חיים והניך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7187/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7187/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: חיים והניך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-ת"פ 8044/07 מיום 9.5.2007 שניתן על ידי כבוד השופט נ' זלוצ'ובר תאריך הישיבה: ג' באלול התשס"ח (3.9.2008) בשם המערער: עו"ד משה סרוגוביץ בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופטת מ' נאור: בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) מיום 9.5.2007 ב-ת"פ 8044/07, אשר הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בתחילה הוגש הערעור הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, אך בפתח הדיון בפנינו חזר בו בא כוח המערער מערעורו על גזר הדין ונותר לדון, כאמור, רק בערעור על הכרעת הדין. העובדות 1. ביום 31.1.2007 סמוך לשעה 20:00 נשדדה המתלוננת במרכז מסחרי באשקלון. המתלוננת צעדה שם כשהיא אוחזת בתיק. השודד צעד מאחורי המתלוננת ואז דחף אותה בחוזקה כך שהיא נפלה על הקרקע, נחבלה בפנים, בכף היד ובברך והחלה לדמם. השודד נטל את תיקה של המתלוננת והחל לברוח מהמקום, אך צעקותיה של המתלוננת לעזרה הבהילו אותו והוא זרק את התיק בגינה סמוכה. לאחר מכן התקרב השודד אל המתלוננת ואמר לה: "לכי לבית חולים, לא צריך תיק". נער שעבר במקום השיב למתלוננת את התיק על כל תכולתו והשודד ביקש ממנה שתתן לו שני ש"ח ואז עזב את המקום. המתלוננת הלכה לחנות ירקות סמוכה, שם טיפל בה הירקן, וכשזה הלך להביא לה מים הופיע השודד בחנות ושוב ביקש מהמתלוננת שני ש"ח. המתלוננת סירבה והשודד ברח כאשר שמע את הירקן שואל את המתלוננת עם מי היא מדברת. מיד לאחר מכן התקשרה המתלוננת למשטרה ומסרה תיאור של השודד. בעקבות הדיווח הגיעו למקום ארבעה שוטרים. שניים מהשוטרים לקחו את המתלוננת לסיור באזור בעוד שהשניים הנותרים עיכבו את המערער בקרבת מקום על סמך התיאור שמסרה המתלוננת. כאשר הגיעה המתלוננת למקום העיכוב היא הצביעה על המערער כמי שתקף אותה. 2. מאחר ששאלת השוד לא היתה במחלוקת, השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט היתה האם המערער היה זה ששדד את המתלוננת. על כך השיב בית המשפט בחיוב. המתלוננת העידה כי ראתה את המערער שלוש פעמים במהלך האירוע ובסמוך לו, וזיהתה אותו כאדם אותו ראתה מספר פעמים בעבר כשקיבץ נדבות בשכונה. בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת מעוררת אמון רב, וכי מהימנותה לא נפגעה מכך שהיא דלה בהשכלתה והתקשתה באומדן זמנים ומרחקים. לבית המשפט קמא לא היה שמץ של ספק שהמתלוננת זיהתה את המערער כאדם אותו ראתה בעבר ולכן דחה את טענת בא כוח המערער שהליך הזיהוי היה פגום. 3. בית המשפט ציין כי היתה היכרות מוקדמת של המתלוננת עם המערער, וכן שהמתלוננת ראתה את המערער וזיהתה אותו במהלך השוד ולאחריו. עוד ציין בית המשפט כחיזוק לגרסת המתלוננת את העובדה שהמערער נתפס בקרבת מקום האירוע, וכי מקום תפיסתו התיישב עם הכיוון שאליו הצביעה המתלוננת, לפי אמרתו של הירקן, ככיוון בריחתו של השודד מחנות הירקות. חיזוק נוסף מצא בית המשפט בתיאור הלבוש של המערער בעת התקיפה. בית המשפט סבר כי על אף שהיו גרסאות רבות של המתלוננת בעניין זה, המתלוננת לא סתרה את עצמה באופן ממשי וניתן היה להבין מדבריה כי השודד לבש בגד בצבע כהה כפי שאכן היה במציאות. לכך הוסיף בית המשפט את העובדה שהתיאור החיצוני של השודד על ידי המתלוננת תאם את המציאות במידה כזו שאף המערער הודה בכך. לבסוף, ציין בית המשפט את הזמן הקצר שעבר בין דחיפת המתלוננת ועד שהשודד חזר אליה והיא ראתה אותו פנים אל פנים וזיהתה אותו בבירור. בעת המפגש החזיתי נכחו במקום רק השודד והנער, שעמד לדברי המתלוננת במרחק של כשלושה