נזיה עיוויווי נ. מדינת ישראל

1 7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7193/22 ע"פ 7208/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן המערער בע"פ 7193/22: נזיה עיוויווי המערער בע"פ 7208/22: פלוני נ ג ד המשיבים בע"פ 7193/22: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. פלוני המשיבה בע"פ 7208/22: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 30.5.2022 ומיום 15.9.2022, בתפ"ח 21274-01-20, שניתנו על-ידי כבוד השופטים: ר' כרמל – סג"נ, א' רומנוב וש' רנר תאריך הישיבה: כ"ו בטבת התשפ"ד (7.1.2024) בשם המערער בע"פ 7193/22: עו"ד לאה צמל בשם המערער בע"פ 7208/22: עו"ד סוהיל דכוור בשם המשיבה בע"פ 7193/22 ובע"פ 7208/22: עו"ד עומרי כהן בשם נפגעי העבירה : עו"ד חיים בלייכר מתורגמנית לשפה הערבית: סמיח חדאד פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 21274-01-21 (השופטים ר' כרמל – סג"נ, א' רומנוב ו-ש' רנר), מיום 15.9.2022, שבגדרו נגזרו על המערער בע"פ 7193/22, נזיה עוויווי (להלן: נזיה), ועל המערער בע"פ 7208/22, פלוני (להלן: הקטין), עונשי מאסר בפועל וכן עונשים נלווים. זאת, לאחר שהורשעו ביום 30.5.2022, במעשה טרור של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בשילוב עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור). רקע עובדתי הטרור הלאומני שוב הרים ראש; בבקשו לזרוע אימה בערינו, לצוד "צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (איכה ד, יח). ביום 26.3.2019, בשעת לילה, יצאו המערערים מביתם שבשכונת סוואחרה, במזרח ירושלים, במטרה לפגוע ביהודים. השניים נסעו במכונית ששאל נזיה מקרוב משפחתו, כשהם מצוידים בסכין שנטל הקטין מביתו. הקטין נהג במכונית. סמוך לשעת חצות, כאשר הגיעו לקרבת שער יפו, הבחינו בקורבנותיהם – שני הולכי רגל שעמדו על המדרכה, והמתינו לחציית הכביש. אלו, זוהו על ידי המערערים כיהודים על פי חזותם ולבושם (החרדי-מסורתי). בשלב זה, האיץ הקטין את מהירות הרכב תוך שהוא מסיט אותו לכיוון הקורבנות. הרכב עלה על המדרכה, פגע בקורבנות בעוצמה ונבלם בעמוד תאורה. אחד הקורבנות נחבל בפלג גופו התחתון, והצליח להימלט מהזירה. הקורבן השני – נחבט והוטח ארצה. בעודו שׂרוּע חבול ופצוע, התקרבו אליו המערערים. נזיה אחז בסכין, והניף אותו לעבר גוף הקורבן. להגנתו, הניף קרבן העבירה את רגליו מעלה, ועיקם את הסכין בעקבו. בשלב זה, היכו נזיה והקטין את הקרבן בכל חלקי גופו, באגרופים ובבעיטות. הקורבן זעק לעזרה, וקריאתו עוררה את תשומת ליבם של עוברי אורח למתרחש; המערערים נכנסו לרכבם, ונמלטו מהמקום. קרבן העבירה שהצליח להימלט סמוך לאחר פגיעת הרכב, פונה לבית החולים וסבל מכאבים ברגליים ובכתפיים. הקרבן השני, אושפז למעלה משבוע ימים, נותח בברכו, והוסיף לסבול מפוסט-טראומה וחרדה משתקת. בחלוף מספר שעות מקרות האירוע, הסגירו עצמם השניים למשטרה באמצעות בני משפחותיהם, אך טענו כי מדובר בתאונת דרכים, ולאחר שנחקרו שוחררו לביתם. כתשעה חודשים מאוחר יותר, נעצרו בשנית, בחשד כי מדובר בפיגוע, והועברו לחקירת שירות הביטחון הכללי והמשטרה. ביום 8.1.2020 הוגש נגדם כתב אישום בגין מעשה טרור של ניסיון לרצח; ביום 30.5.2022 הורשעו בעבירה זו ברוב דעות (נגד דעתו החולקת של השופט א' רומנוב), וביום 15.9.2022 נגזר דינם. עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי תחילה עמד בית המשפט המחוזי על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיהם של המערערים, ובכללם