גן אירועים תל מגידו בע"מ נ. שר האוצר

החלטה בתיק בג"ץ 7189/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7189/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר העותרים: גן אירועים תל מגידו בע"מ ו-24 אח' נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. ועדת הכספים של הכנסת עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד משה ליפשיץ, עו"ד נועם בר-דוד בשם המשיב 1: עו"ד גלעד שירמן בשם המשיב 2: עו"ד רוקסנה שרמן-למדן פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו עניינה ההסדר לפיו יפוצו העותרים, אולמות אירועים וגני אירועים בצפון הארץ, ובעליהם, בגין הפגיעה בעסקיהם עקב מלחמת לבנון השניה. העותרים מבקשים כי יוחל עליהם ההסדר שגובש לפיצוי עסקים בענפי החקלאות והתיירות, או כי יגובש בעבורם הסדר פיצוי מיוחד. רקע ב. הרקע הרלבנטי גם לעתירה הנוכחית גולל בהרחבה בבג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר מזרחי עורכי דין נ' שר האוצר (לא פורסם, 23.9.07) (להלן העתירה המאוחדת). כאן יתוארו אפוא הדברים בתמצית בלבד. ג. מלחמת לבנון השניה פרצה ביום 12.7.06. הלחימה נמשכה עד ליום 14.8.06, ובמהלכה הופגזו יישובי הצפון בטילים וברקטות. כתוצאה מכך נגרמו אבדות בנפש וברכוש, וכן הפסדים כלכליים, שנבעו משיבוש חיי היומיום והחיים העסקיים. במטרה להקל על העסקים הפגועים מן הלחימה, יצרו המשיבים סדרת הסדרי פיצויים (אשר יכונו הסדר יולי, ההסדר העונתי והסדר אוגוסט, כמפורט להלן), כתקנות במסגרת חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961; התקנות הותקנו על ידי המשיב 1 (להלן השר) ואושרו על ידי המשיבה 2 (להלן הועדה). אלמלא נחקקו, זכאים היו לפיצוי בגין "נזק עקיף" (להבדיל מנזק לגופו של נכס, בגינו קמה זכות לפיצוי מלא בכל מקום) רק עסקים באזורים המוגדרים "יישובי ספר". ד. הפיצוי לעסקים בענפי התעשיה, המסחר והשירותים, באזור המכונה "אזור ההגבלה" (הרחב יותר מאזור "יישובי הספר" הרגיל), הוסדר לתקופת 12.7.06­31.7.06 על ידי הסדר יולי (תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), תשס"ו-2006), ולתקופת 1.8.06­14.8.06 על ידי הסדר אוגוסט (תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), תשס"ו-2006). ההסדר העונתי (תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה) (תיקון), תשס"ו-2006) קובע פיצוי מיוחד לעסקים בתחומי החקלאות והתיירות. ה. הפיצוי לפי הסדר יולי מבוסס על 132.5% מסך השכר המגיע לעובדי העסקים, אשר נעדרו ממקום העבודה עקב המלחמה. הפיצוי לפי ההסדר העונתי מבוסס על השוואת מחזורי העסק בשנת המלחמה ובשנה הקודמת, בניכוי הוצאות נחסכות ו"השתתפות עצמית". הסדר אוגוסט יוצר שני מסלולי פיצוי, אחד המבוסס על 145% מסכום השכר המגיע לעובדים שנעדרו ממקום העבודה עקב המלחמה, ואחד המבוסס על השוואה בין מחזורי העסק בשנת המלחמה ובשנה הקודמת. העתירה המאוחדת ו. העתירה המאוחדת כללה שורת עתירות בעניין הסדרי הפיצויים, שהוגשו על ידי בעלי עסקים באזור ההגבלה. בין השאר, עסקה העתירה בפער בין הפיצוי לעסקים באזור ההגבלה לפיצוי לעסקים בישובי הספר, ובפער בין הפיצוי לעסקים בתחומי החקלאות והתיירות לפיצוי לעסקים בתחומי התעשיה, המסחר והשירותים. ז. העתירה המאוחדת נדחתה פה אחד, תוך ניואנסים, כפי שיוזכר להלן. בפסק הדין המרכזי, שנכתב בידי השופטת ארבל (בהסכמת השופט ד' חשין), נקבע, בתמצית, כי קיים קושי בביסוס הסדר יולי על רכיב השכר בלבד, וכן בהיקפי הפערים בשיעורי הפיצוי בין מעסיקים בישובי הספר ובאזור ההגבלה, ובין מעסיקים בענפים שונים; עם זאת, נקבע כי אין להתערב בכך, הן נוכח היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית המופעלת במאטריה הרלבנטית, והן נוכח מידת איזון בהסדרי הפיצוי שהושגה באמצעות הסדר אוגוסט, אשר היטיב יותר את מצבם של הנפגעים בתחומי התעשיה, המסחר והשירותים באזור ההגבלה. השופטת פרוקצ'יה סברה כי הסדר יולי סביר אף לגופו. ברי כי פסק דין זה רלבנטי לענייננו וצריך לשמש נר לרגלינו גם כאן (לשאלות הקשורות בפיצוי לאולמות, באזור ספר, ראו ההחלטות השונות בבג"ץ 4445/07 היכלי היסמין שדרות נ' ראש הממשלה (לא פורסמו)). עמדות הצדדים ח. נזקיהם העקיפים של העותרים אינם באים בכלל ההסדר העונתי. בעתירה נתבקש צו המורה למשיבים לכלול את העותרים בגדר ההסדר העונתי, או, לחלופין, לגבש הסדר פיצוי מיוחד התואם את מאפייניו של ענף עיסוקם של העותרים (להלן ענף האירועים). העותרים חזרו בהם מסעד חלופי נוסף שנתבקש מלכתחילה, בעקבות