דקלה בראל נ. קבוץ שדות ים

פסק-דין בתיק ע"א 7200/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7200/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: דקלה בראל נ ג ד המשיב: קיבוץ שדות ים אגודה שיתופית חקלאית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 34743-03-12 שניתן ביום 26.13.2016 על ידי כב' השופט ד"ר עדי זרנקין תאריך הישיבה: ז' בכסלו התשע"ו (19.11.15) בשם המערערת: עו"ד יהודה ימין; עו"ד אורן ענבר בשם המשיב: עו"ד מרדכי סטורזי פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 26.8.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 34743-03-12 (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין), בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיב (להלן: הקיבוץ), בה עתרה לחייב את הקיבוץ לקבלה כחברת קיבוץ או לחלופין כתלוית חבר קיבוץ. רקע 1. ממסכת העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, עולה כי המערערת, ילידת 1967, נולדה וגדלה בקיבוץ שדות-ים. בהיותה בת שנתיים, קיבלה המערערת מינון יתר של ברזל, וכתוצאה מכך נגרם לה שיתוק חלקי. המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותה של המערערת בשיעור של 100 אחוזים ובאובדן כושר עבודתה בשיעור של 100 אחוזים. בשנת 1985 התגרשו הוריה של המערערת, ובעקבות זאת עברה אמה (להלן: האם) להתגורר בעיר חדרה. אביה של המערערת (להלן: האב) ממשיך להתגורר בקיבוץ במעמד חבר קיבוץ, כמו גם שני אחיה, ילידי 1970 ו-1978, המתגוררים בקיבוץ יחד עם משפחותיהם. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1990 נישאה המערערת, ובן זוגה (להלן: הבעל), הסובל אף הוא ממוגבלויות שונות, לא היה עובר לנישואין תושב הקיבוץ או חבר בו. בשנת 1993 נולדה לזוג ילדה (להלן: הבת). לאחר הנישואין העמיד הקיבוץ לרשות המערערת, בעלה ובתה, בית מגורים המותאם לצרכיה של המערערת, ואף העסיק את המערערת בעבודה מותאמת ליכולותיה הפיזיות. בשנת 1999, לרקע יחסים מתוחים בין המערערת לבין חברים בקיבוץ, פנתה המערערת לאמה בבקשת עזרה, ובהמשך לכך העתיקה מגוריה, יחד עם הבעל והבת, לביתם של האם ובן-זוגה בחדרה, שם הם מתגוררים עד היום. 2. במסגרת הליכים משפטיים קודמים להליך דנא, שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 1660/01), החלה המערערת, יחד עם הוריה, בהליך גישור מול הקיבוץ. במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים להסכמה בעניין מגוריה של המערערת ומימון צרכי מחייתה, וביום 20.2.2002 הושג הסכם גישור המסדיר סוגיות אלה (להלן: ההסכם). על ההסכם חתומים הקיבוץ, המערערת, האב, האם והמגשרים. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי המערערת ומשפחתה יתגוררו בקרבה למקום מגוריה של האם, אשר תלווה את המערערת ומשפחתה ותדאג לצרכיהם, כפי שיידרש. כן הוסכם כי ליווי האם "שקול כנגד תשלומים" חודשיים שהקיבוץ והאב ישלמו למערערת, ביחד ולחוד, בסך של 4,000 ש"ח לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם ביום 16.1.2002. במסגרת ההסכם, התחייב הקיבוץ לשלם למערערת את הסכום האמור עד הגיעה לגיל 65. לבסוף, נקבע כי ההסכם מביא לסיומו כל סכסוך התלוי ועומד בין הקיבוץ לבין המערערת, ואף צד לא יעמוד על כל טענה כלפי משנהו. 