קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. פלוני

החלטה בתיק רע"א 7228/15 בבית המשפט העליון רע"א 7228/15 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקשת: קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. המועצה המקומית אבו גוש 3. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 27124-06-14 שניתנו ביום 20.9.2015 וביום 8.10.2015 על ידי כב' השופטת שירלי רנר בשם המבקשת: בשם המשיב 1: בשם המשיבה 2: בשם המשיבה 3: עו"ד יורם דביר עו"ד עידו שטובר עו"ד אורן ספיר עו"ד שון הלין פסק-דין 1. צירוף יחד בתובענה אחת של שני מזיקים, שכל אחד מהם חייב לכאורה בפיצוי התובע בגין אירוע אחר שגרם לנזקי גוף, גרם לקושי דיוני וראייתי. זאת, כיוון שחבותו של מזיק אחד (המבקשת) מבוססת על הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) וחבותו של מזיק אחר (המשיבות 2 ו/או 3) מבוססת על הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). המשיב 1 (להלן: המשיב) היה מעורב ביום 26.12.2012 בתאונת דרכים שלטענתו גרמה לו נזק נפשי, וביום 27.3.2013 נפל המשיב לבור ניקוז ונגרמו לו, לטענתו, פגיעות נפשיות ואורתופדיות. בגין תאונת הדרכים תבע המשיב את המבקשת. בגין הנפילה לבור תבע המשיב את המשיבה 2, אשר, מצדה, שלחה הודעה לצד שלישי למשיבה 3. כידוע, אופן בירורם של עניינים שברפואה, ובכללם סוגיית הנזק, בהליך המבוסס על הוראות חוק הפיצויים שונה מאופן בירורם של עניינים אלה בהליך המבוסס על הוראת הפקודה. כך, למשל, בהליך הראשון נאסר על בעלי הדין להציג חוות דעת רפואיות מטעמם להוכחת הנכות ושיעורה או להוכחת קיומו של קשר סיבתי בין העוולה לבין מצבו של הניזוק, והוכחת כל עניין שברפואה נעשית אך ורק באמצעות מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בהליך השני, שמתנהל על פי הוראות פקודת הנזיקין, הוכחת עניינים שברפואה נעשית, כמו בכל הליך אזרחי שאין לו סדר דין מיוחד, באמצעות מומחים מטעם בעלי הדין. בבקשת רשות הערעור דנא עולה השאלה כיצד יש לנהוג כאשר הניזוק (המשיב) בחר לכרוך יחדיו בתובענה אחת שני אירועי נזק נפרדים שכל אחד מהם צריך להיות נדון על יסוד סדרי דין שונים. 2. בטרם תוצג המחלוקת הקונקרטית שהביאה להגשת בקשת רשות הערעור, שעניינה מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ראיתי לנכון לציין, כי לכאורה (והדברים נאמרים בזהירות כיוון שהצדדים לא טענו לעניין זה) מדעיקרא קיים קושי בצירוף שני האירועים בתובענה אחת. תקנה 22 לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מתירה "לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת" כל מי שנתבע למתן סעד "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית". השאלה, האם במקרה דנא היה המשיב רשאי לכרוך יחד בתובענה אחת את המבקשת עם המשיבה 2 (אשר שלחה למשיבה 3 הודעה לצד שלישי) אינה פשוט לטעמי. ניתן להרהר כלום צירוף כזה עומד במבחן הקבוע בתקנה 22 הנ"ל, כלומר האם שתי התאונות מהוות "סדרה אחת של מעשים ... שאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית"? זאת, כשלקושי האמור לעיל שבצירוף הנתבעים במקרה דנא, נוסף קושי הנעוץ בסדרי הדין השונים, נוכח ההסדר המיוחד הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו על פיו בכל הנוגע להוכחת עניינים שברפואה. אכן, ההיגיון שביסוד הצירוף ברור: על מנת שלא ייווצר מצב שעל-פיו יצא המשיב (התובע) קרח מכאן ומכאן: בתביעתו בגין תאונת הדרכים ייקבע שנכותו הנפשית נגרמה כתוצאה מנפילתו לבור הניקוז