יהושע שמש נ. המשרד לשירותי דת

פסק-דין בתיק בג"ץ 7197/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7197/13 בג"ץ 1147/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל העותרים בבג"ץ 7197/13: 1. יהושע שמש 2. היהדות הקראית העולמית העותרים בבג"ץ 1147/14: 1. הרב משה פירוז 2. היהדות הקראית העולמית 3. פלונית 4. פלוני 5. פלונית 6. פלונית 7. פלונית נ ג ד המשיבים בבג"ץ 7197/13: 1. המשרד לשירותי דת 2. משרד החוץ 3. ראש הממשלה 4. ממשלת ישראל 5. פלונית (פורמלית) המשיבים בבג"ץ 1147/14: 1. ראש הממשלה 2. ממשלת ישראל 3. המשרד לשירותי דת עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ה' בתמוז התשע"ד (3.7.2014) בשם העותרים: עו"ד רום גולן; עו"ד נריה הרואה בשם משיבי המדינה: עו"ד ד"ר חני אופק פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שתי עתירות לפנינו, שרקען אחד – ההסדר החוקי החסר באשר למעמדה של העדה היהודית הקראית. עדה זו מקיימת מוסדות דתיים משלה אך אינה מוכרת כעדה דתית כשלעצמה, בהיותה חלק מן העם היהודי - אך לה מסורת הלכתית שונה, המבוססת על התורה שבכתב ולא על התורה שבעל פה. שתי העתירות נובעות מהפסקתה, לפני שנים, של הנפקת טפסים הנושאים את סמל המדינה לבית הדין הקראי (שאינו מעוגן בחוק) לשימוש כתעודות גירושין. בהקשר זה גם הופסק מתן חותמת אפוסטיל לתעודות אלה. רקע והליכים ב. העתירה בבג"ץ 7197/13 עניינה אי מתן חותמת האפוסטיל שמשמעה אימות מסמך כמסמך ציבורי, לצורך האמנה המבטלת את דרישת האימות למסמכי חוץ ציבוריים, 1961 (אמנת האג) ותקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), תשל"ז-1977. ספציפית מדובר בעותר הזקוק לאפוסטיל לאימות תעודת גירושין לשם קבלת דרכון באיטליה, מדינת אזרחותו. עתירה זו משלבת נושא כללי (האפוסטיל) עם עניינו האישי של העותר. ג. העתירה בבג"ץ 1147/14 עניינה כללי – הפסקת הנפקתן של תעודות גירושין נושאות סמל המדינה כאמור. ד. ניתנו צוים על תנאי (החלטות מ-31.3.14 ו-4.5.14). עמדתה הבסיסית של המדינה במישור המשפטי באשר לשתי העתירות היתה, כי אין להיעתר להן, חרף הממד האנושי הכרוך בכך, וזאת בהיעדר פתרון בדין לגירושין של יהודים קראים לפי דבר המלך במועצתו לארץ ישראל או פקודת העדות הדתיות (ארגונן). בשונה, תעודות נישואין מוצאות על-ידי רשם נישואין קראי שהוסמך לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום); יצוין כי הסמכות בעניין רישום נישואין עברה זה לא כבר, לאחר גלגולים קודמים, לעניין נישואין מראש הממשלה לשר לשירותי דת, ובנושא הגירושין לשרת המשפטים (החלטת ממשלה מ-5.6.14 שאושרה בכנסת ב-14.7.14). מכל מקום, פשיטא כי עסקינן בחסר משפטי לעניין הגירושין, אלא שחסר זה טעון לדעת המדינה הליכי חקיקה. ועד אז – כך היתה העמדה הבסיסית – אין משרד ממשלתי הרשאי להנפיק תעודות גירושין, בשל היעדר ערכאה שיפוטית מוסמכת, מהותית ורישומית כאחת. ה. נושא מעמדה של העדה היהודית הקראית הועלה בעבר בבית משפט זה; ראו