אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ ואח' נ. EAZ PRODUCTS INC DRI

פסק-דין בתיק רע"א 7205/12 בבית המשפט העליון רע"א 7205/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל (בדימ') כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המבקשים: 1. אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ 2. אלון צבעון 3. המגן חברה לביטוח נ ג ד המשיבים: 1. EAZ PRODUCTS INC DRI 2. מדינת ישראל, פורמלית 3. נוף את האוזר 1995 בע"מ, פורמלית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב (כב' השופטת צ' צפת) מתאריך 22.07.2012 ב-ע"ר 6217-04-12 תאריך הישיבה: כ"ד בכסליו התשע"ד (27.11.2013) בשם המבקשים: עו"ד גד נשיץ; עו"ד לירון ברנד בשם המשיבה 1: עו"ד נדב וייסמן; עו"ד אלון קנטי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. חברה הנתבעת בתביעה נזיקית כופרת באחריות, אשר התובעים מבקשים להטיל עליה במסגרת התביעה. יחד עם זאת, החברה מבקשת להמציא הודעה לצד שלישי, אשר נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, למקרה שבו בית המשפט ימצא אותה כאחראית. מהו הנטל הראייתי הנדרש מן החברה להרים כדי שתוכל לקבל היתר המצאה, וכיצד מתייחס הדין – בנושא ההמצאה מחוץ לתחום – למצב שבמסגרתו החברה מעלה בכתב הגנתה ובהודעה שהיא מבקשת להמציא לצד השלישי טענות סותרות. אלו השאלות שעומדות לפתחנו במסגרת בקשת רשות ערעור זו. 2. העניין שבפנינו טומן בחובו מסכת עובדתית וראייתית מורכבת, אשר פורטה בפסק הדין, מושא הבקשה, וביתר הרחבה בהחלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי בת"א (כתארה אז), השופטת אסתר נחליאלי חיאט. עם זאת לא ראיתי צורך במסגרת פסק דין זה להידרש לכלל ההשגות והטענות שהעלו המבקשים ואשר נדונו בערכאות הקודמות, אלא רק לשאלה המשפטית העקרונית, ואולם אפתח בתיאור הרקע הרלבנטי. תמצית העובדות הנדרשות להכרעה 3. בשלהי אוקטובר 2000, הוצף מבנה בתל אביב, אשר נמצא בבעלות המדינה ובהחזקת משטרה. לצורך טיפול בנזקים, שכרה המדינה את שירותיה של המבקשת 1 (להלן: אקולין), אשר מתמחה בשיקום נזקי שיטפונות, וזו הציבה במבנה מפוחי ייבוש – לצורך ייבוש המבנה ותכולתו. בתאריך 18.11.2000, במהלך פעולתם של המפוחים הנ"ל, התלקחה שריפה במבנה ונגרמו לו ולתכולתו נזקים משמעותיים. לטענת המדינה מקור השריפה נעוץ היה בכשל הקשור למפוח ייבוש, שבו עשתה אקולין שימוש. אשר על כן, בתאריך 15.11.2007 (לאחר כ-7 שנים ממועד קרות השריפה, ועל סיפה של תום תקופת ההתיישנות) – הגישה המדינה (לאחר בדיקות שונות שעשתה), תביעה נזיקית על סך של 19,843,199 ש"ח (להלן: התביעה) כנגד: אקולין, המבקש 2 (הבעלים והמנהל של אקולין), והמבקשת 3 (חברת הביטוח של אקולין ושל המבקש 2). בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי: "פרוץ השריפה נבע מכשל פנימי בתוך מפוח אויר, אשר יוצר לפעול במתח V115, מתח הנהוג בחלק ממדינות אירופה, והוסב לפעול במתח של V220, מתח הנהוג בישראל, וזאת באמצעות שינוי חיבורים פנימיים שנעשה באופן מרושל, חובבני ומאולתר" (סעיף 17 לכתב התביעה). המבקשים כפרו בטענותיה של המדינה כנגדם, ובין היתר טענו כי המפוח לא היווה את מקור השריפה. 4. על אף שהמבקשים הכחישו את הקשר בין המפוח לבין השריפה, הם בחרו ליזום הוצאה של שלוש הודעות צד שלישי לצדדים שונים, על פי הפירוט שלהלן: האחת – כנגד משיבה 1 (להלן –המשיבה), אשר לטענת המבקשים ייצרה את המפוח, שגרם, לטענת המדינה, לשריפה. השניה – כנגד יצרנית נוספת של מפוחי ייבוש, אך זו נמחקה משהתברר שמפוחים מתוצרתה לא היו מעורבים בשריפה. השלישית – כנגד משיבה 3, אשר ביצעה את ההתאמה של המפוחים המעורבים בשריפה –לשימוש למתח החשמלי בארץ, אף שמלכתחילה הם לא יועדו לכך (התאמה זו נעשתה, לטענת המדינה כאמור בכתב התביעה, באופן מרושל). 