מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 7211/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7211/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים מיום 8.6.04 ומיום 24.6.04 בת"פ 523/04 שניתנו על ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: א' בשבט תשס"ו (30.1.06) בשם המערערת: עו"ד י' חמודות בשם המשיב 1: עו"ד ע' פרחאן בשם המשיב 2: עו"ד ל' צמל בשם המשיב 3: עו"ד א' חלבי בשם המשיב 4: עו"ד מ' אבו גוש בשם המשיב 5: עו"ד מ' רבאח בשם המשיב 6: עו"ד נ' אזחימטאן בשם שירות המבחן לנוער: גב' ש' מרדר מתורגמן לערבית: מר ע' דיאב פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש) במסגרתם הוחלט שלא להרשיע בדין את המשיבים, אשר לקחו חלק בהתפרעויות אלימות שאירעו במזרח ירושלים, אף שנקבע כי הם ביצעו את המיוחס להם. 2. ביום 31.3.04 הוגש נגד המשיבים ונגד חמישה אחרים (להלן ביחד - הנאשמים) כתב אישום, בו יוחסו להם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על פי האמור בכתב האישום, לקחו הנאשמים חלק בהתפרעות רבת משתתפים שהתרחשה במזרח ירושלים, בבוקר יום 22.3.04. במהלך אותה התפרעות הוצתו צמיגים ועגלות אשפה במרכז צומת א-טור, יודו אבנים ובקבוקי זכוכית אל עבר שוטרים ואנשי כוחות הביטחון אשר נכחו באזור והושלכו חפצים על כלי רכב נוסעים. כתוצאה מיידוי האבנים נפצע אחד מן השוטרים בידיו וברגליו ונזקק לטיפול רפואי. כמו-כן, נגרם נזק רב לכלי הרכב ששימשו את כוחות הביטחון. עוד יצוין, כי מרבית הנאשמים היו מתחת לגיל 18 במועד ביצוע המעשים האמורים (הנאשמים 1 ו- 3-6 היו בני כ-15 שנים בעת ביצוע העבירות, הנאשם 2 בן כ-17 שנים, הנאשם 7 בן כ-16 שנים, הנאשם 11 בן 18 שנים ואילו הנאשמים 10-8 היו מתחת לגיל 14). חלק מן הנאשמים, ובכללם המשיבים דכאן, נעצרו עד תום ההליכים. ערר שהגישו מספר נאשמים (ובהם המשיבים 4-1 דכאן) כנגד ההחלטה לעוצרם נדחה על ידי בית משפט זה ביום 26.4.04 (בש"פ 3838/04). 3. ביום 16.5.04 הודו נאשמים 3, 7 ו-9, במסגרת הסדר טיעון שנערך עימם, בביצוע העבירות (לאחר תיקונים מסוימים בכתב האישום). בהתאם לכך, הוכרע דינם של השלושה ונקבע כי הנאשם 3 ביצע עבירות של התפרעות, ניסיון לתקיפת שוטר וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הנאשם 7 ביצע עבירות של התפרעות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ואילו הנאשם 9 ביצע עבירות של התפרעות ותקיפת שוטר. ביום 30.5.04 התקיים דיון באשר לעונשם של שלושת הנאשמים. במהלך אותו דיון הוצגו בפני בית משפט קמא תסקירי מבחן אודות שלושת הנאשמים. באשר לנאשמים 3 ו-7 המליץ שירות המבחן להטיל עליהם תקופת מאסר בפועל החופפת לתקופת מעצרם (אשר הגיעה באותה עת לכחודשיים ימים) וכן להשית עליהם מאסר על תנאי כעונש הרתעתי. באשר לנאשם 9, אשר מחמת גילו הצעיר - פחות מ-14 שנים - לא שהה במעצר עד תום ההליכים, הומלץ שלא להרשיעו מחשש שהדבר עשוי לפגוע בעתידו. בית משפט קמא אימץ בגזר דינו את מסקנות שירות המבחן תוך שהוא הרשיע את הנאשמים 3 ו-7 בביצוע העבירות שיוחסו להם וגזר עליהם עונש מאסר בפועל המקביל לתקופה בה שהו במעצר עד תום ההליכים. הנאשם 9 לא הורשע בדין. יחד עם זאת, נגזרו עליו 80 שעות עבודה למען הציבור, בפיקוח שירות המבחן. כל השלושה נדרשו לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע העבירות שיוחסו להם למשך שנתיים. 