3. ביום 6.3.2002 ניתן להסכם תוקף של פסק דין במסגרת ישיבה שנערכה בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ז' (קאודרס) בנר), בה נכחו נציג הקיבוץ והאב בלבד. במהלך ישיבה זו שוחחה שופטת בית המשפט לענייני משפחה עם המערערת ועם האם טלפונית על-מנת לוודא כי השתיים הבינו את תוכן ההסכם, וכי חתימותיהן על ההסכם נעשו מרצונן החופשי. יובהר, כי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, מהמערערת ומהאם נבצר להגיע לדיון מחמת נכותה של המערערת, ולכן נערכה עמן שיחה טלפונית כתחליף לנוכחותן. בית משפט קמא קבע, כי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בשיחת הטלפון הצהירו המערערת והאם כי הבינו את ההסכם ושהוא נחתם ללא לחץ וללא כפייה. כאמור לעיל, המערערת והאם היו חתומות על ההסכם. יודגש, כי אין מדובר בהסכם לגביו קיימת הוראת חיקוק המחייבת את אישורו של בית המשפט להסכם, ודי במתן תוקף של פסק דין להסכם מעין זה, מהלך שאינו מחייב בהכרח נוכחות הצדדים להסכם בפני בית המשפט, ולא קבועות לגביו הוראות שיש לקיימן עובר למתן תוקף של פסק דין להסכם, כגון שמדובר בהסכם בעניינם של קטינים או הסכם ממון. אגב, כאשר עסקינן ב"תובענה לאישור הסכם" (דהיינו שההליך כולו מוגש אך לצורך אישור הסכם בענייני משפחה ולא מדובר בהתדיינות "ממש") ונבצר מאחד הצדדים להתייצב בבית המשפט, מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לערוך בירור לגבי הסכמת הצדדים וכו' גם בדרך חלופית (סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 ותקנה 258כו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). קל וחומר שכך הוא כשאין חובת אישור ודי במתן תוקף של פסק דין להסכמות, כבענייננו. 4. במשך 11 השנים הבאות, מיום שניתן להסכם תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, התשלומים, שנכון להיום עומדים על כ-5,000 ש"ח לחודש, הועברו והתקבלו בהתאם לאמור בהסכם, והמערערת התגוררה בבית אמה בחדרה. במקביל, משנת 2006 החלה המערערת, לטענתה, במהלך של פניות לקיבוץ במטרה לשוב אליו במעמד חברה או במעמד תלוית חבר, בטענה, כי בהתאם לתקנון הקיבוץ מחויב הקיבוץ לספק לחבריו, ולתלויים בהם, את כל צרכיהם, ובהם – צרכים כלכליים, חברתיים, חינוכיים, תרבותיים, אישיים ובריאותיים. עוד נטען, כי ביום 12.12.2011 שלח הקיבוץ לאם מכתב תגובה לבקשות המערערת, בו צוין כי הקיבוץ יבחן את טענות האם באשר לזכותה של המערערת לחזור לקיבוץ. ביום 21.12.2011 שלח הקיבוץ מכתב נוסף בו צוין, כי מאחר שמזכירות הקיבוץ מחויבת להסכם בין המערערת לבין הקיבוץ, אין באפשרות המערערת לחזור להתגורר בקיבוץ. בעקבות התכתבות זו, ביום 20.3.2012 הגישה המערערת תביעה לבית משפט קמא להחזירה לקיבוץ במעמד חברה, ולחלופין במעמד תלוית חבר קיבוץ. על פסק הדין שניתן בתביעה זו הוגש הערעור דנא. ההליך בבית משפט קמא 5. במסגרת תביעתה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, עתרה המערערת לשוב לקיבוץ במעמד חברה, או לחלופין במעמד תלוית חבר, וזאת בהיותה בת של חבר קיבוץ, וכן נוכח צרכיה המיוחדים. עוד נטען, כי נוכח שיעור נכותה הגבוה של המערערת, מוטלת על הקיבוץ חובה לספק למערערת מענה הולם לצרכיה, וזאת מכוח חובות הקיבוץ כפי שהן מוסדרות בתקנות האגודה של קיבוץ שדות-ים (להלן: התקנון), וכן