5. מאחר שהמשיבה הינה חברה שמקום מושבה מצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל (מדינת ושינגטון בארה"ב) – המבקשים הגישו בקשה לאשר להם להוציא לה היתר המצאה מחוץ לתחום. בקשה זו התבססה בעיקרה על סעיף 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), אף כי נזכרו בבקשה גם סעיפים 500(5) ו-500(7) לתקנות. 6. בתאריך 13.1.2008 אישר כב' הרשם (כתארו אז), השופט א' זמיר, היתר המצאה כמבוקש, והמבקשים המציאו למשיבה את הצו ואת כתבי בי-דין הרלבנטיים. משקיבלה המשיבה את החומר האמור היא הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה, ולאחר הליכים שונים הגיעה הבקשה לדיון בפני כב' הרשמת (כתארה אז) של בית המשפט המחוזי הנכבד (השופטת אסתר נחליאלי חיאט), ובמסגרתו נבחנו ראיות רלבנטיות ונחקרו עדים מטעם הצדדים. 7. בתאריך 11.3.2012, לאחר הדיון והגשת סיכומי הצדדים, החליטה הרשמת הנכבדה לבטל את היתר ההמצאה שניתן למבקשים מן הנימוקים הבאים: ראשית, לא הוכח שהמפוח המעורב לכאורה בשריפה היה מתוצרתה של המשיבה. שנית, גם אם נניח כי המפוח הנ"ל היה מתוצרת של המשיבה – לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית, אשר מצביעה על אחריותה של המשיבה לגרימת השריפה. כך, למשל, ייתכן והשריפה כלל לא נגרמה בשל המפוח, ולחילופין יתכן שההתלקחות התרחשה בעקבות הסבה רשלנית של המפוח לשימוש במתח ישראלי (220V) ולא בשל כשל ביצור המפוח, או בגין פגם כלשהו במרכיביו. בהחלטה צוין כי אף מדברי המבקש 2 עצמו – בעדותו בפני הרשמת הנכבדה – עלה כי הסיכוי שהשריפה נבעה בגין כשל במפוח הינו מזערי. הרשמת אף התייחסה לטענה, אשר נטענה במסגרת סיכומי הצדדים לפיה פגם במעטפת הפלסטיק של המפוח הוא אשר הוביל לשריפה, וקבעה שמלבד שטענה זו מהווה הרחבת חזית – לא הונח לה בסיס מתאים. נוכח כל האמור לעיל, הרשמת הכריעה כי לא עומדת למבקשים עילת תביעה ברף הנדרש כדי שבית המשפט יעניק היתר המצאה לפי סעיף 500(10) לתקנות (יצוין במאמר מוסגר כי הרשמת אף דחתה את בקשת המבקשים לקבל היתר המצאה מכח הוראות תקנות סעיפים 500(5) ו-500(7) לתקנות, אך במסגרת הבקשה שבפנינו אין הדבר נחוץ עוד להכרעה, מה גם שלא באלה התמקדו המבקשים, ובדין נהגו כך). 8. על ההחלטה הנ"ל הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' צפת), וזה נדחה בהתבסס על ישום ההלכה הפסוקה ומן הטעמים שפורטו בהחלטת הרשמת הנכבדה. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בין השאר, כך: "עיקרו של הערעור בהשגות על קביעות עובדתיות לכאוריות להן נדרשה כב' הרשמת לצורך מתן החלטה לעניין היתר המצאה מחוץ לתחום. הכרעותיה, מנומקות כדבעי, חלק מהטענות שנטענו ע"י המערערים בפני כב' הרשמת לא נתמכו בתצהיר ואף לא בראיות לכאוריות. הכלל הוא שאין בית משפט של הערעור מתערב בהכרעות עובדתיות אלא בנסיבות יוצאות דופן ולא הוא המצב בערעור זה. על כך יש להוסיף את הכלל כאמור, כי הספק פועל לטובת החברה הזרה ודי בכך בכדי לדחות את הערעור. הציטוט הבא מדברי ב"כ המשיבה 1 ממחיש את מרחק התביעה ממשיבה 1 "מה בעצם מהות הבקשה הזו? שחברה שיושבת במדינת וושינגטון, שמעולם לא מכרה את מוצריה לישראל, מעולם לא מכרה מחוץ לקנדה, שמוצריה מותאמים למתח האמריקאי בלבד, שהמערערים רכשו, לא ידוע ממי כי הם לא גילו, לא ידוע לפי איזה תנאים, ועשו בהם שינויים, כי הרי