4. ביום 27.5.04 הודו הנאשמים 1, 4, 5 ו-6 (הם המשיבים 4-1 דכאן בהתאמה) בעובדות, במסגרת הסדר טיעון שנערך עימם, אף זאת לאחר תיקונים מסוימים בכתב האישום. לאור זאת, נקבע כי המשיב 1 ביצע עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ואילו המשיבים 4-2 ביצעו עבירות של התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. ביום 8.6.04 נערך דיון בעניינם של המשיבים 4-1 ושל הנאשם 8, אשר לא שהה במעצר מחמת גילו הצעיר. לבית המשפט הוגשו הן תסקירי מבחן לגבי המשיבים 4-1 והן דו"ח בו הוצגה תוכנית מיוחדת לטיפול ולשיקום המשיבים, אשר גובשה על ידי קציני שירות המבחן בשיתוף עם משפחות אותם המשיבים ועם גורמים שונים מן הקהילה. בהתאם לתוכנית הטיפול שנבנתה הוצע, כי המשיבים ישתתפו הן במפגשים אישיים והן במפגשים קבוצתיים שייערכו בהנחיית קצין מבחן ועובד סוציאלי. כן, הוצע כי הם ייקחו חלק בפעילות התנדבותית למען הקהילה. בהקשר זה הובהר, כי מטרת התוכנית היא למנוע מן המשיבים לשוב ולבצע בעתיד את אותם מעשים אסורים. בגזר דינו, אימץ בית המשפט המחוזי את המלצותיו של שירות המבחן, עת שהחליט שלא להרשיע בדין את המשיבים 4-1 מחשש שהדבר יכתים את עתידם ויפגע באפשרותם להשתלב במסגרות תעסוקתיות ולימודיות. תחת זאת, נקבע כי המשיבים יהיו בפיקוח שוטף של שירות המבחן למשך שנה. כן, נגזרו על כל אחד מהם 50 שעות התנדבות לטובת הציבור, והם נדרשו לחתום על התחייבות להימנע במשך שנה מביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 5. ביום 13.6.04 הודו אף הנאשמים 2 ו-11 (הם המשיבים 5 ו-6 דכאן בהתאמה) בעובדות, לאחר תיקון מוסכם של כתב האישום, ונקבע כי הם ביצעו עבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. שירות המבחן הציע לשלב את המשיבים 5 ו-6 בתוכנית השיקום המיוחדת שנבנתה עבור המשיבים 4-1. אף הפעם, בהתאם להמלצת שירות המבחן, החליט בית המשפט המחוזי ביום 24.6.04 שלא להרשיע בדין את המשיבים 5 ו-6. זאת, מחשש שהדבר יפגע בעתידם. כמו-כן, הוטל על אותם משיבים עונש של 50 שעות התנדבות בשירות הקהילה, וכן נקבע כי הם יישארו למשך תקופה מסוימת תחת פיקוח שירות המבחן. בנוסף, נדרשו הם לחתום על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשים שיוחסו להם במשך שנה. 6. ביום 2.8.04 הוגש לבית משפט זה ערעורה של המדינה על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור כוון, בעיקרו, כנגד ההחלטה שלא להרשיע בדין את המשיבים. לעמדת המדינה, נוכח אופיים האלים של האירועים, ולאור האינטרס הציבורי במיגור התפרעויות מסוג זה, מן הראוי היה להרשיע בדין את המשיבים. המדינה סבורה, כי אי ההרשעה לא רק שאינה הולמת את רמת הענישה הראויה, אלא שהיא אף משדרת מסר סלחני למשיבים עצמם ולכל אלו הסובבים אותם ואגב כך פוגעת ביכולת ההרתעה ובמאמצים לשרש תופעות אסורות אלו. כמו-כן, מלינה המדינה על כך שבית משפט קמא הגיע לתוצאה שאינה אחידה, עת שבגין ביצוע מעשים זהים השית על הנאשמים עונשים שונים. בהקשר זה טוענת המדינה כי בהעדר פער של ממש בגילאי הנאשמים, וכן בהתחשב בנסיבות