מכוח חובתו של הקיבוץ לנהוג מתוך ערבות הדדית ושוויון בתור "קיבוץ מתחדש". יתר על כן, המערערת טענה כי סירובו של הקיבוץ לקבל אותה חזרה מהווה אפליה אסורה ופגיעה בכבודה, מאחר ששני אחיה התקבלו כחברים בקיבוץ לאחר שכל אחד מהם התגורר פרק זמן משמעותי מחוצה לו. מכל מקום, נטען כי העדר התייחסות של הקיבוץ לצרכיה של המערערת הנובעים ממוגבלויותיה, יחד עם התעלמות הקיבוץ מהבקשות החוזרות שלה ושל האב לקבל מעמד של חברת קיבוץ, עולים לכדי פגיעה בכבודה. הקיבוץ מצדו טען, ראשית, להתיישנות תביעת המערערת לשוב לקיבוץ, וזאת מאחר שהעילה לתביעה נוצרה עוד ביום 14.2.1993, עת העלתה המערערת לראשונה את רצונה להתקבל כחברה בקיבוץ. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית-דין, שכן ההסכם מבטא את הסכמתם המפורשת של הצדדים לכך שהמערערת תתגורר מחוץ לקיבוץ, והקיבוץ יישא בהוצאותיה כמפורט בהסכם. לגישתו של הקיבוץ, משמעותו של ההסכם היא שהמערערת ויתרה על כל טענה נגד הקיבוץ, ובכלל זה על האפשרות לחזור להתגורר בקיבוץ, בכל מעמד. הקיבוץ הדגיש כי הצדדים התנהלו ביחסים ביניהם על-פי הוראות ההסכם במשך למעלה מעשור, ובמהלך השנים שחלפו שולמו למערערת כ-700,000 ש"ח. עוד נטען, בין היתר, כי לא מוטלות על הקיבוץ חובות כלפי בעלי צרכים מיוחדים מכוח הנחיות רשם האגודות השיתופיות החלות על "קיבוץ מתחדש", וזאת מכיוון שהקיבוץ כלל אינו מוגדר כ"קיבוץ מתחדש". בהקשר זה, הכחיש הקיבוץ כל טענה מפי המערערת כלפי העדר התייחסות הקיבוץ לנכותה ואי-מתן מענה לצריכה המיוחדים. בכתב התשובה, טענה המערערת כי טענותיה לא התיישנו, שכן עילת התביעה נולדה ביום 12.12.2011, עת מסר הקיבוץ למערערת כי יבחן את בקשתה לשוב לקיבוץ, ולא במסגרת מכתב המערערת לקיבוץ מיום 14.2.1993, שעסק בעניין קבלת דירה ועבודה מותאמת למוגבלויותיה, ושנשלח כאשר המערערת עוד התגוררה בקיבוץ. עוד נטען, בין היתר, כי ההסכם מתייחס לכלכלת המערערת במהלך התקופה שהיא מתגוררת בקרבת האם בלבד, ולא נכלל בהסכם כל הסדר באשר להוצאת המערערת מהקיבוץ. בהקשר זה נטען, כי ככל שמשמעות ההסכם הייתה שהמערערת לא תשוב לקיבוץ, היה על הקיבוץ לציין זאת באופן מפורש. יודגש כבר עתה כי המערערת לא טענה בכתבי הטענות מטעמה כל טענה כנגד תוקף ההסכם, פגם בכריתתו, הפרתו וכו'. עם זאת, נראה כי במהלך הדיון בתובענה הועלו טענות גם בעניינים אלה וחלק משמעותי של פסק הדין עוסק בהן. 6. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את טענות המערערת, בהטילו ספק בגרסאותיהן של המערערת ושל אמה. יצוין כי בית המשפט המחוזי ביסס את פסק הדין על הדברים שנאמרו במסגרת העדויות של המערערת ושל האם באשר לפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, ובהם – חתימת ההסכם על-ידי האם בשמה של המערערת כאשר המערערת עצמה כלל לא חתומה עליו, וכריתת ההסכם כאשר לא ניתן למערערת באף שלב כל הסבר ביחס למשמעויותיו המשפטיות. בית משפט קמא קבע, כי ההסכם נכרת מרצונן החופשי של המערערת ושל האם, אשר הבינו את משמעויותיו המשפטיות. הובהר, כי במסגרת ההליך קמא המערערת העידה שהיא אינה זוכרת אם היא עצמה חתמה על ההסכם, אך ככל שהאם חתמה בשמה, היא עשתה זאת ברשותה ובאישורה של המערערת. כמו כן, בית משפט קמא לא מצא בסיס לדברים שנאמרו על-ידי האם במסגרת עדותה, כי נציגי