חיים זילבר נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים

פסק-דין בתיק עע"ם 7186/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 7186/10 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. חיים זילבר 2. אסתר זילבר נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים 2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים 3. ורדי קסביאן 4. מוסדות יד שמואל ותמר מפעלי תורה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים מיום 25.7.2010 בתיק עת"מ 33641-04-10 שניתן על-ידי כב' השופט י' מרזל תאריך הישיבה: כ"א בתמוז התשע"ב (11.07.2012) בשם המערערים: עו"ד נעמי וייל; עו"ד טדי ארז בשם המשיבה 1: עו"ד ורד חלאווה בשם המשיבה 2: עו"ד הדר מנצורי בשם המשיבים 4-3: עו"ד בני גאנוניאן; עו"ד אורי לומברוזו פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל) מיום 25.7.2010, בו נדחתה עתירה שהגישו המערערים לביטול שתי תכניות מתאר מקומיות שיש בביצוען כדי לחסום כניסת אור ואוויר לחלונות דירה שבבעלותם. הרקע העובדתי 1. המערערים הם בעליה של דירה ברחוב שאול המלך 21 בירושלים, הבנויה על מקרקעין הידועים כחלקה 83 בגוש 30106 ומשמשת למגורי ביתם (להלן: הדירה). על חלקה 82 הצמודה (רחוב שאול המלך 19) ניצב בניין בבעלות המשיבה 4, עמותת "קרן יד שמואל ותמר מפעלי תורה וחסד", המנוהלת על-ידי המשיב 3, מר ורדי קסביאן (להלן: הבניין). החזית הדרומית של הדירה בנויה על קו הגבול שבין חלקה 83 לחלקה 82 ("קו בניין אפס") כך שנכון למועד הגשת העתירה נושא ערעור זה בשנת 2010, הפריד בין הדירה לבניין מרווח צר ברוחב של כמטר וחצי בלבד. בחזית זו של הדירה מצויים שישה פתחים - חלונות הפונים אל המרווח - שאפשרו כניסת אור ואוויר לחדרי הדירה. בשנת 2003 יזמו המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים) תכנית מתאר חדשה לחלקה 82 ובה שינוי ייעודו של הבניין מאזור המיועד למגורים ל"מוסד" שישמש את הישיבה הפועלת במקום; קביעת קווי בניין חדשים; והגדלת זכויות הבנייה ומספר הקומות בבניין (להלן: תכנית 9494). במסגרת תכנית זו הוצע להרחיב את הבניין עד לקו גבול החלקות ("קו בניין אפס") כך שתושלם בנייתו של קיר משותף לבניין ולדירה, תחת המרווח הצר שהפריד ביניהם. ביום 20.7.2004 החליטה המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית) על הפקדת תכנית 9494 בתנאים, ובין היתר הורתה על חלוקת הודעות לתיבות המכתבים של דיירי החלקות הסמוכות (80, 81, 83 ו-84) ועל חובתו של יזם התכנית, המשיב 3, להגיש תצהיר שעשה כן. משלא הוגשו התנגדויות, אישרה הוועדה המחוזית את תכנית 9494 ביום 9.10.2005 וזו נכנסה לתוקף ביום 1.7.2006. בחלוף כחצי שנה יזמו המשיבים תכנית מתאר נוספת לאותה חלקה, שעניינה הרחבת קומת המרתף של הבניין ושינוי השימוש בשטח המחסנים לטובת חדר אוכל (להלן: תכנית 9494א'). תכנית נוספת זו, שאינה נוגעת במישרין להקמת הקיר המשותף לבניין ולדירה, אושרה על-ידי הוועדה המחוזית ביום 26.10.2008 ונכנסה לתוקף ביום 20.3.2009 (תכנית 9494 ותכנית 9494א' יכונו להלן: התכניות). ביום 7.1.2010 הוצא, לבקשת המשיבים, היתר בניה מס' 100608 בהתאם לתכנית 9494 ובחודש אפריל 2010 החלה הבניה במקום. המערערים, שטענו כי נודע להם על מהלכי התכנון האמורים רק לאחר שהוצא ההיתר והחלה הבניה, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בציינם כי יש בביצוע התכניות ובהשלמת בנייתו של הקיר המשותף כדי לחסום את חלונות הדירה באופן שיימנע כניסת אור ואוויר אליה. המערערים הוסיפו וטענו כי נפלו פגמים בהליכי פרסום התכניות וכי אישורן הושג תוך הטעייה של הוועדה המחוזית ולפיכך עתרו לביטולן. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המערערים והוציא צו שמנע את המשך העבודות בבניין, ובהמשך צומצם היקף הצו בהסכמה כך שנמנעו רק העבודות "בקירות של הנישה נשוא הסכסוך". פסק דינו של בית המשפט קמא 2. בפסק דינו מיום 25.7.2010 דחה בית המשפט קמא את העתירה בקובעו כי נפל פגם של ממש בהתנהלות המערערים בכל הקשור לחובתם להביא בפניו את מלוא המידע הרלוונטי. בית המשפט ציין כי במהלך בירור העתירה הסתבר כי נגד המערער 1 (להלן: המערער) התנהל בעבר הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין פתיחת החלונות בקיר הדירה ללא היתר (ת"פ 1296/89 ולהלן: ההליך הפלילי) וכי אף שהמערער זוכה באותו הליך, לאחר שלא הוכח כי הוא זה שפרץ את הפתחים בקיר, הוצא נגדו צו שחייב אותו לאטום את החלונות. בית המשפט הוסיף וציין כי העותרים לא העלו את דבר קיומו של ההליך הפלילי בעתירתם וכי עניין זה אף עומד בניגוד לדברי בא-כוחם בדיון שקיים בבקשתם למתן צו הביניים. בית המשפט ציין עוד כי ההליך הפלילי הובא לידיעתו רק במסגרת בקשה להוספת