האישיות הדומות של הנאשמים, לא הייתה כל הצדקה להימנע מהרשעתם של המשיבים ולא להטיל עליהם עונש ממשי. 7. בדיון שנערך בפנינו, הוצגו תסקירים עדכניים של שירות המבחן, מהם עולה כי המשיבים 2-1 ו-6-4 השלימו את ביצוע עבודות ההתנדבות שהוטלו עליהם ועמדו בהצלחה בחוזה הטיפולי שנבנה עימם ועבורם. שירות המבחן הביע את התרשמותו החיובית משיתוף הפעולה של אותם משיבים, מהתקדמותם בתוכנית השיקום ומכך שחזרו והביעו חרטה על מעשיהם. לאור גילם הצעיר של המשיבים 2-1 ו-6-4, מפאת הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירה ובהתחשב בכך שלא היו מעורבים באירועים פליליים נוספים, המליץ שירות המבחן להותיר את הכרעתו של בית המשפט המחוזי על מכונה. שונה הוא מצבו של המשיב 3. שירות המבחן הצביע על כך שהמשיב 3 התקשה לעמוד בחוזה הטיפולי שנבנה עימו וכי הוא נשר מתוכניות הטיפול בהן התחייב לקחת חלק. במקביל, התברר כי נפתחו נגדו שני תיקים במשטרה וכי לאחרונה הוא והוריו ניתקו את הקשר עם שירות המבחן. על כן, שירות המבחן לא נקט עמדה בערעור בעניינו של המשיב 3. לאחר התלבטות הגענו לכלל דעה, כי דין הערעור להידחות לגבי חמישה מתוך המשיבים, בעוד שיש לקבלו באשר למשיב 3. 8. בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם יש מקום להרשיע קטין בדין, עליו ליתן משקל לשיקולים שונים. מחד, ניצב האינטרס הציבורי, בגידרו נבחנת חומרת העבירה והצורך להרשיע עבריינים, בין היתר, בכדי ליצור הרתעה ולהגן על שלום הציבור. מנגד עומד לו השיקול הנוגע למצבו האישי של הקטין ולסיכויי שיקומו. ניתן אף לומר שעניין שיקומו של נאשם אינו מוגבל לאינטרס האישי שלו, שהרי אף החברה כולה תצא נשכרת אם נאשם ישתקם ולא יחזור לבצע עבירות. בעת בחינה של השאלה בדבר הרשעתו של קטין, להבדיל מבגיר, על בית המשפט ליתן משקל גדול יותר לנסיבותיו האישיות של הקטין, ובהן: גילו, מצבו הבריאותי, עברו הפלילי והנזק הצפוי לו מההרשעה. אף על פי כן, הכלל הרחב שאומץ בפסיקה, ככל שהדבר נוגע לעבירות אלימות חמורות, הוא כי יש להרשיע בדין עבריינים גם כאשר מדובר בקטינים, וגם כאשר יש כוונה להפעיל אמצעי טיפול (ראו: ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685; ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869)). יחד עם זאת, יש לזכור כי שאלת ההרשעה תוכרע בסופו של דבר על ידי בחינת נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. 9. במקרה שלפנינו הודו הנאשמים בביצוע עבירות הנוגעות להתפרעויות, לתקיפת שוטרים ולסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ברי, כי אין להקל ראש בחומרתן של עבירות אלו, גם אם בוצעו בלהט הרגע ובהשפעת הקהל הרב שנכח במקום. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שמעשי אלימות בהם מעורבים קטינים, ובכלל זה התפרעויות על רקע לאומני, הפכו לתופעה שכיחה שיש לעקרה מן השורש (ראו ע"פ 3549/01 אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4527/01 מדינת ישראל נ' אבו ג'ובנה (לא פורסם)). זאת ועוד, אף מקובלת עלינו עמדתה של המדינה לפיה עיקרון השוויון מחייב נקיטת קו ענישה אחיד כלפי כל אותם נאשמים המעורבים באירועים פליליים בעלי אופי דומה (ראו, ע"פ 3549/01 הנ"ל). אלא, שבית המשפט, כפי