הקיבוץ הבטיחו למערערת שתעמוד לרשותה האפשרות לחזור לקיבוץ בעתיד. בית המשפט הוסיף, כי המערערת לא הצביעה על עילה מכוחה ניתן לבטל את ההסכם, או על עילה מכוחה ניתן לכפות על הקיבוץ לקבל את המערערת, במעמד זה או אחר. בהמשך לקביעה בדבר תוקפו המחייב של ההסכם, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת קשורה בהוראות ההסכם ואין היא יכולה "לשנות את טעמה" ולבקש לחייב את הקיבוץ לקבלה כחברה בו. נראה כי ביסוד קביעה זו עומדת ההנחה שהוראות ההסכם מהוות הסדר ממצה של מערכת היחסים שבין הצדדים, אשר בגדרו הוסכם על מגורי המערערת מחוץ לקיבוץ וזכאותה לתשלום המוסכם מצד הקיבוץ. הערעור 7. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנא. המערערת חוזרת על הטענה, שכאמור כלל לא נזכרה בכתבי הטענות שהגישה לבית המשפט המחוזי, כי ההסכם בר ביטול, וזאת בשל מספר טעמים. ראשית, נטען כי ההסכם מעולם לא נחתם על-ידי המערערת, אלא נחתם בשמה על-ידי האם. המערערת מציינת כי עורך-הדין שייצג את האם בתקופה הרלוונטית הודיע כי אינו מוכן לתת יד לחתימה על ההסכם בשל היותו "מקפח וחד-צדדי". על כן, המערערת, לשיטתה, לא הייתה מיוצגת בעת החתימה על ההסכם, ואף לא הייתה מודעת לתוכנו של ההסכם ולהוראותיו. בא-כוח המערערת מוסיף כי יכולותיה הקוגניטיביות המופחתות הקשו על המערערת להבין את הכתוב בהסכם ואת משמעויותיו. עוד נטען כי נפל פגם בתוכן ההסכם עצמו, שכן הסכומים שנקבעו לתשלום למערערת אינם מספקים את צרכיה. לגישתה של המערערת, הסכום שנקבע לתשלום מדי חודש, העומד על כ-5,000 ש"ח נכון לעת הזו, אינו מכסה את הוצאותיה החודשיות, המגיעות לכדי 30,000 ש"ח, נוכח צרכיה הרבים הנובעים מנכותה, ובכללם שכר עבור מטפל צמוד למשך כל שעות היממה. כמו כן, צוין כי דירת האם כלל אינה מונגשת למערערת, המתניידת בעזרת כיסא גלגלים ממונע. עוד נטען כי נפל פגם בכך שההסכם אינו מכיל כל פתרון לצרכי מחייתה של המערערת לאחר הגיעה לגיל 65. המערערת טוענת כי מדובר בהסכם תחום בזמן, ועל-כן שגה בית משפט קמא בקבעו כי מדובר בהסכם סופי שמביא לסיומה של כל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, והחוסם בפני המערערת את האפשרות לשוב לקיבוץ, הן במעמד חברה והן במעמד תלוית חבר קיבוץ. זאת ועוד, ההסכם נחתם, לטענת המערערת, בהנחה כי מדובר בהסכם לכלכלתה ככל שהיא תתגורר מחוץ לקיבוץ, ללא כל תנאי של ויתור על אפשרות לשוב אליו בעתיד. בהקשר זה, מציינת המערערת כי נציגי הקיבוץ הבטיחו לאם כי המערערת תוכל לשוב לקיבוץ בכל שלב, במידה שתרצה בכך, וזאת כפי שעולה מעדויות האם בהליכים בבית משפט קמא. בסיכומיה, מוסיפה המערערת וטוענת כי חברותה בקיבוץ לא נסתיימה בהתאם להוראות המצויות בסעיף 35 לתקנון, אשר מסדירות את ההליך בו חבר קיבוץ מוותר על חברות בקיבוץ ועל זכותו להתגורר בו. כמו כן, המערערת טוענת כי היא גם לא עזבה את הקיבוץ לפי הנהלים הקבועים להוצאת חבר מהקיבוץ, המצויים בסעיפים 41-36 לתקנון. לשיטתה של המערערת, משלא יצאה מהקיבוץ בהתאם להליכים אלו, היא מוסיפה להיות במעמד חברת קיבוץ, ולכן מוטלת על הקיבוץ חובה לדאוג לדיור ולתנאי מחייה הולמים עבורה, כפי שהיה עושה עבור כל חבר קיבוץ, ללא קשר למוסכם במסגרת ההסכם, וללא ויתור על זכותה לשוב לקיבוץ. 