פסק-דין בתיק ע"פ 7212/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7212/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער: דויט היילה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 22.6.2014 ועל גזר הדין מיום 15.9.2014, אשר ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי ירושלים (סגן הנשיא י' צבן והשופטים ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן) בתפ"ח 11195-08-13 תאריך הישיבה: ב' בחשון התשע"ו (15.10.2015) בשם המערער: עו"ד משה סוחמי בשם המשיבה: עו"ד תומר סגלוביץ פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים במותב תלתא (סגן הנשיא י' צבן והשופטים ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן) באינוס בת זוגו, תקיפתה, איומים עליה וגרימת היזק בזדון לרכושהּ, ונגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (תפ"ח 11195-08-13). הערעור שלפנינו מופנה כנגד ההרשעה בעבירת האינוס בלבד, ולחלופין כנגד חומרת העונש. רקע 2. המערער, יליד 1982, הוא נתין אריתריאה אשר נכנס לישראל שלא כדין. המתלוננת, ילידת 1973, היא יוצאת אתיופיה, השוהה בישראל, ללא אזרחות, מזה כ-14 שנים, בנפרד מבעלה ושני ילדיה המצויים בחו"ל. המתלוננת מתגוררת בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים ובעלת חנות בשוק. 3. לפי המפורט בכתב האישום, המערער והמתלוננת התגוררו יחד כבני זוג בדירה שכורה של המתלוננת משך כשנה, עד למעצרו של המערער ביום 1.8.2013. במהלך התקופה נהג המערער להכות את המתלוננת בכל פעם שסבר ששוחחה עם גברים אחרים. בתחילת חודש מאי 2013 הודיעה המתלוננת למערער כי היא מעוניינת להיפרד ממנו, אך המערער סירב לעזוב את הבית ומאותו מועד איים עליה פעמים רבות כי יהרוג אותה אם תיפרד ממנו, ובהמשך אף איים שיהרוג אותה כמו שחברתה מסקרם נרצחה בידי בן זוגה (ב-7.6.2013). כן תואר בכתב האישום, כי המערער קיים עם המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה במספר רב של הזדמנויות, תוך שהוא מכה אותה ומאיים עליה שיהרוג אותה אם תסרב. כתב האישום מוסיף ומתאר את אירועי יום מעצרו של המערער ביום 1.8.2013. באותו ערב חיפש המערער את המתלוננת ולא מצא אותה. הוא התקשר לחברתה, אליזבט סייפו (להלן: אליזבט), ואמר לה שהוא חושד שהמתלוננת נפגשת עם גבר אחר, וכי הוא ישבור את כל הכלים בביתה ובסוף יעשה לה "את מה שבן הזוג של מסקרם עשה לה", ותוך כדי השיחה החל לשבור את מסך הטלוויזיה וחפצים אחרים בבית. אליזבט התקשרה לידיד של המתלוננת, אנדרגאץ אלמו (להלן: אנדרגאץ) וסיפרה לו על הדברים, וזה התקשר למערער ודרש ממנו להפסיק את שבירת החפצים בבית, אחרת יזמין משטרה. המערער הגיב, כי לפני שהמשטרה תגיע הוא ידקור את המתלוננת ויהרוג אותה. עקב כך הזמין אנדרגאץ משטרה. בהגיע השוטרים לדירה עמד המערער על סורגי החלון במרפסת הבית כעומד לקפוץ אל הקרקע, ואחר כך נכנס אל הבית והמשיך לשבור חפצים. נוכח התנגדות המערער לכניסת השוטרים אל הבית, נאלצו הם לפרוץ לתוך הבית ולהשתלט על המערער בכוח. בגין מעשיו אלה הואשם המערער באינוס (ריבוי עבירות) לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק, או חוק העונשין); תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש (ריבוי עבירות) לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק; סחיטה באיומים (ריבוי עבירות) לפי סעיף 428 סיפא לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; היזק בזדון (ריבוי עבירות) לפי סעיף 452 לחוק; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. 5. לפני בית המשפט העידו המתלוננת, המערער, אליזבט, אנדרגאץ, קרובת משפחתו של המערער, וכן חוקרי המשטרה שטיפלו בחקירה. עיקר הדיון נסב סביב עבירות האינוס, האיומים והתקיפה. 6. עדותה של המתלוננת בבית המשפט בנוגע לאלימות ולאיומים הייתה ברורה והחלטית, ועקבית עם הודעותיה במשטרה. לדבריה, המערער קינא לה באובססיביות, נהג כלפיה באלימות ואיים עליה שיהרוג אותה. לעומת זאת, בכל הנוגע לעבירת האינוס עדות המתלוננת בפני בית המשפט הייתה מתחמקת, לא עקבית ולא לגמרי ברורה. בענין זה המתלוננת שינתה שוב ושוב את גרסתה: בעוד בהודעותיה במשטרה מסרה גרסה נחרצת ועקבית, לפיה המערער כפה עליה יחסי מין נגד רצונה, תוך איומים ואלימות, הרי שבמשפט העידה תחילה כי סירבה ליחסי המין אולם המערער שכנע אותה ולבסוף התרצתה; אחר כך שבה והעידה כי המערער היכה אותה ואיים עליה ברצח אם לא תקיים עמו יחסי מין, ואף אישרה את דבריה במשטרה לפיהם יחסי המין התקיימו תחת אלימות ואיומים ממשיים לרצח (כמו חברתה מסקרם), אך אז שבה ומסרה כי שכנע אותה