מה שנפסק בעתירה המאוחדת. ט. בעתירה נטען, בתמצית, כי ענף האירועים הוא ענף עונתי לא פחות מענפי החקלאות והתיירות, ומשכך כי ההימנעות מהחלת ההסדר העונתי בענף לוקה בהפליה. עוד נטען כי נוכח ייחודו של הענף, פיצוי במסגרת הסדר הפיצויים הכללי אינו סביר; נזכר כי בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), תשס"א-2000 נקבע הסדר מיוחד ל"נותן שירותים לקיום אירועים". בהודעה משלימה מיום 7.4.08 פירטו העותרים את סכומי הפיצויים המגיעים להם, אם יוחל בעניינם ההסדר העונתי – סכומים המגיעים לטענתם (לגבי עשרים וחמישה עותרים) לסך 13,212,933 ש"ח. י. בתגובת השר נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, בשל קיומה של הכרעה שיפוטית בנושא דומה – היא ההכרעה בעתירה המאוחדת. אשר לגוף העתירה, נטען כי מודל הפיצוי שנבחר עבור תחומי התעשיה, המסחר והשירותים הוא סביר, הואיל והוא מפצה "בגין רכיב מרכזי ביותר בהוצאה של רובם המוחלט של העסקים" (קרי, רכיב השכר); הודגש כי מדובר במודל שעלותו האדמיניסטרטיבית נמוכה, המאפשר לעסקים ודאות ופיצוי מהיר. עוד נזכר, כי הסדר יולי גובש בעקבות "הסכם משולש" שהושג בין נציגי הממשלה, ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ומשכך יש להניח כי הוא מביא בחשבון את מרבית האינטרסים הרלבנטיים. י"א. אשר לטענת האפליה, נטען כי קיים שוני מהותי בין ענפי החקלאות והתיירות לבין ענפים אחרים, לרבות ענף האירועים – הן במרכזיותה של תקופת יולי-אוגוסט להכנסות העסק, והן מבחינת משכה של התקופה הנדרשת לשם התאוששות. לעניין זה צורפה טבלת נתונים שהוכנה ברשות המסים. י"ב. בתגובת הועדה נטענו טענות דומות. עוד נזכר כי סמכות הועדה היא אך לאשר את התקנות, המותקנות על ידי השר, וכי עובר לאישור התקנות ניהלה הועדה דיונים ערים, בהם הועלו מרבית הסוגיות שמעוררת העתירה, ושבעקבותיהם הוכנסו שינויים שונים בתקנות. י"ג. בהחלטה מיום 14.11.06 (השופטת ברלינר) נקבע כי הטיפול בעתירה יעוכב עד למתן החלטה סופית בעתירה המאוחדת. זו ניתנה ביום 23.9.07. ביום 20.11.07 העבירה השופטת ארבל את העתירה לדיון בפני מותב תלתא. דיון התקיים ביום 14.4.08. י"ד. בדיון הדגיש בא כוח השר כי לכל ענף עסקי מאפיינים משלו, וכי ענפים נוספים – כגון ענף המזגנים וענף בריכות השחיה – עונתיים לא פחות מענף האירועים; ואולם, נטען כי צרכים תקציביים ואדמיניסטרטיביים אינם מאפשרים הסדר פיצויים מיוחד לכל ענף. אשר לטיפול המיוחד שניתן לענף האירועים בתקנות הנזכרות משנת 2000, נטען כי אין בכך כדי לחייב את המדינה לנקוט בהבחנה זו גם כעת. ט"ו. בא כוח העותרים טען, מנגד, כי ענף האירועים הוא אכן עונתי במיוחד, וכי אף הטבלה שהוכנה ברשות המיסים תומכת בכך. כן נטען כי יש להשוות את ענף האירועים לענף המלונאות ולא לענף הצימרים. לבסוף, נטען כי המשמעות התקציבית של החלת ההסדר העונתי על העותרים אינה כבדה. דיון והכרעה ט"ז. לאחר לבטים לא מעטים, באנו לכלל מסקנה כי אין להיעתר לעתירה. נוכח הדמיון הנטען בין ענף עיסוקם של העותרים לבין הענפים הכלולים בהסדר העונתי, מוצדקת לטעמינו התיחסות מובחנת לעתירה הנוכחית – על אף הדמיון, בקוים כלליים, שבין ההנמקה שלהלן לבין זו שניתנה בעתירה המאוחדת. בתמצית, המסקנה היא כי קיימת מידה של שוני בין ענף האירועים לבין ענפי החקלאות והתיירות, באשר לנזקי המלחמה שסבלו – הקבוצות אינן בגדר קבוצות שוות. משכך, שומה היה על המשיבים למתוח קו המבחין בין הזכאים לפיצוי מיוחד לאלו שאינם זכאים לו; ולא שוכנענו כי הקו נמתח באופן פסול. כשרות ההחלטה בדבר מיקומו של הקו המבחין נבדקת, לדידנו, בעיקר לאור השיקולים ששימשו בקביעתו וסבירות המשקל שניתן לשיקולים הללו. הבחנה בין שוים? י"ז. הסדרי הפיצויים שהותקנו לעסקים באזור ההגבלה לא נועדו – למרבה הצער, ובמציאות כלכלית וציבורית שבה קצר המצע מהשתרע ומרובים צרכי עמך, ורבים הסובלים בעתות מלחמה בצורה זו או אחרת ואינם זוכים לפיצוי – לפצות בגין מלוא נזקיהם של העסקים הללו; הנחת המוצא היא, כי חלק מן הנזקים יישארו לפתחם של העסקים. אף לא נטען בעתירה כי שומה היה על המשיבים לדאוג לפיצוי מלא. יסודה של העתירה בפערים בין היקפי הפיצוי הניתנים לקבוצות שונות. בפרט, ההסדר העונתי, לפיו מפוצים עסקים בענפי החקלאות והתיירות, מעניק פיצוי מקיף יותר מזה שניתן לעסקים בענפי התעשיה, המסחר והשירותים בהסדרי יולי ואוגוסט: ההסדר העונתי מותאם במיוחד לצרכיהם של עסקים "עונתיים", במובן זה שהפיצוי המוענק בגדרו עוקב בצורה מדויקת יותר אחר הפסדיהם מכפי שעושים ההסדרים