ידוע שהטענה לשינוי החיווט נעשה ע"י גורם ישראלי, חב' נוף את האוזר, שהיא צד ג' 3, לפי בקשת המערערים, ללא שהודיעו למשיבה, ללא שהתייעצו עם המשיבה, ללא ששאלו אם ניתן לעשות זאת מבחינה טכנית וללא בדיקה אם יש לכך השפעה טכנית ועל אחריותם, וללא שבדקו לאחר מכן את המוצר" (עמ' 3-2 לפרוטוקול 20/6/12). זו אכן התמונה העולה וגם אין מחלוקת לגבי טענות אלו. בנסיבות אלו אין מקום למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. אין פירושו של דבר שהמערערת מנועה מלתבוע את המשיבה 1 ישירות במדינתה". מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 9. עיקר טענתם של המבקשים נסובה סביב סוגיה משפטית, שהיא עקרונית לשיטתם, ומצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לטענת המבקשים הנטל הראייתי המוטל על המבקש היתר המצאה מכח תקנה 500(10) לתקנות לצורך מתן הודעה לצד שלישי אמור להיות נמוך מהדרוש בבקשה להיתר המצאה לצורך אחר ובעילה שונה, זאת מאחר שהודעת צד שלישי הינה, מטבעה, הליך מותנה, הנגרר אחר ההליך העיקרי. לגישתם, במקרים רבים, עשויים הנתבעים בתובענה להכחיש את הנטען בכתב התביעה, ויחד עם זאת להוציא, למען הזהירות, הודעה לצד שלישי, במידה והגנתם לא תתקבל. ייחודיות זו הקיימת בהודעת צד שלישי, צריכה להשתקף, לגישתם, גם בדרישה הראייתית המוטלת על המבקש היתר המצאה. לגישתם של המבקשים – לא ניתן לצפות, כי נתבע המתמקד בהכחשת כתב התביעה, יידרש בהליך הנגרר לקבל בצורה כלשהי את הטענות המועלות בכתב התביעה, להן הוא עצמו מתכחש. משכך, גורסים המבקשים כי יש לקבוע הלכה כי בנסיבות שכאלו ראוי להקל בנטל השכנוע הנדרש לצורך אישור היתר ההמצאה, תוך בירור בסיסי בלבד של השאלות העובדתיות הרלבנטיות, אשר עתידות להתבהר לאשורן רק במסגרת ההליך העיקרי. המבקשים טענו עוד בהקשר זה, כי די בכך שבכתב התביעה בתובענה העיקרית מופיעה טענה שעלולה להטיל למעשה אחריות על צד שלישי כדי שבית המשפט יתיר להמציא הודעה לצד השלישי. לגופם של דברים, המבקשים גורסים כי קביעותיה העובדתיות של הרשמת אינן נכונות, ובכל מקרה לא היה מקום להגיע לקביעות הללו בשלב זה של ההליך. לבסוף המבקשים טוענים כי יש מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, משום שזה לא דן בערעור לגופו, לא נימק את החלטתו כדבעי, ולא התייחס לשאלות המשפטיות שהעלו המבקשים בכתב הערעור שהגישו מלפניו. 10. המשיבה, לעומתם, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטת הרשמת. לטענת המשיבה הערכאות הקודמות יישמו בצורה נכונה ומדויקת את ההלכות הקיימות בעניין מתן היתר המצאה, ובענייננו לא מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי צדקה הרשמת בקביעותיה העובדתיות, אשר מהן עולה כי המבקשים לא הצליחו להצביע על עילת תביעה ברמה של שאלה רצינית שיש לדון בה, ועל כן לא היה מקום לאשר למבקשים את הבקשה להיתר המצאה. המשיבה גורסת עוד בהקשר זה כי צירופה המבוקש נובע רק מהעובדה שהיא בבחינת "כיס עמוק" ביחס למשיבה 3, שמשאביה דלים והיא זו שאמורה לשאת באחריות, היה וימצא ממש כלשהו באמור בתביעה, או בהודעת צד שלישי שהופנתה אל המשיבה 3. מעבר לכך לגישתה – בית המשפט המחוזי הנכבד, אישר את החלטתה של הרשמת, תוך שהוא מנמק את החלטתו כראוי, ולפיכך אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. התפתחויות נוספות 11. בדיון שנערך בפנינו, ניסינו להביא את הצדדים לידי פשרה, אך ניסיונות אלו, שנמשכו גם לאחר הדיון – לא צלחו, ולפיכך אנו נדרשים לדון עתה בבקשה עצמה וללבנה. לכך אפנה מיד. דיון והכרעה 12. אקדים תוצאה להנמקה, ואומר כי לאחר