כופר בחובתו).
כך, לדוגמה, אם נודע לנהנה כי הנאמן התקשר בהסכם למכירת הנכס לצד שלישי, או שנודע לו כי הנאמן רשם את הבעלות בנכס על שמו (בזכויות לא רשומות), או שהנאמן הגיש כנגד הנהנה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין משותפים לו ולנהנה בהתיימרו להציג עצמו כבעלים של חלקו הרשום בנכס – כל אלה פעולות שכמותן כהתכחשות לנאמנות הקונסטרוקטיבית שהגיעה לידיעת הנהנה. קשה להלום כי לא נראה בכך ידיעה המתחילה את מירוץ ההתיישנות אך מחמת שהנאמן לא הודיע לנהנה פוזיטיבית ובמפורש כי הוא מתכחש לנאמנות.
אך גם אם ניישם את דבריו של השופט מצא בעניין צימבלר כלשונם, אין בכך כדי לתמוך בהכרח בעמדת העירייה. כאמור, בעניין צימבלר נקבע כי על הנאמן להביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה. כפי שתואר לעיל, העירייה שבה והבהירה לאגודה בסוף שנת 1977 כי אם לא תמלא אחר התחייבויותיה בתוך פרק זמן נקוב תוגש נגדה תביעה לבית המשפט. בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי לאחר שהאגודה התעלמה מדרישותיה של העירייה למלא אחר התחייבויותיה, דרישות אשר לוּו כאמור באיום בסנקציה של נקיטה בהליכים משפטיים – לא הובא לידיעתה של העירייה כי האגודה כופרת בנאמנות או מפרה את הנאמנות. אי היענותה של האגודה לדרישות העירייה, למרות שעקב כך נחשפה לסיכון כי תוגש נגדה תביעה, כמוה כהפרה וכפירה בנאמנות על דרך ההתנהגות. העירייה שלחה את המכתבים כדי לעמוד על נכונותה של האגודה למלא אחר התחייבויותיה, ולמלא את חובתה כנאמן ולדאוג להעברת הרישום, ומשלא נענתה, ידעה כי האגודה כופרת או מפרה את הנאמנות.
ודוק: בנסיבות אלה, איני נדרש לשאלה אם ניתן להסתפק בידיעה בכוח של הנהנה (מבחן אובייקטיבי) אודות הפרת הנאמנות או הכפירה בנאמנות. בנסיבות דנן, עולה כי הייתה ידיעה בפועל של העירייה כי האגודה מתכחשת לחובתה לרשום את זכויות החכירה בנכס על שם העירייה, וכי האגודה עומדת במריה למרות התראות שנשלחו אליה.
21. המסקנה כי ידיעת הנהנה אודות ההפרה או הכפירה בנאמנות מביאה לפתיחת מירוץ ההתיישנות, מתיישבת גם אם הטעם העומד בבסיס הגדרת היחסים בין הצדדים כיחסי נאמנות. "הנאמנות הקונסטרוקטיבית היא בגדר 'מושג שסתום' בדיני הקניין. היא מאפשרת עשיית צדק במקרים רבים שבהם הדינים הרגילים נוקשים מדי" (עניין צימבלר, בעמ' 64). הפיקציה המשפטית המחילה על יחסי מוכר-קונה יחסים של נאמנות קונסטרוקטיבית, נועדה להבטיח את הקונה בתקופת הביניים עד לרישום הנכס על שמו, תקופה שלעתים נמשכה זמן רב, מבלי שלצדדים היתה שליטה על כך (כהן, בעמ' 173). בכך זוכה האינטרס של הרוכש-בעל-הזכות-שביושר להגנה, על מנת שלא ימצא עצמו מול שוקת שבורה לאחר שהעביר את התמורה לידי המוכר מבלי שהעסקה הושלמה ברישום.