בג"ץ 25/70 מרזוק נ' שר הפנים פ"ד כד(2) 628; בג"ץ 30/76 סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים פ"ד לא(1) 13, שכנקבע בו בית הדין הקראי פועל ללא בסיס חוקי, והדעות נחלקות באשר לאפשרויות הפתרון; בג"ץ 866/79 מורד נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(2) 657; בג"ץ 6673/93 חיינה נ' בית הדין הרבני הגדול (1995). ראו גם פסק דינו של סגן הנשיא (כתארו אז) הנדל בע"א (ב"ש) 101/08 פלונית נ' פלוני. מעמד העדה לא הוסדר משפטית, אך בתי הדין הרבניים, לפי הצהרת המדינה, דנים בנישואין וגירושין של יהודים קראים רק בהסכמה; ראוי להטעים, כי במישור הלאומי העדה הקראית היא חלק מן הציבור היהודי, אך מעמד בית דינה נותר ללא הסדרה חרף נסיונות (כגון של ועדה ציבורית בראשות השופט ד"ר משה זילברג ב-1967) להציע חקיקה, שבסופו של יום לא עלו יפה. ו. במקור (וראו תשובת המדינה לצוים על תנאי מ-30.6.14) נטען באשר לתעודות הגירושין, כי הפרקטיקה שנהגה בעבר, בה ניתנו לבית הדין הקראי טפסי תעודות הגירושין, פסקה לפחות מ-2003, ואין מקום לחדשה; אך בהמשך – כפי שנראה – חלה התפתחות בעניין זה. ז. אשר לאפוסטיל, נטען בתשובה מ-30.6.14 (וגם כיום), כי הוא טעון תעודה ציבורית כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), ומסמך שאינו מסמך ציבורי, במקרה דנא תעודת גירושין – להבדיל מתעודת נישואין שהוסדרה כאמור – אין אפשרות להנפיק לגביו אפוסטיל; באשר לעותר הפרטני, הזקוק לכך לקבלת דרכון במדינת אזרחותו איטליה, כאמור, הוצע על ידי המשיבים פתרון נקודתי – לאחר מגעים דיפלומטיים של גורמי המדינה עם רשויות איטליה, ותוך הצגת התמונה בשלמותה בפניהם לעניין מעמדה היחודי של העדה הקראית, ובעייתיות מעמד בית הדין. רשויות איטליה הודיעו "כי הן נכונות לקבל את התעודה שמחזיק המבקש (קרי, תעודת גירושין מן הסוג שהוצא בעבר – א"ר) מאושרת ומאומתת באפוסטיל בכפוף לכך שתינתן על גבי תעודת הגירושין חותמת אישור ייחודית שתפרט את מכלול הנסיבות... תוך הדגשה שאישור זה יועד לשמש רק מול רשויות באיטליה" (פסקה 74 לתשובת המדינה לצו על תנאי מ-30.6.14). הדברים נסמכים על נכונות שלטונות איטליה במקרה דנא, כנאמר, אך (פסקה 77 לתשובה) שימוש עתידי במתוה זה יחייב תיאום מחדש עם רשויות המדינה הזרה. לגבי העותר יש איפוא, בתנאים האמורים, נכונות איטלקית להנפקת דרכון זמני. ח. המדינה בתשובתה המקורית האמורה לא היתה נכונה, כלשונה, להנציח את המצב ששרר בעבר לעניין תעודות הגירושין, שכן אלה טעונות לשיטתה החלטה שיפוטית של ערכאה מוסמכת שאינה בית דין פרטי. המדינה חולקת משפטית על טענת העותרים, הנסמכת על חוות דעת מאת פרופ' פנחס שיפמן, כי גירושין בהסכמה ניתן לאשר ולרשום גם בלא סמכות שיפוטית של בית דין מוסמך; זאת, בין השאר, מטעמי המארג הנורמטיבי הכללי בישראל, המחייב בקרה שיפוטית על גירושין. ט. בתום הדיון ביום 3.7.14 החלטנו כך: "הצענו לצדדים כהוראת שעה שיפוטית כי ההסדרים המעשיים שנהגו עד לפני שנים מעטות לנושאים