האחרים; אולם ההסדר העונתי מעניק פיצוי נרחב יותר גם באופן מוחלט, קרי – גם לעסקים שאינם עונתיים (ומשכך ביקשו גם עסקים שאינם טוענים לעונתיות להצטרף להסדר זה). י"ח. הפער בין גדרי הפיצוי לעסקים בענפי החקלאות והתיירות ולעסקים בענפים אחרים מעורר קשיים. השופטת ארבל נתנה דעתה לכך במסגרת העתירה המאוחדת: "אני ערה לקושי... לקבוע נוסחאות פיצוי שיהלמו כל ענף ותת-ענף... ואולם, אני סבורה כי לא ניתן לקבל כסביר מצב בו הסדר הפיצויים מתבסס לגבי חלק מהניזוקים על רכיב אחד בודד של נזקיהם – שכר עבודה, ואילו לגבי ניזוקים אחרים מתבסס הוא על מכלול של רכיבים שיש בהם כדי לבטא באופן מלא יותר את נזקם העקיף..." (פסקה 54 לפסק דינה). י"ט. כעולה מטיעוני המדינה, בעתירה הנוכחית ובעתירה המאוחדת, ההצדקה לשוני בין שיעור הפיצוי שניתן בענפי החקלאות והתיירות לבין זה שניתן בענפים אחרים טמונה, לשיטתה, במאפיינים מיוחדים של שני הענפים הראשונים – אשר בעטיים אין זה מתקבל על הדעת להחיל בעניינם את שיטת הפיצוי ה"רגילה". קרי, הסדרי הפיצוי המבוססים על שכר עבודה מחמיצים במידה מסוימת, לגבי כלל העסקים, את שיעור הנזק העקיף שנגרם; ברם, לגבי ענפי החקלאות והתיירות, יהיו ההסדרים הרגילים בלתי מספקים באופן חמור יותר, במידה משמעותית. זאת בשל שני מאפיינים של הענפים הללו: הראשון, מדובר בענפים "עונתיים" במיוחד, דהיינו, חלק ניכר מהכנסות העסקים בענפים הללו מרוכז בחדשי הקיץ, הם חדשי המלחמה; והשני, מדובר בענפים אשר בהם ארוכה יחסית התקופה הנדרשת להתאוששות מנזקי המלחמה. כ. טענת העותרים היא, במהות, כי גם ענף האירועים נושא את המאפיינים הללו; ובפרט, כי גם ענף האירועים הוא ענף עונתי. זאת מכיוון שהביקוש לעריכת אירועים גבוה במיוחד בחדשי הקיץ (חריג, המוסכם גם על העותרים, הוא בריתות מילה). לשם בחינת טענה זו, ניתן דעתנו לטבלה הנזכרת מעלה, שהוכנה על ידי רשות המסים, ואשר העותרים אינם חלוקים על מהימנותה: אולמות שנה אזור ינואר-יוני יולי-דצמבר % שינוי צפון לא צפון 1,322,602 1,290,605 1,862,456 1,643,030 41% 27% צפון לא צפון 1,520,618 1,575,771 1,794,583 1,807,569 18% 15% צימרים שנה אזור ינואר-יוני יולי-דצמבר % שינוי צפון לא צפון 62,261 133,503 90,522 189,250 45% 42% צפון לא צפון 81,367 161,857 89,078 223,017 9% 38% כ"א. נתיחס לשתי מסקנות בלבד העולות מטבלה זו. ראשית, הנתונים מספקים תמיכה לא מבוטלת בטענת העותרים, לפיה ענף עיסוקם הוא ענף עונתי במידה רבה. זאת משום שבשנת 2005 היו ההכנסות באולמות האירועים בצפון הארץ גבוהים ב-41% במחצית השניה של השנה משהיו במחצית הראשונה. כ"ב. שנית, ומנגד, נתוני הטבלה מצביעים על כך שענף ה"צימרים", המיצג את הענפים שעליהם חל ההסדר העונתי, אכן ספג בעקבות המלחמה פגיעה חמורה במיוחד, גם בהשוואה לענף האירועים. שכן, בעסקים בענף זה בצפון הארץ – בו התרכזו עיקר נזקי המלחמה – גדלו ההכנסות במחצית השניה של שנת 2006, לעומת המחצית הראשונה של השנה, ב-9% בלבד – לעומת עליה של 38% בדרום הארץ; ואילו בענף האירועים, היה הגידול בהכנסות במחצית השנה השניה גדול יותר בעסקים שבצפון הארץ משהיה בעסקים המקבילים בדרום (18% לעומת 15%, בהתאמה). כ"ג. אזכיר כאן נושא שעלה בדיון בפנינו, אך לא נדון דבר דבור בטיעוני הצדדים, ועל כן יובא אך כ"תנא דמסייע". ימי בין המצרים שבין י"ז בתמוז לט' באב, נפלו כולם בתוך התקופה בה עסקינן (מ-13 ביולי עד 3 באוגוסט). על פי ההלכה, לשיטת האשכנזים אין מקיימים בכל התקופה אירועי נישואין (למצער) (שולחן ערוך אורח חיים תקנ"א, ב', בהגהת הרמ"א – ר' משה איסרליש), ולשיטת הספרדים אין עורכים נישואין מראש חודש מנחם אב ואילך עד לתענית (שולחן ערוך שם, בפסיקת המחבר ר' יוסף קארו); הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת א', ל"ו (עמ' ק"ג-ק"ה)) מטעים כי אין להחמיר מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב; ואילו הרב מרדכי אליהו בביאורו "דרכי הלכה" לקיצור שולחן ערוך סימן קכ"ב, א', מציין, כי "מכיון שאין בכך סימן ברכה נהגו בהרבה קהילות להימנע מנישואין מי"ז בתמוז, ומנהג טוב הוא" (בנידון דידן ראש חודש אב היה ב-26.7.06). מכל מקום, לכאורה יש ב"דילול" זה, הבא מדי שנה בשנה, כדי למעט במידה מסוימת מן הפגיעה שיש לזקוף לאירועי המלחמה. כ"ד. בעוד שענפי עיסוק רבים נפגעו עקב המלחמה, נפגעו חלקם יותר מאחרים. עמדת המשיבים, אשר נתמכת כאמור בנתונים שהוצגו, היא שענפי החקלאות והתיירות נפגעו במידה יוצאת דופן. משמעות הדבר היא שהימנעותם של המשיבים מכלילת