מר סאיד חלאילה נ. עפו ג'חוש

פסק-דין בתיק ע"א 7202/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7202/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מר סאיד חלאילה נ ג ד המשיבים: 1. עפו ג'חוש 2. אפסוס פסיכומטרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.7.2012 בת"א 666/07 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' עיילבוני תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשע"ד (22.9.2014) בשם המערער: עו"ד מרדכי נבון בשם המשיבים: עו"ד ערן פרזנטי פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני) בת"א 666/07 מיום 2.7.2012. רקע עובדתי 1. המשיבה 2, חברת אפסוס פסיכומטרי בע"מ (להלן: החברה), עוסקת בהעברת קורסי הכנה לבחינה הפסיכומטרית למגזר הערבי ובמכירת חומרי לימוד לקראת הבחינה הפסיכומטרית בשפה הערבית. ביום 13.12.2004 נרשמה החברה ברשם החברות על-ידי המשיב 1, מר עפו ג'חוש (להלן: המשיב), והלה נרשם כבעל המניות העיקרי בה וכמנהלה היחיד. בתקופה שבה הוקמה החברה על ידי המשיב היה המערער סטודנט לרפואה ואין מחלוקת כי כבר אז הוא היה מעורב בפעילות החברה, לרבות בכתיבה, בחיבור, בתיקון ובעריכה של חומרי הלימוד שמכרה. עוד אין מחלוקת כי בגין פעולותיו אלה קיבל המערער מן החברה סכומי כסף מסוימים, אם כי הצדדים חלוקים בשאלה מהם הסכומים המדויקים ששולמו לו. 2. המערער סבור כי על המשיב לשלם לו סכומי כסף נוספים המגיעים לו, לטענתו, בהיותו שותף בחברה. לטענת המערער, כבר בתחילת שנת 2004 שוחח המשיב איתו ועם אביו על הרעיון להקים את החברה ומאותה העת הוא נעשה פעיל בה ונוצרה ביניהם שותפות. המשיב מצדו אינו רואה במערער שותף והוא אף סירב להעביר לו תשלומים נוספים על אלה ששולמו לו, בגין פעילותו בחברה. משכך, הגיש המערער בשנת 2007 תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד המשיב ונגד החברה בה עתר לסעד הצהרתי לפיו בינו ובין המשיב מתקיימים יחסי שותפות וכן עתר לסעדים כספיים בגין שותפות זו, ובהם: 60% מהכנסות החברה, תמורה בגין השקעותיו בחברה על-פי קריטריונים של "שכר ראוי" וכן פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בחומר הלימוד שחיבר. בתגובתם, טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. לטענתם בין המערער ובין החברה התקיימו יחסי עובד-מעביד ועל כן, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה. 3. ביום 17.11.2011 דחה בית המשפט המחוזי את טענת הסף של המשיבים בעניין הסמכות העניינית (להלן: החלטת הביניים). בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שהנטל להוכיח את דבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין החברה למערער מוטל על המשיבים ועל כך שהמבחן המקובל בפסיקה לבחינת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא "מבחן ההשתלבות". בהקשר זה סבר בית המשפט כי מכלול הנסיבות אינו מצביע על התקיימות יחסי עובד-מעביד בין הצדדים בהדגישו כי לא נחתם ביניהם הסכם להגדרת חלקו ותפקידו של המערער בחברה; לא הוסדרו תנאי עבודתו של המערער, לרבות שכרו; לא ניתנו למערער תשלומי שכר בגין עבודתו; אופי העבודה של המערער לימד אף הוא על "עצמאותו" - המערער עבד מביתו, באמצעות מחשבו הפרטי, בשעות לא שגרתיות וללא הנחיה בדבר תוכן העבודה והיקפה; לא נוהל מעקב אחר שעות עבודתו של המערער וכן אחר היעדרויותיו; והמערער לא הוצג כעובד החברה. נוכח נתונים אלה קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים לא הוכיחו קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ועל כן הוסיף וקבע כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בתביעה. 4. למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך הדיון בפני בית המשפט קמא התקבלה ראיה נוספת הנוגעת לשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד והיא - דו"ח תקופות דיווח ושמות מעסיקים מן המוסד לביטוח לאומי בעניינו של המערער, אשר בו רשומה החברה כמעסיקתו בחודשים 1-11/2005, 1-4/2006, 6-11/2006 ו-1/2007 (להלן: הראיה החדשה). אך כפי שיפורט להלן, בית המשפט המחוזי לא ראה לשנות מהחלטת הביניים גם בהינתן הראיה החדשה ולאחר שהושלמה שמיעת הראיות והוגשו הסיכומים, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בתביעה לגופה. פסק דין זה הוא נושא הערעור שבפנינו. פסק דינו של בית המשפט קמא 5. בפתח פסק דינו דחה בית המשפט קמא את טענת המשיבים כי יש בראיה החדשה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע בהחלטת הביניים בנוגע לסמכות העניינית, וזאת מן הטעם שהמשיבים לא הגישו ראיה זו במועד, היינו בדיון המקדמי אשר נגע לשאלת הסמכות העניינית, וכן לא הציגו כל סיבה לאי-הגשתה במועד זה. לגופו של עניין, דחה עם זאת בית המשפט קמא את גירסת המערער וקבע כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי שותפות. בית המשפט עמד על הנסיבות האופפות את המקרה דנן וציין כי לא נחתם בין הצדדים חוזה שותפות; המשיב נרשם כבעל מניות עיקרי בחברה וכמנהלה היחיד; לא הוצגה כל ראיה המוכיחה את טענת המערער כי המשיב פנה אליו כדי להקים יחד את החברה; הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף ולא נשאו יחד בהוצאות החברה; המערער לא היה צד להליכים מול רשויות המס, מול הבנקים ומול עובדי החברה; המשיב ניהל את העסק לבדו והמערער לא היה מעורב כלל בניהולו; והמערער אף לא הוצג בפני צדדים שלישיים כשותף בעסק. בהינתן כל אלה, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהתקיימו יחסי שותפות בין הצדדים כמשמעם בפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות). בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת המערער לפיה קיומם של יחסי שותפות עולה מכך שהמשיב הציע לשלם לו סך של 250,000 ש"ח בגין זכויותיו בחברה לאחר שהחלה ההתדיינות בתביעה נושא הערעור דנן, הן מן הטעם שהמשיב הכחיש את הדבר ואף המערער ציין שהסכום האמור הוצע לו, בין היתר, תמורת המשך עבודה בחברה, והן מן הטעם שאפילו ניתנה הצעה כזו, אין בה כדי ללמד על קיומם של יחסי שותפות. עוד נדחו טענות המערער בנוגע לשיחה מוקלטת שהתקיימה בינו ובין המשיב. בית המשפט קבע כי בשיחה האמורה הודה אמנם המשיב בכך שהמערער לא קיבל את כל התמורה שמגיעה לו עבור פעילותו בחברה, אולם הוא קבע כי רב המרחק בין הכרה בקיומו של חוב בגין תרומת המערער לחברה ובין הכרה בחוב מתוך רווחי החברה כשותף, כטענת המערער. בהקשר זה קבע בית המשפט כי מן השיחה האמורה עולה רצונו של המשיב להפיס את דעתו של המערער ומשכך, נקבע כי יש ליתן לה את המשקל המתחייב מתוך נסיבות קיומה. אשר להיקף הנזק הנטען על-ידי המערער, קבע