והתרצתה לו. בהמשך, לאחר שהוכרזה כעדה עוינת (החלטה מיום 24.2.2014) והוגשו הודעותיה במשטרה וכן דו"ח העימות עם המערער, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), היא נחקרה בחקירה נגדית על ידי התביעה, ובחקירתה שבה ואישרה - אף כי באי רצון מופגן ובאופן מהוסס - את גרסתה במשטרה, תוך שחזרה שוב ושוב על כך שהיא סולחת לו. 7. בהכרעת דינו העדיף בית המשפט את גרסתה של המתלוננת במשטרה וקבע כי ה"הסכמה" שהציגה בעדותה במשפט - לאו הסכמה היא. אמינות גרסתה במשטרה עלתה מכך שהודעותיה התמקדו בעיקר בתיאור פחדה ממנו וכן מכך שתאור התנהגותו כלפיה התאפיין בהיעדר הגזמה. תלונתה באשר לאלימות ואיומים נתמכה בעדויותיהם המהימנות של אליזבט ואנדרגאץ וכן בהתנהגות המערער והמתלוננת עצמם בליל המעצר. בית המשפט ראה בעקביות תלונתה בענין האלימות והאיומים, במשטרה ובבית המשפט, משום חיזוק לכפייה בענין יחסי המין אותם כרכה יחדיו. כן ניתן משקל לכך שהמתלוננת תחמה תלונתה בענין יחסי המין בכפיה ובאלימות לתקופה של שלושה חודשים בלבד מתוך כשנה בה התגוררו יחד. טענתה כי התנהגותו זו החלה מאז שביקשה להיפרד ממנו התיישבה עם הראיות לכך שהיה אובססיבי כלפיה. אשר לשאלת הסכמתה ליחסי המין, בית המשפט הצביע על כך שבמשטרה מסרה כי קיימה עמו יחסים בלית ברירה נוכח האלימות והאיומים שיהרוג אותה, וכי גם כשתיארה בעדותה במשפט הסכמה, ניכר היה כי היא מנסה להגן על המערער תוך דבקות מסוימת בגרסתה המקורית. המתלוננת העידה בבית המשפט תוך בכי, כי היא פוחדת מפני המערער והוסיפה כי היא עצמה סלחה לו אולם בית המשפט והממשלה יעשו את שלהם. 8. בהמשך לאמור, דחה בית המשפט את גרסת המערער, אשר הכחיש כמעט את כל המיוחס לו (למעט שבירת מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת). בית המשפט לא קיבל את התמונה האידילית שניסה המערער לצייר, לפיה מעולם לא איים על המערערת, לא תקף אותה, קיים עמה יחסי מין בהסכמתה בלבד, ואף סלח לה כשהלכה לבתי מלון כדי לשהות עם גברים אחרים ועל שעשתה הפלה על אף שמאוד רצה שתלד לו ילד. כן נקבע, כי טענתו, כי למתלוננת מחלה הגורמת לה חשק מוגבר למין נטענה סתמית ולא הוכחה כלל. גם הטענה כי המתלוננת פוגשת גברים אחרים במלונות הופרכה בעדויותיהם האמינות של אליזבט ואנדרגאץ, שהעידו כי המתלוננת נמלטה למלון משום פחדה מהמערער, וכי טענה זו משקפת את קנאתו האובססיבית כלפיה, המשתלבת היטב בתמונה שתיארה המתלוננת. בית המשפט הדגיש גם כי לא הייתה כל סיבה למתלוננת להעליל אונס על המערער בהודעותיה במשטרה, שכן אילו מטרתה בתלונתה הייתה להרחיקו מביתה, כנטען, די היה בתלונותיה על מעשי האלימות והאיומים ברצח להשגת תכלית זו. 9. סופו של דבר שבית המשפט הרשיע את המערער בעבירות אינוס (ריבוי עבירות), איומים, ותקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש בגין תקיפת המערערת בעינה, תוך קביעה כי לא הוכח שיתר מעשי התקיפה גרמו לחבלה של ממש. כן הורשע המערער בעבירת היזק בזדון לרכוש, על יסוד הודאתו בשבירת מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת. בית המשפט זיכה את המערער מעבירת הסחיטה באיומים, מהטעם שהיא נבלעת בעבירת האינוס ושהמאשימה אף לא ביקשה בסיכומיה להרשיעו בה, וכן מעבירת ההפרעה לשוטר, מהטעם שלא הוכחה. א. הערעור על הכרעת הדין 10. הערעור על הכרעת הדין מופנה כנגד ההרשעה בעבירת האינוס בלבד. בטיעוניו בכתב ובדיון לפנינו טען בא כוח המערער, כי יחסי המין נעשו בהסכמה. לטענתו, אין בראיות בסיס לקביעת בית המשפט כי הסכמת המתלוננת ליחסי מין ניתנה עקב האיומים והאלימות, שכן המתלוננת העידה במשפט כי המערער שכנע אותה בנועם עד שהסכימה. מעדותה של המתלוננת במשפט עולה, כי בצד חששה מפני המערער אהבה אותו וחשקה בו, וכי האיומים והאלימות אירעו בנפרד מיחסי המין. כן נטען, כי ההסבר לפיו המתלוננת שינתה גרסתה במשפט עקב פחדה מהמערער או משום רצונה להגן עליו אינו מתיישב עם בחירתה לחזור בה רק מטענת האינוס. אילו רצתה להגן עליו לא הייתה דבקה בגרסתה גם בנוגע לעבירות האחרות. המערער סבור כי ניתן ליישב בין הגרסאות בכך שהודעת המתלוננת במשטרה, תורגמה על ידי אליזבט שאינה שולטת בעברית ולכך השלכה על משקלה, וכן שהתלונה שיקפה אך את תחילת האירועים, ואילו בעדותה במשפט תיארה את המשכם - השלב בו הסירוב הראשוני הפך להסכמה. עוד הצביע בא כוח המערער על כך שהמתלוננת לא יזמה את הגשת התלונה למשטרה, ומשמסרה אותה - פתחה אותה בעבירת האיומים וזה היה מוקד תלונתה. בנוסף, המתלוננת, אשר שיתפה את חברתה אליזבט באיומים ובאלימות, וברצונו של המערער להכניסה להיריון על מנת שתלד לו ילד, לא סיפרה לה כי אנס אותה. 11. מנגד, טען בא