הנדונים בעתירות (תעודות גירושין קראיות ואפוסטיל) יחולו עד להסדר חקיקתי שכנמסר מצוי על האבניים. הפנינו תשומת הלב לכך שמלבד היות העותרים אזרחי ישראל שראוי שיהא לגביהם הסדר בנושאים אלה, היה בפועל לאורך עשרות שנים הסדר שנהג ללא תקלות מיוחדות. אנו מבינים (וגם נמתחה בשעתו ביקורת בבית משפט זה בבג"ץ 30/76 סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים, פ"ד לא(1) 13 (1976)) את החשש באשר ל"בית דין פרטי", אך משלא נמצא פתרון סביר עד כה וחקיקה טרם באה, הקשה במיעוטו הוא ההסדר שהיה קיים בעבר עד לפני שנים ספורות. זאת, מה גם שנטען כי להיעדר ההסדר אף נפקות כלכלית לגבי מי שאינם יכולים – או אינן יכולות – לקבל תעודת גירושין. ולבסוף, ניתן לחשוב גם – במסגרת "הוראת שעה" עד לחקיקה – על פיקוח מסוים על בית הדין היהודי הקראי, בצורת דיווח או כל דרך סבירה אחרת. העותרים מסכימים. המדינה תודיע עמדתה לאמור תוך 30 יום (ימי פגרה במניין). העותרים יוכלו להגיב תוך 15 יום נוספים (ימי פגרה במניין). כמובן ככל שהודעת המדינה תהא מוסכמת, הנה מה טוב. ככל שתהא הסכמה יתייתרו העתירות. בהיעדר הסכמה, יינתן פסק דיננו" (הדגשה במקור). י. ב-1.8.14 מסרו המשיבים הודעה, כי מטעם מערכת בתי הדין הרבניים הגיע מכתב הראשון לציון הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול מיום י"ח בתמוז תשע"ד, ובו תיאור העמדות ההלכתיות השונות בנושא הקראים, לרבות היתר לבוא בקהל (להנשא לבת ישראל), בתנאי של קבלת "דברי חברות", לרבות מצוות דרבנן ולא רק דאורייתא; ובאשר לקראים שאינם מקבלים עליהם את אלה, והבאים להתגרש (גם בלא הסכמה), "בודאי שיש להיזקק להם ולערוך להם גט פיטורין כדת וכדין, שאם לא יעשו כן, יש חשש שיערכו גט בבית דין של קראים, שהוא בודאי גט פסול על פי ההלכה, ואם בעתיד אחד הצאצאים יתקרב ליהדות ויבוא להינשא אצלנו, תהיה בעיא קשה של ממזרות, ולא נוכל לפתור אותה...". צורפו שתי חוות דעת של עו"ד הרב ש' יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני; לדעתו, ראשית, משמדובר ביהודים קיימת סמכות ייחודית לבית הדין הרבני, ולנשיא בית הדין הגדול סמכות למנות רושמי נישואין; הובעה גם הסתייגות מ"הוראת שעה שיפוטית" (כפי שהצענו), שהיא כנטען מעין חקיקה שיפוטית לא רצויה, הפוגעת גם ביחסי חוץ וגם מוסיפה רוח גבית למגמות של הפרטת בתי הדין. המשיבים שאלו בעקבות חומר זה, בטרם גיבוש עמדתם, אם החלטתנו מ-3.7.14 בעינה, והושב כי התשובה חיובית (החלטה מיום 20.8.14). יא. העותרים (בתגובה מ-7.8.14) טענו כי מסמכים אלה של בית הדין הרבני מהוים חומר לא קביל, נוכח המועד בו הוגשו ובשל הרחבת חזית אסורה, ובראייתם זו גישה שיש בה אכזריות מקוממת כלפי קראים הבוחרים להישאר באמונתם (צורף מכתב הרב הראשי לעדה הקראית הרב משה פירוז מיום ז' באב תשע"ד (4.8.14)); הובע עלבון כלפי העמדה הרבנית, התואמת אמנם את ההיסטוריה של יחס היהדות הרבנית לקראים, אך דורשת מן הקראים – כנטען – לוותר על אמונתם ודרכם. יב. אחר הדברים