8. עוד טוענת המערערת כי הקיבוץ נוהג כלפיה ביחס מפלה, ומציינת כי כל בני שכבת גילה התקבלו לקיבוץ כחברים, וכך גם שני אחיה, וזאת לאחר שכל אחד מהם שהה תקופה ממושכת מחוץ לקיבוץ. לשיטתה של המערערת, התנהלות הקיבוץ נגועה באפליה אסורה הפוגעת בזכותה, כבעלת מוגבלות, לשוויון. כמו כן, נטען כי התנהלות הקיבוץ פוגעת בזכותה של המערערת לכבוד. לסיכום, המערערת טוענת כי היא אינה מתאימה ל"תדמית הקיבוצית" הרצויה בעיני הקיבוץ, ומשום כך פעל הקיבוץ באמצעים רבים כדי להוציאה ממנו. מכל מקום, נטען כי בית משפט קמא כלל לא העניק משקל לשיקולי צדק כלליים באשר לתוצאות ההסכם עבור המערערת, הסכם שמאפשר לקיבוץ להזניח את המערערת ולהתנער ממנה אחת ולתמיד, כשהוא מתעלם מחובותיו כלפי המערערת ומערכי ערבות הדדית, שהם ערכים יסודיים בתנועה הקיבוצית. בשולי הדברים, נטען כי המערערת הגישה את תביעתה דנא ברגע שנודע לה ולאם על הפגמים שנפלו בכריתת ההסכם ובתוכנו, כך שלא היה כל שיהוי בהגשת התביעה 11 שנים לאחר שנחתם ההסכם. עוד נטען, כי אין לדחות את טענות המערערת כלפי ההסכם והפגמים שנפלו בכריתתו בטענת "מעשה בית-דין", שכן, הסכם הגישור נחתם לרקע של תביעה כספית אזרחית, כאשר במסגרת התביעה דנא בבית משפט קמא התבקש סעד הצהרתי המורה על השבת המערערת לקיבוץ ומתן מעמד. תשובת הקיבוץ 9. הקיבוץ סומך את ידיו על פסק-דינו של בית משפט קמא, וטוען, בראש ובראשונה, כי עיקר טענותיה של המערערת מועלות נגד קביעותיה של הערכאה הדיונית באשר לממצאים שבעובדה ומהימנות העדים, ובכללן העדפת גרסאותיהם של העדים שהובאו מטעם הקיבוץ נגד אלה מטעם המערערת. לשיטתו של הקיבוץ, לא נפלה טעות בקביעת ממצאים אלו במסגרת ההליך בבית משפט קמא, ולכן אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה דנא. עוד נטען כי לא קיימת עילה לביטול ההסכם, שכן הצדדים הגיעו לכדי הסכמה באשר להסדר כלכלי בין הקיבוץ לבין המערערת, ולצדה הסכמה שהמערערת תתגורר מחוץ לקיבוץ. לגישתו של הקיבוץ, משמעותן של הסכמות אלה היא סיומה של כל המחלוקות בין המערערת לבין הקיבוץ, הכולל ויתור מצד המערערת על האפשרות להתגורר בקיבוץ. הקיבוץ מוסיף כי מאחר שמדובר בהסכם גישור שנעשה מרצון חופשי, הן מצד המערערת והן מצד הקיבוץ, שקיבל תוקף של פסק דין ושקוים במשך 11 שנים, קמה עילת השתק נגד המערערת, המונעת ממנה להעלות כל טענה ביחס לתוקפו של ההסכם, וזאת מכוח דיני היושר ודיני תום-הלב. 10. הקיבוץ סבור כי לא מוטלת עליו חובה להיענות לדרישת המערערת לשוב לקיבוץ, לא מכוח תקנון הקיבוץ, המקור המרכזי לחובותיו, ולא מכוח מקור אחר. לשיטתו של הקיבוץ, סעיף 35 לתקנון אינו חל על המערערת משום שהיא מעולם לא הייתה חברת קיבוץ, ולכן יש לדחות את הטענה כי לא עברה תהליך יציאה מהקיבוץ בהתאם להוראות בסעיף זה. מכל מקום, נטען כי המערערת לא הציגה עילה כלשהי מכוחה חלה על הקיבוץ חובה לקבל אותה חזרה לשורותיו. לגישתו של הקיבוץ, וכך קבע גם בית משפט קמא, לא הייתה כל הבטחה מצד הקיבוץ שהמערערת תוכל לחזור להתגורר שם בעתיד. עוד נטען כי הערעור כולל שינוי חזית אסור של הדיון וכי המערערת מבצעת באמצעותו "מקצה שיפורים" של טענותיה בבית משפט קמא. בין היתר, טענותיה החדשות של המערערת, אשר לא נטענו בערכאה הדיונית, הן אלו הנוגעות להוראות המצויות בתקנון הקיבוץ וטענות בעניין מצבה הרפואי של המערערת. כמו כן, לשיטתו של