שכבר ציינו, אינו פטור מלבחון כל מקרה לגופו, ושומה עליו לתת את הדעת לנסיבות האישיות של כל אחד מן הנאשמים, כמו גם לסיכויי שיקומם. על כן, חרף העובדה שהנאשמים 3 ו-7 הואשמו בעבירות דומות לאלו שיוחסו למשיבים, ואף על פי שגילם של המשיבים הינו פחות או יותר זהה לגילם של האחרים, מצאנו לנכון לנהוג באופן שונה עם המשיבים (למעט משיב 3) ולהשאיר על כנה את קביעתו של בית משפט קמא. 10. שני טעמים עיקריים עומדים ביסוד החלטתנו. ראשית, יש לזכור כי עבור המשיבים, להבדיל מן הנאשמים 3 ו-7, הוכנה תוכנית טיפול שיקומית מיוחדת בשיתוף עם גורמי הרווחה ועם משפחותיהם של המשיבים. תוכנית זו, תכליתה הייתה להשיב את המשיבים, אשר שהו מספר שבועות במעצר, אל מסלול חיים שיגרתי ולהבטיח כי לא ישובו ויבצעו בעתיד את אותם מעשים אסורים. במסגרת התוכנית נמצאו המשיבים תחת פיקוח הדוק של שירות המבחן. ואכן, המשיבים (למעט המשיב 3) עמדו בדרישות ובאתגרים שהוצבו בפניהם וקיימו את החוזה הטיפולי שנעשה עימם. דרך הפעולה שננקטה, של הבניית תוכנית שיקום מיוחדת לקטינים תוך מעורבות ופיקוח של בני משפחתם, הינה חיובית ביותר ויש לעודדה. חובה להביא זאת בחשבון, בוודאי כאשר המהלך צלח. שנית, ובכך העיקר, מאז ביצוען של העבירות ועד למועד שמיעת הערעור עברו קרוב לשנתיים ימים. חלוף הזמן מאפשר לבית המשפט לבחון את עניינם של המשיבים מנקודת מבט מעט שונה. כעת, לאחר שתמה תקופת המבחן של המשיבים יכול בית המשפט להעריך באופן מדויק יותר את סיכוייהם להשתקם ואת הפגיעה שעלולה להיגרם להם באם יורשעו בדין. זאת, בין היתר, על בסיס הדיווחים שהתקבלו משירות המבחן באשר לעמידתם או שמא באשר לאי-עמידתם של המשיבים בתוכנית הטיפול שהוכנה עבורם. במקרה שלפנינו, כפי שהדבר נלמד מן התסקירים העדכניים, השקיעו המשיבים 2-1 ו-6-4 מאמצים רבים על מנת להשתקם. כך, הם השלימו את שהוטל עליהם בגדר צו המבחן, הם לקחו חלק, ובהצלחה יתרה יש לומר, בתוכנית הטיפול השיקומית שנבנתה במיוחד עבורם ואף עלה בידם להשתלב בחזרה במסגרות לימודיות ותעסוקתיות. לא למותר לציין, כי במשך כל אותה תקופה לא נרשמה מעורבות של אף אחד מהם באירוע פלילי נוסף (למעט המשיב 3). בנסיבות אלו, תוך התחשבות בהתנהגותם החיובית של משיבים אלה ועל מנת שלא לפגוע במאמצי השיקום הרבים שהושקעו במשך השנתיים האחרונות הן על ידי גורמי הרווחה והן על ידי המשיבים עצמם ובני משפחותיהם, סבורים אנו כי אין מקום להרשיע בדין את המשיבים 2-1 ו-6-4 (השוו ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 120; ע"פ 2491/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). שונה היא עמדתנו באשר למשיב 3. שיתוף הפעולה של האחרון עם שירות המבחן היה חלקי בלבד. המשיב 3 לא עמד בתוכנית הטיפול שנבנתה עבורו, הוא ניתק את קשריו עם שירות המבחן ואף נפתחו נגדו שני תיקים במשטרה. בנסיבות אלו רואים אנו לנכון להטיל עליו עונש מאסר שיחפוף את תקופת המעצר. 