האלה הוגשה הודעת המשיבים מיום 23.9.14 בה ציינו, כי חרף עמדתם הראשונית שקלו את הצעתנו בהחלטה מיום 3.7.14, והחליטו כי לעניין בג"ץ 1147/14 – הנפקת תעודות הגירושין הנושאות סמל המדינה – הנה כיון שהתקיים נוהג כזה עשרות שנים, אף שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ועד לחקיקת חוק שיאפשר לקראים להתגרש באופן שיהא לו תוקף במשפט האזרחי – יימשך המצב הקיים כמוצע בהחלטתנו הנזכרת. אשר לאפוסטיל (בג"ץ 7197/13) עומדים המשיבים על עמדתם, וסבורים כי הן המקרה הפרטני הן מקרים עתידיים בחלקם יכולים להיפתר במתוה שתואר בתשובתם ופורט בפסקה ז' מעלה. יג. העותרים הגיבו (2.10.14), כי מבקשים הם שיינתן פסק דין כמוצע בבג"ץ 1147/14 (תעודות הגירושין), תוך הבהרה שתוקפם המהותי של גירושין בישראל הוא לפי הדין האישי ובהתאם לסטטוס קוו, והמשמעות היא כי הגירושין תקפים עם מתן התעודה. אשר לבג"ץ 7197/13 (אפוסטיל) נאמר, כי רשויות איטליה נכונות לרשום את העותר 1 שם כרווק (ועל כן ללא מעמד למשפחתו), ועצם קיומן של תעודות גירושין רשמיות כמדובר מצדיק מתן אפוסטיל, הנותן תוקף לתעודה ואינו מיועד לאישור התוקף המהותי, ואילולא יינתן אפוסטיל, יימצא כי המדינה מדברת בשני קולות; נתבקש איפוא אישור באפוסטיל של תעודות הגירושין, ולמצער כי תאושר תעודת הגירושין של עותר 1 שאין חולק על תוקפה. הכרעה יד. ייאמר כבר כאן: היחסים בין היהדות הרבנית לקראית הם נושא טעון עד מאוד שראשיתו בימי הביניים (מן המאה השמינית ואילך), והחובק מקורות היסטוריים וספרות רבנית ואחרת רחבה מני ים; ראו למשל רמב"ם הלכות ממרים ג', ג'. לתולדות הקראות ראו, בין השאר, הערך "קראים" באנציקלופדיה העברית (כרך ל' (תשל"ח) עמ' 50-36, מאת חגי בן שמאי וכן שלמה הופמן ומיכאל קורינאלדי, וכן הערך Karaites באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 10 (1972), 785-761, מאת יוסף א' הלר, לאון נמוי ושלמה הופמן והאסמכתאות הרבות בשניהם; עוד ראו סקירה מפורטת אצל פרופ' מיכאל קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה – מגמות חדשות (תשס"ד-2004), 283-278. כן ראו לאחרונה מאמרו של הרב ד"ר אמיר משיח, "המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך", בין דת ולאום וארץ (2014) עמ' 165, והאסמכתאות הרבות שם. בשנות המדינה נעשו נסיונות להגיע לפתרון מעמד העדה הקראית בדיני האישות, אך תוצאה לא הושגה ועל כן ננקטו פתרונות פרגמטיים, אלא שכמסתבר, עם השינויים המינהליים במשרדי הממשלה (כמו ביטולו בשעתו של המשרד לענייני דת – משרד הדתות ההיסטורי) בוטלו הפתרונות ברבות השנים, והגענו עד הלום. בית משפט זה אינו יכול ואינו מתיימר לפתור את הסכסוך ההיסטורי וההלכתי. ברי כי רובם המכריע של יהודי ישראל שייכים לזרם הרבני, והעדה היהודית הקראית היא מספר קטנטן בתוכם (פחות ממחצית האחוז ככל הנראה, כנמסר מפי העותרים קרוב לשלושים אלף), אך גם לבניה מקום תחת השמש, וככל שדורות קודמים של ראשי המדינה והמערך הממשלתי מצאו פתרונות