עיון בחומר הרב שבפנינו, שמיעת טיעוני הצדדים ובדיקת ההודעות שבאי-כוחם הגישו לאחר הדיון – אני סבור כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל, וזאת רק ביחס לסוגיה העקרונית שהועלתה כאן, כך שהבקשה בהיבט זה תידון לפי תקנה 410 לתקנות, כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה (בהתקיים תנאי התקנה הנ"ל), וכך אציע לחברי שנעשה. מכאן ואילך אקרא איפוא למבקשים – המערערים. עם זאת, דעתי היא כי אין מקום להטיל על המערערים בענייננו נטל ראייתי שונה מהנטל הרגיל המוטל בבקשת היתר המצאה לפי תקנה 500 לתקנות (נטל זה נדון בהרחבה במסגרת פסק הדין המנחה: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכניות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd )4.9.2007) (להלן: עניין אשבורן(). על כן, אציע לחברתי ולחברי לדחות את הערעור לגופו, ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנו, בכפוף לאמור בפיסקה 24 שלהלן. הטעמים למסקנותי אלו יפורטו מיד בסמוך. 13. כאמור הדיון שלהלן יעסוק רק בסוגיה אחת מבין אלו שהמערערים ביקשו להעלות בפנינו – זו הנוגעת לייחודיותה של בקשת היתר המצאה ביחס להודעת צד שלישי מבחינת הנטלים. שאר הנושאים אינם ראויים לדיון ב"גלגול שלישי", במיוחד שהם מתמקדים למעשה בשאלות העובדתיות, אשר נדונו בהרחבה והוכרעו בבית המשפט המחוזי הנכבד, ובפני כב' הרשמת, והרי ככלל ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה דיונית (ראו למשל: ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק מ(3) 281, 305 (1986)), ובשים לב לכך שהאכסניה פה תכליתה בעיקר לברר שאלות משפטיות עקרוניות (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אפנה איפוא עתה לליבון הקושיה שבמוקד הערעור. המסגרת הנורמטיבית הודעת צד שלישי 14. תקנה 216 לתקנות מאפשרת לנתבע, אשר הוגשה נגדו תובענה, ליתן הודעה לצד שלישי כדי לבקש להתחלק עמו באחריות המיוחסת לו, ככל שזו תוכח, הכל כמותנה בתקנה, המורה כדלקמן: "216. בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה: (1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה; (2) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי כלפיו לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע; (3) כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי". הודעה לצד שלישי הינה איפוא תביעה על תנאי, שכן באם התובע בתביעה המקורית לא יצליח להוכיח את עילת תביעתו, ממילא אף הצד השלישי, מושא ההודעה, יצא פטור מאחריות (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 843 (מהדורה אחת-עשרה, 2013) (להלן: גורן) והאסמכתאות הנזכרות שם). 15. המטרה העומדת ביסוד מתן האפשרות לנתבע להגיש תובענה מותנית כאמור במסגרת ההליך העיקרי, הינה הרצון לנסות ולרכז תחת תובענה אחת את כלל הטענות וההליכים המשפטיים הרלבנטיים לתובענה ולחסוך בכך התדיינויות נוספות שעלולות להיערך בין הנתבע לבין הצד השלישי (ראו: רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג'– מ.א.