מדינת ישראל משרד הבטחון נ. עזבון המנוח פארס זבן

פסק-דין בתיק רע"א 7200/11 בבית המשפט העליון רע"א 7200/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: מדינת ישראל משרד הבטחון נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח פארס זבן 2. ענאד זבן 3. סומיה זבן בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' מזרחי, י' נועם ונ' סולברג) מיום 7.8.2011 בע"א 6275-05-10 בשם המבקשת: עו"ד חיה זנדברג; עו"ד האני טרודי בשם המשיבים: עו"ד מוחמד דחלה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. המשיבים הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים, שבגדרה נטען כי המנוח (שעזבונו הוא המשיב 1 לבקשה דנן) נורה ונהרג מאש חיילי צה"ל בעיר ג'נין ביום 11.4.2002 (בתקופת מבצע "חומת מגן"). פסק דינו של בית משפט השלום 2. בית משפט השלום (כב' השופט מ' ברעם) קיבל את התובענה, ופסק כי על המדינה לשלם למשיבים פיצויים בגין כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, אבדן השתכרות והוצאות שונות, בסך כולל של 721,500 ש"ח. בפסק-דינו, קיבל בית משפט השלום את עמדת המשיבים בשאלה העובדתית, וקבע כי המנוח אכן נורה ונהרג מירי של חיילי צה"ל במועד ובמקום שנטען בכתב התביעה. לא נמצא כי יש נפקות לסתירות שקיימות בין העדויות השונות מטעם המשיבים בשאלת מצב העניינים עובר לירי (רוב עדי התביעה טענו כי המקום היה שקט עד לירי, בעוד שעד אחד טען כי הייתה התפרעות), ונקבע כי ככל הנראה הייתה "התפרעות קלה". בית משפט השלום ניאות לקבל תיעוד רפואי בנוגע לאשפוזו של המנוח כראיה לכך שהוא הובא במועד הרלוונטי לבית החולים אל-ראזי בעיר כפגוע ירי (וזאת למרות שמדובר במסמך שנערך במועד מאוחר יותר), ולא נתן משקל לאי הגשת מסמכים רפואיים נוספים. נמצא כי הוכח כי המנוח נפגע מירייה בודדת של חייל צה"ל, במסגרת אותה "התפרעות קלה" שהמנוח אולי נטל בה חלק. טענת המשיבים כי הירי בוצע במתכוון או בשרירות לב – נדחתה. 3. נוכח הקביעות העובדתיות האמורות, נמצאה המדינה חייבת בנזיקין. טענת המדינה לכך שהירי – ככל שבוצע – היה במסגרת "פעולה מלחמתית", נדחתה משום שנקבע כי מדובר בטענה עובדתית חלופית לטענתה כי האירוע כלל לא התרחש. עוד נמצא כי לא הונחת תשתית ראייתית כי אירוע הירי נגרם ממצב מצוקה שאליו נקלעו חיילי צה"ל. במסגרת בחינת יסודות עוולת הרשלנות, מצא בית משפט השלום כי בשל העמימות הראייתית שלה גרמה המדינה ביחס לנסיבות המקרה, יש להעביר את נטל הבאת הראיות לעניין נסיבות הירי אל כתפיה, בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). בהמשך, מצא בית המשפט כי המדינה לא הצליחה להוכיח כי חייליה פעלו בסבירות, ואף קבע באופן פוזיטיבי כי הירי לעבר המנוח היה בלתי סביר ורשלני. ההסכמה הדיונית בערעור 4. במסגרת הדיון בערעור שהגישה המדינה על פסק הדין, ועל רקע מחלוקת בין הצדדים בשאלת המועד שבו התרחש האירוע, הסכימו הצדדים כי המשיבים יביאו לפני בית המשפט המחוזי ראייה חדשה, והיא – התיק הרפואי האותנטי של המנוח מבית החולים אל-ראזי בג'נין וצילומי הרנטגן של המנוח (ככל שיימצאו). בית