מעשיים, ובהיעדר פתרון חקיקתי לפי שעה, וגם איננו יודעים אם ומתי יושג – השכל הישר מחייב לפסוע בדרכי התקדים שנהג. טו. ובאופן קונקרטי: כוונתנו בהכרעה זו היא איפוא למצוא פתרון הוגן לעת הזאת בנסיבות שבהן חל לאורך השנים שינוי בפרקטיקה אשר נהגה עת רבה כלפי העדה היהודית הקראית, שינוי שבא ככל הנראה – כאמור – בעקבות פירוקו של המשרד לענייני דת ב-2003 והשינוי בממסדים המטפלים. דברים שנפתרו באורח פרגמטי מאז ראשית המדינה, ואף שעלו בגדרי פסיקה בבג"צים מדי פעם נותרו כשהיו, באו לימים לכלל ביקורת משפטנית דקדקנית יותר במערכת המשפטית הממשלתית, ועל כך אין לבוא בטרוניה ואדרבה; אך התוצאה היתה שינוי הפרקטיקה מבלי לבסס פתרון חדש, המצריך ככל הנראה חקיקה, ונוצר חסר. נעיר, כי גם המצב העדכני (לפי החלטת הממשלה הנזכרת בפסקה ד' מעלה) שבו נושאי המעמד האישי של הקראים מפוצלים, כך שנושא רישום הנישואין מצוי בידי השר לשירותי הדת במשרד שחודש (מינוי שהחליף את ראש הממשלה) ונושא הגירושין בידי שרת המשפטים מתוקף אחריותה לבתי הדין הרבניים, אינו משביע רצון מניה וביה; טובה הרמוניה במקומותינו. וכמובן, עצם היכולת של בני העדה היהודית הקראית להינשא כדין אך לא להתגרש כדין באופן מיטבי, איננו מצב בריא, שכבר נדרשו אליו גדולים כאמור. נשוב ונטעים, כי איננו באים, ואין בכוחנו, לטפל במחלוקת ההיסטורית שבין היהדות הרבנית לקראית ולרבע את העיגול; ברי כי יהודים קראים החפצים להינשא לבני זוג רבניים ולקבל עליהם את ההלכה הרבנית, הדבר מסור להם; אנו גם ערים לכך כי משעסקינן בעדה יהודית – היהודים הקראים – הנה המבקשים מתוכם להיעזר בבתי הדין הרבניים ברוח חוות דעתם של הראשון לציון ושל היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, שכבודן במקומן ואיננו מתעלמים מהן כשלעצמן, זכותם לעשות כן. ואולם, יהודים קראים המבקשים להתגרש לפי הלכתם, ואינם רואים עין בעין עם בתי הדין הרבניים – זקוקים להסדר, וכל עוד אין חקיקה, כנראה אין מנוס מהסתפקות בהסדר מינהלי שאינו למהדרין במובן המשפטי. על כן סברנו כי מה שנהג עשרות שנים, ועד לפני כעשור, ראוי שימשיך וינהג עד בוא עת חקיקה, בלא הותרת העדה ההיסטורית בלא הסדר כלשהו, ולוא כזה שניתן לכנותו משפטית "הוראת שעה מתמשכת". הסדר כזה אינו אופטימלי, כי הוא מעורר קשיים משפטיים שתיארה המדינה, אך הוא פרגמטי ומעשי, ברוח הנוהל שהיה בתוקף. לא בכדי חוזרת כאן המלה "פרגמטי"; אין עסקינן בנסיבות במשפט טהרני, אלא במה שניתן לכנות "משפט מינהלי מעשי", הנותן משקל לצורך ולאשר ננקט בעבר; ואין צורך להאריך דברים בדיסרטציות מלומדות, שהרי איננו כופרים בבעייתיות המשפטית עליה מצביעים המשיבים, אשר לא ייפלא כי התלבטו בנקיטת עמדתם. עסקינן איפוא ב"הוראת שעה" ללא תאריך תפוגה אלא עד בוא המחוקק, ובלא שנכריע הכרעות היסטוריות עקרוניות בחינת "תפסת מרובה". אין בכך גם כדי "להפריט" את השיפוט בענייני מעמד אישי של יהודים כטענה שעלתה מאת בתי הדין הרבניים, שהרי עסקינן בעניין ייחודי טעון היסטורית, ולא