מטרים. בית המשפט קבע כי סביר ביותר שבפרק זמן קצר זה לא היה מעורב באירוע אדם נוסף. 4. המערער הכחיש כל קשר לאירוע ולכן ראה בית המשפט בעצם העובדה שהמערער היה במקום האירוע משום סיוע. לפי דוחות הפעולה של השוטרים, אשר הוגשו לבית המשפט בהסכמה וללא חקירה נגדית, אמר המערער לשוטרים שעיכבו אותו: "תביאו לפה את האישה שתזהה אותי", וזאת עוד לפני שהשוטרים סיפרו לו את פרטי האירוע. העובדה שהמערער ידע כי מדובר באישה היתה בעיני בית המשפט קמא פרט מפליל המחזק באופן משמעותי את גרסת התביעה. בתחילת ההליך כפר המערער בעובדות כתב האישום, והודיע כי אין לו טענת אליבי. הוא טען כי השוד אירע בחלקו המערבי של המרכז המסחרי ואילו הוא היה בחלקו המזרחי של המרכז המסחרי וכלל לא ידע שאירע שוד. בשלב מאוחר בהליך, במהלך החקירה הנגדית, העלה המערער טענת אליבי ובית המשפט התיר לו להביא עדים לעניין זה. ברם, לבסוף לא הובאו העדים בטענות שונות, שבית המשפט סבר שהן בעייתיות ביותר. עדות המערער לא התיישבה לדעת בית המשפט עם הראיות בתיק ועם ההיגיון, טענת האליבי המאוחרת לא הוכחה, ועדות המערער בכללה הותירה רושם שלילי ובלתי אמין. 5. בית המשפט קמא קבע כי התביעה הוכיחה מעל לספק סביר כי המערער הוא השודד והרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. על המערער נגזרו 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, והפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים בגין הרשעה קודמת, שחציו יצטבר לעונש המאסר בפועל וחציו ירוצה בחופף. כמו כן הטיל בית המשפט על המערער עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיפים 384 או 379 לחוק העונשין. הטענות בערעור 6. בא כוח המערער לא חלק על אמינותה של המתלוננת. טענתו העיקרית היתה שבית המשפט שגה כאשר לא בחן את האפשרות שהמתלוננת טעתה כאשר זיהתה את המערער כמי שתקף אותה. לטענתו, בית המשפט התייחס לעדות המתלוננת כאל "הצבעה" ולא כאל "זיהוי" משום שקיבל כעובדה מוסכמת שהיתה היכרות קודמת של המתלוננת עם המערער, זאת למרות, שסוגיה זו שנויה במחלוקת ולא נמצאה כל ראיה לכך שהמערער נהג לקבץ נדבות בכלל ובשכונה המדוברת בפרט. לטענתו של בא כוח המערער, בית המשפט היה צריך להתייחס לעדות המתלוננת כאל עדות זיהוי, ומשום כך היה עליו לבחון אותה ביתר זהירות. לטענתו ישנה במקרה זה סבירות גבוהה לטעות בזיהוי בשל המאפיינים הבעייתיים של המתלוננת ובשל החריגות, לטענת בא כוח המערער, של אירוע השוד. בנוסף טוען בא כוח המערער כי אי קיומו של מסדר זיהוי והעובדה שהמשטרה לא בדקה את גרסת המתלוננת לפיה המערער היה מקבץ הנדבות בשכונה הינם מחדלים חמורים אשר מחייבים את זיכויו של המערער מחמת הספק. עוד טוען בא כוח המערער כנגד המשקל שנתן בית המשפט לתיאור השודד כפי שמסרה המתלוננת, כיוון שלטענתו התגלו בו סתירות ביחס לפרטים שונים. בא כוח המערער מצביע על כך שהמתלוננת העידה במקום אחד שהשודד לבש בגדים כחולים ובמקום אחר אמרה כי לבש בגדים אפורים. כמו כן הוא מצביע על כך שהמתלוננת לא הזכירה באף חקירה שלמערער יש זקן. דיון 7. לאחר שמיעת טענות המערער ובחינת הראיות, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. טענתו העיקרית של בא כוח המערער נוגעת לשאלה האם במקרה הנדון דרוש היה מסדר זיהוי או שניתן היה להסתפק בכך שהמתלוננת הצביעה על המערער כאדם המוכר לה. לעניין זה התגבש בפסיקה הכלל לפיו כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין העד לבין הנאשם אין צורך במסדר זיהוי וניתן להסתפק ב"הצבעה" אשר נסמכת על מהימנותו של העד (ראו: ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006)). "היכרות" שכזו יכולה לקום ממפגשים שקדמו לאירוע נשוא האישום או מקרבה שנוצרה במהלך האירוע עצמו (ראו: ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.11.2006) (להלן: עניין גולה); ע"פ 654/79 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 130, 133 (1980); ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 273, 277 (1952); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1018 ו-1031 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)). בעניינם של המערער והמתלוננת מתקיימת אותה היכרות, שכן המתלוננת, שבמהימנותה לא הטיל בא כוח המערער ספק, זיהתה את המערער כמי שראתה פעמים רבות קודם לכן. כמו כן היתה הסתכלות קרובה בפניו של השודד במהלך האירוע ומיד לאחריו. המתלוננת העידה על היכרותה הקודמת עם המערער בחקירותיה במשטרה ביום האירוע וביום שלאחריו וכן בבית המשפט (השוו: ע"פ 3595/06 דבאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.9.2006)). על כן בענייננו ניתן להסתפק בהצבעה של המתלוננת על המערער כמי ששדד אותה. 8. נותרו אם כן השגותיו של בא כוח המערער כנגד ממצאי הערכאה הראשונה בעניין ההיכרות המוקדמת בין המתלוננת למערער ותיאור המערער ולבושו כפי שמסרה המתלוננת. ככלל, לא יתערב בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות ובחנה את הראיות. בית המשפט יסטה מהלכה זו רק במקרים החריגים שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מעוגנות בחומר הראיות או כאשר נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל מתאים לגורמים רלבנטיים. אף שטוב היתה עושה המשטרה לו בדקה את הטענה לפיה המערער היה מקבץ נדבות, זהו אינו המקרה החריג המצדיק התערבות בממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. 9. מסקנותיו של בית המשפט קמא כי המתלוננת הכירה את המערער קודם האירוע, וכי הספיקה גם במהלך האירוע עצמו להתבונן בו היטב מספר פעמים מוצדקות בעיני. המתלוננת ראתה את המערער מזווית עינה כאשר זה חטף ממנה את התיק וראתה אותו שוב פנים אל פנים ובאופן ברור כאשר ניגש אליה לשכנעה לוותר על התיק וללכת לבית החולים. בתום האירוע, כאשר שהתה המתלוננת בחנות הירקות, הגיע לשם המערער ולמתלוננת היתה הזדמנות נוספת להתבונן בו פנים אל פנים. שלושה מפגשים אלו שההיגיון מחייב שהיו עם אותו אדם, די היה בהם גם ללא היכרות מוקדמת כדי שהמתלוננת תזהה את המערער בוודאות וכדי שדמותו תיחקק בזיכרונה כמי שתקף אותה. לא היה טעם לערוך מסדר זיהוי כיוון שהמתלוננת הצביעה על המערער כמי ששדד אותה לאחר שזה עוכב בידי השוטרים (ראו: עניין גולה לעיל, פסקה 14; ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 470 (1981); ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"מ לב(2) 729, 742 (1978)). כמו כן אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי המתלוננת הינה עדה מהימנה וכי ניתן למצוא חיזוק לגרסתה בתיאור של המערער כפי שנמסר על ידה. כפי שהתרשם בית המשפט, המתלוננת היא אישה פשוטה שאינה מעוניינת להתנקם במערער על אף החוויה הקשה שעברה. היא אומנם התקשתה בבית המשפט בכל הקשור לאומדן זמן ומרחק, אך תיארה את אירוע השוד באופן הגיוני ומשכנע. המתלוננת תיארה את השודד כאדם גבוה וצולע בעל חזות של מכור לסמים, אשר היה לבוש בבגדים כהים, תיאור זה מתיישב היטב עם המציאות והמערער כאמור, הסכים לכך בעדותו בבית המשפט (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). אמינות התיאור אינה נפגמת מקיומם של הבדלים מינוריים בין הגרסאות שמסרה המתלוננת בחקירות השונות. 10. מהערעור על גזר הדין חזר בו המערער כאמור, ואציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"א חשון, תשס"ט (19.11.2008). המשנה לנשיאה ש ו פט ת ש ו פט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07071870_C04.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il