ראיות שהגישו המשיבים וכי המערערים טענו בתגובה שהצו לאיטום החלונות בוטל בערעור, אך לא הציגו את פסק הדין שניתן בהקשר זה וסמכו טענתם רק על "רישום מזכירותי" הלקוח מספר היסוד של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי די בהתנהלותם זו של המערערים על מנת להביא לדחיית העתירה, הן בשל חוסר ניקיון כפיהם הן בשל ההשפעה שיש לקיומו של הליך הפלילי על עצם זכאותם של המערערים להתנגד לבניית הקיר המשותף. בית המשפט הוסיף וקבע כי הגשת עתירה בשנת 2010 נגד תכניות שאושרו מספר שנים קודם לכן לוקה בשיהוי אובייקטיבי וכי המערערים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח שלא התקיים שיהוי סובייקטיבי, דהיינו - שהם לא ידעו על התכניות בעת פרסומן או לאחר מכן. בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי המערערים לא הציגו הסבר משכנע לעובדה שבתיקה של המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) נכתב ביחס לתכנית 9494 עוד בשנת 2007 כי "התקבל מכתב משכן בקיר משותף, זילבר אסתר וחיים..." והדבר עשוי ללמד על כך שהמערערים ידעו על אותה התכנית כבר אז. 3. אף שנקבע, כאמור, כי המערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים וכי עתירתם לוקה בשיהוי, הוסיף בית המשפט ודן גם בשאלה האם נפלו פגמים בפרסום התכניות המצדיקים את ביטולן. בית המשפט קבע כי החלטתה של הוועדה המחוזית על הפקדת תכנית 9494 פורסמה, כנדרש, בשלושה עיתונים, ברשומות ועל גבי לוחות מודעות וכי הוצב במקום שלט כמתחייב בדין. עוד נקבע כי בתיק הוועדה המקומית מצוי תצהירו של המשיב 3 לעניין מסירת הודעות לתיבות הדואר של תושבי החלקות הסמוכות וכי בכך התקיימו כל דרישות הפרסום הקבועות בסעיפים 89(א) ו-89א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) ובתקנות התכנון והבניה (פרסום הודעה על הפקדת תכנית על גבי שלט לפי סעיף 89א לחוק), התשס"ד-2004 (להלן: תקנות התכנון והבניה). בית המשפט הוסיף וקבע כי לוועדה המחוזית ולוועדה המקומית עומדת חזקת התקינות המנהלית, שלא נסתרה, וכי לא עלה בידם של המערערים לבסס את הטענות שהעלו בדבר חובה לבצע מסירה אישית של ההודעות ובדבר זיוף תצהירו של המשיב 3. בית המשפט ציין עוד כי המשיבים הציגו תצהירים של עשרה דיירים הגרים בשכנות לבניין אשר סיפרו כי ידעו על התכניות וכי נמסרו הודעות לתיבות הדואר שלהם. על כן קבע בית המשפט שאין תשתית מספקת, עובדתית או משפטית, להביא לביטולה של תכנית 9494. אשר לטענות המערערים ביחס לפגמים שנפלו בפרסום תכנית 9494א', בית המשפט קבע כי אין בהן כדי להביא לביטולה שכן גם לגביה עומדת לוועדות התכנון חזקת התקינות; כי לא בוססה חובה שבדין להמציא את התכנית לשכנים דווקא במסירה אישית; וכי התצהירים שהוגשו מטעם המשיבים מלמדים כי דיירי החלקות הסמוכות לבניין קיבלו הודעות בדבר הפקדת התכנית וראו שלטים בהקשר זה. בית המשפט הוסיף וציין כי אומנם השלט ביחס להפקדת תכנית 9494א' הוצב, לכאורה, בכתובת שגויה אך גם אם כך אירע אין הדבר מצדיק להורות על בטלות התכנית. זאת, בין היתר נוכח חוסר ניקיון כפיהם של המערערים ונוכח העובדה שתכנית 9494א' כשלעצמה היא תכנית שינויים שאינה עוסקת בהקמת הקיר המשותף שהביא להגשת העתירה מלכתחילה. בית המשפט דחה, אפוא, את העתירה, ביטל את הצו הזמני שמנע את המשך בניית הקיר המשותף ואף חייב את המערערים בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך של 20,000 ש"ח. המערערים לא השלימו עם פסק הדין ומכאן הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה יצוין כי מטענות הצדדים בערעור עולה שלאחר הינתן פסק דינו של בית המשפט קמא וביטול הצו הזמני, חודשו העבודות להרחבת הבניין בהתאם להיתר הבניה שהוצא, ובנייתו של הקיר המשותף הושלמה. בעת הדיון בערעור כבר נחסמו, אפוא, בפועל חלונות הדירה. טענות הצדדים 4. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל ראוי לעובדה שהרחבת הבניין לקו גבול החלקות משמעותה אטימת חלונות הדירה וחסימת האור והאוויר דרכם, ולטענתם מהלך זה הפך את הדירה בלתי ראויה למגורים והביא לירידה ניכרת בערכה. עוד טוענים המערערים כי בעבר נעשו מספר ניסיונות להרחיב את הבניין עד לקו גבול החלקות אך נוכח התנגדותם נדחו ניסיונות אלו על-ידי רשויות התכנון. בהקשר זה מפנים המערערים להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 18.8.1996, שאישרה לטענתם הרחבה של הבניין בכפוף להותרת מרווח שבין המבנים (מוצג 1 למוצגי המערערים ולהלן: החלטת 1996), וכן הם מפנים להסכם שנערך בין המערער ובין המשיב 3 ביום 31.5.2002, לפיו יישמר מרחק בין הבניין לדירה ותיבנה ביניהם תקרת בטון שתשמש את המערערים כמרפסת (מוצג 36 למוצגי המערערים ולהלן: הסכם 2002). המערערים מוסיפים וטוענים כי ההליך הפלילי שנוהל