ב"חדשים מקרוב באו". טז. התוצאה באשר לבג"ץ 1147/14, כי טפסי תעודות הגירושין הנושאים סמל המדינה יינתנו לבית הדין הקראי, היא עתה מוסכמת בעיקרה. החלטנו איפוא ליתן תוקף של פסק דין להודעת המשיבים מיום 23.9.14, לפיה עד לחקיקת הסדר מתאים יחול ההסדר המעשי שנהג עד לפני שנים אחדות, קרי, לבית הדין הקראי יונפקו טפסים של תעודות גירושין הנושאים סמל המדינה, והוא יוכל לעשות בהם שימוש; איננו רואים מקום להוסיף על כך הצהרות משפטיות כלליות באשר לדין האישי, ובודאי לא באשר להיבט ההלכתי היהודי שאינו בתחומנו, אלא – בפשטות – תעודות הגירושין ישמשו ראיה לקיומם של גירושין ולתוקפם ככל שהמדובר במרשם האוכלוסין. אנו יוצאים מהנחה כי "מה שהיה הוא שיהיה", לא פחות ולא יותר. נטעים: איננו סבורים כי כיון שישנם עוד מקרים בישראל של אפשרויות מוגבלות בתחום הנישואין (ראו בג"ץ 9607/03 פלוני נ' פלונית (2006), פסקה י"א לחוות דעתי; והערתי בבג"ץ 129/13 אקסלרוד נ' ממשלת ישראל (26.1.14)), יש להוסיף עליהם; וכל הניתן לפתרון מינהלי מעשי, אין לנעול דלת לגביו, וכמובן, בנידון דידן אין קושי בקשר לנישואין אלא באשר לגירושין. יז. בעתירה בבג"ץ 1147/14 – תעודות הגירושין – ניתן איפוא בזה צו מוחלט בהסכמה לעניין מתן טפסי תעודות גירושין הנושאים סמל המדינה לבית הדין הקראי עד לפתרון חקיקתי; איננו נדרשים איפוא להכרעה שמעבר לסטטוס קוו ששרר בעבר בתחום זה, ולפי שעה "מה שהיה (בעבר) הוא שיהיה". יח. אשר לבג"ץ 7197/13, האפוסטיל, החלטנו – בהתחשב בעמדות הצדדים ובהיבט הבינלאומי של הנושא, לילך עקב בצד אגודל. אכן, על פני הדברים לכאורה ניתן היה לומר, כי אם יוציא בית הדין תעודות גירושין, כעולה מההכרעה בבג"ץ 1147/13, מה מעמנו יהלוך אם יינתן על פיהן אפוסטיל, והרי תעודת הגירושין מדברת בעדה. ואולם, בשל הרגישות הבינלאומית, וגם מתוך ההנחה כי ככל הנראה מספר המקרים שבהם יידרש אפוסטיל בהקשר דנא יהא מועט, ראינו ליתן משקל למאמץ הדיפלומטי שהשקיעו המשיבים מול רשויות איטליה, ומשמעות הדבר, כי תעודת הגירושין שמחזיק העותר (והיא הדגם הותיק שישוב עתה לתחיה) תאומת באפוסטיל תוך תיאור מכלול הנסיבות, ואנו יוצאים מן ההנחה כי מקום שהתעודה נושאת כותרת "תעודת גירושין" לא ייראה העותר, כטענת העותרים, כרווק אלא כגרוש, שהרי התעודה תדבר בעדה, התעודה תשמש מול רשויות איטליה, כפי שציינה המדינה. עסקינן במקרה הקונקרטי, אך כפי שמציינת המדינה, ואנו מבקשים לחזק זאת, ככל שיתעוררו מקרים דומים בעתיד יופעל הדגם ככל האפשר גם בהם, והמדינה תעשה ככל יכולתה לסייע. ככל שיהיו קשיים, זכויות הנוגעים בדבר שמורות. ניתן איפוא בהקשר זה צו מוחלט בעתירה 7197/13 לפיו תאומת תעודת הגירושין של העותר באפוסטיל במתוה שהציגה המדינה. יט. המשיבים ישלמו הוצאות העותרים בשתי העתירות יחד בסך 20,000 ₪ כולל. ניתן היום, כ"ט בתשרי התשע"ה (22.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13071970_T18.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il