רציונאל זה בא לידי ביטוי כאשר מדובר בנהנה אשר כלל לא ידע על כך שהנאמן (הקונסטרוקטיבי) מפר את חובתו. אך בענייננו, לא זו בלבד שהעירייה היתה מודעת להפרת החובה מצד האגודה, היא אף עמדה על זכותה, תוך שהיא מתרה באגודה כי תנקוט נגדה בהליכים משפטיים. בנסיבות אלה, הרציונאל שבבסיס דחיית מירוץ ההתיישנות בנסיבות של יחסי נאמנות אינו מתקיים. משעה שהנהנה פונה לנאמן ואף עומד על זכותו כי הנאמן יעמוד בהתחייבותו, מה לו להתמהמה ולהימנע מהגשת תביעה? וראו גם: כרם, בעמ' 202 המפנה לעניין גמזו: "שתק הנהנה ולא הגיב על הפרת חובה של הנאמן, תידחה תביעתו נגד הנאמן אם חלפה תקופת ההתיישנות מאז ידע על ההפרה". אך ראו והשוו מוטי בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות 322 (מהדורה שניה, 2004) (להלן: בניאן) הסבור כי המועד בו ניתן להסיק על הפרת חובת הנאמנות הוא הרגע בו נעשה מעשה פוזיטיבי שיש בו כדי להרע ולפגוע בזכויות הנהנה כמו מכירת הזכות לאחר. אולם גם לשיטת בניאן מקום בו להפרת הנאמנות מצד הנאמן/מוכר יש ביטוי חיצוני כמו רישום הערת אזהרה לטובת צד ג' והקונה הסביר צריך היה לחשוש מאי-העברת הזכויות על שמו, מתחיל מניין ההתיישנות בתום עבור הזמן הסביר (שם, עמ' 327-326).
מסקנה זו מתחזקת בנסיבות המקרה דנן, באשר ייתכן שהעירייה נמנעה מלהגיש תביעה עקב שיקולים "טקטיים" של עלות-תועלת. היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד מלכא, העלה בחקירתו הנגדית את ההשערה כי במהלך השנים נמנעה העירייה מהגשת תביעה מטעמים של חוסר נוחות ועקב רצונה להימנע ממחלוקות עם ציבור הבוחרים הרלוונטי, נוכח אופי היחסים הפוליטיים ששררו באותה העת (עמ' 20 לפסק דינו של בית משפט קמא). בית משפט קמא מצא כי זו השערה סבירה, ולא ראיתי טעם לסבור אחרת. בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אין הצדקה ליתן לעירייה ליהנות ממעמדה כנהנה לצורך דחיית טענת ההתיישנות. דחיית מירוץ תקופת ההתיישנות ביחסי נאמן-נהנה לא נועדה לאפשר לנהנה להמתין עד לשעת הכושר הנוחה ביותר כדי להגיש את תביעתו.
לכך יש להוסיף כי על פי פסק דינו של בית משפט קמא, האגודה שילמה את דמי ההיוון עבור החכירה במהלך השנים. גם בכך ניתן לראות אקט פוזיטיבי של כפירה מצד הנאמן הקונסטרוקטיבי בנאמנות. בית משפט קמא לא קבע בפסק דינו אם העירייה ידעה על כך, אך בין אם היה מדובר בתשלום דמי היוון ובין אם מדובר בתשלום דמי חכירה לאורך השנים על ידי האגודה, תמיהה היא, הכיצד העירייה לא שילמה בעצמה את דמי החכירה או דמי היוון הנכס במהלך השנים שחלפו מעת חתימת ההסכם.
22. המסקנה כי בנסיבות המקרה דנן העירייה אינה זכאית ליהנות מדחיית תחילת מירוץ ההתיישנות, מתיישבת גם עם הרציונאלים הניצבים בבסיס דיני ההתיישנות, והם: טעם ראייתי אשר עניינו בקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כך שיוכל לכלכל את צעדיו ללא חשש שמא ייתבע בגין שנים עברו; ריח מחילה וויתור, באשר תובע "הישן על זכויותיו" תקופה ארוכה מבסס אצל הנתבע ציפייה כי לא ייתבע; ושיקול מערכתי מנקודת מבטה של מערכת המשפט, אשר ראוי שתקדיש את משאביה לעניינים שבהווה ולא על עניינים שאבד עליהם הכלח (וראו פסק דיני ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, סעיף 44 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 19.9.2010)).