העותרים בהסדר העונתי אינה בגדר הבחנה בין קבוצות שוות, המהוה הפליה פסולה (ראו את דיונה המעמיק של השופטת ארבל בעתירה המאוחדת, ובעיקר בפסקאות 32­35 לפסק דינה). כ"ה. רצוי היה, לכאורה, לפצות את כל הנפגעים בגין מלוא נזקיהם, ופשיטא שהעותרים נפגעו; ברם, מוסכם על הכל שאופציה זו, למרבה הצער, אינה באה בחשבון. בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי שומה היה עליהם ליצור הסדר פיצויים מיוחד בעבור הענפים שנפגעו באופן מיוחד. העותרים מבקשים כי יבואו גם הם בגדר קבוצה מיוחדת זו; אך נוכח הנתונים שהוצגו, נמצא ככלות הכל פער בין הפגיעה הקשה בענף האירועים, לבין הפגיעה הקשה עוד יותר, קשה במיוחד, בענפים הכלולים בהסדר העונתי. על כן קשה לקבל את טענת העותרים, שובת לב ככל שתהא. קביעת גבולות כ"ו. משקבענו כי קיים פער מסוים בין רמות הפגיעה שנספגו על ידי ענפי החקלאות והתיירות ועל ידי ענף האירועים, נמצא כי עסקינן בסיטואציה לא נדירה, בה נאלץ גוף שלטוני לקבוע גבול, ולהכריע מי יזכה להטבה שלטונית ומי לא. טלו, דרך משל, הטבת סעד הניתנת לבעלי הכנסה הנמוכה מרף מסוים. יהא הרף אשר יהא, "יקופחו" אלו שהכנסתם גבוהה ממנו אך במעט; הללו ירגישו כי הופלו לרעה, וכי אין הצדקה להדרתם מן ההטבה הניתנת לאחרים. ואולם, ההבחנה בין קבוצות שונות, אשר הפער ביניהן הוא עניין של דרגה, היא הכרח בל יגונה – הן דרך כלל, הן כאמור בענייננו – משיקולים תקציביים ואדמיניסטרטיביים; קרי, בדרך כלל יש קושי עיוני ומעשי כאחד בשאלה היכן מוצב קו ההבחנה בין קבוצות ויחידים. התוצאה לא אחת היא מועקה שאין מנוס הימנה. כ"ז. סוגיה זו נדונה בהרחבה בעתירה נוספת שעניינה הסדרי הפיצוי בגין נזקי מלחמת לבנון השניה – בג"ץ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם, 1.4.07). שם ביקשה חברה, המפעילה אתר תיירות בבקעת בית שאן, להיכלל ב"אזור ההגבלה". נקבע, בין השאר, כי: "בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין – יהיה זה גבול גיאוגרפי, משקל או זמן – תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. זהו קושי אינהרנטי שאנו מחויבים להכיר בו ולהשלים עמו" (פסקה 6 לפסק דינו של השופט ד' חשין). וראו שם בהרחבה, הן בפסק דינו של השופט חשין והן בהערותיי, על הצורך לקבוע גבולות ותחומין, מידות ושיעורין (בין השאר בהתייחס לקושיה הידועה של רבי ירמיה אודות "ניפול" שרגלו האחת בתוך חמישים אמה, ורגלו האחת חוץ מחמישים אמה); וכן ראו בג"ץ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 7.2.2000). חשוב לענייננו לציין, כי לעתים מתעורר הצורך לקבוע גבולות ותחומין שלא באמצעות "גבול גיאוגרפי, משקל או זמן" אלא באמצעות הבחנה ממין אחר – כגון ההבחנה דנא בין ענפי עיסוק שונים. כ"ח. במצב אשר כזה – בו קיימת "קשת" של הראויים או נזקקים במידות שונות להטבה, ועל השלטון להכריע למי מהם תוענק – באים לידי ביטוי, בבחינת כשרותה של החלטת השלטון, שיקולים השאובים מן הדוקטרינות המינהליות בדבר האיסור על התחשבות בשיקולים זרים, והחובה להפעיל את שיקול הדעת בסבירות. האיסור על שיקולים זרים – משום שעל ההחלטה לנבוע אך מן השיקולים הענייניים, השייכים לעניין (ראו בג"ץ 392/72 ברגר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה, פ"ד כז(2) 746; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 511­512; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 741­749 (1996) – להלן זמיר). החובה להחליט בסבירות – שכן לא די בהצטמצמות לשיקולים הענייניים, אלא על השלטון ליתן ביטוי ומשקל סבירים וראויים לכל אחד מן השיקולים הללו (ראו בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441; בג"ץ 389/90 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421; איל זמיר "עילת אי הסבירות במשפט המינהלי" משפטים יב 291 (תשמ"ב); זמיר, כרך ב, בעמ' 763­768). כ"ט. כפי שנמצא בעתירה המאוחדת, אף בענייננו לא ניתן להצביע, בסופו של יום, על שיקולים זרים או חוסר סבירות בהבחנה בין ענפי החקלאות והתיירות לבין ענפים אחרים; לפחות לא במידה המצדיקה התערבות שיפוטית בהסדרים הנובעים מהבחנה זו. ההבחנה האמורה נטועה בצורך לפצות ענפים שונים, במידת האפשר ובמסגרת מגבלות מחויבות המציאות, ברמות המתאימות להם; ובפרט – נטועה בצורך לפצות באורח מיוחד ענפים שנפגעו באורח מיוחד. ועוד, הודאות הטמונה בהסדר שנבחר, ועדיפותו במתן פתרון יעיל ומהיר, גם הם שיקולים ענייניים, שנלקחו ככל הנראה בחשבון, ואין לבוא חשבון על כך עם הרשויות. אף צרכיהם המיוחדים