כוח המדינה, כי אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדות המרכזית ששמעה. צוין, כי בניגוד לטענת המערער, ההודעה השניה והמפורטת של המתלוננת נגבתה באמצעות מתורגמן (ולא באמצעות אליזבט) ואף תועדה בווידאו, וכך גם העימות בינה לבין המערער. הודגש כי בית המשפט מצא, שעדות המתלוננת לענין האלימות והאיומים הייתה עקבית, כמו גם לגבי מניעיו של המערער לנהוג בה כך, בהיותו אובססיבי כלפיה, מקנא לה בכל שיחה שקיימה עם גבר אחר, חושד כי היא הולכת לבית מלון עם גברים אחרים, ולוחץ עליה להביא עמו ילד למרות שאינה רוצה בכך. בית המשפט העדיף את הודעותיה במשטרה, לאחר שהתרשם כי בעדותה במשפט ניסתה להגן על המערער. בהודעותיה במשטרה מסרה המתלוננת ברורות, כי יחסי המין נעשו תוך שהמערער נועל את הבית, מכה אותה ודוחף אותה למיטה בכוח, כשברקע הדברים עמד האיום להרוג אותה בדומה לחברתה מסקרם. בעדותה במשפט הציגה המתלוננת גרסת הסכמה בחקירתה הראשית, אך לאחר שהוכרזה עדה עוינת ונחקרה נגדית שבה ואישרה את גרסת הכפייה שמסרה בחקירתה במשטרה והסבירה ש"סלחה לו" ומכאן ששינתה גרסתה על מנת להגן עליו. המדינה מוסיפה, כי עבירות האיומים והאלימות, שאינן שנויות במחלוקת, קשורות לעבירות האינוס בקשר גורדי בל יינתק, ולפיכך החיזוקים שנמצאו לעבירות האיומים והאלימות, מהווים חיזוק אף לענין ההרשעה בעבירת האינוס. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית משפט קמא באשר להרשעתו של המערער בעבירות האינוס מושא הערעור, מקובלת עלי, מטעמיו ומטעמים נוספים עליהם אעמוד להלן. 13. עבירת האינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ("הבועל אישה - שלא בהסכמתה החופשית") כוללת ארבעה רכיבים: בעילה, של אישה, שלא בהסכמתה החופשית, ותוך מודעות הנאשם להיעדר ההסכמה. בענייננו אין מחלוקת באשר לשני הרכיבים הראשונים. המחלוקת היא כאמור בשאלת ההסכמה ליחסי המין מצד המתלוננת, וכנגזרת מכך גם בשאלת המודעות של המערער. 14. בפתח הדברים ראוי תחילה להזכיר, כי ביקורת ערכאת הערעור על ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, בשים לב ליתרון המובנה שיש לערכאה הדיונית בהתרשמותה הישירה מהעדים ומאופן מסירת עדותם. כלל זה חל ביתר תוקף בעבירות מין, בהן גדול עוד יותר משקלה של ההתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הראשונה מן העדויות שנשמעו לפניה, משמדובר בעבירות המתבצעות דרך כלל בלא נוכחות עדים, ונוכח מורכבות הסיטואציה ומאפייניהן המיוחדים של עדויות נפגעי עבירות מין והקושי המובנה להעיד בנושא אינטימי וטראומטי (ע"פ 6986/13 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (1.7.2015)). בענייננו מדובר במקרה מובהק של הכרעת דין בעבירות מין שכל כולה בשאלות של עובדה ומהימנות. יתרה מזו, להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מעדות המתלוננת בענייננו יש משקל מיוחד, נוכח אי הבהירות והעקביות בעדותה. גרסאות הצדדים 15. המערער מצדו הציג במשטרה ולפני בית משפט קמא הכחשה גורפת של מכלול טענות המתלוננת. הוא הכחיש הן את עבירות האיומים והאלימות, והן את כפיית יחסי המין, תוך שניסה להציג גרסה אידילית של מערכת יחסים תקינה ויחסי מין בהסכמה חופשית ומלאה. המערער אף טען שהוא סלח למתלוננת על שהלכה לבתי מלון על אף חשדו שהלכה לשם לפגוש גברים אחרים, וכן על כך שהפסיקה את ההיריון על אף רצונו העז בילד ממנה. 16. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער כבלתי אמינה. בית המשפט הצביע על כך שמן הראיות - ובפרט עדויות אליזבט ואנדרגאץ, וכן דבריו של המערער עצמו והתנהגותו בליל המעצר - עלתה תמונה של קנאתו האובססיבית כלפי המתלוננת, האלימות שנהג בה ואיומיו לרצוח אותה. גרסתו עומדת בסתירה חזיתית גם לעדותה של המתלוננת, ובפרט לענין האלימות, האיומים והקנאה האובססיבית שביסודם. מסקנותיו אלה של בית משפט קמא בענין גרסתו של המערער, המעוגנות היטב בחומר הראיות שעמד לפניו, מקובלות עלי. לכך אוסיף, כי המערער לא ערער על הרשעתו בעבירות איומים ותקיפת בת זוג, ובכך זנח למעשה את גרסתו בדבר הכחשה גורפת. למשמעות בחירתו זו אשוב ואתייחס בהמשך. 17. ואשר לעדות המתלוננת. עדות המתלוננת אכן הייתה מורכבת, גילתה פערים ועוררה שאלות, אך ניתוח מכלול עדותה של המתלוננת במשטרה ובמשפט, מאשר לדעתי את מסקנת בית המשפט לפיה אין לפנינו הסכמה ליחסי המין, וודאי לא הסכמה חופשית. בעדותה הספונטנית במשטרה מסרה המתלוננת ברורות, כי יחסי המין נעשו בכפיה, תחת איומים ומכות: "...