במקרה דנן, העירייה-התובעת פנתה לאגודה-הנתבעת ועמדה על זכותה, ואף הציבה אולטימטום תוך שהיא נוקבת במועד ספציפי, ואז בחרה להמתין כשלושים (!) שנה בטרם נקיטת צעד אופרטיבי למימוש זכותה. בנסיבות אלה, קשה לבוא בטרוניה לאגודה על חוסר ראייתי. התנהגות העירייה נושאת עמה ריח של מחילה וויתור, מה עוד שנמנעה מלרשום הערת אזהרה לטובתה עד לחודש ספטמבר 2008, בסמוך למועד פתיחת ההליכים המשפטיים (וראו והשוו בהקשר של עסקאות נוגדות: ע"א 5205/05 שחם שיווק מערכות מיזוג וחימום בע"מ נ' נפ-גל בניין ופיתוח בע"מ, סעיף 13 לפסק הדין (לא פורסם, 20.3.2008)).
23. אציין כי אין ענייננו בסיטואציה רגילה של מוכר-קונה מקרקעין. העסקה בין העירייה לבין האגודה היתה להעברת זכות החכירה לידי העירייה, כאשר העירייה התחייבה כי "המקרקעין וכל מה שיבנה להבא עליהם ישמשו אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל...". עוד נקבע בהסכם כי זכות ניהול הנכס – הן בענייני חינוך הן בענייני מינהל – ייוותרו בידי האגודה "מבלי שלמועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא" (סעיפים 3, 4 לחוזה). אכן, אין באמור כדי לגרוע ממעמדה של העירייה כנהנית וממעמדה של האגודה כנאמן קונסטרוקטיבי, אך יש טעם בסברה כי עוצמת ההסתמכות שלה אינה חזקה כשל הרוכש הקלאסי (דויטש – זכות שביושר, שם). כן ראו: מיגל דויטש קניין כרך ד 357-355 (2007) (להלן: דויטש – קניין)), המסתייג מהמונח "נאמנות קונסטרוקטיבית" על כל המשתמע מכך לגבי יחסי אמון בין הצדדים, וסבור כי ככל שיש תחולה למוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית על יחסי מוכר-רוכש, יש לראות את המוכר כמחזיק בנאמנות בנכס רק החל מהמועד בו זכאי הרוכש לקבל את החזקה בנכס, להבדיל ממועד העברת התמורה. במקרה דנן, בית משפט קמא קבע שהעירייה כלל לא החזיקה בנכס וכי על פי ההסכם בין הצדדים האגודה כלל לא התחייבה למסור לעירייה את החזקה בנכס. אף בכך יש כדי להבדיל את המקרה שבפנינו, מהמצב הרגיל של יחסי מוכר-קונה בעסקת מקרקעין.
אזכיר כי האגודה טענה כי כלל לא נוצרו יחסי נאמנות בינה לבין העירייה, מאחר שהעירייה לא שילמה את התמורה לפי ההסכם בדמות בניית שתי כיתות במבנה נוסף. קיומם של יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בנסיבות בהן לא הועברה מלוא התמורה למוכר אינה פשוטה. אלא שמשהגעתי למסקנה כי תביעת העירייה התיישנה אף בהנחה המחמירה כי נוצרו יחסי נאמנות בין הצדדים – איני רואה להידרש לכך, ואת הדיון בסוגיה זו ניתן להותיר לעת מצוא (וראו והשוו: עניין צימבלר, בעמ' 66-65; דויטש – קניין, שם; והשוו: כרם, בעמ' 265-264 המחיל את הנאמנות במצב של תשלום מלוא התמורה; בניאן, בעמ' 328, הסבור כי כל עוד לא שולמה התמורה על ידי הקונה, משמש הקונה נאמן של המוכר לסלק ידו מהמקרקעין)).
24. כאמור, העירייה הפנתה למסמכים המעידים, לטענתה, כי האגודה עצמה הכירה בכך שהזכויות הועברו לעירייה.
הגם שהדבר לא נטען במפורש, ניתן "לתרגם" את טענת העירייה כמכוונת להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי אם הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע – תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.