של הענפים השונים, לרבות ענף האירועים, הובאו בחשבון, לכאורה, במידת האפשר – אלא שבמידת מה היה עליהם לסגת מפני שיקולים אחרים. סיכומו של דבר, אין לומר שההבחנה בין הענפים הכלולים בהסדר העונתי לבין ענף האירועים, המבוססת על הפגיעה המיוחדת שנגרמה לראשונים, היא הבחנה בלתי סבירה או מפלה, למצער (כאמור) במידה המצדיקה התערבות. ל. אוסיף, כי עיון בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים בשלושת ההסדרים מצביע על התיחסות מקצועית, שנמנעה מהכללות אלא היתה פרי מחשבה ומו"מ, ושקלול אינטרסים. תקנות אלה נתבססו על הסכם משולש בין המדינה, ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ואף אם אין הסכמה זו "מחייבת" את העותרים, אי אפשר שלא ליתן לה משקל בבחינת סבירותם של ההסדרים שנקבעו. ל"א. בעתירה המאוחדת נמנו טעמים נוספים, התומכים בהימנעות מהתערבות בהחלטת המשיבים: "אני סבורה כי בחינת הסדרי הפיצוי כמיקשה אחת, ובפרט העובדה שהסדר חודש אוגוסט כולל פיצוי עודף או חלופה של פיצוי על פי מחזור העסק, מצמצמת את הפערים שבין ההסדרים והניזוקים השונים... במצב דברים זה קשה לסבור לדידי כי לפנינו אי הסבירות הקיצונית, המהותית המצדיקה ביטולה של חקיקת משנה שעברה את מכבש הביקורת של ועדת הכנסת ועניינה במדיניות כלכלית" (פסקה 68 לפסק דינה של השופטת ארבל). נוספים כאן שני שיקולים מרכזיים: ראשית, הצורך לבחון את הסדרי הפיצוי במבט כולל, ובפרט, להתחשב גם בהסדר אוגוסט – אשר מיטיב, כמתואר מעלה, את מצבם של הנפגעים בתחומי התעשיה, המסחר והשירותים. שנית, המאטריה בה עסקינן – חקיקת משנה, אשר אושרה על ידי ועדה מועדות הכנסת, ושעניינה מדיניות כלכלית – היא כזו שבגדרה ימעט בית המשפט להתערב (וראו ההפניות המובאות בעתירה המאוחדת, פסקאות 65­66 לפסק דינה של השופטת ארבל; וכן פסק הדין בעניין היכלי היסמין שדרות הנזכר מעלה; לא למותר לציין, כי בעייתם של העותרים עלתה בדיון בועדת הכספים ביום 11.9.06). שני השיקולים הללו נוגעים אף לעתירה הנוכחית. סוף דבר ל"ב. נמצא, אם כן, כי אין מקום להתערבות בהסדרי הפיצויים שקבעו המשיבים במענה לנזקי מלחמת לבנון השניה, ככל שהם נוגעים לעותרים דנא. אחזור ואומר, כי למסקנה זו הגענו לאחר לבטים לא מעטים. ככלות הכל, אדם מן היישוב עשוי לחשוב, כי עניינם של העותרים אינו רחוק כל כך מזה של העוסקים בענפי החקלאות והתיירות. אף על העותרים ייאמר כי: "תחושתם הקשה... ברורה לי... תחושה זו קשה היא במיוחד כאשר מדובר באזרחי המדינה שנמצאו ימים על ימים תחת מתקפה ממושכת, במתח ובחרדה, כשחלקם נאלצו לעזוב את עסקיהם, התגייסו למילואים וסיכנו את חייהם מתוך ידיעה כי אזרחי המדינה שווי זכויות ושווי חובות הם. הסדר הפיצויים שהתקבל בהוראת השעה לחודש יולי יש בו כדי לפגוע בתחושת הסולידריות הלאומית כאשר דין שונה חל על אזרחים הנושאים שווה בשווה בעול המסים וביתר החובות והזכויות הנתונים לאזרחי המדינה, ושניזוקו בתקופת המלחמה באופן דומה" (פסקה 77 לפסק דינה של השופטת ארבל). ואולם, הקו נמתח במקום שנמתח, וקשה מאד לומר כי תוצאתו בלתי סבירה באופן קיצוני ומולידה פתח להתערבותנו. כאמור, חוששני שאין בידינו לקבל את העתירה, מן הטעמים שפורטו. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: למעלה משנתיים חלפו מימי המלחמה בצפון שקיבלה את השם "מלחמת לבנון השניה". הפצעים לא כולם הגלידו. חלקם לא יעלו ארוכה לעולם. עתה נדרשים אנו להכרעה, פעם נוספת, בהיבטים אחרים של פגעי המלחמה – שאלת הזכאות לפיצויים בגין נזקים עקיפים שנגרמו לבעלי עסקים בצפון הארץ עקב המלחמה. עתירה זו עניינה בהסדר הפיצויים לאולמות אירועים וגני אירועים בצפון, וביתר דיוק, באזור שכונה "אזור ההגבלה". המצוקה בה היו נתונים גני האירועים ואולמות האירועים ב"אזור ההגבלה" בתקופת מלחמת לבנון השניה אינה צריכה להסבר. אין מקום לספק בעיני גם כי נגרמו להם נזקים כלכליים בעטייה של המלחמה. יחד עם זאת, כפי שמציין חברי, השופט רובינשטיין, גם אם קיים דמיון מסוים במאפייני עסקם של העותרים לענפי החקלאות והתיירות, אין מדובר בזהות והבדלים בין הענפים קיימים. ההבחנה בין סוגי ניזוקים מענפי משק שונים היא הבחנה אפשרית והיא בסמכותו של המשיב 1, הגם שעליה לעמוד במבחנים של סבירות ושל היגיון (בג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין נ' שר האוצר (טרם פורסם, 23.9.07), פסקה 58 לפסק דיני). במצב דברים זה לא נמצאה לנו עילת התערבות ב"קו הגבול" שקבעו המשיבים באשר לזכות לפיצוי בגין נזק עקיף שנגרם. קביעת קווי גבול היא כורח המציאות ומגבלות התקציב, גם אם היא מותירה לעולם, ובאופן שרירותי, מעבר לאותו קו גבול, אזרחים שסבלו גם הם פגיעות, נזקים והפסדים (וראו: בג"ץ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם, 1.4.07)). כמו בבג"ץ 6407/06 הנ"ל, גם במקרה דנן לא ניתן לומר כי הקו כפי שנמתח תוצאתו בלתי סבירה. לפיכך מסכימה אני לאמור בחוות דעתו של חברי. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חבריי, השופטים ע' ארבל ו-א' רובינשטיין. אולם בעוד חבריי סומכים דעתם בעיקר על הפגיעה החמורה במיוחד בענפי התיירות והחקלאות ביחס לענפים אחרים, מחד גיסא ועל הכורח-שלא-יגונה להציב גבולות ותחומין בכל נורמה מאידך גיסא - דרכי אל תוצאה זו שונה במעט, והנני מבקש להציגה, אף שגם אני מצר על כך שלא ניתן להיענות לעותרים. 2. לדידי מוקד השאלה העיקרית כאן איננו בסוגיית השיוויון, כפי שהוצגו הדברים בעתירה, כי אם בסוגיית סמכויותיה ואפשרויותיה של הרשות המינהלית הרלבנטית להתוות מדיניות כלכלית במקרה מעין זה. משנציב כך את השאלה, דרכנו אל התוצאה המתחייבת תהיה סלולה ומובנת. 3. במה דברים אמורים? אם נחזור ונבחן את המצב המשפטי בו עסקינן, הרי שנראה כי שר האוצר (בהתבסס על גישת רשויות המס) ובאישורה של ועדת הכספים של הכנסת, התקין - בתקנות - שלושה מסלולים לפיצויים של עסקים באיזור הצפון, אשר נפגעו במהלך מלחמת לבנון השנייה: א. המסלול הראשון, שיכונה להלן "מסלול השכר", אשר נקבע עוד ב-תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף)(הוראת שעה), תשס"ו-2006 (להלן: "הסדר יולי"), מעניק למעסיקים את החזר הוצאות השכר ששילמו לעובדיהם. זאת, בהתבסס על חישוב ממוצע השכר לשלושת החודשים שקדמו ללחימה (עם מכפיל מסויים), במכפלת ימי ההיעדרות של העובדים. בסופו של יום הועמד בסיס שיעור הפיצוי במסגרת מסלול זה, במסגרת הסדר יולי, על 132.5% מן השכר הממוצע ששילם בעל העסק לעובדיו. באוגוסט נשמר מסלול פיצוי זה, אך שיעור בסיס הפיצוי בו הועלה והועמד על סך 145% מן השכר הממוצע ששילם בעל העסק לעובדיו. ב. המסלול השני, נקבע לראשונה ב-תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף)(הוראת שעה)(תיקון מס' 2), התשס"ו-2006 (להלן: "הסדר אוגוסט"), והוא עומד כחלופה למסלול השכר המשודרג כאמור. מסלול זה, שיכונה להלן "מסלול המחזורים", אומד את סך הנזק שנגרם לעסק כסכום הירידה בהכנסות כתוצאה מן המלחמה, בניכוי החיסכון בעלויות התפעול של העסק במסגרת צמצום פעילותו בזמן המלחמה. אומדן הנזק נגזר מתוך השוואה למחזורי פעילותו בשנה הקודמת ללחימה, קרי – 2005. ואולם, הנזק הזוכה לפיצוי אינו הנזק בשלמותו, אלא סך הנזק, כאשר הוא מוכפל במכפיל מסויים, המפחית במדורג משיעור הפיצוי, ככל שהיקף מחזורו של העסק גדול יותר. ג. המסלול השלישי, שיכונה להלן "המסלול העונתי", נקבע ב-תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף)(הוראת שעה)(תיקון), התשס"ו-2006 (להלן: "ההסדר העונתי"). בדומה למסלול המחזורים, גם במסלול זה מהווה הפיצוי נגזרת של פידיונו של העסק המפוצה בשנה שקדמה ללחימה, 2005, ואולם במסלול זה המכפיל הוא באחוזים גבוהים יותר, ומכאן יתרונו המובהק על פני מסלול המחזורים הרגיל. 4. שני המסלולים הראשונים, מסלול השכר ומסלול המחזורים, נפתחו בפני כל העסקים. ואילו המסלול השלישי, המסלול העונתי, נפתח אך ורק עבור אותם עסקים המשתייכים לאחד משני ענפים: החקלאות והתיירות. בעוד ששני המסלולים הראשונים, מציעים פיצוי חלקי בלבד לעסקים הבוחרים בהם, הרי שהמסלול השלישי, הוא המסלול העונתי, מציע פיצוי רחב יותר לעסקים המורשים לבחור בו. דא עקא, שרק מעטים מבין כלל העסקים בצפון הארץ הורשו להיכנס בשעריו של המסלול השלישי – אותם עסקים הנכללים בענפי החקלאות והתיירות בלבד. 5. מבחינה כלכלית, הפיצויים הניתנים כאן יש בהם (גם) איפיונים של מעין סובסידיה ממשלתית, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי ענפי החקלאות והתיירות, הזוכים לתמיכה ועידוד רבים יותר מכל שאר העסקים. הנה כי כן, השאלה הרלבנטית לענייננו איננה שאלת השיוויון ככזו, אלא שאלת סבירות ההחלטה ליתן תמיכה מיוחדת ונוספת דווקא לענפי החקלאות והתיירות ככאלה. 