חנניה לוי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7208/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט ע' זועבי המערער: חנניה לוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.1.97 בת.פ.ח. 3034/97 שניתן על ידי כבוד השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן תאריך הישיבה: כ"ה באלול התשנ"ט (6.9.99) בשם המערער: עו"ד כנרת שלו-וינברגר בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי פסק-דין השופט א' מצא: המערער חדר לביתה של המתלוננת באישון לילה. המתלוננת שהיתה בגפה ישנה על מזרן, שהיה מונח על הרצפה. ברשות המערער היה אריח לריצוף מדרכות. הוא היכה את המתלוננת בראשה בעזרת האריח. המתלוננת, שנחבלה מן החבטה, איבדה את הכרתה. המערער הסיר מעליה את תחתוניה והחדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה. אחר כך ניסה להחדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה אך מזימה זו לא צלחה. בעוד הוא מתעלל בגופה התעוררה המתלוננת מעילפונה. היא ניסתה להתנגד למעשיו, אך המערער הכניע את התנגדותה בכוח ובאיומים. בשל מעשים אלה הורשע המערער על יסוד הודאתו בעבירות אינוס, ניסיון לאינוס, חבלה בכוונה מחמירה והתפרצות. בגדר אישום נוסף שיוחס לו הורשע המערער, אף כאן על-פי הודאתו, בעבירת גניבה. הודאת המערער נמסרה במסגרת הסדר טיעון. על-פי ההסדר ביקשה התביעה מבית המשפט להסתפק בהטלת עונש מאסר בפועל של שתים-עשרה שנים, ואילו הסניגורית ביקשה שתוטלנה עשר שנות מאסר בלבד. בית המשפט המחוזי אימץ את הסדר הטיעון וגזר על המערער שתים-עשרה שנות מאסר בפועל וכן הפעיל כנגדו שני עונשי מאסר על-תנאי, המצטברים ביניהם לשנה אחת, באורח חופף למאסר שהוטל. הערעור שלפנינו הוא נגד חומרת העונש. בפי הסניגורית היו שתי טענות עיקריות: האחת, שבקביעת ענשו של המערער לא התחשב בית המשפט המחוזי בעובדה, שבזמן ביצוע המעשים נשוא פרשת האישום העיקרית היה המערער בגילופין. והשניה, כי במהלך תקופת מאסרו הוכיח המערער כי שינה את אורחותיו ומסתמן סיכוי ממשי לכך שלאחר שחרורו מן המאסר יהפוך לאזרח מתוקן. בשל מיפנה זה, סבורה הסניגורית, ראוי המערער להקלה מסוימת נוספת בעונשו. ייאמר מיד שאלמלא הסדר הטיעון - וכך מטעים בית המשפט המחוזי במפורש - צפוי היה המערער לגזירת עונש מאסר חמור מזה שהוטל עליו. לחובתו הרשעות קודמות רבות, בעבירות מסוגים שונים, בכללן הרשעה בניסיון אינוס ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה, עליהן נידון בשנת 1984 לארבע שנות מאסר בפועל. ואכן, בהתחשב בחומרתן המופלגת של הנסיבות בהן ביצע המערער את עבירותיו הנוכחיות, ועל רקע עברו הפלילי המכביד, ראוי היה לעונש חמור יותר. אכן נכון שהמערער ביצע את עבירותיו בהיותו בגילופין. בית המשפט המחוזי היה ער לעובדה זו, וחזקה שגם היא היתה לנגד עיניו בעת קביעת העונש. על כל פנים, מבחינת צורכי ההגנה על הציבור מפני עבריינים אלימים, אין לייחס משקל רב לכך שעבריין מבצע פשעים חמורים ואלימים בהיותו בגילופין. המיפנה לטובה שחל במערער מאז תחילת מאסרו הוא בוודאי בשורה מעודדת, בראש ובראשונה למערער עצמו. ברם, בנסיבות העניין, אין בהתפתחות זו כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר. מתקבל על הדעת שאם המערער יתמיד בדרכו החדשה עשוי יהיה הדבר להישקל לזכותו בהגיע עניינו לדיון בפני ועדת השחרורים. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ה באלול התשנ"ט (6.9.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט 97072080.F05