הפגיעה "בגופו של אדם, בשלומו, בתחושת הביטחון שלו ושל הציבור בכללותו, וכן בסדר הציבורי, ביטחון המדינה ושלטון החוק". עוד צוין, כי הפיגוע מעשה ידי המערערים, אינו עומד לבדו; הוא חלק ממכלול של אירועים דומים, המבקשים להשליט טרור ופחד על אזרחי ישראל. בהמשך, התייחס בית המשפט המחוזי לנסיבות המעשה: התכנון המוקדם; המניע הלאומני-דתי; טיבו ה-'מתגלגל' של האירוע, המעניק הזדמנות לחדול, הזדמנות שלא נוצלה; השימוש הרצחני בסכין לאחר ניסיון הדריסה, ולאחר שנשברה, בעיטות נמרצות ומהלומות אגרוף; המטרה והנחישות להמית, שליוו את המעשים; ולבסוף, עזיבת הזירה רק בעקבות התקהלותם של עוברי אורח, פועל יוצא של זעקת הקורבן. נוכח האמור נקבע, כי "העבירה אותה ביצעו הנאשמים חמורה, נוכח מהותה, נסיבות ביצועה ותוצאותיה". עוד נקבע, כי בעבריינות על רקע אידיאולוגי לאומני, "שיקול ההרתעה מקבל את הבכורה מבין שיקולי הענישה". במבט רחב, קבע בית המשפט המחוזי, כי "המצב הביטחוני הקשה השורר באזורינו, בו נפוצה ומסלימה תופעת אירועי הדקירה והדריסה, מחייב נקיטת יד קשה ומרתיעה על מנת להחזיר את השקט והביטחון". מגמה זו, כך צוין, מצאה ביטוי בפסיקה, אשר הכבידה את הענישה בגין עבירות ניסיון לרצח שנעשו במהלך פעולות טרור על רקע לאומני. זאת, גם בהעדר עבר פלילי, ואף כשמדובר בקטינים. בתוך כך, סקר בית המשפט המחוזי שורה של גזרי דין שניתנו על רקע נסיבות דומות – פיגועי טרור, וסכינאות בפרט, שהובילו להרשעה בעבירת ניסיון לרצח – וזאת על מנת לעמוד על מדיניות הענישה הנוהגת, כמצוות סעיף 40ג לחוק העונשין. עוד הודגש, כי אותה פסיקה ניתנה ברובה לפני כניסתו לתוקף של חוק המאבק בטרור; חוק זה, הביא "להחמרה בענישה המרבית בעבירת ניסיון הרצח בדרך של מעשה טרור, לעונש של 25 שנות מאסר". על רקע האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה שביצע נזיה, עומד על 22-15 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעי העבירה (לא צוין מתחם ענישה נפרד ביחס לקטין). בהמשך לכך, נגזרו על נזיה, בן 25 במועד הפיגוע, 16 שנות מאסר בפועל, ועונשים נלווים; ואילו על הקטין, בן 17 ו-11 חודשים במועד הפיגוע, נגזרו 11 שנות מאסר בפועל, ועונשים נלווים. טענות הצדדים בתמצית אקדים ואציין, כי המערערים ערערו תחילה גם על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, ואולם במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 7.1.2024, חזרו בהם המערערים מרכיב זה של הערעורים. נותרנו אפוא עם ערעורים על גזר הדין בלבד. ב"כ נזיה סבורה כי גזר הדין בעניינו, לוקה ב"החמרה יתרה". היא מצביעה לזכותו על כך שלא יוחסה לו השתייכות לארגון טרור, או למסגרת אידיאולוגית, לאומנית או גזענית אחרת – לא בעבר ולא בהווה. עוד טוענת ב"כ נזיה, כי לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות של תיק החקירה בעניינו, שהחל בחשד לעבירת תחבורה בלבד, ורק לאחר חידוש החקירה בחלוף מספר חודשים – חל בו מִפנה, שהוביל לחקירת האירוע כפיגוע טרור. בנוסף טוענת ב"כ נזיה לאפליה ברמת הענישה בין צעירים ערבים ליהודים, בגין עבירות הנעשות מתוך מניע לאומני. ב"כ הקטין טוען כי האירוע בגינו הורשע, "אינו דומה בכל צורה לאותם מקרים קלאסיים של הרשעות באותן עברות", ומציין בהקשר זה להעדר הזדהות עם ארגון טרור כלשהו. עוד מצביע ב"כ הקטין, על חילוקי הדעות בין השופטים בשלב הכרעת הדין, וסבור כי יש לתת לכך משקל בקביעת העונש – לקולא. לדידו, מתחם העונש ההולם בגין מעשים מהסוג הנדון, ובהתחשב בגילו של הקטין