ובתביעתו בגין הנפילה ייקבע שנכותו זו נגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים. אך האם די בכך כדי לאפשר את הצירוף? כאמור, סוגיה זו כלל לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, אם כי נראה שהיא השאלה האמיתית שברקע המחלוקת הקונקרטית שהתגלתה. לעניין זה יוער, כי גם בהעדר טענות פורמליות מצד בעלי הדין כלפי הצירוף שנכפה על הנתבעים על ידי התובע, מסורה לבית המשפט הסמכות לתור אחר פתרון דיוני מתאים למצב שיצר התובע, מצב העלול ליצור תסבוכת דיונית בשלבים שונים של ההליך, כשבמקרה דנא הקושי הראשון כבר עלה על פני השטח. בית המשפט מופקד על ניווט הדיון ואינו בהכרח מחויב למסלול הדיוני שנבחר על-ידי התובע, כשמתברר שמסלול זה עלול להכביד על בירור המחלוקות או אף לפגוע באפשרות לעשות כן ביעילות ומבלי לקפח זכויותיהם של בעלי הדין. פתרון שניתן לחשוב עליו במקרה הנדון עשוי להימצא בהפרדת הדיון (תקנה 23 לתקנות), באופן שתחילה תתברר התביעה כלפי המבקשת (תוך בחינת האפשרות שהמשיבות 2 ו-3 תהיינה שותפות גם לשלב זה של ההליך ותוצאתו תחייב אותן), ורק לאחר מכן תתברר התביעה כלפי המשיבה 2 וההודעה לצד שלישי שנשלחה למשיבה 3. מובהר כי מדובר במחשבה ראשונית בלבד. ואולם, כפי שנראה להלן, נראה כי גם אם לא ניתנה החלטה מעין זו על ידי בית משפט קמא (החלטה שכמובן אמורה להינתן רק לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בנדון), הרי שלמצער בסוגיית מינוי המומחה הרפואי לא יהיה מנוס מלפעול בדרך דו-שלבית. 3. מכאן לנתוני הבקשה דנא: על פני הדברים, המשיב היה אמור לצרף לכתב התביעה שהגיש חוות דעת של מומחים רפואיים לצורך הוכחת טענותיו בקשר עם הנפילה לבור הניקוז (להלן: התאונה השנייה) ולבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט בקשר עם תאונת הדרכים. אלא שהמשיב צירף לתביעתו חוות דעת בתחום האורתופדיה בלבד. באשר לנזק הנפשי, שלקיומו הוא טוען בקשר עם שתי התאונות, לא צורפה כל חוות דעת. המשיב ביקש מבית המשפט כי יימנה מומחה מטעמו על מנת שייחווה דעתו לגבי הנזק הנפשי שנגרם לו, לטענתו, בשתי התאונות. באשר לתאונה השנייה, נטען כי המינוי נדרש עקב חסרון כיס של המשיב ומכוח הוראת תקנה 127 לתקנות (מתן פטור מהגשת חוות דעת) בצירוף הוראת תקנה 130 לתקנות (מינוי מומחה מטעם בית המשפט). בדיון מיום 12.4.2015 טען בא כוח המשיב כי מינוי של מומחה אחד לשתי התאונות גם מתחייב מנסיבות המקרה ולא נובע רק ממצבו הכלכלי של המשיב. באת כוח המבקשת טענה, כי אם ימונה מומחה פסיכיאטרי, עליו לחוות דעתו רק בעניין תאונת הדרכים, אם כי לגופם של דברים התנגדה המבקשת למינוי, בהעדר ראשית ראיה לנזק נפשי כתוצאה מתאונת הדרכים. בא כוח המשיבה 2 טען, כי יש למנות מומחה נפרד לכל תאונה. בסיומו של דיון זה הורה בית המשפט למשיב להגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו לעניין התאונה השנייה בלבד, ולאחר מכן המשיבות 2 ו-3 תגשנה חוות דעת מטעמן בנושא זה. באותו שלב לא ניתנה החלטה לעניין מינוי המומחה מטעם בית המשפט בקשר עם תאונת הדרכים. אלא שהמשיב פנה לבית המשפט בבקשה לפטור אותו מהגשת חוות הדעת האמורה עקב חסרון כיס ולמנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, זאת בהישענו על הוראות תקנות 127 ו-130(א) לתקנות. 