11. נדגיש, כי במקרה רגיל מעין זה בו מדובר, והגם שמדובר קטינים, הכלל הוא שעל הערכאה הדיונית להרשיע את המעורבים, אם מצאה כי ביצעו את העבירות שיוחסו להם. אולם, נסיבות העניין, וכוונתו בעיקר לחלוף הזמן והפעילות המבורכת והמוצלחת שנעשתה בגדר תוכנית הטיפול, הביאו אותנו לכלל דעה, כי יש לדחות את הערעור לגבי המשיבים 2-1 ו-6-4. לעומת זאת, ערעורה של המדינה מתקבל, ככל שהדבר נוגע למשיב 3, והוא מורשע בביצוע עבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. מוטל עליו עונש מאסר שיחפוף את התקופה בה שהה במעצר, קרי מיום 24.3.04 ועד ליום 8.6.04, וזאת בנוסף למה שנקבע בגזר דינו של בית משפט קמא. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: לצערי, אני נאלצת לחלוק על חברַי לענין התוצאה הראויה במקרה זה, ואבהיר את טעמַי: 1) ביום 22.3.04 בין השעות 8:00 בבוקר ועד 13:00 בצהריים ארעה בהתפרעות רבת משתתפים בצומת א-טור, במהלכה חסמו המתפרעים את הצומת על ידי צמיגים ועגלות אשפה, הציתו את העגלות, וידו אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר שוטרים ואנשי מג"ב ולעבר כלי רכב של כוחות מג"ב וניידות משטרה. כתוצאה מיידוי האבנים נפגע שוטר בידיו וברגליו, ונזקק לטיפול רפואי. כן נפגעו כלי רכב של כוחות הבטחון, ונגרם להם נזק רב. 2) המשיבים, שנמנו על ההמון המתפרע ועל קבוצה גדולה יותר של נאשמים, הודו במסגרת הסדרי טיעון בעבירות הבאות: משיב 1 – בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; משיבים 3,2 ו-4 - בעבירות של התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; משיבים 5 ו-6 ניהלו תיק הוכחות, ובמהלכו הודו בעבירות של התפרעות ונסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בחר שלא להרשיע את כל ששת המשיבים, וגזר עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור, התחייבות להימנע מביצוע עבירות, וצו מבחן. 3) המשיבים 1 עד 4 הם ילידי 1989, משיב 5 הינו יליד 1987, ואילו משיב 6 יליד 1986. יוצא, איפוא, כי בעת ארועי העבירה היו המשיבים בני 15 עד 17. 4) המדינה ערערה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ביחס למשיבים שלפנינו. היא התמקדה בטיעוניה בקביעה שלא להרשיע את המשיבים ולהסתפק בענישה בעלת אופי שיקומי. לטעמה של המדינה, לא נעשה איזון ראוי בין שיקולי האינטרס הציבורי לבין שיקולי הפרט, תוך שניתן משקל-יתר לגילם הצעיר של המשיבים ולפן השיקומי. המדינה הודיעה עוד כי היא אינה עומדת על החמרת העונש שנקבע, והיא מסתפקת בהרשעת המשיבים בדינם. 5) באי כח המשיבים הצביעו בטיעונם, ראשית, על אופיו של ארוע ההתפרעות שהיה ספונטני והיווה תגובה ישירה להתנקשות בחייו של שייך יאסין שעוררה סערת רגשות עזה. כן הדגישו את התגייסותו של ציבור התושבים בכפר א-טור לגיבושה ויישומה של תכנית שיקום לנערים בשילוב עם רשויות הרווחה, אשר עלתה יפה והוכיחה את יעילותה; הם הצביעו על מעבר הזמן שחלף מאז הארוע ועד עתה, ואת הנורמטיביות של התנהגות הנערים במהלך התקופה מאז ביצוע העבירות ועד היום. מעבר לכל אלה, הושם דגש על גילם הצעיר של המשיבים, והצורך לתת משקל-יתר למגמת השיקום ביחס לנאשמים צעירים. 6) מקרה זה מעלה במלוא העוצמה את הדילמה העולה במלאכת הענישה בין שיקולי האינטרס הציבורי, ובהם שוויון נאשמים בפני החוק, לבין עניינו של הפרט הנאשם, על נסיבות חייו האישיות וצרכי התיקון והשיקום המיוחדים לו. לצורך הדיון שלפנינו, נתמקד בהיבט הרשעת המשיבים בלבד להבדיל מהיבט הענישה, שכן בהסכמת המדינה, שוב אין טענה לענין קולתו של העונש לגבי מרבית המשיבים. נבחן האם אי הרשעת המשיבים בנסיבות ענין זה עונה באורח מאוזן ומידתי לשיקולי הענישה הראויים על כל היבטיהם. 