עו"ד איתי מק נ. שר הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 7191/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7191/14 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל העותר: עו"ד איתי מק נ ג ד המשיבים: 1. שר הבטחון 2. משרד הבטחון 3. הרמטכ"ל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בשם המשיבים: בעצמו עו"ד ענר הלמן פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבים לנמק "מדוע לא יצהירו על מחויבותם לא לעשות שימוש בנשק כימי, לא לפתח, לא לייצר, לא לאגור ולא להפיץ נשק כימי, בהתאם לדין הבין-לאומי החל על מדינת ישראל". בין היתר נטען בעתירה, כי הצהרה כאמור מתחייבת מכללי המשפט הבינלאומי וכן מהוראות אמנת הנשק הכימי (Chemical Weapons Convention), אשר נחתמה על-ידי מדינת ישראל אך לא אושררה על-ידה נכון לעת הזו. במסגרת עתירתו פורש העותר יריעה רחבה לגבי הוראות הדין הבין-לאומי ההסכמי והמנהגי, הנוגעות לשימוש בנשק כימי; כמו גם לגבי עמדתה של מדינת ישראל, לפי מיטב תפישתו, בדבר השימוש בנשק כימי. העותר מציין, כי לא מובן מדוע מדינת ישראל מסרבת להתחייב להוראות האמנה, ובעיקר מדוע היא ממאנת להצהיר כי תקפיד על האיסורים המהותיים המנויים בה, כאשר ממילא היא מחויבת להם לפי הוראות הדין הבין-לאומי המנהגי. בין היתר, מצוין בעתירה, כי הצהרה כאמור רק "תחזק את מעמדה של מדינת ישראל בעולם, ואת מעמדם של צה"ל ומשרד הביטחון ... ", וכי "עצם המחשבה שמדינת ישראל אינה מוכנה להצהיר על מחויבותה לכללים הבין-לאומיים בנושא ושומרת על זכותה לעשות שימוש כלשהו בנשק כימי, מדירה שינה מעיני העותר ... ". 2. העתירה הוגשה לאחר שביום 7.8.2014 פנה העותר למשרד הביטחון במכתב במסגרתו הוא ביקש משר הביטחון "לאשר את מחויבות צה"ל ומשרד הביטחון להוראות המהותיות של האמנה" ולהצהיר הצהרה ברוח דומה לזו המבוקשת בעתירתו. במכתב תשובה, מיום 22.9.2014, השיב היועץ המשפטי של משרד הביטחון כדלהלן: "1. פנייתך שבסימוכין נתקבלה בלשכת שר הביטחון ונתבקשתי להשיב עליה. 2. מדינת ישראל חתמה על אמנה הנשק הכימי (CWC) בשנת 1993 בחתימתה על האמנה ובהצהרות שניתנו מטעמה בהזדמנויות שונות, הביעה ישראל את הכרתה בחשיבות האמנה ואת תמיכתה בעקרונותיה. 3. מדינת ישראל רואה עצמה כמחויבת לכללי הדין הבינלאומי החלים עליה [...] " 3. לאחר העיון בעתירה, ובתגובת המשיבים לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, באשר אין היא מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. הסוגיה הכלולה בעתירה מערבת, מעצם טיבעה, נושאים מדיניים, ביטחוניים ויחסי החוץ של המדינה, לגביהם נאמר שהם: "מסוג העניינים המופקדים על-פי החוק ועל-פי המהות בידי הממשלה או בידי הכנסת. ... יחסי החוץ של המדינה הם מאז ומתמיד דוגמה מובהקת לעניין כזה. ... ואין זה כך משום שלבית המשפט אין סמכות להתערב בעניין כזה. יש לו סמכות. אך הסמכות כרוכה בשיקול דעת. אכן, בית המשפט יכול להפעיל את שיקול הדעת שלו במקרה מיוחד אפילו כדי להתערב בעניין פוליטי מובהק. אך בכל מקרה על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת שלו ולהחליט אם ראוי בנסיבות המקרה שיתערב בעניין כזה. ... בתחנה הראשונה עליו להפעיל את שיקול הדעת שלו ולהחליט אם ראוי שיתערב בעתירה לגוף הענין" (בג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש הממשלה פ"ד נה(2) 455, 479 (2001)). התמונה המלאה לגבי מכלול השיקולים מהסוג האמור, מצויה בפני הרשות המבצעת, ובין היתר מטעם זה, הכלל הנהוג הוא, שהחלטות בנושאים אלו, בפרט כאשר הן נוגעות להצהרות מצד הממשלה, מצויות בזיקה ישירה וטבעית לרשות המבצעת ונתונות לשיקול דעתה הרחב, ובית משפט זה אינו נוהג להתערב בהן אלא במקרים חריגים (השוו: בג"ץ 3687/00 אשכנזי נ' ראש הממשלה (25.5.2000); בג"ץ 4481/91 ברגיל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(4) 210 (1993)). לאחר העיון, המקרה הנוכחי אינו נמנה על המקרים הנדירים בהם יתערב בית משפט זה בעניין כגון דא. העותר עותר לסעד שכלל לא ברור שיש לו קיום – חיוב המשיבים לנקוט בפעולה של "הצהרה" (ראו בג"ץ 3687/00 הנ"ל). העותר אינו מניח תשתית לקיומה של נורמה משפטית שיש בה כדי לחייב את המשיבים "לספק" הצהרה כמבוקש על-ידו בעתירה. לדברים אלו נוסיף, כי העיון במכתבם הנ"ל של המשיבים, מלמד ממילא כי המשיבים מכירים בחשיבות האמנה ואף תומכים בעקרונותיה. המשיבים אף אינם חולקים על חיובם לעמוד בכללי הדין הבינלאומי, ככל שאלה חלים עליהם. בנסיבות אלו, העתירה אינה מגלה כאמור עילה להתערבות והיא נדחית בזאת. לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשע"ה (‏18.2.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14071910_L04.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il