4. בהחלטה מיום 20.9.2015, שהיא אחת משתי ההחלטות שכלפיהן הוגשה בקשת רשות הערעור, החליט בית המשפט המחוזי להיענות לבקשות האמורות. על כך לא הוגשה השגה לבית משפט זה. אלא שבית המשפט הוסיף וקבע, כי כיוון שקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מינוי מומחה בקשר עם תאונת הדרכים, על בית המשפט למנות מומחה כאמור, ובהתחשב בכך שהמומחה שימונה יידרש להתייחס למצב המשיב גם כתוצאה מהתאונה השנייה, ראוי שמומחה אחד יחווה דעתו בקשר עם שתי התאונות, מה גם "שאין זה סביר שימונה פעמיים מומחה מטעם בית המשפט באותו עניין". אגב, כאמור לעיל, שאלה היא אם אכן מדובר ב"אותו עניין". 5. לאחר מתן החלטה זו נזעקה המבקשת ופנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו. המבקשת טענה, והיא טוענת גם בפניי, כי היא עלולה להיפגע מהחלטת בית המשפט, שכן למשיבות 2 ו-3 יהיה יתרון מובהק על פניה, נוכח זכותן להעביר לעיון המומחה חוות דעת מטעמן (בנוגע לתאונה השנייה) ובכך להשפיע על שיקול דעתו. זאת, כאשר המבקשת מנועה מלעשות כן, בהיותה נתבעת בגין הנזק שנגרם בתאונת הדרכים. בית המשפט המחוזי דחה ביום 8.10.2015 את הבקשה האמורה, בציינו כי הקשיים עליהם הצביעה המבקשת עמדו לנגד עיניו עובר להחלטתו מיום 20.9.2015. בית המשפט הוסיף, כי "בהחלטה על מינויו יובהר למומחה כי עליו להתייחס בנפרד לשתי התאונות, כי מדובר בסדר דין שונים וכי עליו להתייחס לחוות הדעת ככל שתוגשנה רק לעניין התאונה השנייה". מכאן בקשת רשות הערעור. 6. בבקשתה מפרטת המבקשת את טענותיה לפיהן תקופחנה זכויותיה אם ימונה מומחה אחד ביחס לשתי התאונות, כאשר היא מנועה, על פי הכללים הנוהגים בתביעות המוגשות על יסוד הוראות חוק הפיצויים, להגיש חוות דעת מטעמה, בעוד שהמשיבות 2 ו-3 תוכלנה לעשות כן. המשיבות 2 ו-3 הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. המשיב טען, בתשובתו לבקשת רשות הערעור, שבבית המשפט המחוזי לא נטען לצורך במינוי שני מומחים והוסיף כי אינו חולק על כך שניתן היה למנות שני מומחים שונים, אם כי הדבר יביא לסרבול ההליך. המשיב מציע שתחילה יברר המומחה רק את הטענות הנוגעות לתאונת הדרכים ובשלב זה לא תוצגנה לו חוות דעת, ורק בשלב השני יוכל להתייחס לחוות הדעת. 7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, החלטתי שיש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש הערעור. דין הערעור להתקבל. 8. אין למעשה מחלוקת אמיתית בין הצדדים כי "דרך המלך" היא מינוי שני מומחים שונים, זאת בשל סדרי הדין השונים המחייבים כל אחד מהמינויים. גם הפתרון המוצע על ידי המשיב אינו מספק מענה הולם, שכן המומחה שיבחן את הנכות שנגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים, ויבדוק את המשיב עתה (לאחר התאונה השנייה), יצטרך להחליט איזה חלק מנכותו הנוכחית של המשיב (ככל שהיא קיימת) יש לייחס לתאונת הדרכים. לשם כך יצטרך המומחה להעריך את תרומת התאונה השנייה לנכות (ככל שהיתה כזאת). בגדר המחלוקת שבין המשיב לבין המבקשת קביעות אלה אמורות להיעשות ללא כל חוות דעת "פרטיות". אין זה סביר שאותו מומחה יידרש פעם נוספת לפרשה, לאחר שגיבש דעתו, הפעם לאחר שיקבל חוות דעת מטעם המשיבות 2 ו-3, ו"יעדכן" את חוות דעתו. מהלך כזה עלול להעמיד את המומחה במבוכה, או לגרום לכך שידבוק בעמדתו המקורית באופן שלא תהיה אפקטיביות לחוות הדעת מטעם המשיבות 2 ו-3, הזכאיות, אף הן, שתישמרנה זכויותיהן ושלא תקופחנה רק בשל צירופן יחד עם המבקשת. מאותו טעם גם איני סבור שיש מקום להדריך את המומחה להתחשב בחוות הדעת "הפרטיות" רק בקשר עם התאונה השנייה, כפי שנאמר בחלטה מיום 8.1.2015. הדבר גם אינו מעשי וספק אם המומחה צריך להידרש למבוך המשפטי שההליך נקלע אליו ולהבחנות שבין סדרי הדין השונים החלים על כל אחת מהתאונות. 