ואמרתי לו שאני לא רוצה אז הוא עשה את זה בכוח, כל יום הוא מרביץ לי בראש ושוכב איתי... כל הזמן הוא מאיים עלי ואומר לי שאם אני לא מסכימה הוא יהרוג אותי ובגלל זה אין לי ברירה ואני עושה.... אני לא עושה שום דבר הוא רק עושה מסיים, גומר וזהו. אין לי תיאבון לזה.... אני מסתובבת והוא מחזיר אותי חזרה והוא עושה הכל בכוח ואין לי מה לעשות, וכל הזמן אני אומרת לו שאני לא רוצה..." (עמ' 2 להודעה הראשונה ועמ' 4 להודעה השניה). אף בעימות שנערך בינה לבין המערער חזרה המתלוננת על האמור, והוסיפה: "כל הזמן מתי שאני אומרת לו שאין לי עניין בזה בסקס הוא עושה בכוח. אם תעשי משהו אני אהרוג אותך... הוא מרביץ לי הרבה פעמים אני לא יכולה להגיד לו להפסיק" (עמ' 4 לתמליל העימות). 18. בעדותה במשפט, לעומת זאת, מסרה המתלוננת גרסה מתחמקת, לא עקבית ולא לגמרי ברורה. כמצוין לעיל, תחילה העידה כי סירבה ליחסי המין אולם המערער שכנע אותה ולבסוף התרצתה והסכימה; אחר שבה והעידה כי המערער היכה אותה ואיים עליה ברצח אם לא תקיים עמו יחסי מין, ואף אישרה דבריה במשטרה לפיהם יחסי המין התקיימו תחת אלימות ואיומים ממשיים לרצח בדומה לחברתה מסקרם, אך אז שבה ומסרה כי שכנע אותה והתרצתה לו. בהמשך, לאחר שהוכרזה כעדה עוינת, היא נחקרה בחקירה נגדית על ידי התביעה, כאשר חקירתה הוקדשה לבירור הפערים בעדותה. בחקירה זו שבה ואישרה את האמור בהודעותיה במשטרה, וכן הציגה זיקה בין יחסי המין לבין מעשי האלימות והאיומים שקדמו להם, ואף מסרה ברורות כי ראתה עצמה אנוסה להסכים, אך מעת לעת הוסיפה וחזרה על התיאור בדבר שכנועה לחדול מסירוב ולהסכים. בשתי הגרסאות שהציגה המתלוננת, הן זו בדבר אי הסכמה, והן זו בדבר שכנועה להסכים, מסרה כי סירבה ליחסי המין, אלא שבגרסה השניה מסרה כי שוכנעה בסופו של דבר להסכים. 19. השאלה העומדת להכרעה היא, האם אכן הסכימה בשלב כלשהו, כגרסתה הלא עקבית במשפט, היינו הסירוב הוחלף בהסכמה? ואפילו נקבל שנתנה הסכמה, האם הייתה זו הסכמה חופשית, כדרישת החוק? 20. בית משפט קמא העדיף כאמור את הגרסה ההחלטית והחד-משמעית בדבר אי הסכמה שמסרה המתלוננת במשטרה ובחלק מעדותה במשפט, ובדין עשה כן. אף אני סבור, כי מן המכלול עולה, כי יחסי המין נעשו ללא הסכמה. על כך אוסיף, כי אף בהנחה שאכן "שכנע" אותה לבסוף להסכים, כפי חלק מעדותה במשפט, לא הייתה זו אלא כניעה ליחסי מין תחת משטר אימה, אלימות ואיומים, ולפיכך אין לפנינו הסכמה אמיתית, ובוודאי לא הסכמה חופשית. כרוניקה של כניעה ולא של הסכמה חופשית 21. כאמור, בהתאם לחוק, בהעדר "הסכמתה החופשית" של האישה לאקט המיני מתקיים מעשה אינוס. "לא היעדר התנגדות, אף לא כל סוג של הסכמה, אלא הסכמה חופשית" (ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (12.1.2012) להלן: ענין פלוני). ההסכמה ליחסי המין, או העדרה, נלמדים ממכלול הנסיבות האופפות את המעשה המיני, לרבות הרקע למעשה המיני והדינמיקה בין המתלוננת לנאשם (ענין פלוני, שם). 22. בענייננו, תמונת האלימות והאיומים אשר שלטו במערכת היחסים בין המתלוננת למערער אינה נתונה עוד במחלוקת, משהמערער לא ערער לפנינו על הרשעתו בעבירות בגין מעשים אלה. עדות המתלוננת בכל הנוגע לאיומים ולאלימות הייתה כאמור החלטית ועקבית, גם בעדותה במשפט, ואף נמצאו לה חיזוקים חיצוניים בעדויות חבריה, אליזבט ואנדרגאץ, ובהתנהגות המערער והמתלוננת עובר למעצרו. מן הראיות עלתה תמונה קשה: המערער והמתלוננת התגוררו יחד משך כשנה ובחלק מהזמן אף עבדו יחד בחנותה של המתלוננת בשוק. בין השניים נתגלעו ויכוחים רבים נוכח קנאתו האובססיבית של המערער כלפיה, חשדותיו כי היא מקיימת קשרים עם גברים אחרים, ולחציו החוזרים כי תלד לו ילד, על אף שלא רצתה בילד נוסף על שני ילדיה השוהים עם אביהם בחו"ל. במעורבות המשטרה, העתיק המערער מגוריו לפתח תקווה, אולם בהמשך, שב לבקשת המתלוננת על מנת לסייע לה לבצע הפסקת היריון. עד מהרה שב המערער לסורו. בגבור הוויכוחים נוכח קנאתו האובססיבית כלפי המתלוננת ולחצו כי תלד לו ילד בניגוד לרצונה, הביעה המתלוננת רצונה להיפרד ממנו. רצונה זה נתקל בסירובו של המערער, וזה נותר לגור עמה בדירתה, המשיך בהתנהלותו האובססיבית כלפיה, והחל במסכת של אלימות פיזית ושל איומים חוזרים ברצח נוכח סירובה לקיים עמו יחסי מין. בהמשך אף הפך את האיום למוחשי יותר באיימו כי ירצח אותה כפי שנרצחה חברתה מסקרם בידי בן זוגה. המתלוננת אף מסרה, כי נוכח פחדהּ ממנו התרחקה מספר פעמים מביתה ונאלצה לישון בבית מלון. זוהי אפוא תמונת המציאות ביחסי המתלוננת והמערער במסגרתה התקיימו האירועים מושא דיוננו. 