נגד המערער הסתיים לפני שנים רבות בזיכויו, משלא הוכח כי הוא זה שפרץ את הפתחים בקיר. עוד הם טוענים כי צו אטימת החלונות שהוצא נגד המערער על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ובהעדר יכולת להציג עותק של פסק הדין שניתן בערעור הם שבים ומפנים לספר היסוד של בית המשפט המחוזי בו נרשם ביחס לאותו הליך כי "הערעור נתקבל ברוב דעות הצו שניתן לפי סעיף 212 לחוק מבוטל". המערערים טוענים כי עדות נוספת לביטולו של הצו היא העובדה שוועדת הערר המחוזית לא הורתה על אטימת החלונות בהחלטת 1996 ולטענתם שגה בית המשפט קמא משייחס להם חוסר ניקיון כפיים ואי-קיום חובת הגילוי בהקשר זה. אשר להליך שהתקיים בבית המשפט קמא, המערערים טוענים כי אף אחד מן המצהירים מטעם המשיבים אינו מתגורר ברחוב הרלוונטי וחלקם אף חזרו בהם מהאמור בתצהיריהם והודו כי הופעלו עליהם לחצים. בנסיבות אלו, כך טוענים המערערים, ובהינתן דבר קיומם של תצהירים סותרים היה על בית המשפט קמא להזמין את המצהירים לחקירה מיוזמתו, ולייחס משקל רב יותר לתצהירים שצורפו מטעמם. עוד טוענים המערערים כי משלא נשמעו עדים בפני הערכאה הדיונית אין מניעה להתערבות בממצאיה העובדתיים וכן הם מלינים על כך שפסק הדין ניתן שלושה ימים בלבד לאחר שהוגשו הסיכומים. לטענת המערערים, בית המשפט קמא התעלם מן הפגמים הרבים שנפלו באישור התכניות והם מוסיפים וטוענים כי חוסר סבירותן של התכניות בולט במיוחד נוכח טענתם לפיה התכניות נועדו להכשיר עבירות בניה קיימות בבניין. כך, המערערים טוענים כי התכניות מתעלמות מהוראות בסיסיות לבינוי נאות ומנוגדות לקבוע בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנות ההיתרים) לעניין הותרת פתחי אוורור וחלונות בגודל מינימאלי. המערערים מוסיפים וטוענים כי ועדות התכנון כלל לא ביקרו במקום טרם אישור התכניות, וכי הן התעלמו מהמלצות אגף תכנון עיר בעיריית ירושלים ואישרו את הבניה מבלי לבחון את הפגיעה הקשה שתגרם לדירתם. עוד הם טוענים כי תכנית 9494 אושרה על אף שהסכם 2002 והחלטת 1996, בה הוחלט לאסור בנייה ב"קו אפס" בין המבנים, היו בפני ועדות התכנון; מבלי שהוצגו בתשריט התכנית ובתמונות שצורפו לו כל חזיתות המבנים, כפי שדרשה הוועדה המחוזית; ומבלי שיצא סיור לשטח, כפי שהחליטה הוועדה המקומית ביום 24.6.2004. בנוסף, המערערים טוענים כי נפלו פגמים בתצהירים לעניין פרסום ההפקדה של תכנית 9494 ובפרט בתצהירו של המשיב 3 בדבר חלוקת ההודעות לתיבות הדואר של השכנים. אשר לתכנית 9494א', המערערים טוענים כי זו אושרה בניגוד להמלצתו של מהנדס העיר מיום 18.6.2007 על דחייתה; כי השלט על אישורה הוצב בכתובת שגויה; וכי נפלו פגמים בתצהיר המעיד על תליית אותו השלט. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקובעו כי העתירה נגועה בשיהוי שכן הוכח שבעבר הם התנגדו לבקשות דומות להרחבת הבניין ולפיכך אין זה סביר שאם היו יודעים על התכניות הם לא היו מתנגדים. המערערים מוסיפים וטוענים כי היה על בית המשפט לקבוע בנסיבות העניין חובת מסירה אישית של ההודעות בדבר הפקדת התכניות ולא להסתפק בהנחתן בתיבות הדואר. לבסוף, המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא עת הסתמך על רישום לקוני בתיק הוועדה המקומית (מוצג 34 למוצגי המערערים) וגזר ממנו את המסקנה שהם ידעו על אודות התכניות. לטענתם, אותו "מכתב" שכביכול התקבל מהם לא הוצג כראיה בהליך ואינו מצוי בתיק הוועדה המקומית ועל כן הנטל להסבירו אינו מוטל עליהם. נוכח האמור טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע שהתכניות וכן היתר הבניה שהוצא מכוח תכנית 9494, חסרי תוקף. לחלופין, טוענים המערערים כי יש לקבוע את בטלות התכניות וההיתר אך ורק ביחס להתרת הבנייה עד ל"קו בניין אפס" או להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שזה יאפשר את חקירתם של המצהירים. 5. הוועדה המחוזית טוענת, מנגד, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה ובהחלטותיה לעניין אישור התכניות שבמחלוקת. לטענתה, עיון במסמכי תכנית 9494 מגלה כי בין בית המגורים בו מצויה דירת המערערים ובין הבניין כבר היה קיר משותף וכי תכנית 9494 הציעה להשלימו לאורך החזית כולה, תוך שלא צוין במסמכיה כי קיימים בחזית זו של הדירה פתחים או חלונות. בנסיבות אלו, כך מציינת הוועדה המחוזית, לא ניתן היה לדעת שהתכנית עלולה להביא לפגיעה במערערים והמשכו של הקיר המשותף הקיים נראה טבעי וראוי מבחינה תכנונית. הוועדה המחוזית מוסיפה וטוענת כי ההחלטות בעניין התכניות התקבלו ופורסמו כדין וכי הפגיעה אותם מציינים המערערים ביחס לחסימת חלונות דירתם אינה נובעת מתכנית 9494א' אלא מתכנית 9494 בלבד. הוועדה המחוזית סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט קמא לפיה עומדת לה חזקת תקינות שלא נסתרה וכן על