7) נקודת המוצא בענישה היא כי, משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע מעשה עבירה, ירשיעו בדין. אכיפת חוק אפקטיבית ושוויונית מחייבת, דרך כלל, כי ההליך הפלילי ימוצה עד תום בדרך של הרשעה וענישה המשקפים מסר חשוב לציבור ולפרט באשר לתוצאות המשפטיות הנובעות מביצוע מעשים הסוטים מן הדין. מיצוי ההליך הפלילי תורם לתחושת עשיית הצדק גם במובן ההתייחסות השוויונית של מערכת המשפט לנאשמים, והימנעות ממראית העדפה של נאשם אחד על רעהו. עם זאת, החוק נתן בידי בית המשפט סמכות לחרוג מכלל מיצוי הדין עם נאשם בתנאים מיוחדים, והיקנה בידו כח להימנע מהרשעתו אף שביצע מעשה עבירה (סעיף 71א לחוק העונשין, התשל"ז-1977). סמכות זו מופעלת בנסיבות חריגות, כפרי של איזון זהיר בין שיקולים שבאינטרס ציבורי אל מול נסיבות אינדיבידואליות לנאשם. רק מקום ששיקול אינדיבידואלי לנאשם גובר במשקלו ובעוצמתו באורח בולט על פני האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין, נכון וראוי לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. בגדרו של האינטרס הציבורי ניתן משקל לחשיבות מיצויו של ההליך הפלילי על דרך הרשעת העבריין, כדי להגשים את תכלית ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק; כן ינתן משקל לחומרתה של העבירה ולמידת הפגיעה והנזק שנגרמו בעטייה לפרט ולציבור ולרקע העברייני הקודם של הנאשם. מנגד, במסגרת השיקולים הנוגעים לפרט הנאשם, יושם דגש לנסיבות הפרטניות הנוגעות לטיב העבירה שעבר, לחומרתה, לעברו הפלילי, לגילו, למצב בריאותו ונסיבותיו האישיות האחרות ובכללן עוצמת הנזק והפגיעה הצפויים לו מההרשעה. במקרה חריג ומיוחד, מקום שהנזק והפגיעה בנאשם כתוצאה מהרשעתו בדין יגברו באורח בלתי מאוזן על התועלת שתוסב לאינטרס הציבורי במיצוי הדין עמו, יעשה בית המשפט שימוש בסמכות אי ההרשעה (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נד(3) 685, פסקה 7); ע"פ 9262/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פד"י נח(4) 869). 8) כאשר מדובר בנאשמים קטינים, המשקל היחסי הניתן לשיקולים הנוגדים האמורים משתנה, ודרך האיזון מקבלת מימד שונה. קיים שוני בקווי שיקול הדעת בין קטינים לבגירים במובן זה שבעניינם של הראשונים, ינתן משקל מיוחד לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשמים, לגילם, לסיכויי שיקומם, ולחשיבות לאפשר להם, במידת הניתן, להתקדם בחייהם לקראת הבגרות כאנשים נורמטיביים בלא כתם פלילי על עברם (סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1977). הנכונות לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהיה, בנסיבות בהן מדובר בנאשם קטין, רחבה יותר. עם זאת, גם במצבים אלה מתחייב שיקלול זהיר בין שיקולי הפרט לאינטרס הציבורי הכללי, ובמקרים מתאימים, הצורך למצות את הדין עם הקטין לתכלית הרתעה והגנה על הציבור יגבר (ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פד"י מו(1) 634). יש, והאיזון בין האינטרס הציבורי לבין עניינו של נאשם – קטין עשוי להצדיק הימנעות מהרשעה; לעיתים, הענין יצדיק הרשעה בלא הטלת עונש ממשי; ויש, והענין יצדיק הרשעת קטין וגזירת עונש ממשי בצידה. וכך, האיזון בתוצאות ההליך הפלילי עשוי להיות מושג על ידי שורה של חלופות אפשריות בהתאם לענין, אשר בכללן מצויה אף חלופה במסגרתה ניתן משקל יחסי ראוי להרשעה לעומת היקף העונש הנגזר. 