דין הטענה להידחות. ראשית, מאז שני המסמכים הראשונים אליהם הפנתה העירייה – אישור ההסכם על ידי האסיפה הכללית של האגודה מיום 27.1.1968 והמכתב למינהל מחוז חיפה מיום 16.10.1975 – חלפו למעלה מ-30 שנה עד ליום הגשת התביעה בשנת 2008. משכך, גם אם ניתן היה לראות במסמכים אלה משום הודאת נתבע לפי סעיף 9 לחוק – ואיני רואה צורך להידרש לכך – לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה.
המסמך השלישי אליו הפנתה העירייה, הוא תשובת האגודה לדרישת רשם העמותות לפרט מה היתה פעילותה הכספית של האגודה. במכתב מיום 9.9.2007, נאמר כי "האגודה החזיקה בנכס אשר הקרקע שמתחתיו הוחכרה לאגודה מהמינהל, בעבר הרחוק" (נספח ז' למוצג 2 מטעם העירייה). העירייה טענה כי המילים "בעבר הרחוק" נסבות על ההחזקה, כך שיש בדברים אלה משום הודאה שהאגודה אמנם החזיקה בעבר במקרקעין, אך חדלה מכך. בית משפט קמא דחה טענה זו, ופירש כי המילים "בעבר הרחוק" נסבות על החכירה, ולא על ההחזקה בנכס, דהיינו שהמקרקעין הוחכרו לאגודה בעבר הרחוק. אף אני סבור כי יש לפרש כך את האמור במכתב, ומכל מקום, אין להסיק ממנו הודאה של האגודה בזכותה של העירייה להעברת הזכויות על שמה. שאלת ההחזקה בנכס ושאלת הבעלות בזכויות הן שאלות נפרדות, ואין במכתב הודאה בזכותה של העירייה להעברת הזכויות על שמה (לדיון בסוגיית הודאת נתבע בזכות המהותית של התובע באספקלריא של סעיף 9 לחוק, ראו ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (לא פורסם, 19.4.2012)).
סיכום וסוף דבר
25. ואלו התחנות בהן עברנו בדרכנו:
(-) בין העירייה לבין האגודה נכרת חוזה להעברת זכויות החכירה במקרקעין. העיסקה לא נסתיימה ברישום, והנחנו כי העירייה נותרה כבעלת זכות קניין שביושר, באופן היוצר בין הצדדים מערכת יחסים של נאמן(קונסטרוקטיבי)-נהנה.
(-) דיני ההתיישנות הכלליים חלים על יחסי נאמנות, בהתאמות הנדרשות.
(-) בהתקיים יחסי נאמנות, עילת התובענה נולדת כאשר הנאמן כופר בנאמנות או מפר את חובת הנאמנות.
(-) בהתקיים יחסי נאמנות, רשאי הנהנה להניח – בהעדר מידע סותר – כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את פתיחת מירוץ תקופת ההתיישנות.
(-) די בכך שדבר הפרת חובת הנאמנות או כפירת הנאמן במעמדו כנאמן הובאו לידיעת הנהנה, על מנת להביא לפתיחת מירוץ תקופת ההתיישנות. אין צורך באקט פוזיטיבי של "הודעה חגיגית" ומפורשת מהנאמן לנהנה על הפרת חובתו או על כפירה בנאמנות. מסקנה זו מתיישבת עם הפסיקה, עם תכליתו של מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית ועם הרציונאלים הניצבים בבסיס דיני ההתיישנות.
במקרה דנן, העירייה ידעה על כפירתה של האגודה במעמדה כנאמן. כפירה זו באה לידי ביטוי בחוסר היענותה למכתבי העירייה בהם התרתה בפני האגודה כי בכוונתה לנקוט נגדה בהליכים משפטיים תוך הזמן הקרוב. בנסיבות אלה, אין העירייה יכולה להדוף את טענת ההתיישנות של האגודה, ודין הטענה להתקבל.
לפני סיום ארשום בפני הקורא "הערת אזהרה". כאמור, המקרה שבפנינו חריג בנסיבותיו – בין היתר, בשל מטרת העסקה, הספק לגבי ביצוע התמורה מצידה של העירייה והיעדר חיוב למסור את החזקה בנכס לעירייה - ואינו משקף את המקרה הקלאסי של מוכר-קונה מקרקעין ואי העברת הזכויות בממכר על שם הקונה לאורך שנים רבות. משהגעתי למסקנה כי העירייה ידעה אודות הכפירה והפרת חובת הנאמנות,
אין להסיק מהתוצאה דכאן כי בכל מקרה רגיל של נאמנות קונסטרוקטיבית בעקבות עסקת מקרקעין, שתיקת הנאמן בתגובה לפנייה של הנהנה, כשלעצמה, מהווה כפירה בנאמנות. אף לא נדרשתי לשאלה אם די בידיעה בכוח של הנהנה כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות.