6. המותרת היא הרשות המינהלית לקבוע כי היא רוצה לתמוך יותר בענפים מסויימים? המותרת הרשות המינהלית לסבסד, באופן זה, ענפים פרטניים מסויימים, המוכרים על ידה כענפים מיוחדים, או שהיא מוצאת עניין לאומי מיוחד בתמיכה בהם ובקיומם? לטעמי, התשובה על שאלה זו, בנסיבות המקרה שלפנינו, היא חיובית. בית משפט זה קבע כבר לא אחת כי קביעת סדר העדיפויות לתמיכה וסיוע בענפים מסויימים על פני אחרים, היא מן הסמכויות המצויות באופן מובהק בידיה של הרשות המבצעת, ובתחומים הנרחבים של שיקול הדעת השמור לה (ראו לעניין זה: בג"צ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (5) 459 (1999), עמ' 497-499, 510-511; בג"צ 198/82, בן ציון מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד ל"ו(3) 466 (1982); כמו כן עיינו בדיון הנרחב שנערך בנושא זה בגדר פסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבג"צ 6407/06, דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין ואח' נ' שר האוצר ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 23.9.2007) וההפניות שם). לא לנו להתערב במקרים אלה, אלא במצבים חריגים ביותר, כאשר המדיניות הכלכלית המדוברת כרוכה בפגיעה קשה ומהותית בזכויות. בוודאי שכך הם פני הדברים כאשר מדובר במדיניות כלכלית המעוגנת בחקיקה ראשית של הכנסת, או כזו שזכתה לגיבוי פרלמנטרי בהליך האישור של חקיקת המשנה הרלבנטית. 7. עיקר לענייננו הוא בעובדה כי תחת הכותרת: "שירותים, מסחר ותעשייה" קיים מגוון רחב של עסקים, של ענפים ותתי ענפים. חלק ממגוון רחב זה של ענפים עונתי הוא, כך שחלק ניכר מפעילותם העסקית ממוקד בחודשי הקיץ דווקא, ועל כן הם אמנם נפגעו קשות ממהלך המלחמה. אין חולק כי התיירות והחקלאות הם ענפים עונתיים שכאלה, ונראה כי גם ענף האירועים הוא כזה. ואולם, כפי שציינה המדינה בתשובתה, סביר שאף ענפי עיסוק אחרים, כרוכים במידה כזו או אחרת בעונות השנה ומייצרים חלק גדול יותר ממחזורם הכספי בעונת הקיץ דווקא (למשל, עסקי התקנת מזגנים, בריכות שחייה וכדומה). ובכל זאת, לא לכולם הניח מחוקק-המשנה, ואישרה ועדת הכספים של הכנסת, להיכנס למסלול העונתי, אלא רק לאותם שני ענפים – חקלאות ותיירות. הווה אומר, הרשות המבצעת, באישור ועדת הכנסת הרלבנטית, ראתה בשני ענפים אלה ייחוד, המצדיק יצירת הסדר מיוחד ונפרד עבורם. תמיכה מסוג זה חלה וקיימת לאורך שנים, ומוזרמת באמצעות תקציביהם של משרדי הממשלה הייעודיים (משרד התיירות, משרד החקלאות) שמיוחדים לענפים אלה. לפיכך אין בסיס להתנגד לתמיכה נוספת, או מיוחדת לאותם ענפים דווקא בהקשר שלפנינו (פיצוי על נזקים שנגרמו בעיתות חירום). כאן המקום להדגיש: המדינה מורשית לעתים, אך לא חייבת, לתמוך גם בענפים שאינם מאותם 'ענפי עניין מיוחד', הזוכים לתמיכת משרדים ייעודיים, אם היא מוצאת זאת לנכון. כך, למשל, העותרים שלפנינו הפנו את תשומת ליבנו לכך שבשנת 2000 התקין שר האוצר את תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף)(הוראת שעה), התשס"א-2000, אשר התייחסו באופן מפורש ופרטני לעניינם של אולמות וגני אירועים, והעניקו לאותם עסקים פיצוי מיוחד, המורכב על פי צרכיהם וטיב עסקיהם, ביחס לתקופת הזכאות הקבועה באותן התקנות. העותרים טוענים כי קיומו של הסדר זה בעבר מקנה להם זכות זהה או דומה גם בנסיבות העתירה שבפנינו. על רקע הניתוח הקודם שהוצג – ברי כי טענה זו איננה מבוססת. כאמור, למדינה שמור מרחב שיקול דעת רחב לבחור באילו ענפים היא רואה לנכון לתמוך ולסייע, בהתאם לנסיבות העניין, לסדר העדיפויות התקציבי הראוי בעיניה ועל פי טיב הפגיעה. מכאן ועד להכרה בזכות קבועה של ענף ליהנות מסיוע ותמיכה מאותה נקודה שהכירו בו בעבר ולהבא – רחוקה הדרך. כך למשל, בבג"ץ 4806/94 ד.ש.א איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נב(2) 193 (1998) (להלן: "עניין ד.ש.א") עמד על כך בית המשפט בקובעו כדלקמן: "אין לאדם זכות מוקנית, או זכות קנויה (לשם הדיוק יש לומר: אין לו זכות) שהמדיניות תישאר קפואה וכך גם הסובסידיה. יש לו, אולי, ציפייה. אך הציפייה אינה מגיעה כדי זכות. על דרך ההיקש אפשר לומר, בלשונו של הנשיא שמגר בהקשר אחר, כי "אין לאף גורם זכות מוקנית לזכות ברכוש הציבור" (ראו בג"ץ 81/85 חסיד נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לט(3) 424, 425). ... לעניין זה אין הבדל בין סובסידיה הנקבעת על ידי רשות מינהלית בדרך של החלטה לבין סובסידיה הנקבעת על ידי המחוקק בחוק. היסוד הקובע לעניין זה אינו מקור הסמכות אלא מהות הסמכות. הסמכות, בין אם מדובר בסמכות של הכנסת ובין אם מדובר בסמכות של שר, היא מתן סובסידיה במטרה לשרת מדיניות ציבורית, כפי שיידרש מעת לעת. לפיכך הסמכות, בין של הכנסת ובין של שר, יכולה וצריכה להיות מופעלת מעת לעת לפי הנסיבות, ואין כנגדה זכות לאדם שהסמכות לא תופעל, אף אין זכות לאדם שנהנה מן הסובסידיה שהסובסידיה לא תשתנה או תבוטל (שם, 202; כן ראו: בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466, 470 (1982); עניין קניאל, פסקה 35; עניין שגיא, פסקה 26)". 