23. בית משפט זה קבע לא פעם, כי אלימות הננקטת כלפי האישה ואיומים לפגוע בה מגבילים ואף שוללים את יכולת הבחירה שלה ואת האוטונומיה שלה לסרב ליחסי המין: "במקרים בהם הופעלו לחץ, איומים או אלימות ... היעדר ההסכמה החופשית הוא אינהרנטי לסיטואציה... ככלל ניתן לומר שהסכמתה החופשית של אישה לקיום יחסי מין נשללת כאשר קיימים איום, הפחדה, הפעלת לחץ וקל וחומר הפעלת אלימות או איום בה." (ע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל, פסקאות 24 ו- 29 (26.4.2006), להלן: ענין בנבידה; וראו גם ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 346). 24. משמעות הדברים הללו היא, כי בנסיבות של אלימות ואיומים לפגיעה באישה, וכל שכן במשטר של אלימות ואיומים, קמה חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, בדבר היעדר הסכמה חופשית, ואף חזקה בדבר מודעות הנאשם לאי ההסכמה (ענין בנבידה, פסקה 38; וראו גם: י' לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אשה (על יסוד אי-ההסכמה בעבירת האונס)" פלילים ו (תשנ"ח) 187, בעמ' 203-196; צ' האופטמן "אונס - יסוד ההסכמה ודיני הראיות" מעמד האשה בחברה ובמשפט (פ' רדאי, כ' שלו, מ' ליבן-קובי - עורכות, תשנ"ה) 189, בעמ' 205). 25. בענייננו העדיף בית המשפט את הודעותיה הספונטניות של המתלוננת במשטרה, אותן מסרה בסמוך לאירועים, לפיהן יחסי המין נעשו תוך כפיה, באיומים ובאלימות. המתלוננת אף חזרה ותיארה בעדותה בבית המשפט את שגרת האיומים והאלימות, שהשליטו משטר של פחד ביחסיה עם המערער. ודוק: אין מדובר במשטר של אלימות ברקע הדברים, אלא באלימות ואיומים שננקטו בזיקה ישירה ליחסי המין. בחקירתה הנגדית בענין הפערים שבין עדותה במשטרה ובבית המשפט לענין אי ההסכמה ליחסי המין, שבה המתלוננת ואישרה את הזיקה בין יחסי המין לבין האיומים, האלימות והפחד, ומסרה כי המערער איים לרצוח אותה אם לא תקיים עמו יחסי מין, נעל את הבית על מנת למנוע ממנה לברוח מפניו, והיכה אותה כשסירבה לקיים עמו יחסי מין. וגם כשטענה כי חדלה מסירובה והסכימה לבסוף, תיארה כי קדמו לכך ויכוחים ומכות כל העת: "אנחנו רבים מתווכחים. בסוף מסכימים. גם אני עושה בגלל שאוהבת אותו, גם בסוף אני עושה יחסי מין. כל הזמן הוא תוקף אותי. מרביץ" (עמ' 21). המתלוננת אף אישרה בחקירתה את תוכן תשובותיה במשטרה בהן אמרה שיחסי המין היו בכוח ותחת אלימות נמשכת (עמ' 28, 47), וכי המערער איים עליה פעמים רבות שאם לא תשכב עמו ותלד לו ילד ירצח אותה (עמ' 18), ואישרה אף את דבריה במשטרה כי "כל יום הוא מרביץ לי והוא שוכב איתי" (עמ' 44). 26. תיאורי השכנוע שהובילו לבסוף להסכמה, בהם פתחה המתלוננת את עדותה במשפט, אינם משכנעים, ובצדק נדחו על ידי בית המשפט, שכן בתיאורים אלה נעלמו לפתע כלא היו המכות והאיומים ברצח אם לא תקיים עמו יחסי מין, רצונה להיפרד ממנו, וסירובה ליחסי מין אף מחמת חששה מהיריון בלתי רצוי (המתלוננת העידה שהמערער לא נהג להשתמש באמצעי מניעה). תמונה זו שתיארה המתלוננת לא ניתן לקבלה כפשוטה, כיוון שהיא חסרה את העיקר, בלא הסבר, כיצד זה סירובה, אשר נבע מן הכרוניקה החוזרת של אלימות ואיומים, ומחששה מהיריון בלתי רצוי נוסף שיחייב הפסקת היריון שלישית, התחלף באחת בהסכמה ליחסי המין להם סירבה. אפילו צער וחרטה מצד המערער על מעשי האלימות והאיומים הקשים לא נשמעו בתיאור, גם לא הבטחה שלו לחדול מן האיומים והאלימות בעתיד. ואפילו הייתה נשמעת הבטחה כאמור, הרי מעשי האלימות והאיומים שבו והעכירו את חייה של המתלוננת לאורך כל התקופה בה עסקינן. כך שאפילו השתכנעה להסכים פעם ראשונה ושניה, הרי חזרת האיומים והמכות לאורך תקופת שלושת החודשים מכרסמת באמינות הטענה כי השתכנעה להסכים שוב ושוב הסכמה אמיתית וחופשית. 27. את יסוד ההסכמה החופשית יש לבחון בהתאמה לנסיבות: אישיותה של האישה וניסיון חייה, ויחסי הכוחות בינה לבין הגבר בנסיבות הקונקרטיות, מתוך הכרה בהבדלים בין הקורבנות השונים, התוקפים השונים ונסיבות היחסים השונות (ראו: ד' ברק-ארז "האישה הסבירה" פלילים ו (תשנ"ח) 115, 130-125; א' שחר "מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 159, 193-183). על רקע זה, נפסק כי מקום שהאישה נוקטת בעמדה פסיבית ואיננה נותנת ביטוי חיצוני להתנגדותה, אין לראות בכך הסכמה חופשית אלא כניעה והשלמה עם יחסי המין הבלתי רצויים מחוסר יכולת או טעם להתנגד להם (ענין בנבידה, פסקאות 28-25 וכל המובאות שם; ע"פ 132/10 טווצאו נ' מדינת ישראל (5.9.2011)). אך לא רק פסיביות והעדר ביטוי להתנגדות עשויים להיחשב כהעדר הסכמה. הפסיקה הכירה בהעדר הסכמה חופשית אף במצבים בהם האישה התנהגה כמסכימה לקיום יחסי המין, אך הסכמתה זו נבעה מהכפייה שהופעלה נגדה (ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 885, להלן: ענין אזולאי; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 61 (25.1.2007); ע"פ 1921/11 דנה נ' מדינת ישראל (27.11.2012)). 