ובמכלול הנסיבות, עומד על 6-3 שנים בלבד. ב"כ המדינה, מנגד, טען כי העונש שנגזר על המערערים עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה ביחס למעשים דומים, תוך שהפנה לפסיקה התומכת בעמדתו. לטענתו, הפרשה שלפנינו חמורה במיוחד, בשים לב לתכנון המוקדם, לשילוב בין דריסה לדקירה, ולהעדר הכאה על חטא וקבלת אחריות, לאחר מעשה. ב"כ המדינה אף ציין את עברו הפלילי של נזיה, והוסיף כי אין בתסקירים שהוגשו במסגרת הערעור כדי להצדיק התערבות בגזר דינם של המערערים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בגזר הדין, שקלתי את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, ונתתי דעתי על מכלול נסיבות העניין, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים – להידחות, וכך אציע לחברַי כי נעשה. כלל נקוט בידינו, שלפיו לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין של הערכאה הדיונית; אפשרות זו, שמורה למקרים של סטייה ממשית ממדיניות הענישה הראויה (ראו: ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (3.12.2015); ע"פ 126/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (27.4.2022)). המקרה שלפנינו, לא נמנה על מקרים חריגים אלה. כידוע, העיקרון המנחה אותנו בקביעת העונש הוא עיקרון ההלימה, שמשמעותו "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק העונשין). דומה כי לא ניתן להפריז בחומרת המעשים שנדונו לפנינו, ובפגיעתם הרעה בשורה של ערכי יסוד מוגנים, כפי שפורט בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. חומרה זו נשקפת ממכלול הנסיבות, ובראשם תכנון זדוני, מניע לאומני, וביצוע אלים ותלת-שלבי – דריסה, דקירה ומהלומה. על רקע האמור, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מהסוג הנדון, איני מוצא מקום להתערבותנו בעונשים שנגזרו על המערערים. באשר לנזיה, העונש שהושת עליו – אינו מחמיר עמו יתר על המידה; בהתחשב בהיותו בגיר, ובהרשעתו בעבירת ניסיון לרצח על רקע לאומני. (ראו, בנסיבות דומות: ע"פ 3764/22 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (20.12.2023), במסגרתו נגזרו 12.5 שנות מאסר בפועל, בנסיבות בהן הפיגוע סוכל; ע"פ 2377/19 אפגאני נ' מדינת ישראל (22.5.2022), במסגרתו נגזרו 14 שנות מאסר בפועל, לאחר שבערעור הופחתה שנת מאסר על רקע נסיבות רפואיות; ע"פ 9560/17 עויסאת נ' מדינת ישראל (21.5.2020), במסגרתו נגזרו 14 שנות מאסר בפועל, בנסיבות בהן הפיגוע סוכל, ולאחר שבערעור הופחתו שנתיים מאסר בפועל, בשים לב לעובדה שהיתה זו העבירה הראשונה שביצע המפגע; ע"פ 1937/18 רג'בי נ' מדינת ישראל (18.4.2019), במסגרתו נגזרו 15 שנות מאסר בפועל; ע"פ 3002/19 פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (19.12.2019), במסגרתו חזר בו המערער מערעורו בהמלצת בית המשפט, לאחר שנגזרו עליו 22 שנות מאסר בפועל; ע"פ 9552/16 קומבוז נ' מדינת ישראל (22.1.2018), במסגרתו נגזרו 17 שנות מאסר בפועל; ע"פ 1299/17 דוויאת נ' מדינת ישראל (13.1.2019), במסגרתו נגזרו 16 שנות מאסר בפועל). גם בנוגע לגזר הדין של הקטין – איני מוצא מקום להתערבותנו. בעוד גילו של הקטין מהווה, ככלל, שיקול לקולא, נסיבות אחרות עומדות לו לרעתו: ראשית, מדובר בקטין שהיה על סף הבגירות בעת ביצוע העבירה (כזכור, 17 שנים ו-11 חודשים; וראו: ע"פ 8197/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דיני (22.11.2023)); שנית, הקטין נטל חלקי פעיל וממשי בביצוע הפיגוע, כאשר סיפק את הסכין, והוא שביצע את