הקיבוץ, מדובר בתביעה המוגשת בשיהוי רב בכל הנוגע למעמדה של המערערת בקיבוץ, שכן העילה לתביעה קמה בשנת 1993, עת העלתה המערערת לראשונה את רצונה לקבל חברות בקיבוץ. במסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 29.10.2014, הסכימו הצדדים להמלצתנו לפנות להליך גישור על-מנת לפתור את הסכסוך ביניהם, ובמסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 19.11.2015, הסכימו הצדדים לשוב להליך גישור פעם נוספת. למרבה הצער, ניסיונות אלו לא נשאו פרי. דיון והכרעה 11. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות. תחילה, אדרש לטענות בעניין תקפות ההסכם, ולאחר מכן אפנה לטענות כלפי חובת הקיבוץ לאפשר למערערת לשוב להתגורר בו. ההסכם 12. מרבית טענות המערערת מועלות נגד ממצאים שבעובדה שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ובראשם הסכמתה החופשית לאמור בהסכם. כידוע, ערכאת הערעור נמנעת מהתערבות בממצאים העובדתיים, למעט בנסיבות בהן נפלה טעות בקביעת מסכת העובדות, או כאשר נגרם עיוות דין לצד להליך (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998), והאסמכתאות שם). בית משפט קמא נתן אמון בראיות ובעדויות שהובאו מטעם הקיבוץ, והטיל ספק במהימנות העדויות שהובאו מטעם המערערת, ועל יסוד כל אלה קבע שהמערערת והאם הבינו היטב את תוכן ההסכם וחתמו עליו מרצונן החופשי. לעניין זה לא למותר להזכיר כי על ההסכם חתמו גם המגשרים שבסיועם הוא הושג (עו"ד תמר ברק ומר יעקב אשכול), ויש בכך כדי לחזק את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה חתימת המערערת על ההסכם מבטאת הבנה של האמור בו והסכמה לו. כמו כן, בית משפט קמא קבע כי לא הוכח שניתנה הבטחה מצד נציגי הקיבוץ לפיה המערערת תוכל לשוב לקיבוץ במידה שתרצה זאת. ממצאים אלה נקבעו על-ידי בית משפט קמא על יסוד התרשמותו הבלתי-אמצעית מהעדים, ולא מצאתי כי לבית משפט זה קיים יתרון כלשהו על הערכאה הדיונית בקביעת ממצאים אלה. איני רואה מקום להתערב במסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא בעניין הליך כריתת ההסכם, או בקביעתו לפיה ההסכם תקף ואינו ניתן לביטול, ככל שמדובר בהסכמתם הרצונית והמודעת של הצדדים לקיומו של ההסכם ולתוכן תנאיו. אגב, ככל שבפי המערערת טענות לפגמים בכריתת ההסכם, הרי שמדובר באירועים שהתרחשו כ-11 שנים לפני הגשת התביעה ונראה שגם בטענת ההתיישנות שהעלה המשיב, ככל שהיא נוגעת למרכיב זה של התביעה (ככל שהועלתה כדין טענה בעניין זה), היה ממש. 13. באשר לתוכן ההסכם, כאמור, המערערת טוענת שמחמת שיקולי צדק ומוסר יש לבטל את ההסכם, שכן תנאיו, ובעיקר הסכום החודשי שנקבע ופקיעת חובת התשלום בהגיעה לגיל 65, אינם מספקים מענה הולם לצרכיה. ואולם, על-אף שייתכן כי תנאי ההסכם אינם מטיבים עם המערערת, דין הטענה להידחות. קיים אינטרס ציבורי בקיום הסכמים, ובכללם הסכמים שנכרתו בגדרה של התדיינות משפטית, כאשר סופיות הסכם הפשרה ומימוש ציפיות הצדדים מההליך מאפשרים לבעלי-דין רבים לפנות לדרך זו על-מנת לסיים את ההתדיינות בעניינם (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-591 (1997); בע"מ 6832/15 פלוני נ' פלוני, פסקה ט"ז (4.1.2016), והאסמכתאות המצויות שם). על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר מדובר בהסכם שנחתם במסגרת