26. נוכח התוצאה לפיה תביעת העירייה התיישנה, איני רואה להידרש ליתר המחלוקות אשר התגלעו בין הצדדים, ביניהן השאלה אם העירייה עמדה בהתחייבותה לבנות שתי כיתות נוספות במבנה נפרד; הנפקות של היעדר פעילות כספית של האגודה בעשר השנים האחרונות; השקעת העירייה בבנייה, פיתוח, ניקיון, תחזוקה ומתן שירותים, והאם השקעותיה של העירייה חרגו מהמקובל לגבי מוסדות חינוך אחרים.
27. סוף דבר, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
המשנָה לנשיא מ' נאור:
1. הולכת אני עם חברי השופט עמית, כברת דרך ארוכה, בכל הניתוח המשפטי שערך. עם זאת, באשר ליישום הדין על עובדות המקרה הגעתי למסקנה שונה. אני סבורה כי לא ניתן לייחס את שתיקתה של האגודה ואת חוסר התייחסותה למכתביה החוזרים ונשנים של העירייה – כאל הפרת חובתה כנאמן, לא כל שכן כאל כפירה במעמדה כנאמן. אפרט.
2. חברי מביא בחוות דעתו (פיסקה 20) מספר דוגמאות לפעולות של נאמן אשר הגיעו לידיעת הנהנה שהן בגדר "התכחשות לנאמנות הקונסטרוקטיבית שהגיעה לידיעה הנהנה". ואולם, הדוגמאות שמונה חברי מתייחסות לפעולות של הנאמן ואילו בענייננו עסקינן בהתעלמות ובשתיקה מצד הנאמן. מדובר בהבדל שיש לו משמעות בנסיבות הענין.
הגעתי לכלל מסקנה, ולא בלי היסוס, כי בענייננו, חוסר תגובתה או אי-היענותה של העירייה, וזאת מבלי לכפור בעצם הנאמנות – אין די בה כדי לראות בה כפירה בנאמנות החוסמת את תביעתה של העירייה. אכן, מדובר במקרה קשה ובנסיבות קיצוניות נוכח הזמן הרב שחלף. העירייה אכן הציגה אולטימטום, אך לא פעלה לפיו. עם זאת, אין לדעתי ראיה ברורה ממנה ניתן להסיק כי המערערת כופרת בחובת הנאמנות, וכי אי היענותה אינה נובעת למשל מאי סדרים. אזכיר כי לאחר שחברי הפיץ את חוות דעתו, ניתן בבית משפט זה פסק הדין ב-ע"א 1533/08 יהודית לחמן נ' עו"ד אליקים הררי (טרם פורסם, ניתן ביום 27.8.2012). המשיב שם טיפל ברישומם של שני מגרשים על שמו של המנוח, אשר המערערת, אלמנתו של המנוח ניהלה את עזבונו. הצדדים היו חלוקים בשאלה מה עלה בגורל הכספים שהועברו תמורת המגרשים. המערערת טענה כי הכספים הוחזקו כולם בנאמנות עבורה ועבור המנוח על-ידי המשיב, ולא הושבו להם. המערערת שלחה למשיב בקשות חוזרות ונשנות לקבלת הכספים, אך אלו לא נענו על ידי המשיב. בפסק הדין נקבע כי בכך הפר המשיב אחת מחובותיו כנאמן, בדבר מסירת חשבונות ודיווח למערערת ולבעלה, זאת לאחר שקיבל לידיו את כספי התמורה בעבור מכירת המגרשים. יחד עם זאת, המשיב לא כפר בפועל בנאמנותו. נקבע כי בנסיבות אלו, משלא הוכחה כפירה בנאמנות מצד המשיב, ולא נמסרה הודעה מסודרת על סיומה של הנאמנות (בצירוף חשבון סופי ומסכם) – לא ניתן לומר כי התובענה התיישנה. דומני שכוחם של דברים אלה יפים אף לענייננו.