קביעתו כי לא קמה בנסיבות המקרה חובת מסירה אישית של החלטותיה. הוועדה המחוזית מוסיפה וטוענת כי העדר אזכורו של ההליך הפלילי מצד המערערים עולה כדי חוסר ניקיון כפיים ובנוסף היא טוענת כי העתירה נגועה בשיהוי כבד אשר פגע במשיבים שהחלו בבנייה, ואף פגע ביכולתה שלה לבחון לעומק את טענות המערערים. הוועדה המחוזית טוענת עוד כי קיים הגיון תכנוני בהשלמת בנייתו של קיר משותף ב"קו אפס" ואין מדובר במקרה חריג או ייחודי באזור; כי אין בתקנות ההיתרים או בהוראות לבינוי נאות כדי למנוע חסימת פתחים שנפרצו שלא כדין; וכי לא היה ביכולתה לדעת על קיומם של אותם פתחים, נוכח העובדה שאלו לא הופיעו במסמכים שהוגשו לה. הוועדה מוסיפה ומציינת כי החלטת ועדת הערר משנת 1996 לא הייתה ידועה לה וממילא אין בה כדי לחייבה, וכי נספח הבינוי של תכנית 9494 אכן אינו מפורט די הצורך וחסרות בו תמונות של כל חזיתות המבנים אך לדבריה אין בכל אלה כדי להצדיק את קבלת הערעור, קל וחומר נוכח חוסר ניקיון כפיהם של המערערים והשיהוי הכבד שבהתנהלותם. הוועדה המחוזית טוענת עוד כי המקרים בהם היא יוצאת לסיור בשטח הם נדירים ביותר וכי הטענה לפיה תכנית 9494א' אושרה בניגוד להמלצת מהנדס העיר היא חסרת יסוד. 6. הוועדה המקומית אף היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ולטענתה אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי טענות המערערים בדבר פגמים טכניים בהגשת התכניות, בדבר אישורן ללא יציאה לשטח ובעניין חוות דעתו של מהנדס העיר, הן כולן טענות המועלות לראשונה בערעור ועל כן אין להידרש אליהן. עוד מציינת הוועדה המקומית כי הגם שאישור התכניות מצוי בסמכותה של הוועדה המחוזית, מספר מסמכים המצויים בתיקיה שלה מעידים כי התכניות פורסמו כדין. בנוסף נטען כי יש לדחות את עמדת המערערים לפיה היה על בית המשפט קמא לזמן עדים ולערוך חקירות, שכן בקשה מעין זו לא הונחה בפניו וממילא בהליך של עתירה מנהלית לא נהוג להיעתר לה אלא במקרים נדירים. הוועדה המקומית טוענת עוד כי העתירה נגועה בשיהוי אשר מערים קשיים על בירור טענות המערערים והיא מוסיפה וטוענת כי המערערים אינם יכולים להיבנות מן העובדה שנפלו פגמים בתשריט שהציגו המשיבים שכן הפתחים שלא הופיעו באותו תשריט ממילא נפרצו שלא כדין. 7. המשיבים טוענים, מצדם, כי בעוד שהעתירה עסקה בפגמים שנפלו לכאורה בהליך פרסום התכניות, טענות המערערים בערעור תוקפות את ההליכים התכנוניים עצמם ויש בכך משום הרחבת חזית אסורה. לטענת המשיבים, יש לדחות את הערעור גם מחמת העובדה שהוא מופנה כלפי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ואף הם טוענים כי המערערים כלל לא פנו לבית המשפט קמא בבקשה לחקירת המצהירים וכי ממילא לא נהוג לעשות כן בהליך של עתירה מנהלית. לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי בית המשפט קמא התייחס במפורש לתצהירים שהוגשו מטעם המערערים ואף הביע את תמיהתו מדוע השכנים שלכאורה לא ידעו על פרסום התכניות לא ביקשו להצטרף בעצמם לעתירה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המערערים פעלו בחוסר תום-לב עת הסתירו את דבר קיומו של ההליך הפלילי ובהקשר זה הם מציינים כי במסגרת ההליך הפלילי הצהיר המערער כי ביצע שינויים בחלונות ללא היתר. עוד מציינים המשיבים כי מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי עולה שהמערער הצהיר שם כי אם יקבלו דיירי החלקה הסמוכה היתרי בניה הוא יהיה מוכן לסגור את הפתחים שנפרצו בקיר הדירה, ולטענתם הצהרה זו מהווה השתק פלוגתא לענייננו. בנוסף טוענים המשיבים כי המערערים הגישו בשנת 2007 מכתב התנגדות לתכנית 9494 ומכך נובע שהם ידעו כבר באותה עת על התכנית, ועל כן בדין קבע בית המשפט קמא כי העתירה לוקה בשיהוי. המשיבים טוענים עוד כי המערערים לא הסבירו את קיומו של אותו מכתב בתיק הוועדה המקומית והעלו בעניין זה טענות עובדתיות סותרות ועוד טוענים המשיבים כי לא נפל כל פגם בפרסום התכניות; כי ככל שנפלו פגמים בפרסום, ידיעתם בפועל של המערערים על אודות התכניות ריפאה זאת; וכי בקשה לביטולן של תכניות שפורסמו ברשומות תתקבל רק במקרים נדירים. המשיבים מציינים עוד כי גם אם נפלו פגמים בפרסום התכניות אין הם בהכרח מובילים לבטלותן שכן יש לשקול בהקשר זה את העובדה שהרחבת הבניין כבר הסתיימה בינתיים ואת הנזקים הרבים שיגרמו להם בשלב מאוחר זה. 8. המערערים טוענים בתשובתם כי הוועדה המחוזית מודה למעשה שהמסמכים שהגישו המשיבים לצורך אישור התכניות לא היו מפורטים דיים; לא הוצגו בהם כל חזיתות המבנים; ולא ניתן היה להתרשם מן הפתחים הקיימים בקיר המשותף. לטענת המערערים יש בכך כדי ללמד על חוסר ניקיון כפיהם של המשיבים ולהצביע על כך שלו היו מציגים את מלוא הפרטים בפני הוועדה המחוזית לא היו זוכים לאישור התכניות. המערערים אף עותרים