הליך גישור, בסופו אף אישרו הצדדים בבית המשפט כי הסכם הגישור נחתם מרצונם החופשי ותוך הבנת תוכן ההסכם ומשמעויותיו. ככלל, בית המשפט יורה על ביטול הסכם במקרים בהם יוכח שאחד הצדדים כלל לא רצה בהסכם, וחתם עליו בשל טעות, הטעייה, כפייה או עושק. אין זה מתפקידיו של בית המשפט לבחון את כדאיות ההסכם ולתקנו כאשר אחד הצדדים טעה באשר לטיב התנאים או כדאיותם (ראו: סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4) 626, 632 (1985)). כך גם בענייננו. המערערת והאם, שתי נשים בגירות וכשירות, חתמו על ההסכם מרצונן החופשי ותוך הבנת התנאים המצויים בו. אמנם ניכר כי כיום המערערת מעוניינת לחזור בה מהסכמתה ומהתחייבויותיה על-פי ההסכם, אך אין בכך כדי להצדיק את ביטולו או שינויו ללא הסכמת הצד שכנגד, וזאת גם בשים לב שההסכם קוים ככתבו וכלשונו במשך למעלה מעשור. אזכיר שוב, שכן לטעמי יש לכך משמעות מעבר להיבט הפורמלי שבדבר, שבכתבי הטענות שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי כלל לא נכללה טענה מפורטת וסדורה באשר לתוקף ההסכם, הפגמים שנפלו בכריתתו והזכות לבטלו, והתביעה במקורה התייחסה לחובת הקיבוץ לקבל את המערערת לשורותיו במעמד זה או אחר על יסוד תקנון הקיבוץ וחובתו המוסרית, ובהתעלם מההסכם, כשהטענה היתה – במענה לטענת ההגנה של הקיבוץ לפיה ההסכם יצר השתק – שההסכם לא יצר מחסום בפני מהלך של חזרה לקיבוץ וקבלת מעמד של חברה בו (ולא שההסכם אינו תקף). 14. לא מצאתי ממש גם בטענת המערערת לפיה אין בהסכם כדי לאיין את האפשרות שהיא תחזור להתגורר בקיבוץ. ההסכם נועד להעמיד לרשות הצדדים פתרון מוסכם בנסיבות מצערות בהן המערערת לא הסתדרה בקיבוץ וביקשה את סיועה של האם, תוך המשך דאגה לצרכיה על-ידי הקיבוץ. ההסכם נוקט בלשון מפורשת וקובע כי ההסדר המוסכם מביא לידי סיום את כל המחלוקות בין הצדדים, ולא תעמוד לאף צד כל טענה כלפי משנהו. לרקע זאת, ניתן להבין שמדובר בהסכם שנועד להסדיר באורח ממצה ומלא את מערך החובות של הקיבוץ כלפי המערערת, על-סמך בחירתה של האחרונה לעזוב את הקיבוץ ובהתחשב במצבה המיוחד. נקודת המוצא שעמדה ביסוד ההסכם היא שהמערערת אינה מתגוררת בקיבוץ ולרקע נתון בסיסי זה, שאינו מתיישב עם חזרה לקיבוץ, הוסדרה התמיכה החודשית בה. בהסכם אף נקבע במפורש כי "לא תהיינה תביעות הדדיות נוספות" בנוגע ליחסים שבין האב והקיבוץ לבין המערערת, הבת, הבעל והאם (סעיף ו' להסכם). חובת הקיבוץ לקבל חזרה את המערערת 15. המערערת טענה גם כי חלה על הקיבוץ חובה לאפשר לה לחזור להתגורר בקיבוץ מכוח התקנון, וכן מכוח החובה הכללית המוטלת עליו להעניק למערערת יחס שוויוני ולפעול תוך ערבות הדדית. כפי שיפורט להלן, לא ראיתי לקבל טענות אלה. בצדק טען הקיבוץ כי סעיף 35 לתקנון מתייחס לתהליך יציאה מהקיבוץ והתנאים של ויתור על זכויות של מי שהוא חבר קיבוץ, ולא של אדם שמתגורר בקיבוץ בכל מעמד אחר. כפי שציינתי לעיל, לא הוכח כי המערערת הייתה מוגדרת באיזשהו שלב כחברת קיבוץ, ולכן לא עומדת לה טענה מכוח סעיף 35. 