3. למסקנה זו, לפיה לא ניתן ללמוד משתיקת הנאמן במקרה זה על כפירתו בנאמנות, ניתן להגיע גם על בסיס השוואה לרעיון קרוב בתחום החוזים, המגולם בסעיף 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף 6(ב) מורה אותנו כי "קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף". בהתאם להלכה הפסוקה, שתיקה כשלעצמה הינה ניטראלית. ואולם נתונים נוספים עשויים להעניק לה משמעות פוזיטיבית (השוו: ע"א 723/80 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח נ' שאול חיים, פ"ד לו(2) 714 (1982); ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה, פ"ד מד(3) 600 (1990)). פרופ' ג' שלו מונה בספרה מספר דוגמאות לכך ששתיקה עשויה להיחשב כקיבול: כאשר מוטלת על הניצע חובת קיבול או הנחת קיבול, היכולה לנבוע מחוק, ממנהג, מחוזה קודם או ממגעים קודמים בין הצדדים שבהם ראו את שתיקת הניצע כמעידה על גמירת דעתו להתקשר בחוזה (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 221-222 תשס"ה) (להלן: שלו).
בענייננו, נכרת ההסכם בין האגודה לעירייה בשנת 1965. האסיפה הכללית של האגודה חזרה ואישרה את ההסכם בשנת 1968. מאז אותה עת, האגודה התעלמה מכל מכתביה של העירייה, אשר דרשה להעביר את זכויות החכירה על שמה. שתיקת האגודה במקרה דנן הינה שתיקה ניטראלית ואין בנמצא נתונים נוספים כגון נוהגי הצדדים או מגעים קודמים ביניהם העשויים להעניק לשתיקתה משמעות ברורה של כפירה בנאמנות.
4. אשר על כן, אם תשמע דעתי נקבע כי תביעת העירייה לא התיישנה.
5. האגודה אף מערערת על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה התחייבויות הצדדים, אשר עוגנו בחוזה החכירה משנת 1965, אינם בגדר "חיובים שלובים", המאפשרים לצד לעכב את ביצוע חלקו על פי הסכם, אם הצד השני לא קיים את חיוביו שלו. מאמצת אני את מסקנת בית המשפט המחוזי אף בעניין זה. לדעתי, וכפי שעולה מחוזה החכירה, חיובי הצדדים אינם שלובים זה בזה, בבחינת שיש לקיימם בד בבד (וראו: שלו, בעמ' 456). בעוד שהתחייבות האגודה להעברת זכויות החכירה על שם העירייה, היתה אמורה להתבצע לפי לשון החוזה "תוך שלושה חודשים מיום חתימת החוזה" – נקבע כי התחייבות העירייה לבנות את שתי הכיתות תהייה "תוך שנה מיום חתימת ההסכם". נוסף על כך, וכפי שבית המשפט המחוזי ציין, אישור חוזה החכירה (מיום 31.8.1965) באסיפה הכללית של האגודה ביום 27.1.1968 מהווה אף הוא תימוכין לכך שהאגודה ראתה עצמה מחוייבת על פי ההסכם, כשנתיים וחצי לאחר שנחתם, ולא ראתה בתנאי של הקמת הכיתות משום חיוב שלוב, המאפשר לה שלא להעביר את הזכויות על שם העירייה.
6. משהגעתי לכלל מסקנה כי בדין התקבלה תביעת העירייה, ואם תישמע דעתי, נקבע כי דין הערעור להידחות על שני ראשיו.
המשנָה לנשיא
השופטת א' חיות:
1. במחלוקת שנפלה בין חבריי דעתי כדעת המשנה לנשיא מ' נאור.