לצירוף שתי ראיות בערעור: צילומים של הדירה במצבה הנוכחי, לאחר הרחבת הבניין וחסימת החלונות; וכן מסמך ובו המלצת האגף לתכנון עיר שלא לאשר את תכנית 9494א' להפקדה. יצוין כבר עתה כי לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה ככל שהדבר נוגע להמלצת האגף לתכנון עיר שכן מדובר במסמך שניתן היה לאתרו כבר בשלב הדיון בבית המשפט קמא. לעומת זאת אנו נעתרים לבקשה ככל שהיא נוגעת לצילומים ובהם עיינו. דיון 9. המשיבים יזמו מהלך תכנוני, שאושר על-ידי הוועדה המחוזית בשנת 2005 כחלק מתכנית המתאר המקומית 9494, ולפיו הורחבו קווי הבניין שבבעלותם עד לקו הגבול עם החלקה עליה ניצבת דירת המערערים ("קו בניין אפס"). משמעות הרחבת הבניין עד לקו זה הייתה השלמת בנייתו של קיר משותף לבניין ולדירה, תחת המרווח הצר שחצץ ביניהם וחסימת חלונות הדירה אשר פנו לעבר הבניין. בשנת 2008 אישרה הוועדה המחוזית תכנית מתאר מקומית נוספת לאותה החלקה (תכנית 9494א'), שגם אותה יזמו המשיבים ואשר אינה נוגעת במישרין להקמת הקיר המשותף האמור. לאחר שבשנת 2010 הוצא לבקשת המשיבים היתר בניה בהתאם לתכנית 9494 ולאחר שהחלה בניית הקיר המשותף על-פי אותו היתר, עתרו המערערים לביטול תכניות המתאר האמורות בטענה כי יש בהן כדי לחסום כניסת אור ואוויר לדירתם וכי נפלו פגמים בהליך קבלתן ובאופן פרסומן. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ולאחר שניתן פסק דינו הושלמה בנייתו של הקיר המשותף וחלונות הדירה נחסמו. הערעור שבפנינו מופנה נגד קביעותיו של בית המשפט קמא ובו עותרים המערערים לביטול היתר הבניה והתכניות (בשלמותם, או לביטול אותו החלק הנוגע להקמת הקיר המשותף) ולחלופין הם עותרים כי נורה על השבת העניין לבית המשפט לעניינים מנהליים לצורך עריכת חקירות נגדיות למצהירים. האם צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים משלא ציינו בפניו את דבר קיומו של ההליך הפלילי? האם בדין קבע כי העתירה נגועה בשיהוי? האם נפלו פגמים בהליך אישור התכניות ובאופן פרסומן המצדיקים את ביטול התכניות בשלב זה? אלו הן עיקר השאלות העומדות להכרעה. חוסר ניקיון כפיים 10. בחנתי את הטענות שהעלו הצדדים לעניין קביעתו של בית המשפט קמא לפיה נהגו המערערים בחוסר ניקיון כפיים בכך שהסתירו את דבר ניהולו של הליך פלילי נגד המערער בכל הנוגע לפתיחת החלונות בקיר הדירה הפונה לבניין ומצאתי כי אין לשנות ממנה. הפרטים בדבר ההליך הפלילי האמור שהתנהל נגד המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, נתגלו בעקבות בקשה להוספת ראיות שהגישו המשיבים לבית המשפט קמא. משהתיר בית המשפט קמא את הצגת הראיות הנוספות התברר כי בשנת 1989 עמד המערער לדין פלילי והואשם בכך שפתח חמישה חלונות בקיר הדירה הפונה אל הבניין ללא היתר כדין. עוד התברר כי בפסק הדין שניתן באותו הליך ביום 1.9.1992 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים שהעבירה נשוא כתב האישום התיישנה משום שהתברר מן הראיות שהוצגו בפניו כי מן המועד בו נפרצו חמשת פתחי החלונות הללו ועד להגשת כתב האישום חלפו למעלה מחמש שנים. על כן, כך הוסיף בית המשפט, לא ניתן להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי אף שהמערער לא הודה בפריצת החלונות המקוריים הוא אישר כי במהלך השנים 1982-1980 שינה את המידות של שניים או שלושה מן הפתחים. בנסיבות אלו ראה בית המשפט לעניינים מקומיים לנכון לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה הקובע כי: נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) [...] (2) [...] (3) [...] (4) [...] (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. במילים אחרות, אף שבית המשפט לא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וקבע שהן התיישנו לא הייתה מחלוקת כי מדובר בפתחים שנפרצו בקיר הדירה שלא כדין ובלא היתר בניה. בנמקו את הצו שניתן על-ידו מתוקף סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה ציין בית המשפט לעניינים מקומיים כי: "אני מוצא לנכון להשתמש בסמכותי לפי סעיף 212(5) לחוק הנ"ל מפני שיש בפתיחת הפתחים, מלבד ביצוע העבירה, גם פגיעה קניינית משמעותית לגבי שכנתו המצרנית של הנאשם גב' מרגלית מיכאלי [מי שקדמה למשיבה 4 בחלקה 82]. אם לא אצווה על אטימת הפתחים, עם חלוף השנים תקום אולי לנאשם זכות לשלול מזכויות הבעלות והחזקה של הגב' מרגלית מיכאלי על יסוד הטענה של זכות אור וזכות אויר". והדברים מדברים בעד עצמם. 11. משנחשף דבר ההליך הפלילי ופסק הדין שניתן בו, תרצו המערערים את אי גילויו בכך שהוגש ערעור על פסק הדין והוא בוטל. כראיה לכך הציגו המערערים עותק צילומי מ"ספר תמצית ההחלטות" של בית המשפט המחוזי בירושלים בו נרשם הליך ערעור שהגיש המערער נגד עיריית ירושלים ביום 15.10.1992 (ע"פ 243/92) ועוד