9) הדילמה העונשית במקרה שלפנינו אינה קלה. פתרונה מחייב בחינה זהירה של מכלול שיקולי הענישה, ואיזון עדין וזהיר ביניהם. בסופו של יום, לאחר התלבטות לא קלה, הגעתי למסקנה שאיזון ראוי כאמור מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בדרך של הרשעת המשיבים בדינם תוך הותרת העונש שנגזר עליהם בעינו, פרט למשיב 3, שלגביו ראוי גם להחמיר בעונש, כמוצע על ידי חברי, השופט גרוניס. אלה טעמי: 10. ארוע ההתפרעות שהמשיבים היו מעורבים בו היה מן החמורים והקשים שארעו לאורך שנות האינתיפאדה הארוכות. מדובר בהתפרעות שנמשכה שעות ארוכות, והיו מעורבים בה המון אדם, אשר מעשי האלימות בהם נקטו חרגו באופן בולט מהארועים הנקודתיים של זריקות אבנים וחסימות כבישים שאפיינו את עבירות האינתיפאדה קודם לכן. במהלך ההתפרעות נעשה שימוש בצמיגים ועגלות אשפה שהוצתו, ונזרקו אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר שוטרים ואנשי מג"ב ולעבר כלי רכבם. שוטר נפגע מיידוי האבנים ונזקק לטיפול. רכבים משטרתיים ניזוקו באופן קשה. האלימות שהתפתחה בארוע זה לא הסתכמה בסיכון הממשי לחיי אדם שעלה מההתרחשויות, ומהפגיעות הפיזיות והרכושיות שנגרמו בעטייה. היא שקפה פרץ התלהמות אלימה של ציבור רחב אשר פעל נגד החוק ונגד רשויות אכיפת החוק. פריצה זו של גדרי - חובת כיבוד החוק בעוצמה ובהיקף שאפיינו אותה טמנה בחובה סיכון חמור ליציבות החיים ולתקינות הסדר הציבורי. היא איימה להשפיע גם על איזורים אחרים, ואצרה בחובה איום ממשי לחיי אדם. תופעות מחאה אף מתונות בהרבה בהיקפן ובאמצעים בהם נעשה שימוש, הביאו את בתי המשפט לכל דרגותיהם להחמיר לאורך שנים רבות במדיניות הענישה לגבי מתפרעים כנגד רשויות אכיפת החוק. החמרה זו התבטאה בהרשעת הנאשמים שאחריותם לעבירות אלה, ואף קלות מאלה, הוכחה, והטלת עונשי מאסר ממשיים בגינם. כך נעשה ביחס למיידי אבנים על רכבים הנוסעים בכביש. על אחת כמה וכמה כך נעשה ביחס לאלה שתקפו במישרין אנשי משטרה ומשמר הגבול. מדיניות החמרה זו הופעלה לאורך שנים גם על קטינים וזאת לא רק בשל עצם הסיכון הטמון בעבירות אלה, אלא גם נוכח התופעה שנפוצה להשתמש בילדים ונערים כאמצעים במלחמה נגד כוחות הבטחון. החובה לבלום ארועי אלימות שהונעו מלהט יצרים אידיאולוגי-לאומני, אשר טמנו סכנה ישירה וממשית לחיי אדם, ואף הביאו לפגיעות רציניות בגוף ורכוש, הצריכה נקיטת מדיניות ענישה פלילית ברורה, אשר תרתיע מפני ערעור יציבות משטר החיים, ותרסן התפרעויות העלולות לסחוף המון רב ולצאת מגדר שליטה, ולהצית גלים של מעשי מחאה גם במקומות אחרים. הארוע האלים במקרה זה היה בעל חומרה מיוחדת, לקח בו חלק המון אנשים רב, והוא חרג בעוצמתו ובהיקפו מארועים על רקע דומה בעבר. 11. המשיבים בענייננו בצעו עבירות חמורות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, התפרעות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בקשת עבירות האינתיפאדה האפייניות לצעירים המעורבים בפעולות מחאה אלימות, חורגות