המשפט המחוזי הורה למשיבים להגיש את המסמכים תוך 30 ימים, ונתן למדינה עשרה ימים נוספים ממועד הגשתם, על מנת להתייחס לאותנטיות שלהם. ביום 6.6.2011, שלושה חודשים לאחר ההחלטה בדבר הגשת הראיות החדשות, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי את דו"ח חדר מיון (מקור) וכן העתק מיומן הקבלה לבית החולים שבו רשומה קבלת המנוח לבית החולים ביום 11.4.2002 (עם חותמת 'נאמן למקור'). בצד האמור, ציינו המשיבים כי לא עלה בידם לאתר את מסמכי הרנטגן של המנוח. המדינה, מצידה, הגישה הודעה ביום 21.6.2011, שבה ביקשה הארכת מועד של שלושים יום להגשת התייחסותה לשאלת האותנטיות של המסמכים, כדי שתוכל לשלוח אותם לבדיקת מז"פ. בבקשה זו לא ניתנה החלטה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. ביום 7.8.2011 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה בדעת רוב (מפי כב' השופטים מ' מזרחי וי' נועם) את ערעור המדינה על פסק-דין זה, לאחר שנקבע כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום. בצד האמור, נדחו טענות המדינה לעניין שיעור הפיצוי. מנגד, סברה דעת המיעוט (כב' השופט נ' סולברג) כי נפלו טעויות בפסק הדין של הערכאה הדיונית – הן במישור קביעת העובדות, הן במישור הניתוח המשפטי – המחייבות את קבלת הערעור וביטול פסק הדין. בין היתר, גרסה דעת המיעוט כי בית משפט השלום "בנה" גרסה עובדתית חלופית עבור המשיבים, תחת זו שנכללה בכתב תביעתם שהתבררה ככוזבת. דעת המיעוט עמדה על חשיבות ידיעת מועד האירוע המדויק, שהוכרעה על-ידי הערכאה הדיונית לטובת גרסת המשיבים, למרות ספקות ממשיים שקמו בעניין. גם במישור הניתוח המשפטי, חלקה דעת המיעוט על פסק-דינו של בית משפט השלום, בקבעה – בין היתר – כי אין להחיל בנסיבות העניין את "חזקת הרשלנות" המעבירה את נטל הראייה על כתפי המדינה. 6. בהתייחס לשאלת צירוף הראיות הנוספות, העיר בית המשפט (פסקה 8 לדעת הרוב; פסקה 23 לדעת המיעוט) כי לא ראה לברר את שאלת האותנטיות של הראיות הנוספות (כבקשת המדינה), שכן המסמכים שצירפו המשיבים אינם אלה שעליהם דובר בהסכמה הדיונית. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עליו להכריע בערעור על-פי החומר שעמד לפניו לפני כן, וכך עשה. בקשת רשות הערעור 7. מכאן הבקשה שלפניי, המתמקדת בטענת המדינה כי נשללה ממנה האפשרות להגיש התייחסות מטעמה לשאלת האותנטיות של המסמכים שהגישו המשיבים. לדברי המדינה, נגרם לה עיוות דין בכך שנמנעה ממנה ההזדמנות לנהוג בהתאם להסכמה הדיונית, ולהתייחס לקשיים המתעוררים במסמכים הרפואיים שצירפו המשיבים. בין היתר, נטען כי השעה המצוינת ביומן הקבלה של בית החולים אינו עולה בקנה אחד עם גרסת המשיבים (שהתקבלה על דעתו של בית משפט השלום) בנוגע לשעת הירי. בצד האמור, הגישה המדינה בקשה לצירוף ראיות נוספות: (א) תצהיר חוקר פרטי מטעמה שהגיע לבית החולים אל-ראזי בג'נין ביום 6.3.2011 וקיבל לידיו את התיק הרפואי של המנוח כפי שזה נשמר בבית החולים. (ב) המסמכים הרפואיים שנכללו בתיק האמור – העתק מדו"ח חדר המיון מיום קליטת המנוח והעתק מדו"ח רפואי שהוכן ביום 2.5.2002 לפי בקשת הורי המנוח. לדבריה, קיים לכאורה פער בין המסמכים שהגישו המשיבים לבין אלה שנמצאו על-ידי החוקר. המדינה סבורה כי אם יוכח קיומו של ספק ממשי ביחס לאותם מסמכים רפואיים, אזי לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה בפני בית המשפט באשר למועד הנכון שבו התרחש האירוע, ולכך יש השלכות מרחיקות לכת על תמונת המצב העובדתית והמשפטית. 