צוין שם כי "הערעור נתקבל ברוב דעות. הצו שניתן לפי סעיף 212 לחוק מבוטל". פסק הדין שניתן בערעור לא הוצג על-ידי המערערים וממילא לא ניתן להתחקות אחר תוכנו המלא ואחר הנימוקים שעמדו בבסיסו. מכל מקום, גם אם תתקבל טענת המערערים כי אכן מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים וגם אם נניח לטובתם כי הרישום האמור מעיד על כך שהצו לאיטום חלונות הדירה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה אכן בוטל בשלב הערעור, אני סבורה כי אין בכך כדי להועיל למערערים ולמלטם מן הקביעה כי נהגו בחוסר ניקיון כפיים משבחרו שלא לגלות את דבר קיומו של ההליך הפלילי האמור, על כל גלגוליו, בפני בית המשפט קמא. וכל כך למה? המערערים לא ציינו בעתירתם בבית המשפט קמא או בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו במסגרתה, כי החלונות שאת חסימתם ביקשו למנוע, נפרצו למעשה שלא כדין וללא היתר בניה כחוק. מדובר בעובדה מהותית המשליכה על תוצאות העתירה המנהלית והיא עולה בבירור מן ההליך הפלילי האמור שהתנהל נגד המערער (על החובה המוטלת על בעל דין לפרט במלואן את העובדות הרלוונטיות להליך גם אם אין בהן כדי להועיל לו ראו: בג"ץ 42/50 לוין נ' שר התחבורה, פ"ד ד(1) 197, 198 (1950); בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 21 (10.9.2006); בג"ץ 3436/07 סעיד נ' שר הפנים, פיסקה 3 (11.6.2007); עע"ם 3911/05 חוה נ' מועצה מקומית אזור, פיסקה 12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (23.10.2006)). על כן אילו פירטו המערערים את דבר קיומו של אותו הליך, הייתה עובדה מהותית זו נחשפת כבר בפתח הדיון בעתירה ומשנמנעו המערערים לגלותו נהגו בחוסר ניקיון כפיים. כזכור התברר דבר קיומו של ההליך הפלילי האמור רק בעקבות ראיות שהציגו המשיבים לעניין זה ואז נחשפה לראשונה גם העובדה כי מדובר בחלונות שנפרצו שלא כדין בקיר הדירה. משנחשפה עובדה זו לא חלקו המערערים עליה ולמעשה זו הייתה עמדתו של המערער עוד בהליך הפלילי בפני בית המשפט לעניינים מקומיים. כך צוין בסעיף 3 לפסק הדין בהליך הפלילי כי "הנאשם אינו חולק כי הפתחים בקיר המשותף נפרצו ללא היתר בניה". עוד עולה מפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כי המערער התחייב בפני שכנתו המתלוננת, הגב' מיכאלי [הבעלים דאז של הזכויות בחלקה 82], כי אם תקבל רישיון בניה ותבנה בקיר המשותף הוא יסגור את פתחי החלונות שנפרצו בקיר דירתו שלא כדין כאמור (ראו פרוטוקול דיון מיום 26.5.1992 - נספח ג' למוצג 18 של מוצגי המערערים, בעמוד 3 שורות 6-5; ופרוטוקול דיון מיום 1.9.1992, עמוד 4 שורות 6-5). על כן לא ראיתי כאמור להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי התנהלותם של המערערים בהליך דנן לוקה בחוסר ניקיון כפיים. 12. המערערים טוענים מצידם כי המשיבים אף הם אינם רשאים לרחוץ בניקיון כפיהם בציינם כי התשריט שהגישו במסגרת הבקשה לאישור תכנית 9494, לא כלל סימון של הפתחים הקיימים בקיר הדירה של המערערים. עובדה זו אושרה גם על-ידי הוועדה המחוזית בטיעוניה. המשיבים בחרו שלא להתייחס אל הטענה לגופה וציינו כי מדובר בהרחבת חזית משום שהטענה לא עלתה בפני בית המשפט קמא וממילא לא נדונה על-ידו. כמו כן ציינו המשיבים כי הדיון בבית המשפט קמא התמקד כל כולו בטענת המערערים, שנדחתה, כי נפלו פגמים בפרסום התכניות. עיון בעתירה המנהלית שהגישו המערערים מלמד כי בניגוד לנטען על-ידי המשיבים אחת הטענות שהועלו על-ידי המערערים בעתירה היא הטענה לפיה הועלמו עובדות מן הוועדה בכך שבתכנית שהוגשה לא שורטט הצד שלהם, לרבות החלונות הקיימים בו, וזאת לטענתם במטרה להעלים במתכוון את דבר קיומם (ראו סעיפים ה(1)(ח) ו-ה(1)(י) לעתירה). יחד עם זאת, נראה כי יש צדק בטענת המשיבים לפיה בסופו של דבר אכן התמקד הדיון בפני בית המשפט קמא בסוגיית הפגמים שנפלו בפרסום והדבר משתקף בהנמקת פסק הדין. אי-סימון הפתחים בקיר הדירה על גבי התשריט שהגישו המשיבים במסגרת הבקשה לאישור התכנית, אכן יש בו לכאורה טעם לפגם אך סוגיה זו לא נתלבנה בבית המשפט קמא ולא סברנו כי יש לברר אותה לראשונה בשלב הערעור. מכל מקום פגם זה שנפל בתשריט אינו מאיין את חוסר ניקיון הכפיים בו לוקה התנהלותם של המערערים בהליכים דנן, כמפורט לעיל. זאת ועוד - העובדה שמדובר בפתחים אשר נפרצו ללא היתר כדין ואשר גם בדיעבד לא ניתן להכשירם, משליכה על עוצמת הפגם שנפל בתשריט בהקשר זה ועל תוצאותיו. באת-כוח הוועדה המקומית הדגישה בפנינו בהקשר זה כי על-פי המדיניות התכנונית הנוהגת אצלה אין מתחשבים בבניה שאיננה חוקית ועל כן הטיעון לפיו הקמת הקיר שנתבקש תחשיך את הפתחים לא היה מתקבל כטיעון לגיטימי במקרה דנן (ראו עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2012, שורות 35-34). באת-כוח הוועדה