ר בע"מ בפיסקה 25 (19.7.2009) (להלן: עניין ברונשטיין(; גורן, 845-844). בהתחשב בכך – ככל שהצד השלישי, או בית המשפט, או הרשם סבורים כי ההודעה שניתנה לא באה בגדר המצבים המנויים בתקנה 216 לתקנות, המאפשרים מתן הודעה לצד שלישי, הם רשאים, בכל שלב בדיון, לבקש או ליזום את מחיקת ההודעה, ובית המשפט, או הרשם רשאים למחוק את ההודעה, אם ימצאו שהנתבע אכן לא הצליח לבסס עילה להודעה כלפי הצד השלישי. ראו: תקנה 222 לתקנות, הקוראת כך: "222. בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך — לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון". עיינו גם: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 638 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). עתה עלינו לבחון את הוראות הדין במקרה המיוחד כאשר זה שמבקשים לצרפו להליך מצוי מחוץ לתחום השיפוט הישראלי. היתר המצאה לפי תקנה 500 לתקנות 16. תקנה 500 לתקנות קובעת כללית רשימה סגורה של עילות, אשר לפיהן בית המשפט רשאי להתיר המצאת הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט הישראלי. כדי שבעל הדין מבקש ההיתר יוכל לקבל מבית המשפט היתר המצאה הוא נדרש לצרף לבקשתו תצהיר המאמת את העובדות הרלבנטיות (ראו: תקנה 501 לתקנות) ועליו אף לשכנע את בית המשפט שראוי ליתן את ההיתר. נטל ההוכחה רובץ על המבקש מלכתחילה וכן בעת שמי שהומצאו לו כתבי בית דין על פי היתר המצאה מבקש את ביטולו של ההיתר. בשני המקרים על המבקש להראות כי התקיימו שני מרכיבים, שאלו הם: (א) על המבקש לבסס אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון", כאשר במקרה של ספק יפעל הדבר לטובת מי שמבקשים להכפיפו לשיפוט הישראלי. רמת הוכחה זו הינה נמוכה מרמת ההוכחה של "מאזן ההסתברות", הנדרשת לצורך זכיה בהליך אזרחי רגיל. (ב) על המבקש להראות כי עומדת לו גם עילה לגופו של ענין. בתהליך הבחינה של מרכיב זה – על בית המשפט לבדוק אם העניין אותו מעורר המבקש מעלה "שאלה רצינית שיש לדון בה". נטל זה הינו נמוך אפילו יותר מהנטל שנדרש ביחס להוכחת עילת ההמצאה, כאמור בס"ק (א) שלעיל, ומטרתה של בדיקה זו היא רק להבטיח כי התובענה המבוקשת איננה למעשה הליך סרק, או שהתובענה שאותה מבקשים להמציא איננה טורדנית גרידא. (ראו פירוט ביחס לשני המרכיבים הנ"ל – ובאשר להצדקתם – פיסקאות 9-7 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (כתוארו דאז) בענין אשבורן). לבסוף, גם אם נמצא שמתקיימים שני היסודות הנ"ל, רשאי בית המשפט לבחון האם בית המשפט הישראלי מהווה את הפורום הנאות לדיון בתובענה, וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות, ובין היתר בקשר של בעלי הדין ושל העניין, מושא התובענה, לכל אחד מהפורומים האפשריים (ראו עניין אשבורן פיסקה 18; עניין ברונשטיין פיסקה 34; רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פבל פרלמוטר (12.04.2012) (להלן – ענין רואים עולם). עתה משביארתי את הכללים לפיהם יש לבחון בדרך כלל אם להתיר להמציא של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט הישראלי, אפנה לבדוק באופן פרטני את יישומם של כללים אלו, באשר להמצאת הודעת צד שלישי אל מחוץ לתחום השיפוט נוכח הוראותיה של תקנה 500(10) לתקנות. היתר המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות בכלל ובהקשר להודעת צד שלישי בפרט 17. בענייננו עילת ההמצאה הרלבנטית לדיון היא זו המצויה בתקנה 500(10) לתקנות, אשר קובעת כך: "500. רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה: ... (10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". נבחן איפוא את שני המרכיבים אותם נדרש המבקש להוכיח על פי התקנה האמורה בכלל ובהקשר להודעת צד שלישי בפרט. (א) הוכחת עילת ההמצאה: כדי להוכיח את עצם התקיימותה של עילת ההמצאה על המבקש להראות (וזאת כאמור ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון"), כי בעל הדין הזר הינו בעל דין "דרוש" או "נכון" בתובענה. בפסיקה נקבע כי תנאי זה מתקיים במקרים בהם אם שני הצדדים היו יושבים בישראל היה ניתן לצרפם תחת אותה תובענה. מכאן כי במקרה