28. ואכן, בצד דברי המתלוננת כי שוכנעה להסכים, מסרה היא בחקירתה הנגדית דברים מהם עולה ברורות כניעתה של מי שהייתה אנוסה להסכים ליחסי המין בנסיבות הענין, בהיותה תחת פחד ואימה מן המערער, וזאת בשילוב עם הבנתה כי הקוד המקובל בקהילתה הוא לחדול מן הסירוב ליחסי המין בעת שהגבר "משכנע" להסכים, אפילו אין היא רוצה בהם. כך, לשאלת בית המשפט הבהירה המתלוננת, כי בצד רגעי היחס הטוב מצד המערער עמדו איומיו עליה כי ירצח אותה אם לא תחיה אתו, וכי "לחיות אתו" משמעו לקיים עמו יחסי מין, ולכן פחדה ממנו: "ש" אבל למה? הוא כל כך טוב אליך. למה? ת: ואז היה אומר לי - אני ארצח אותך אותו דבר כמו החברה שלך אז אני מפחדת. ש: למה? למה הוא היה אומר לך שירצח אותך? ת: אם את לא חיה איתי. אני גם אומרת לו - אם אתה לא מקשיב לי מה שאני אומרת, לא יכולה לחיות איתך. ש: אז הוא גם אמר לך שאם את לא שוכבת איתי אני ארצח אותך נכון? ת: אם את לא חיה איתי. כן אומר. זה אותו דבר..." (עמ' 27-26 לפרוטוקול). על דברים אלה הוסיפה המתלוננת, כי בקהילתה מקובל להיענות בחיוב לשכנועיו של בן הזוג: "אני אומרת לו לא רוצה. בסוף זה התרבות לפי הזה שלנו משכנע אותי ואני עושה" (עמ' 44). בתמונת הפחד והאימה בה הייתה נתונה, בשילוב עם הבנתה, כי היא מחויבת ומצופה להסכים לדרישת הגבר עמו היא חיה, וזאת גם כשאין רצונה בקיום יחסי מין עמו ועל אף שהיא מעוניינת להיפרד ממנו, ראתה עצמה אנוסה להסכים בלית ברירה. 29. המערער ער לקושי ליישב בין גרסת ההסכמה לבין הרקע הכללי של אלימות ואיומים, אשר על הממצאים הנוגעים לו כלל לא ערער, ועל כן מנסה הוא ליישב בין השניים בטענה לפיה קיימת הפרדה בזמן בין אירועי האיומים והמכות לבין אירועי יחסי המין, ולכן הם מנותקים אף מהותית. טענה זו אינה עומדת במבחן הראיות. ראשית, מעדות המערערת כמפורט לעיל, עולה כי מעשי האלימות והאיומים היו כרוכים ביחסי המין ובזיקה אליהם. שנית, אף לו אכן היה פער זמנים בין האיומים והאלימות לבין יחסי המין, הרי מטבע הדברים שהשפעתם של איומים ומעשי אלימות נמשכת מעבר לרגעי התרחשותם. אין צריך לומר, כי איום חוזר ברצח אינו פג מעצמו אך מעצם חלוף זמן מסוים מאז שהוצג, וכי כרוניקה קבועה של איומים ואלימות פיזית פועלת את פעולתה ומכרסמת עד שוללת את יכולתה של האישה לממש את האוטונומיה שלה על גופה לפעול לפי רצונה היא. "בנסיבות העניין, אין להפריד בין האלימות והאיומים שהפגין המערער לבין ה'הסכמה' שבאה בעקבותיהם ומכוחם, ואין לראות ב"השלמה" עם קיום היחסים במלון, מחילה על האיומים והאלימות העומדים בבסיסה.... אכן, האלימות והאיומים שהביאו ל'הסכמתה' של המתלוננת לקיום יחסי האישות עם המערער לא ננקטו ב'צמוד' לקיומם של היחסים, אלא במועד אחר, מוקדם יותר; ויחסי המין גופם קוימו ללא נקיטת אלימות בעוד המערער מפגין כלפי המתלוננת רוך ואהבה. ברם, אין באלה כדי לשנות את העובדה שהסכמתה ה'בסיסית' של המתלוננת לקיום היחסים הושגה באלימות ובאיומים. 'הסכמה' המושגת באלימות ובאיומים מתמשכים לאו 'הסכמה חופשית' היא, כלשונו של סעיף 345(א)(1) לחוק; ובעילת אישה ב'הסכמה' שהושגה באלימות ובאיומים מהווה אינוס, גם אם בשעת ביצועה בפועל לא ננקטת אלימות". (ע"פ 3274/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 353, 360; וראו גם ענין אזולאי , בעמ' 889-890). 30. מן האמור עולה המסקנה, כי אף בהנחה שהמערער אכן פעל לשכנע את המתלוננת לחדול מסירובה ולהסכים, עדיין פעולות השכנוע נעשו בצִלם של איומי הרצח החוזרים שהשמיע המערער באוזני המתלוננת, ומעשי האלימות בהם זיכה אותה מעת לעת. על כן לא היה במראית פני השכנוע כדי להקהות את אווירת הפחד והאלימות, ולנתק בין מציאות זו לבין אותה "הסכמה", וממילא אין לראות בה הסכמה חופשית כדרישת המחוקק. אמנם יתכן מצב של "שינוי לבבות חיובי", בו יתחלף הסירוב בהסכמה, ואולם "לא כל ויתור על התנגדות מבטא הסכמה", ומקום שמדובר בכניעה תחת פחד אין לפנינו הסכמה חופשית (ענין אזולאי, בעמ' 911-910). המתלוננת פעלה בעת הנדונה במציאות קבועה של איומי רצח ומעשי אלימות, ועל כן אפילו הביאוה פעולות השכנוע מצד המערער להרפות מסירובה, הרי עשתה כן משועבדת לפחדיה כאותה "... בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת, וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי", בשירה הידוע של המשוררת דליה רביקוביץ "בובה ממֻכנת" ("אהבת תפוח הזהב", מחברות לספרות, 1959). סיכום לענין יסוד ההסכמה 31. התמונה הכוללת העולה מבחינה זהירה של מכלול עדות המתלוננת, במשטרה ובבית המשפט, היא כי המתלוננת הייתה לכודה ושבויה בידי המערער ובידי פחדיה ממנו. המערער היכה אותה ואיים