הדריסה ביושבו על הגה המכונית (השוו: ע"פ 9726/16 פלונים נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (7.3.2018) (להלן: עניין פלונים); שלישית, יש לזכור כי עבירות מהסוג הנדון מבוצעות, בחלק ניכר מהמקרים, על-ידי מפגעים המצויים בטווח הגילאים הסמוך וסובב את גיל הבגירות, מעליו ומתחתיו. על רקע נתון זה, דומה כי השיקול בדבר קטינוּת המפגע, אמנם שריר וקיים – אך מוגבל. כמו כן, גם בעניינו של הקטין, לא מצאתי כי העונש שנגזר עליו סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת ביחס לקטינים המבצעים מעשי טרור על רקע לאומני, באופן המצדיק את התערבותנו (ראו, בנסיבות דומות: ע"פ 150/22 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2023), במסגרתו נגזר על קטין בן 15, עונש של 10 שנות מאסר בפועל, תוך שנקבע כי "העונש שהושת על המערער אינו חורג מרף הענישה הנוהג במקרים מעין אלה" (שם, פסקה 7); ע"פ 182/17 פלונית נ' מדינת ישראל (11.6.2019), במסגרתו נגזר על קטינה בת 17, עונש של 10 שנות מאסר בפועל, לאחר שבערעור הופחתו 3 שנות מאסר בפועל; עניין פלונים, במסגרתו נגזרו על שני קטינים, בין 14 ו-17, עונשים של 11 שנות מאסר בפועל; ע"פ 10025/16 פלוני נ' מדינת ישראל (10.8.2017), במסגרתו נגזר על קטין בן 13, עונש של 9.5 שנות מאסר בפועל, לאחר שבערעור הופחתו 2.5 שנות מאסר בפועל; ע"פ 4742/16 פלוני נ' מדינת ישראל (28.2.2018), במסגרתו נגזר על קטין בן 17, עונש של 18 שנות מאסר בפועל, בשים לב לעבירות נוספות אותן ביצע, מלבד ניסיון הרצח). העונשים שהושתו על המערערים, תואמים את המדיניות הנוהגת בפסיקתנו; הם גם עולים בקנה אחד עם מגמת המחוקק, להחמיר בענישה על עבירה המהווה מעשה טרור, "זאת – בעיקר נוכח המניע האידיאולוגי שבבסיסן, ההישענות על שיתוף הפעולה האזרחי, וההשפעה והנזק שעבריינות זו גורמת לכלל האוכלוסייה בישראל" (דברי הסבר לחוק המאבק בטרור, התשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 949, 1104). הוראות חוק המאבק בטרור, נזכיר, ביקשו להחמיר בענישה על עבירות מסוג זה, והעונש המקסימלי בגין העבירה שלפנינו, הועמד על 25 שנות מאסר (סעיף 37 לחוק המאבק בטרור). 20. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), גם הן אינן נוטות חסד למערערים. לכף החובה בעניינו של נזיה, יש להוסיף את עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירות אלימות, גם אם אֵלו לא נכרכו בהקשר לאומני (הרשעה בעבירות סיוע לתקיפה הגורמת לחבלה של ממש וחבלה במזיד ברכב, בהתאם לסעיפים 31, 380 ו-413ה לחוק העונשין). 21. תסקירי שירות המבחן שהוגשו במסגרת ההליכים, גם הם אינם מאירים פנים למערערים: באשר לנזיה, צויין קושי להפגין אמפתיה כלפי הקורבנות, והומלץ על "ענישה מוחשית ומרתיעה". בתסקיר העדכני האחרון אף צוין כי לא החל לשלם את הפיצויים לנפגעי העבירה שחוייב בתשלומם. באשר לקטין, צוין כי גדל במציאות חיים מורכבת, וכי הוא מבטא תקווה לעתיד טוב יותר, אך במכלול השיקולים, קבעה קצינת המבחן כי "לא באנו בעניינו בהמלצה שיקומית". 22. סיכומו של דבר: נסיבות מיוחדות, המצדיקות את התערבותנו – אין בנמצא. העונש שהוטל על המערערים – אינו מחמיר עמם יתר על המידה. אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעורים, ולהותיר את גזר הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"ח בשבט התשפ"ד (‏28.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22071930_O14.docx עי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1