בית המשפט כי משלא הוכחו יחסי שותפות יש לסווג את המערער כנותן שירותים לחברה וככזה הוא זכאי לתבוע את המשיבים מכוח דיני החוזים ועליו להוכיח את רכיבי הנזק. בעניין זה, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המערער להוכיח את היקף העבודה המדויק שביצע, את חלקו ביצירת החומר הלימודי ובפיתוחו וכן את משמעות הפיתוח והעבודה שהשקיע מבחינה כספית. בתוך כך, נקבע כי המערער לא הביא כל ראיה באשר להיקף השעות שהשקיע בעבודה עבור החברה, או באשר לחלקו ביצירת חומרי הלימוד ופיתוחם, וכן באשר לתמורה שקיבל בפועל לעומת התמורה שהיה אמור לקבל. מטעמים אלה כולם, נדחתה תביעתו של המערער תוך חיובו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 20,000 ש"ח. טענות הצדדים 6. המערער טוען כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא. ראשית, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא התקיימו יחסי שותפות בינו ובין המשיב ובהקשר זה הוא סבור כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לתצהיר שהגיש וכן לתצהירו של אביו, אשר תיארו את נסיבות הקמת החברה. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא התעלם מכך שהמשיב עצמו הודה בקיומו של מיזם משותף בין הצדדים ועוד הוא טוען כי התקיימה בינו ובין המשיב פגישה לאחר שהוגשה התביעה נושא הערעור דנן, בה הציע לו המשיב סכום של 250,000 ש"ח לסילוק תביעותיו והדבר מוכיח לשיטתו כי המשיב הכיר בקיומו של חוב כלפיו. המערער טוען עוד כי במהלך שיחה שניהלו אשר תמלילה צורף לכתב התביעה, הודה המשיב כי למערער מגיעים כספים נוספים בגין פעילותו בחברה וכן הוא מציין כי הציג תחשיבים שונים בפני בית המשפט קמא המוכיחים את היקף פעילותו במסגרת החברה וכן את היקף פעילותה של החברה. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא התעלם מן הנסיבות המוכיחות כי בין הצדדים התנהלו יחסי שותפות ובהן העובדה כי במועד שבו החל לעבוד עם המשיב חיפש הלה שותפים למיזם עסקי וכן העובדה כי השקיע בחברה בשנת 2004 מכיסו וכי היה עצמאי בעבודתו. המערער סבור בהקשר זה כי אין צורך בהסכם שותפות כתוב וכי די בהסכם מכללא כדי להוכיח שנוצרו יחסי שותפות בין המשיב ובינו. שנית, טוען המערער כי הוא זכאי לסעד כספי בכל הנוגע לחלקו בהכנסות מהקורסים שהעבירה החברה וממכירת "ערכות הקורס". לטענת המערער, בשיחה המוקלטת בין המשיב ובינו הוא העריך את חלקו בחומר הלימוד שחיברה החברה בכ-60% והמשיב לא כפר בכך ועוד הוא טוען כי בתצהירו של אביו מופיעים נתונים באשר להכנסות החברה ולרווחיה ממכירת ערכות הקורס אשר נמסרו על-ידי המשיב עצמו. בהתבסס על נתונים אלה, כך טוען המערער, היה על בית המשפט קמא להעניק לו פיצוי בהתחשב בחלקו בחברה. לחלופין, טוען המערער כי הוא זכאי לשכר ראוי או לשכר כ"נותן שירותים" בגין פעילותו בחברה והוא מציין כי בתצהירו הוא אמד את השקעותיו בעסק בממוצע של 10 שעות ביום במשך כ-3 שנים ובהסתמך על השכר הממוצע במשק, עולה כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 450,000 ש"ח, לכל הפחות. 