9. כאמור, המבקשת, המנועה להציג חוות דעת מטעמה, עלולה להיפגע אם אותו מומחה יחווה דעה לגבי שתי התאונות, כאשר המשיבות 2 ו-3 מנצלות את זכותן ומציגות לו חוות דעת מטעמן (בהן, יש להניח, ייוחס מצבו של המשיב, או חלקו הארי, לתאונת הדרכים). נוצר מצב בו חלק מבעלי הדין אינם מוגבלים בהבאת חוות דעת מטעמם, וכך הם יכולים לשכנע את המומחה מטעם בית המשפט לאמץ את עמדתם, וחלק אחר של בעלי הדין (המבקשת) מנהל את המערכה כשידיו כבולות וללא יכולת להיעזר במומחים מטעמו לצורך שכנוע המומחים מטעם בית המשפט. אין לאפשר מצב זה. 10. כאמור, יתכן שנוכח סיטואציה זו אין מנוס מהמסקנה שצירוף הנתבעים במקרה דנא אינו אפשרי מעיקרו, עד שראוי למחוק חלק מכתב התביעה או לפצל את התובענה לשני הליכים נפרדים לחלוטין, אף במחיר של האפשרות שיינתנו פסקי דין סותרים (אפשרות שעשויה אולי אף להיות בלתי נמנעת כתוצאה מכך שסדרי הדין ודיני הראיות בשני ההליכים שונים, כשזה "סיכון" הנובע מבחירת המחוקק להתוות סדרי דין שונים לשני המקרים). יתכן שניתן "להסתפק" בהפרדת הדיון על פי הוראת תקנה 23 לתקנות. במצב זה יהיה צורך להחליט האם הקביעות בחלקו "הפלת"די" של ההליך תחייבנה גם את המשיבות 2 ו-3, שלא תוכלנה להישען, בחלק זה, על מומחים מטעמן. יתכן שיהיה מקום לדון בכל תאונה בנפרד, על פי סדרי הדין ודיני הראיות הקבועים לבירורה, מבלי שמלכות אחת תיגע ברעותה, גם במחיר של מימצאים שאינם מתיישבים זה עם זה. יתכן שיהיה מקום למנות "מומחה על" שתפקידו יהיה ליישב את הסתירות שתתגלנה, אם אכן כך יהיה, בין מסקנות המומחים השונים. עניינים אלה כלל לא נדונו על ידי בית משפט קמא וכמובן שגם לא נטענו לגביהם טענות. לפיכך לא אקבע עמדה לגביהם, אם כי הרושם המתקבל הוא, שיהיה קושי להמשיך ולדון בתובענה דנא מבלי שתתקבל הכרעה עקרונית בשאלת היסוד בדבר כשרות הצירוף. 11. לעת זו, יש להסתפק בקביעה כי המומחה שמונה יתייחס אך ורק לנזק הנפשי שנגרם כתוצאה מתאונת הדרכים ולא ניתן יהיה להציג לו חוות דעת כלשהן. כמובן שמומחה זה יצטרך להתייחס לתאונה השנייה ולבחון האם חלק מנכותו הנוכחית של המשיב (ככל שיימצא שיש כזאת) אינו תוצאה של תאונת הדרכים, אלא של מצב קודם (אם היה) או של התאונה השנייה. כל זאת, מבלי שתועברנה לו חוות דעת רפואיות. בשלב זה לא ימונה מומחה לעניין התאונה השנייה. אגב, יש אפשרות שלאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה, היא תהיה מקובלת (כפשרה) על כל בעלי הדין, או באופן שהלכה למעשה לא יהיה צורך בהבאת ראיות לעניין הנזק שנובע מהתאונה השנייה. ואולם, ככל שהדברים לא יהיו מקובלים ולא תושגנה הבנות, נראה שלא יהיה מנוס מכך שבית המשפט המחוזי ייתן דעתו, לאחר שמיעת הצדדים, על מכלול ההיבטים שיש לצירוף שתי התאונות בתביעה אחת, ובכלל זה לשאלה כיצד לנהוג בקשר עם מינוי מומחה מטעמו בנוגע לתאונה השנייה. למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי רשאי להעלות סוגיה זו להכרעה כבר בשלב הנוכחי, ככל שיימצא לנכון, שכן גם בנוגע למינוי המומחה בקשר עם תאונת הדרכים עשויות להתעורר שאלות הנובעות מצירוף שתי הפרשות בתביעה אחת, כגון השאלה באיזה מידה המשיבות 2 ו-3 קשורות לתוצאת חוות הדעת ומהן זכויותיהן כלפי המומחה שמונה (האם הן רשאיות להציג לו שאלות הבהרה, להמציא לו חומר רפואי וכד'). 12. הערעור מתקבל, אפוא, כאמור בפסקה 11 לעיל. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"א בטבת התשע"ו (‏23.12.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15072280_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il