המחוזית ציינה אף היא כי אי-סימון הפתחים בתשריט אינו מצדיק ביטול של התכנית המאושרת משום שמדובר לכתחילה בפתחים שנפרצו ללא היתר כדין ובהקשר זה הודגש על-ידה כי היתר כזה לפתחים אף לא יכול היה להינתן נוכח העובדה שתקנות ההיתרים אינן מאפשרות קיומם של חלונות על קו גבול החלקה (בהקשר זה ראו סעיף 2.23 בסימן ג' לחלק ב' של התוספת השניה לתקנות ההיתרים הקובע כי "לא ייבנה חלון בקיר על קו גבול צדדי או אחורי של נכס". על מטרתו של סעיף זה המיועד, בין היתר, למנוע מצבים של איטום אותם החלונות שעה שהשכן ירצה לבנות עד קו גבול החלקה ראו עע"ם 317/10 שפר נ' יניב, פיסקה 23 (23.8.2012)). אי-הגשת התנגדות ושיהוי 13. חוק התכנון והבניה מקנה ל"כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו" את הזכות להתנגד לה על דרך של הגשת התנגדות בתוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה של התכנית, או במועד מאוחר יותר שקבע מוסד התכנון שהפקיד את התכנית (ראו סעיפים 100 ו-102 לחוק). כמו כן נקבע בחוק התכנון והבניה מנגנון מפורט לדיון בהתנגדויות המוגשות כאמור (ראו סעיפים 109-103 לחוק) ובסעיף 108 לחוק נקבע כי אם לא הוגשה התנגדות לתכנית שהופקדה בתוך התקופה הקבועה בסעיף 102 יראו אותה כמאושרת על-ידי מוסד התכנון המוסמך לאשרה לאחר שלושים ימים מתום המועד להגשת התנגדויות, אלא אם קבע מוסד התכנון אחרת וככל שהיא טעונה אישור של שר הפנים - לאחר קבלת אישור השר לפי סעיף 109. במקרה דנן פורסמה הודעה על הפקדתה של תכנית 9494 בשלושה עיתונים יומיים בתאריכים 8.2.2005, 9.2.2005 ו-11.2.2005 (ראו מוצג מש/2 למוצגי הוועדה המחוזית) וברשומות ביום 3.3.2005. כמו כן מצויים בתיק הוועדה המחוזית הצהרתו של מר ישראל קלצקין מיום 13.2.2005, שאינה מאומתת על-ידי עורך-דין, כי נתלו מודעות בדבר הפקדת התכנית הנדונה על לוחות המודעות הסמוכים לתכנית ועל לוח המודעות השכונתי, ותצהיר מאומת כדין מיום 1.8.2005 של המשיב 3 בו הוא מצהיר כי חולקו הודעות בקשר לתכנית 9494 לתיבות המכתבים של הנכסים הידועים כחלקות 80, 81, 83 ו-84 בגוש 30106 (חלקה 83 היא כזכור החלקה בה מצויה הדירה הנוגעת לענייננו). לבסוף, מצוי בתיק הוועדה תצהיר מאומת כדין של מר טל אלישע המצהיר כי הציב ביום 12.2.2005 ברחוב שאול המלך 19 שלט בדבר הפקדת תכנית 9494 בהתאם להוראות סעיף 89א לחוק התכנון והבניה ותקנות התכנון והבניה (ראו מוצגים מש/5-3 למוצגי הוועדה המחוזית). תכנית 9494 אושרה למתן תוקף ביום 9.10.2005 ללא התנגדויות ודבר אישורה פורסם ברשומות ביום 23.5.2006 ובשלושה עיתונים יומיים בימים 12.6.2006 ו-16.6.2006. הודעה על דבר הפקדתה של תכנית 9494א' פורסמה בשלושה עיתונים יומיים בימים 19.6.2008 ו-20.6.2008 (ראו מוצג מש/7 למוצגי הוועדה המחוזית). בנוסף, מצויים בתיק הוועדה המחוזית הצהרה של מר ישראל קלצקין מיום 2.7.2008, שאינה מאומתת על-ידי עורך דין, כי נתלו מודעות בדבר הפקדתה של תכנית זו על לוחות המודעות הסמוכים וכן על לוח המודעות השכונתי; תצהיר מאומת כדין של מר יהודה כהן בדבר חלוקת הודעות ביום 30.6.2008 על הפקדת התכנית בתיבות המכתבים של הבתים ברחוב שאול המלך 17 ו-21 (הוא הבית שבו מצויה דירת המערערים) וברחוב סנהדרין 4 ו-6; וכן תצהירו של מר יהודה כהן הנושא תאריך 27.6.2008, שאומת כדין ביום 31.8.2008, בדבר הצבת שלט על הפקדת התכנית ברחוב שאול המלך 19 (ראו מוצגים מש/10-8 למוצגי הוועדה המחוזית). תכנית 9494א' אושרה למתן תוקף ביום 26.10.2008 ללא התנגדויות ודבר אישורה פורסם ברשומות ביום 5.3.2009 ובשלושה עיתונים יומיים בימים 17.2.2009 ו-20.2.2009. 14. אין חולק כי המערערים לא הגישו התנגדות לתכנית 9494 ואף לא לתכנית 9494א' לאחר הפקדתן, בהתאם למסלול המותווה לכך בחוק התכנון והבניה. תחת זאת הגישו לבית המשפט קמא ביום 26.4.2010 דהיינו - בחלוף כארבע שנים וחצי מיום אישור תכנית 9494 ובחלוף שנה וחצי מיום אישור תכנית 9494א' - את העתירה בהליך דנן בה ביקשו להורות על ביטול התכניות וכן על ביטול היתר הבניה שהוצא למשיבים בינתיים ביום 7.1.2010 על-פי תכנית 9494. את התנהלותם זו הסבירו המערערים בכך שעד תחילת הבניה בעקבות היתר הבניה שהוצא לא ידעו דבר על אודות הפקדת התכניות. אי-הידיעה, כשלעצמה, אינה מהווה טעם מספיק המאפשר מסלול עוקף של המתווה להגשת התנגדות הקבוע בחוק התכנון והבניה. זאת, משום שבהתקיים הדרישות הקבועות בדין לעניין אופן פרסום הפקדתה ואישורה של תכנית, מוחזק בעל המקרקעין כמי שידע עליה (ראו והשוו: בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, פיסקה 20 (6.9.2011)). אלא שהמערערים הוסיפו והטעימו כי אי-ידיעתם על אודות הפקדת התכניות נבעה מכך שפרסומי ההודעות על דבר הפקדת כל אחת מן התכניות לקו בפגמים מהותיים היורדים לשורש העניין