של היתר להמצאת הודעה לצד שלישי על המבקש לעמוד במבחנים הקבועים בתקנה 216 לתקנות הנ"ל, אשר קובעת את התנאים בהם ניתן להגיש הודעת צד שלישי לאדם בישראל (ראו: רע"א 5150/02 ויינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 210 (2003); עניין ברונשטיין בפיסקה 31; ענין רואים עולם; גורן, בעמ' 455). בנוסף לפי התקנה על המבקש להראות כי התובענה הוגשה כהלכה בישראל (ראו בהקשר זה: ע"א 481/84 אטלנטיק, חברה לדיג וספנות בע"מ נ' Astilleros Y. Talleres Del Noroeste S.A., פ"ד מב(3) 102, 109-108 (1988); עניין ברונשטיין, בפיסקה 33). הערה: אין חולק כי תנאי אחרון זה מתקיים בענייננו. (ב) הוכחת עילה לגופו של ענין: כאמור בפיסקה 16 שלעיל, על המבקש להראות, כי גם לגופה – עילת התובענה מעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה". בענייננו, על המבקש להראות כי עולה "שאלה רצינית" ביחס לתובענה המותנית (היא ההודעה לצד שלישי) העומדת לנתבע כנגד בעל הדין הזר (השוו: סיליה וסרשטיין פסברג, משפט בין-לאומי פרטי, כרך ב', בעמ' 986 (2013)). אציין, כי בבחינה זו, יש להתחשב, בין היתר, גם באמור בכתב התביעה בתובענה העיקרית, אך אין בדבר זה כשלעצמו די כדי להתיר את ההמצאה (השוו: רע"א (י-ם) 21010-04-11 "מרומים" השקעות בע"מ נ' Excalibur Bagel & Bakery Equipment Inc (16.11.2011) בפיסקה 16, אשר כפופה לאמור שם בפיסקה 17). כאמור, גם לאחר שמצא בית המשפט כי התקיימו שני היסודות הנ"ל – על בית המשפט לבחון עדיין אם הפורום הנאות לדיון בתובענה הינו בית המשפט בישראל. ראו: ענין רואים עולם (יצוין כי על פי מכלול המרכיבים הנ"ל, נוהגים גם במשפט האנגלי ביחס להמצאת היתר ל"בעל דין דרוש או בעל דין נכון" – עיינו: AK Investment CJSC v Kyrgyz Mobil Tel Ltd [2011] UKPC 7, בפיסקה 72 (להלן: עניין AK Investment)). לאחר שפרסתי את המסגרת הנורמטיבית הכללית הנדרשת לדיון, אתמקד בסוגיה הפרטנית המתעוררת בגדרי הבקשה שלפנינו. 18. השאלה שניצבת לפתחנו בערעור זה, נוגעת למרכיב השני שהוצג לעיל – הוכחת העילה לגופו של עניין, וכן ביחס לנאותות הפורום. כאמור, יישום ההלכות הקיימות מלמד שהמבקש להמציא הודעת צד שלישי לבעל דין זר נדרש להוכיח כי מתעוררת ביחס לעילת התביעה העומדת בבסיס ההודעה "שאלה רצינית שיש לדון בה". מאחר והודעת צד שלישי היא תובענה המותנית בתובענה העיקרית, הרי שלעיתים כדי להרים נטל זה, המבקש יידרש להצביע אף על אלמנטים מסוימים הנטענים בבסיס התובענה העיקרית (וכך גם המקרה בענייננו). משכך המבקש נתון למעשה תחת ניגוד אינטרסים מובנה – מחד גיסא, עליו להגן על עצמו בפני התובענה העיקרית. מאידך גיסא, מצופה מן המבקש בהליך הנוגע להיתר ההמצאה להראות את דבר קיומה של "שאלה רצינית" ביחס להודעה לצד שלישי וממילא גם ביחס לנטען בתובענה העיקרית. 19. לאחר שהוצגו קרני הדילמה הנ"ל – הנני סבור כי על אף הקשיים ביישום הכללים וההלכות הקיימות גם במקרה הייחודי של הודעת צד שלישי, הרי שאין מנוס מהטלת הדרישה להוכחת התובענה המותנית, למצער ברמת הוכחה של "שאלה רצינית" – על המבקש העותר להמצאה מחוץ לתחום, הכל כפי שאפרט מיד בסמוך. 