דומה כי חברי השופט י' עמית אינו חולק על כך ששתיקת הנאמן בתגובה לפניה של הנהנה אין לראות בה, ככלל, כפירה בנאמנות קונסטרוקטיבית הקמה בעקבות עסקת מקרקעין. מכאן "הערת האזהרה" שראה לחתום בה את פסק דינו (ראו פסקה 25 סיפא). אולם, חברי סבור כי במקרה דנן חוסר היענותה של המערערת למכתבי העיריה (בהם התריעה כי בכוונתה לנקוט הליכים משפטיים נגד המערערת אם לא תעביר על שם העיריה את זכויות החכירה בנכס נושא ההליכים), יש לראותו ככפירה של המערערת במעמדה כנאמן לעניין ביצוע אותה העברה ואת העיריה כמי שידעה על כך. לכן, לגישתו, החל מירוץ ההתיישנות במקרה דנן כבר בסוף שנת 1977. משחלפו 31 שנים מאז ועד שהוגשה תביעת העיריה ובהינתן הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקוצבת תקופת התיישנות של 25 שנים בתביעות לאכיפת זכות במקרקעין, סבור חברי כי התביעה התיישנה.
2. דעתי שונה. חברי עמד בפסק דינו על ההבדל בין הפרת חובת הנאמנות להפרת החיוב החוזי, ובצדק ציין כי על מנת שיחל מירוץ תקופת ההתיישנות אין די בכך שהנאמן (הקונסטרוקטיבי) מפר את חובתו החוזית להעביר את הזכויות בנכס המקרקעין על שם הקונה (הנהנה), וכלשונו:
"...לו היינו קובעים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הפר הנאמן את חובתו לרשום את הנכס על שם הרוכש, נמצאנו משקיפים על זכותו שביושר של הרוכש כעל זכות חוזית לכל דבר, אשר יום לידת התובענה עקב הפרתה הוא יום הפרת החוזה. במצב זה, ההגנה לה היה זוכה בעל הזכות שביושר היתה זהה לזו של כל בעל זכות חוזית, ולא היה בהגדרת היחס בין הצדדים כיחסי נאמנות כדי להעלות או להוריד לעניין ההתיישנות, ומה הועילו חכמים בתקנתם" (פסקה 13).
חברי הוסיף וציין בהפנותו להלכות שנפסקו בע"א 3322/95 גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4), 520 (1997) ובע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5), 49 (2003), כי מקום שבו מתקיימים יחסי נאמנות (קונסטרוקטיבית) והתביעה מבוססת על הפרת חובת הנאמנות או על הכפירה בה, הכלל הוא שבאין מידע סותר רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו ואינו כופר בנאמנותו. דברים אלה מקובלים עליי לחלוטין. כמו כן מקובלת עליי עמדתו העקרונית כי ניתן ללמוד על הפרת חובת הנאמנות או על כפירה בנאמנות גם מהתנהלותו של הנאמן אשר עליה נודע לנהנה וכי הודעה פוזיטיבית ומפורשת של הנאמן הנמסרת בהקשר זה לנהנה, אינה תנאי הכרחי לקיומה של ידיעה מצד הנהנה על דבר ההפרה או הכפירה כאמור.
3. לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יש לבחון, אפוא, מתי הגיעה לידיעת הנהנה (ובענייננו, העיריה) מידע שיש בו ללמד כי הנאמן מפר את חובותיו כנאמן או כופר בנאמנותו, להבדיל מעצם הפרת החיוב החוזי להעברת הנכס על שם הרוכש-הנהנה. במקרה שלפנינו, המערערת שתקה ולא הגיבה באופן כלשהו על המכתבים ששלחה אליה העיריה לאורך השנים בדרישה כי תקיים את החיוב החוזי ותעביר את זכויות החכירה בנכס על שמה בלשכת רישום המקרקעין. שתיקה זו אכן מלמדת על הפרה נמשכת של החיוב החוזי, אך לא שוכנעתי כי ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובות הנאמנות או על כפירה בנאמנות, אלא אם תאמר כי חלוף הזמן הוא כשלעצמו יוצר את התפנית בהקשר זה מהפרת החיוב החוזי להפרת חובת הנאמנות ודומני כי לא לכך כיוון חברי.
מטעמים אלה ובשל יתר הטעמים שמנתה חברתי השופטת נאור, אף אני סבורה כי דין הערעור להדחות.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינן של המשנָה לנשיא מ' נאור והשופטת א' חיות,
כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית.
ניתן היום, א' בחשון התשע"ג (17.10.2012).
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10072310_E06.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il