7. המשיבים מצידם עותרים לדחיית הערעור. הם שבים וטוענים כי גישתם לאורך כל הדיון הייתה ונותרה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד ועל כן ממילא אין בסיס ליחסי השותפות שטען להם המערער. מכל מקום, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, המערער לא הניח כל ראיה להוכחת יחסי השותפות שלהם טען והם מדגישים כי המערער מעולם לא הוצג על-ידי המשיב כשותפו, הוא לא השתתף בהפסדי החברה, הוא לא היה שותף בהחזקה של נכסי החברה או בחשבון הבנק שלה ולא היה מעורב בניהולה. עוד טוענים המשיבים כי משיחת הטלפון בין המשיב למערער לא עולה כל ממצא המוכיח את טענת המערער באשר לאחוז השתתפותו בחיבור החומרים, כי המערער לא הוכיח שהמשיב פנה אליו בהצעה להקים עסק משותף, כי גם מעדותו של אבי המערער לא ניתן ללמוד דבר על יחסי השותפות, שהיו בין הצדדים כביכול וכי לא הייתה כל הצעה מטעם המשיבים לשלם למערער 250,000 ש"ח עבור העבודה שביצע כביכול. לבסוף טוענים המשיבים כי המערער לא הוכיח מה היקף העבודה שביצע בחברה, לבד מהדרישה הבלתי מבוססת לקבלת 60% או מחצית מן החברה, וזאת ללא כל בדל של ראיה בנדון. מטעמים אלה כולם, טוענים המשיבים כאמור כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות. דיון והכרעה 8. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. מהלך כזה שמור למקרים חריגים בלבד וכלל אי-ההתערבות נכון ביתר שאת מקום בו ממצאי העובדה נקבעו על סמך התרשמות בלתי אמצעית מהעדים (ראו: ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (6.5.2009); ע"א 1262/09 אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 6 (9.6.2009); ע"א 4755/07 א.מ.י. תלפיות בע"מ נ' עיריית חיפה, פס' 6 (6.7.2009)). בערעור דנן, ראה המערער לתקוף את ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, בין היתר, בהתבסס על התרשמות בלתי אמצעית מעדותו ומעדות אביו ואחיו והוא חוזר, למעשה, על הטענות שהעלה בערכאה קמא אשר נדחו רובן ככולן, מבלי שהוצג על ידו כל טעם מבורר המצדיק התערבות בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא וקביעת תוצאה שונה מזו שאליה הגיע. 9. הלכה פסוקה היא כי כדי להוכיח קיומם של יחסי שותפות, כמשמעם בפקודת השותפויות, על הטוען לשותפות להראות כי מהתנהגותם החיצונית של הצדדים נלמדת כוונה להיות שותפים. כך, לדוגמה, על הטוען לשותפות להראות כי הצדדים הוצגו לציבור הרחב כשותפים, כי השתתפו בניהול העסק, כי השתתפו בחזקה של נכסי העסק וכן כי השתתפו ברווחי העסק ובהפסדיו (ראו סעיף 2 לפקודת השותפויות וכן ראו ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, פס' 11 (31.12.1989); רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן, פס' ו' (21.8.2006)). בענייננו קבע בית המשפט המחוזי, ובדין קבע, כי המערער לא הוכיח אף לא אחד מיסודות אלה ועל כן לא עמד בנטל להראות כי התקיימה בין המשיב ובינו שותפות. המערער לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענותיו זולת עדויות אביו ואחיו, אולם עדויות אלה אין בהן כדי לתמוך בטענותיו לעניין קיומם של יחסי שותפות. ניהול העסק במתכונת של חברה אשר בה המשיב הוא בעל המניות העיקרי ומנהלה היחיד, נוגד אף הוא, בהעדר הסבר כלשהו, את טענת השותפות הנטענת. משכך, עומדת בעינה המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה מחומר הראיות לא עולה כי הצדדים התכוונו להיות שותפים בחברה. המערער למרות טענתו כי הוא היה שותף לייזומה, לא ביקש, ולמצער - לא הוכיח כי ביקש להירשם כבעל מניות או כנושא משרה בחברה וכן לא הוכיח כי היה מעורב בניהולה, כי ביצע בה השקעה הונית כלשהי או כי העמיד ערבויות כלשהן לצורך פעילותה השוטפת. 