16. באשר לטענות המערערת כי התנהגות הקיבוץ כלפיה מהווה יחס מפלה, לא מצאתי בהן טענות של ממש. לא הוכח בפניי כי התנהלות הקיבוץ כלפי המערערת נובעת ממוגבלותה. המערערת לא הציגה כל ראייה או תימוכין לכך שהקיבוץ מתנהל כלפיה באופן לא שוויוני, מלבד העובדה שאחיה ובני גילה של המערערת התקבלו כחברים בקיבוץ. אין בעובדה זאת לבדה כדי לקבוע כי יחסו של הקיבוץ כלפי המערערת נובע מהיותה בעלת מוגבלות או משיקולים אסורים אחרים. לא-זו-אף-זו, קשה לקבל את טענת המערערת ליחס מפלה מצד הקיבוץ כאשר היא ביקשה ונתנה את הסכמתה להתגורר מחוץ לקיבוץ וזכתה בתמיכה חודשית, אף אם סכום התמיכה אינו גבוה, לטענתה. כאמור, מסכת האירועים שהתרחשו בין המערערת לבין חברי הקיבוץ מצביעה על קשיים חברתיים ואחרים שנלוו למגורי המערערת בקיבוץ, ועל-סמך זאת גיבשו הצדדים, הן הקיבוץ והן המערערת, הסדר שיאפשר למערערת סביבה נוחה יותר, בקרבת האם, תוך מתן מענה מסוים לצרכיה של המערערת מצד הקיבוץ. 17. לסיכום, איני מקל ראש בקשייה של המערערת הנובעים מנכותה. עם זאת, לא מצאתי בטענותיה הצדקה לבטל את ההסכם הקיים, ולא מצאתי כי מוטלת על הקיבוץ חובה משפטית לקבל את המערערת חזרה לשורותיו, לא מכוח ההסכם, לא מכוח התקנון ואף לא מכוח חובתו לנהוג על-פי ערכים כלליים של שוויון וכבוד. נוכח האמור, מתייתר הדיון בטענות הקיבוץ לדחיית הערעור על הסף. כמובן שרצוי היה שהמחלוקת תבוא לפתרונה בהסדר שיביא לידי ביטוי גם היבטים שאין להם בהכרח ביטוי משפטי מחייב, אך על-אף שבית המשפט ביקש לסייע לצדדים להגיע להסדר, הדבר לא עלה יפה. בנסיבות אלה אין מנוס מהכרעה על-פי דין, כפי שנעשה בפסק דין זה. סוף דבר, סבורני כי יש לדחות את הערעור שלפנינו. כמו בית משפט קמא, אציע שאף אנו נתחשב במערערת ולפנים משורת הדין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: 1. קראתי בעצב ובהסכמה את פסק דינו של חברי השופט צ' זילברטל – עצב על הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שנוצר בין המערערת לבין קהילת הקיבוץ שבו נולדה ובו עברו עליה שנות ילדותה והסכמה עם התוצאה המבוססת על ההסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך השנים. 2. אין ספק שהתוצאה לפיה המערערת אינה יכולה לשוב ולהתגורר בקיבוץ שבו אף מתגוררים חלק מבני משפחתה הקרובים אינה פשוטה. עם זאת, מהלך הדברים כפי שנחשף בפנינו מלמד כי הקשרים בין המערערת לבין החברה הקיבוצית לא עלו יפה בעבר, בבחינת "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו" (בראשית י"ג 6). לא מיותר לציין כי הקיבוץ התחייב לתמוך במערערת לאורך שנים. כיום, נטען כי התחייבות זו אינה מספקת. אולם, אין אף לומר – על פני הדברים – כי אינה הוגנת. אפשר אף היה להתרשם כי המחלוקת בין הצדדים אינה אך כלכלית, אלא חורגת אל תחום הכאב והצער שאין להם מענה בכסף. במהלך הדיון בפנינו הקיבוץ חזר והביע את נכונותו להגיע לפתרון על דרך הסכמה, אף אם הדבר יהיה כרוך בתשלום נוסף מצדו. יש מקום להצטער מאד על כך שדרך זו לא צלחה. ניתן אך לקוות כי כעת – לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים – תימצא הדרך להגיע להסכמות נוספות שיבטיחו את צרכיה של המערערת, כאשר לשני הצדדים ברור כי על אף שהקיבוץ אינו חייב לעשות כן על-פי הדין, טוב יעשה אם ילך בדרך זו, בבחינת "מבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח 7). ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"א בתמוז התשע"ו (‏27.7.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13072000_L17.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il