עבירות אלה בחומרתן ובקשיותן. שיקולי האינטרס הציבורי מטים את הכף לעבר החמרה בדין במקרה זה, בהינתן עוצמתן של העבירות שבוצעו, ובהתחשב במדיניות הענישה הכוללת שהונהגה בבתי המשפט ביחס לעבירות מסוג אלה. 12. מנגד, יש להעריך את הנסיבות המיוחדות לנאשמים, והרקע המתלווה לפרשה זו. מדובר בצעירים כבני 15 עד 17, אשר לקחו חלק בהתפרעות האלימה ובצעו עבירות חמורות. לזכותם ייאמר כי עברם נורמטיבי, וחשוב מכך – לאחר ארועי העבירות, ופרט למשיב 3, הם השתלבו בהליך שיקום יעיל וחשוב. השתלבותם זו נסתייעה בעיקרה מבניית תכנית שיקום שלקחו בה חלק גורמי הרווחה ומשפחות המשיבים ונכבדי הכפר. גורמים אלה חברו יחדיו להעלות את המשיבים על פסים של שיקום ותיקון. הנערים חזרו להשתלב למסגרות לימודיות ותעסוקתיות, ויש לקוות כי הארועים הקשים בהם היו מעורבים הם נחלת העבר. הירתמות המשיבים להליך השיקום בעזרת הסביבה הקרובה של משפחותיהם ונכבדי הכפר היא מעודדת, ובעלת משמעות מעין כמוה. מעבר להיבט השיקום החשוב לכשעצמו, ניתן לראות במחוייבות הציבור בכפר לתהליך הטיפולי שננקט גם משום ביטוי למודעות הולכת ונבנית בדבר החובה להימנע ממחאה אלימה ופגיעה בחוק, הכרה בצורך לחיות ולפעול בגידרי החוק, והבנה לחשיבות העמוקה שבחיים וקיום בשלום. ישנה משמעות יחסית לקולא גם למעבר הזמן מאז הארועים ועד היום, אם כי, לטעמי, אין לגורם זה משמעות מכרעת. 13. על רקע הגורמים השונים שיש להעריכם כמפורט לעיל, ראוי, בעיני, לאזן בהליך בענייננו בין שיקולי האינטרס הציבורי ומדיניות הענישה הנוהגים לגבי הכלל, לבין הגורמים המיוחדים הפועלים בעניינם של הנאשמים המשיבים. הצורך בהחמרת הדין עקב חומרת העבירות מחד, ומתן משקל נאות לשיקולי השיקום של נאשמים צעירים מנגד, מצדיקים לטעמי עריכת שיקלול בין מרכיב ההרשעה למרכיב הענישה בפרשה שלפנינו, באופן הבא: לאור חומרת העבירות שבוצעו על ידי המשיבים בהתפרעויות חמורות שגררו נזק ופגיעה בכוחות הבטחון, ועל רקע המדיניות העונשית המחמירה הנוהגת בעבירות אינתיפאדה מזה שנים רבות, ונוכח עקרון השוויון בין נאשמים שיש להקפיד על יישומו, ראוי בנסיבות מקרה זה להרשיע את המשיבים בדין. עם זאת, הנסיבות המקילות החלות בעניינם, ובמיוחד גילם הצעיר ומאמצי השיקום המרשימים שנשאו פרי, וחזרתם למסלול חיים תקין ושגרתי, משתקפות בענישה המתונה שנגזרה בידי בית המשפט המחוזי. ענישה זו שמה דגש על ההיבט השיקומי וראוי להותירה בעינה בלא הוספת עונש מאסר ממשי, בין בפועל ובין מותנה. שיקלול זה בין ההרשעה בדין מצד אחד, לבין ענישה מתונה ביותר בעלת אופי שיקומי מצד שני ישיג את מטרת ההליך הפלילי בנסיבות המורכבות של ענין זה, ויאזן כראוי בין השיקולים הנוגדים. 14. סיכומו של דבר, אילו נשמעה דעתי, הייתי מקבלת את ערעורה של המדינה ומרשיעה את המשיבים בעבירות אותם בצעו; כן הייתי מותירה על כנה את הענישה המתונה בעלת המימד השיקומי שנגזרה עליהם, למעט בעניינו של משיב 3 שעניינו חמור יותר. בהקשר אליו, אני מצטרפת למוצע על ידי חברי, השופט גרוניס, ומטעמיו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ג באדר תשס"ו (13.3.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04072110_S04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/