10. המערער ממקד את טיעוניו בשתי ראיות אשר לשיטתו מוכיחות את טענותיו לעניין קיומה של שותפות: הראיה הראשונה היא שיחת הטלפון שהתנהלה בינו ובין המשיב והראיה השנייה היא העובדה שהמשיב הציע לו סך של 250,000 ש"ח בגין חלקו וזכויותיו בחברה. אשר לטענה הראשונה, עיון בתמליל השיחה מלמד כי בשום שלב במהלכה לא אמר המשיב כי המערער הוא שותפו בחברה וגם אם אניח לטובת המערער כי מתמליל השיחה עולה שהמשיב מכיר בקיומו של חוב כלשהו כלפי המערער בגין תרומתו לחברה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי רב המרחק בין הכרה בקיומו של חוב להוכחת טענת שותפות. זאת ועוד - במהלך השיחה בין הצדדים המערער העריך את היקף עבודתו ותרומתו לחברה ב- 70%-65% והמשיב מיהר להבהיר לו כי הוא מגזים והוא, מצדו, סרב להעריך את היקף תרומתו של המערער לחברה. זאת בניגוד לטענת המערער כי במהלך אותה שיחה הכיר בו המשיב כשותף. אשר לטענה השנייה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי המשיב מכחיש מכל וכל כי הציע למערער את הסכום הנטען ואף אם אניח לטובת המערער כי הוצעה לו לאחר הגשת התביעה הצעה כספית כלשהי כנגד משיכת התביעה שהגיש, משבחר המערער להמשיך ולנהל את התביעה הוא נטל את הסיכון כי תביעתו תידחה וההצעה שהוצעה לו בעבר אינה מעלה ואינה מורידה. 11. בשולי הדברים אציין כי קביעותיו הנוספות של בית המשפט קמא לפיהן לא התקיימו בין המערער והחברה יחסי עובד-מעביד אלא יחסים חוזיים במסגרתם סיפק המערער שירותים לחברה, אינן נקיות מספקות וביתר שאת נוכח הראיה החדשה שהובאה בפניו. עם זאת, בהינתן העובדה כי סוגיה זו לא עלתה לדיון בפנינו ובהתחשב בשלב הערעור שבו אנו מצויים, לא ראיתי מקום להידרש אליה (ראו והשוו: רע"א 2750/11 באיבסקי נ' י.ע.ש.ב.ד. בע"מ, פס' 6 והאסמכתאות שם (15.5.2011)). מכל מקום, בין שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ובין שהתקיימו ביניהם יחסים חוזיים של נותן שירות ומקבל שירות, כפי שקבע בית המשפט קמא, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט לפיה לא הוכיח המערער מהו חוב השכר המגיע לו מאת החברה בגין עבודתו. המערער מפנה בעניין זה אל הערכת השעות שהציג לעניין היקף העבודה שביצע ואת הפיצוי המגיע לו בשל כך המסתכם לשיטתו בסכום העולה על 450,000 ש"ח. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הערכת השעות בה נקב המערער נטענה בעלמא, היא אינה מבוססת על ראיה ממשית ומפורטת כלשהי, דוגמת דו"ח פירוט שעות, ומשכך בצדק לא ראה בית המשפט קמא מקום לבסס עליה מסקנה כלשהי. 12. מטעמים אלה כולם, אציע לחבריי לדחות את הערעור. אך בנסיבות העניין משהמשיב לא כפר בקיומו של חוב כלשהו, שלא הוכח, אציע כי לא ייעשה צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: חוות דעתה של חברתי השופטת חיות מקובלת עלי. צר לי שהגישור לא עלה יפה, נוכח – כפי שציינה חברתי – אי כפירתו של המשיב בקיומו של חוב, אף שזה לא הוכח לאשורו. ואולם, משלא הושגה הסכמה נקב הדין את ההר. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ה (4.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12072020_V08.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il