על חייה וסירב לאפשר לה להיפרד ממנו. היא לא רצתה ביחסי מין עם המערער, ובכל הגרסאות שמסרה עמדה על כך שסירבה לו. בצדק העדיף בית משפט קמא את עדותה הספונטנית במשטרה, אשר נמסרה בסמוך לאירועים, ובה העידה באופן ברור וקוהרנטי על מערכת יחסיה עם המערער ועל סירובה ליחסי המין עמו, וכיצד נאלצה להיכנע לאיומיו ולקיים עמו יחסי מין בלית ברירה ובפסיביות מצדה. לעומת זאת, עדותה בבית המשפט, בה ניסתה להסביר כי למרות הכל היא התרצתה לבסוף לשכנועיו של המערער, אינה אלא ניסיון מאוחר לגונן על המערער, משום פחדה ממנו, ואף זאת תוך דבקות מסוימת בגרסתה המקורית. חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריה (עמ' 26 לפרוטוקול): "אני מפחדת. לא רציתי להיכנס לדברים האלה. הוא עשה טעות. אז אני סלחתי. אבל שלא יעשה משהו... אני סלחתי לו אבל המדינה לא. המשטרה יעשו מה שהם רוצים... אני לא רוצה ממנו כלום. הממשלה ובית המשפט יעשה את ההחלטה שלו. עשה הרבה דברים. אני סלחתי לו". הסבר זה לפער בעדותה, אותו מסרה המתלוננת בבכי לבית המשפט, חושף את חששה מתגובת המערער אחר שתעיד נגדו, והוא שהביא אותה לשנות מעדותה במשטרה, "לסלוח" למערער על מעשיו, ולהותיר את הטיפול במעשיו לרשויות. לצד זאת, נראה שהמתלוננת גם ביקשה להימנע מפגיעה קשה במערער בגין רגשותיה כלפיו (ראו דבריה בעמ' 40 לפרוטוקול). 32. אין לקבל את טענת המערער, כי אילו רצתה המתלוננת להגן עליו הייתה חוזרת בה מכל תלונתה בענין מכלול העבירות ולא רק מעבירת האינוס, שכן חזרה מהתלונה כולה הייתה מעוררת חוסר אמון מוחלט נוכח עדויות חבריה על האיומים והמכות, בעוד שיחסי המין הם בינו לבינה בלבד. 33. מכל המקובץ לעיל עולה אפוא שלא התקיימה במקרה דנן הדרישה להסכמה חופשית לקיום יחסי המין, ובכך קם היסוד העובדתי של עבירת האינוס לפי סעיף 245(א)(1) לחוק העונשין. היסוד הנפשי 34. אשר ליסוד הנפשי, היינו מודעותו של המערער להעדר הסכמה. כזכור, המערער הכחיש באופן גורף את מעשי האלימות והאיומים על חיי המתלוננת, בקשר עם יחסי המין ובכלל, והציג תמונה של מערכת יחסים תקינה ורגילה בה יחסי המין נעשו בהסכמה. משכך, המערער כלל לא התייחס בגרסתו לכך שהמתלוננת סירבה ליחסי המין, וממילא גם לא הציג כל טיעון קונקרטי בענין מודעותו לאי ההסכמה. ואולם, דבר מודעות המערער להיעדר ההסכמה החופשית מוכח מניה וביה מנסיבות אי הסכמת המתלוננת. בענין בנבידה נקבע לענין זה, כי - "קיים קשר הדוק שאינו בר ניתוק בין שימוש באיומים והפעלת לחץ ובין מודעות להיעדרה של הסכמה חופשית... במקרים בהם מתקיימות האינדיקציות החיצוניות לאי הסכמה בהן דיברנו לעיל, ומקל וחומר מקום בו נעשה שימוש באלימות, איום או אמצעי לחץ אחר שיש בו כדי לפגום בחופשיות הרצון, קמה חזקה שבעובדה כי הגבר היה מודע לאי הסכמתה של האישה ליחסי המין. די בהוכחת נסיבות כאלו כדי לבסס את היסוד הנפשי של הנאשם בעבירת האינוס" (ענין בנבידה, פסקאות 36, 38). וראו גם בענין פלוני שם נפסק, כי - "ככל שהנאשם מודע לאלימות החמורה שהפעיל כלפי המתלוננת, כך מודע הוא שהבחירה החופשית אינה בידה... המערער חולל במו ידיו את פחדיה של המתלוננת, את הנחיתות שלה ביחס אליו. הוא היה מודע לפחדיה. מודעות זו צועדת יחד עם מודעות לאי הסכמה חופשית של המתלוננת לקיום יחסי המין" (שם, פסקה 5). 35. בענייננו עולה מודעות המערער להיעדר הסכמתה החופשית של המתלוננת מנסיבות הענין. המערער היה מודע לאלימות הפיזית שהפעיל כלפי המתלוננת, כמו גם לאיומיו החוזרים כי ירצח אותה אם לא תקיים עמו יחסי מין, ושמע את סירובה החוזר ונשנה במענה לדרישותיו לקיים עמו יחסי מין. הוא אף היה מודע לרצונה להיפרד ממנו ולחששה מפני היריון נוסף. בנסיבות אלה היה עליו לקבל הסכמה מפורשת וברורה מצדה לקיום יחסי מין (השוו: ענין אזולאי, בעמ' 910). הנמקה וחיזוק 36. נותר עוד להצביע על כך שפסק הדין קמא עמד בדרישות ההנמקה שלפי סעיפים 10א(ג) ו- 54א(ב) לפקודת הראיות, וכן בדרישת החיזוק הנדרשת לפי סעיף 10א(ד) לפקודה, כאשר הרשעה נסמכת על אמרת חוץ. אשר להנמקה, עמדתי לעיל על הנמקתו המפורטת של בית משפט קמא לענין זה, ואף הוספתי נימוקיי שלי, ואין צורך לחזור על הדברים. אשר לחיזוק, הרי שהקביעה בדבר אי הסכמה אינה נסמכת כאמור אך על הודעות המתלוננת במשטרה, אלא גם על דברים בעדותה במשפט. זאת ועוד, בית המשפט מצא כאמור חיזוקים לעבירות האיומים והאלימות בעדויות אליזבט ואנדרגאץ, כמו גם בהתנהגות המערער והמתלוננת בליל המעצר. בין עבירות האינוס לעבירות האיומים והאלימות קיים קשר בל-ינתק וממילא יש בהוכחת עבירות אלה כדי חיזוק לעבירת האינוס. חיזוקים אלה עונים על הנדרש, בין לפי הגישה לפיה די בחיזוק אמינותה של ההודעה בכללותה (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 62, 71 (1981)), ובין לפי הגישה לפיה "ניתן לפרוס חיזוק שנמצא לעבירה אחת על פני כל העבירות המעוגנות באותה אמרה כאשר קיימת בין העבירות זיקה פנימית, כאשר קיימת ביניהן קירבה עניינית או כאשר העבירות מהוות פרשה עובדתית אחת" (ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 636, 646 (2001)). לכך אוסיף, כי הכחשתו הכוללנית והגורפת של המערער את תלונות המתלוננת נמצאה כוזבת, אף לגרסתו. ולפיכך, משנדחתה גרסת המערער כליל, אף שקריו בענין עבירות האיומים והאלימות, שקרים מהותיים וברורים, מחזקים את הודעות המתלוננת. 