20. ראשית אבהיר כי העלאת טיעון חילופי עובדתי בהקשר של הודעת צד ג' היא מותרת ואיננה באה בגדר האיסור הקבוע בתקנה 72(ב) לתקנות, המונע העלאת טענות עובדתיות חלופיות וחל רק כנגד אותו בעל דין. ראו: ע"א 779/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ""ז (3), 156, 165 (1993). עם זאת המצאת תובענה לגורם זר המצוי מחוץ לתחום שיפוטה של מדינת ישראל כרוכה פעמים רבות בטרחה רבה, אשר נגרמת לגורם הזר, ואף עלולה להביא לפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי בין המדינות הרלבנטיות ובין הערכאות שבהן. בית משפט זה היה ער לקשיים אלו, ומשכך נהג במשנה זהירות בבואו להתיר המצאת תובענה לפי כל אחת מן העילות הקבועות בתקנה 500. כך, למשל, במקרים בהם מתעורר ספק באשר לאפשרות להתיר המצאה – קבע בית המשפט כי הספק יפעל לטובת הגורם הזר. השופט מ' לנדוי (כתארו אז) התייחס בעבר לסוגיה זו, בין השאר, בכותבו ב-ע"א 98/67 ליבהר נ' "גזית ושחם" חברה לבנין בע"מ פ"ד כא(2) 243 (1967) בעמ' 250 כדלקמן: "בדרך כלל צמוד שפוטם של בתי-משפט לשטח המדינה בה הם מכהנים וחריגת בית-משפט מתחומו הטריטוריאלי כרוכה בה סכנה של התנגשות סמכויות ופגיעה בנימוס הבין-לאומי. משום כך חייבת גישת בית-המשפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל ספק פועל לטובת תושב החוץ, כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ. ... ענין הזמנתו של בעל דין מחוץ לארץ להתייצב למשפט בפני בית-משפט בארץ הוא ענין הטעון בירור זהיר, כי אין זכות קנויה לתובע לחייב מי שאינו בתחום השיפוט של המדינה להתייצב בפני בית-משפט בארץ". ראו עוד בנושא זה – ענין רואים עולם; זוסמן, בעמ' 240-239; גורן, בעמ' 450. נוכח כל האמור, בבואנו להכריע בנטל הראייתי המוטל על המבקש להמציא הודעה לצד שלישי אל מחוץ לתחום שיפוטה של מדינת ישראל – לא די שנשים את ליבנו אל צרכיו של המבקש, אלא עלינו להתחשב גם באינטרסים של בעל הדין הזר, אשר כלל לא מצוי בארץ, ואשר מוטל עלינו שלא להטריחו ללא סיבה הראויה לשמה. 21. דומה איפוא, כי באיזון האינטרסים בין שני הצדדים: המבקש (אשר הוא הנתבע בתובענה העיקרית, המבקש להוציא הודעת צד שלישי) ובעל הדין הזר (הוא הנתבע בתובענה המותנית) – רמת ההוכחה הנדרשת של "שאלה רצינית שיש לדון בה" ביחס לעילת התובענה המותנית מאזנת אף כאן בצורה נכונה את הצורך להקל מחד גיסא על המבקש היתר המצאה לנסות ולרכז את כלל הטענות וההליכים תחת קורת גג אחת, יחד עם הרצון להגן על בעל הדין הזר מתביעה טורדנית או תביעת סרק מאידך גיסא, והכל תוך עמידה בכללי הנימוס הבינלאומי. למעשה בסיכומו של יום – נטל זה הוא קל יחסית (השוו: עניין אשבורן, בפיסקה 7; עיינו: עניין AK Investment, בפיסקאות 86-81). הנה כי כן אינני סבור שיש מקום להפחית עוד את הנטל הראייתי המוטל על המבקש, על פי הפרופוזיציה לה טענו המערערים פה, ובכך למעשה לוותר כליל על נטל זה, אף שהמבקש (הנתבע) מצוי בניגוד עניינים מובנה. בקובעי כן הנני נותן משמעות ראויה לשוני שבכל זאת קיים בין האמור בתקנה 216 לתקנות, ששם הוצאת הודעה לצד שלישי היא בגדר זכותו של הנתבע לבין האמור בתקנה 500 לתקנות, ששם אישור היתר ההמצאה הוא בשיקול-דעתו של בית המשפט (המחויב להתחשב, כאמור, בין השאר, בשלושה אלה: עילת ההמצאה, עילת התביעה המותנית וזהות הפורום הנאות). מן הכלל אל הפרט 22. עתה, לאחר שהגעתי למסקנה כי אף במקרים בהם מתבקש היתר המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות – על המבקש להוכיח כי קיימת עילת המצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון", וכי התובענה לגופה מעוררת, למצער, "שאלה רצינית שיש לדון בה" – שוב אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שבפנינו, שהוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. בית המשפט המחוזי הנכבד, אימץ את קביעותיה של הרשמת, אשר תוך בחינת מכלול החומר שהוגש לה, והעדויות ששמעה, קבעה כי: "המשיבים לא הניחו תשתית לכאורית, בודאי לא ראויה, לקיומו של כשל יצרני כלשהו ובהיעדר ראיות לכאוריות אלה לא שוכנעתי כי עומדת למשיבים (המערערים כאן – ח"מ) עילת תביעה רצינית נגד המבקשת לגופו של עניין". (ת"א (ת"א) 2533-07 Dri-Eaz Products, Inc נ' אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ בפיסקה 11 (11.3.2012)). (ההדגשה במקור – ח"מ). 