8. זאת ועוד – אחרת, באשר להשוואה בין הסדר פיצוי קודם שערכה המדינה לבין ניסיון לגזור ממנו הסדר פיצוי דומה עדכני נוסף, נפסק כבר בעבר כי אין מקום להקבלה מעין זו, שהרי כל הסדר פיצוי עומד בנסיבותיו-הוא לשעתו. הטענה הועלתה בבג"צ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', פ"ד נט(2) 481, שם גרסו חלק מהעותרים כי הסדר הפיצוי שנקבע להם במסגרתו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, נחות מזה שנקבע למפוני סיני במסגרתו של חוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב-1982 וכי עיקרון ההקבלה (הנגזר מטעמי שוויון) מחייב להעניק להם אותן הזכויות ופיצוי בגין אותם הרכיבים שעליהם ניתן פיצוי במסגרתו של החוק הקודם. טענה זו, שהיתה מופנית כלפי חקיקה ראשית, נדחתה על ידי בית המשפט (בהרכב מורחב), וכך נאמר שם (בעמ' 110-109): "153. לדעתנו, לא עלה בידי העותרים לבסס טענה של ממש בדבר פגיעה בזכות לשוויון. פינוי סיני לחוד ופינוי חבל עזה וצפון השומרון לחוד. אמת, בשני המקרים מדובר בפינוי אוכלוסיה ישראלית משטח שהיה מצוי מאז 1967 בתפיסה לוחמתית. אולם בכך תם הדמיון בין האירועים. כל אירוע התייחד בנסיבותיו-שלו, בכל הנוגע להקשרים המדיני, הכלכלי והמשפטי שסבבו את העניין. בעקבות זאת נחקקו בשתי הפעמים חוקי-פיצוי שונים, הקובעים הסדרים ייחודיים שאין ביניהם בסיס של ממש להשוואה. מפוני סיני ומפוני ההתנתקות הינם קבוצות נבדלות, כל קבוצה על תביעותיה, זכויותיה והסדרי הפיצויים שנקבעו לה. אכן, אפילו ניתן היה לקבוע כי מפוני סיני זכו בהסדר-פיצוי מיטיב לעומת זה שנקבע למפונים על-פי חוק יישום ההתנתקות – ובהעדר תמונה כוללת בעניין לא נביע כל עמדה בדבר – לא היה בכך בלבד כדי להצדיק התערבות בהסדר הפיצוי הנוכחי. המדינה רשאית להעניק בנסיבות מסוימות הסדר כזה ובנסיבות שונות הסדר אחר, ובלבד שבכל מקרה מקיים הפיצוי את תנאי החוקתיות לפגיעה בזכויות האדם עקב הפינוי. נושא זה ייבחן בהמשך בבדיקת חוקתיותם של הסדרי הפיצוי הקבועים בחוק יישום ההתנתקות; אין לו דבר עם הוראותיו של חוק פיצוי מפוני סיני. לאור מסקנתנו זו, איננו רואים מקום לבחון, בהקשר שלפנינו, את השאלות המשפטיות הקשורות במעמדה החוקתי של הזכות לשוויון, ומיקומה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". (ההדגשות שלי – ח"מ) 9. העותרים מבקשים להתגבר על כל הקשיים הנזכרים לעיל ותולים את יהבם כאמור בטענה של שוויון, כפי שהם מבינים את מהותו. לדידי, טענה זו מוקשית היא במקרה שלפנינו: הבדל של ממש יש בין הטוען כי הופלה לרעה בכך שהודר מהסדר כללי שהוחל על הכל, ובין זה הטוען כי אותו הדין הוחל עליו כמו על כולם, אך הוא מבקש שיוחל עליו דין אחר ומיוחד, שהוחל רק על מספר אחרים (בנבדל מן ההסדר הכללי). בעוד שבמקרה הראשון, נטל ההוכחה על הטוען להפלייתו הוא קל יותר, ונדרש הסבר מצד הרשות המינהלית על שום מה ולמה החריגה את הטוען מן ההסדר הכללי שהוחל, הרי שבמקרה השני על הטוען להסביר מדוע ראוי שאף הוא עצמו, כמו אותה קבוצה מיוחדת, יוחרג מן ההסדר הכללי. ניתן ללמוד כלל זה, על דרך של קל וחומר, ממה שנפסק בבג"צ 366/81 לשכת מפעלי אוטובוסים לתיור נ' ש האוצר, פ"ד לז (2) 115 (1983) שם נדון עניין דומה במקצת לזה שבפנינו, ובית המשפט פסק – מפיו של הנשיא שמגר – כדלקמן: "השאלה שלפנינו היא שאלה מובהקת של מדיניות כלכלית, אשר במסגרתה מחליטים הגורמים שהופקדו על כך, אילו ענפים במשק יזכו בסבסוד פלוני, ואילו לא ייהנו ממנו, או מה שיעורו של הסיבסוד במקרה זה או אחר. לו היה לפנינו מקרה, בו ראתה הרשות לאבחן ללא טעם סביר בין שווים, היינו בין העוסקים באותו תחום מקצועי, הרי היה בית המשפט נוטה להתערב כדי למנוע מעשה של איפה ואיפה; אך בית המשפט איננו נוטה להתערב כאשר המדובר בענפים שונים, אשר צירופם, או אי צירופם להסדר הוא בגדר הבחנה בין שונים ולא בין שווים". (שם, בעמ' 117; ההדגשות במקור – ח"מ). 10. סיכומו של דבר, אינני רואה פגם, המצדיק התערבות, בהחלטת המשיבים לקבוע את הסדרי הפיצוי כפי שקבעו אותם, ומשכך מצטרף אני לתוצאה אליה באו חבריי, השופטים ע' ארבל ו-א' רובינשטיין, כי דינה של עתירה זו להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ג בטבת תשס"ט (19.1.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06071890_T13.doc ימ + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il