37. אשר על כל אלה אני סבור כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, וכך אציע לחברי כי נעשה. ב. הערעור על גזר הדין 38. ערעור המערער כוון, באופן חלופי, גם נגד גזר הדין. בית משפט קמא קיבל את עמדת הצדדים כי די לקבוע מתחם ענישה אחד למכלול העבירות שבוצעו, ולאחר בחינת הדברים וסקירת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות הנדונות, קבע את מתחם העונש ההולם בין 5 ל-12 שנות מאסר בפועל. מתחם זה נקבע בשים לב לעבירות שביצע המערער, לערכים החברתיים המוגנים בעבירות אלה, לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וכן בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה. במסגרת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירות, עמד בית המשפט על מערכת היחסים הכוללת שבין המערער למתלוננת, החומרה שביחסו האלים של המערער כלפי המתלוננת וכפיית יחסי המין, תוך ציון שהאלימות שננקטה לא הייתה קשה. מתחם זה משקף לדעתי נכונה את מכלול נסיבות הענין. אשר לקביעת עונשו של המערער בתוך המתחם, התחשב בית המשפט לקולה בקשיים הצפויים לנאשם במאסר, בהיותו נתין זר ללא בני משפחה בארץ, וכן בעברו הנקי ותפקודו התקין במעצר; ומאידך הצביע על כך שהמערער לא נטל אחריות למעשיו. לאור מכלול השיקולים גזר בית המשפט על המערער 7 שנות מאסר, החל מיום מעצרו ב-1.8.2013, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. 39. המערער טוען, כי יש מקום להפחתת תקופת המאסר שהושתה עליו. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספיק ליחס בין המקרה דנן למקרי אונס קשים יותר בהם נקבעה ענישה דומה, בין היתר נוכח הקביעה כי האלימות שננקטה כלפי המתלוננת לא הייתה אלימות קשה. כן ביקש לשקול את העובדה שאין למערער עבר פלילי, ואין לו בני משפחה בארץ מלבד אחיו. 40. אין בידי לקבל את הערעור על גזר הדין. נקודת המוצא היא, בהתאם להלכה הפסוקה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד, בנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות בולטת או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים בדרך כלל בנסיבות דומות (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014)). איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. 41. המערער ביצע במתלוננת לאורך תקופה בלתי מבוטלת יחסי מין נגד רצונה, תחת אלימות ואיומים ברצח, תוך שאינו שועה לסירוביה החוזרים לקיים עמו יחסי מין. ביחסו האובססיבי של המערער כלפי המתלוננת, ובהתנהלותו השתלטנית כלפיה תוך ניצול חולשתה מולו, שלל ממנה המערער את האוטונומיה על גופה ועל רצונה, וזאת בביתה שלה. על חומרת המעשים הללו אין צורך להכביר מילים. המערער אף לא הפנים את חומרת מעשיו, שב ועמד על הכחשת מעשי האינוס באופן גורף תוך שהוא טופל האשמות מופרכות על הרגליה של המתלוננת. בגזר דינו נתן בית משפט קמא משקל לכל הנסיבות לקולה עליהן הצביע בא כוח המערער: עברו הנקי של המערער, היעדר בני משפחה בארץ והעדר אלימות קשה, ובהתאם לכך גזר עליו עונש הקרוב לרף התחתון של המתחם. במכלול הנסיבות, אין לומר גם שגזר הדין שהושת על המערער חורג לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירות בהן מדובר. 42. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. אוסיף עוד כי משנדחה הערעור על הכרעת הדין, אני סבורה כי לא זו בלבד שעונשו של המערער אינו חורג לחומרה מן המקובל, אלא שניתן אף לראות בו עונש הנוטה לקולא. המערער לא רק נהג באלימות כלפי בת זוגו, באופן חוזר ונשנה, אלא הטיל עליה אימה וטרור. חייה התנהלו לרקעו של חשש מתמיד לשלומה, וכבודה היה למרמס. אני מצטרפת אפוא למסקנתו של חברי כי הערעור על גזר הדין צריך להידחות מכול וכול. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏ט"ו בשבט התשע"ו (‏25.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14072120_B02.doc שש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il