8. המשיבים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, אין עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי החליט בדעת רוב לדחות את הערעור בהתעלם מהמסכים שהציגו המשיבים, ובהסתמך על החומר שהיה מונח לפניו קודם לכן, ולכן ההסכמה הדיונית כולה – אינה תקפה. עוד נטען כי תהיות המדינה בדבר אותנטיות המסמכים הועלו כבר בהודעתה מיום 21.6.2011, אלא שבית המשפט – דעת הרוב ודעת המיעוט כאחד – לא ייחסו לכך חשיבות, בשל החלטתם שלא לקבל את המסמכים שצורפו כראיות. עוד נטען כי בקשת המדינה לצרף חוות דעת מז"פ חרגה ממילא מהסכמה הדיונית, שכן כל שהוסכם הוא על הגשת התייחסות לשאלת האותנטיות. אשר לבקשה לצירוף ראיות, המשיבים סבורים כי אין עילה להיעתר לצירוף ראיות במסגרת של ערעור שני, לא כל שכן כאשר הראיות שאת צירופן המדינה מבקשת היו בידיה עוד לפני מתן פסק הדין בבית משפט המחוזי. לגופם של דברים, נטען כי אין בראיות אלה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. דיון והכרעה 9. בהתאם להסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, נדרשו המשיבים לצרף את התיק הרפואי האותנטי של המנוח וצילומי רנטגן (ככל שיימצאו), כאשר למדינה ניתנו עשרה ימים להתייחס לשאלת האותנטיות של המסמכים שיוגשו. המשיבים הגישו – באיחור מסוים – מסמכים רפואיים שהשיגו מתוך התיק הרפואי של המנוח. המדינה ביקשה ארכה של שלושים ימים מיום הגעת המסמכים המקוריים לידיה לשם הגשת התייחסותה לשאלת האותנטיות של המסמכים, וציינה כי על פני הדברים מדובר ב"זיוף". בית המשפט המחוזי לא נתן החלטה בבקשת המדינה, ובפסק-דינו כתב כי לא מצא להידרש לשאלת האותנטיות, שכן המסמכים שהוגשו אינם אלה שבהם דובר במסגרת ההסכמה הדיונית. משכך, התעלם בית המשפט המחוזי מהמסמכים האמורים ופסק על-פי חומר הראיות שהיה לפניו קודם לכן. 10. לטעמי, נוכח ההסכמה המפורשת בין הצדדים להגשת התיק הרפואי של המנוח, והעובדה שהמסמכים שהוגשו הם לכאורה חלק מאותו תיק, ראוי היה לאפשר למדינה לנהוג בהתאם לאותה הסכמה דיונית ולהגיש התייחסות מצידה לשאלת האותנטיות, לא כל שכן כאשר מועלית טענה של זיוף ומרמה. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה לגופה, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את ערעור המדינה. פסק הדין נושא הבקשה יבוטל. המדינה תוכל להגיש את התייחסותה לאותנטיות של המסמכים לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 7 ימים, ובית המשפט המחוזי יפעל כחכמתו. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' בשבט התשע"ב (‏2.2.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11072000_M05.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il