23. לפכיך אפילו נניח שהמערערים הצביעו על עילת המצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון" – הם לא השכילו להראות בשלב זה כי "שאלה או פלוגתה בין הנתבע לבין הצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי (במשמעות תקנה 216 (3) לתקנות) וכי זו ניצבת ברמה של "שאלה רצינית שיש לדון בה" במסגרת התובענה שהוגשה בישראל כנגד המערערים. יתר על כן נוכח סוגיות "אחריות היצרן" על פי הדין האמריקאי (לרבות תקופת ההתיישנות החלה ומועד העלאתה לראשונה) – שאלות שבהן אני מציע שלא נקבע מסמרות כלשהן – דומה שאף הפורום הישראלי איננו "הפורום הנאות", ומכל מקום המערערים לא עמדו בנטל להוכיח אחרת. השוו: עניין רואים עולם. 24. העולה מכל המקובץ מלמד שאין מקום להתיר פה המצאת הודעת צד שלישי למשיבה, בכפוף לאמור להלן. קביעה זו כפופה להודעת המשיבה מתאריך 09.12.2013, אותה רשמנו בפנינו ועל פיה: "(א) המשיבה לא תטען כי החלטות בית המשפט בהליך זה יצרו השתק פלוגתא או השתק עילה ביחס לתביעה, אם תוגש, על ידי המערערים או מי מהם, כנגד המשיבה, במקום מושבה, שעילתה נובעת מאירוע השריפה הנזכר בסעיפים 14-13 לכתב התביעה שהוגש על ידי המשיבה 2 בת.א. (מחוזי תל-אביב) 2533/07 מדינת ישראל נ' אקולין טכנולוגיות בע"מ. לעניין זה, "החלטות בית המשפט בהליך זה" – החלטות בית המשפט המחוזי (רשם ושופט) בת.א. (מחוזי תל-אביב) 2533/07 הנ"ל, לרבות הודעות צד ג' ובקשות ביניים שהוגשו בגדרו וכן החלטות בית משפט זה ברע"א 7205/12. עם זאת, הקביעה כי המערערים אינם רשאים להמציא למשיבה כתבי בית דין שהוגשו בישראל וכי בתי המשפט בישראל נעדרים סמכות לדון במחלוקת, ככל שתיווצר, בין המערערים למשיבה, תהא סופית ומוחלטת והמערערים לא יהיו זכאים לפתוח נושא זה מחדש מכל סיבה שהיא. (ב) המשיבה מסכימה כי התקופה שבין יום הגשת כתב התביעה כנגד המערערים בת.א. (מחוזי תל-אביב) 2533/07 הנ"ל ועד ליום מתן פסק דין כנגד המערערים או מי מהם (לרבות פסק דין בפשרה), לא תמנה במניין תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לעילות תביעה, ככל שעומדות כאלה, למערערים או מי מהם, כנגד המשיבה. יחד עם זאת, ככל שנוצר מחסום התיישנות לפני יום הגשת התביעה כנגד המערערים, מחסום זה לא יתבטל." נוסף על ההצהרה הנ"ל, המחייבת, כמובן, את המשיבה, הרי שבשים לב לסיכון שנטלה על עצמה המשיבה בכך שביקשה שלא ליטול חלק בהליכים המתקיימים בישראל – ברור הדבר כי זכויות הצדדים תהיינה שמורות להם לגבי כל פסק דין שינתן בתובענה, ככל שיינתן, ואשר מכוחו, או בעקבותיו תתבע המשיבה בחו"ל. סוף דבר 25. לסיכום: אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את בקשת רשות הערעור, אך יחד עם זאת לדחות את הערעור לגופו, בכפוף לאמור בפיסקה 24 שלעיל. עוד אציע כי המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל (בדימ'): אני מסכימה עם חברי השופט ח' מלצר כי בנסיבות העניין יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולאחר בדיקה ושקילה לדחות את הערעור לגופו על פי עיקרי טעמיו. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏ט"ז באלול התשע"ד (‏11.9.2014). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12072050_K08.doc אכ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il