והמצדיקים את ביטולן, למרות שלא הוגשו על-ידם במועד התנגדויות כנדרש. דין טענה זו להידחות. כפי שהובהר לעיל, ההליך התכנוני כולל מנגנון מובנה המאפשר לציבור ליטול בו חלק ולהביע את עמדתו בדרך של הגשת התנגדות לתכנית שהופקדה. הזכות להגיש התנגדות מקורה בחובת ההגינות המוטלת על הרשות וחובה זו משמיעה לנו כי יש לאפשר לכל המעוניין בכך לטעון את טענותיו טרם שיפגעו זכויותיו. כמו כן היא נשענת על הרצון לאפשר לרשויות התכנון להיחשף למכלול השלכותיה של התכנית שהופקדה, על מנת להגדיל את מאגר המידע המונח בפניהן ובכך לשפר את תהליך קבלת ההחלטות על-ידן (ראו: ע"א 2962/97 ועד אמנים – חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד נב(2) 362, 379 (1998); בג"ץ 288/00 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 673, 691 (2001); עע"ם 10112/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, פ"ד נח(2) 817, 839-838 (2003)). הגשת התנגדויות לתכנית שהופקדה מחייבת עם זאת עמידה בלוח הזמנים שנקצב בחוק לצורך כך והימנעות מהגשת התנגדות במועד שנקבע עשויה להתפרש כהסכמה לתכנית שהופקדה וכהשלמה עם תוצאותיה (ראו: ע"א 4002/98 מונייר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(4) 665, 671-669 (2003); ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נצרת עילית נ' סבן, פיסקה 93 (17.7.2011) (להלן: עניין סבן)). בהקשר זה נפסק לא אחת כי בעל עניין בתכנית אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, להימנע מהגשת התנגדות בהתאם למתווה שנקבע לכך ולאפשר להליכי התכנון להתקדם, ולאחר חלוף המועד לנסות ו"לדלג שלב" באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט, התוקפת לראשונה את הקביעות שהתקבלו על-ידי ועדות התכנון (ראו והשוו: בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 629 (1994); בג"ץ 3581/07 קלו נ' הועדה הארצית לתשתיות לאומיות, פיסקאות 12-10 (18.4.2010); ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ, פיסקאות 18-16 (9.7.2012); בג"ץ 3459/10 אלעתאימן נ' ממ0שלת ישראל, פיסקה 13 (14.6.2011); עניין סבן, פיסקה 94). הנה כי כן, על המבקש להתנגד לתכנית להציג את טענותיו בפני ועדות התכנון במועד שנקצב לשם כך ועל דרך הכלל בית המשפט לעניינים מנהליים אינו המקום לבחינה ראשונית של עניינים תכנוניים (ראו: עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז מרכז, פיסקה 10 (16.9.2009); עע"ם 9246/10 חברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל, פיסקה 3 (30.5.2012)). האם הטענות שהעלו המערערים בדבר פגמים שנפלו במקרה דנן בפרסום ההודעות על דבר הפקדת התכניות, מצדיקות סטייה מן ההלכות המפורטות לעיל ופתיחת השער בפניהם להעלות את טענותיהם כנגד התכניות בחלוף שנים מן המועד שנקצב בחוק להתנגד להן ולמרות שבינתיים כבר אושרו התכניות בהעדר התנגדות? ייאמר מיד כי בהינתן האיזון הראוי בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין והגם שמצאנו כי פרסום ההודעות על דבר הפקדת התכניות אינו חף מליקויים מסוימים כפי שיפורט להלן, אנו סבורים כי ליקויים אלה אינם מצדיקים את ביטול התכניות ואת ביטול היתר הבניה שהוצא מכוח תכנית 9494, כסעד שעתרו לו המערערים. 15. סעיפים 89 ו-89א לחוק התכנון והבניה קובעים את הדרכים לפרסום ולמסירת הודעות בדבר הפקדת תכנית, ובין היתר נקבע בהם כי: 89. (א) הודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות ובעתון; הפרסום בעתון יהיה כאמור בסעיף 1א וייעשה על ידי מוסד התכנון שהחליט על ההפקדה [...] (ב) הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תפורסם גם במשרדי הרשויות המקומיות שתחום שיפוטן או חלק ממנו כלול בתחום התכנית, ובאין רשות מקומית כאמור — במקום שנוהגים לפרסם בו הודעות פומביות בתחום התכנית; כן תפורסם ההודעה על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר. מיום 27.7.1973 תיקון מס' 4 ס"ח תשל"ג מס' 710 מיום 27.7.1973 עמ' 230 (ה"ח 1063) החלפת סעיף 89 הנוסח הקודם: 89. הודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות ובשני עיתונים יומיים וכן במשרדי הרשויות המקומיות שמרחב התכנון שלהן כלול בתחום התכנית, ובאין רשות מקומית כאמור - במקום שנוהגים לפרסם בו הודעות פומביות לתחום התכנית. מיום 27.5.1989 תיקון מס' 26 ס"ח תשמ"ח מס' 1259 מיום 27.7.1988 עמ' 146 (ה"ח 1817) תיקון מס' 26 (תיקון) ס"ח תשמ"ט מס' 1266 מיום 8.2.1989 עמ' 7 (ה"ח 1912) החלפת סעיף קטן 89(א) הנוסח הקודם: 89. (א) הודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות, בעתון בוקר ובעתון ערב הנדפסים בשפה העברית ובעתון בוקר הנדפס בשפה הערבית; ואולם במרחב תכנון שבו האוכלוסיה הערבית אינה עולה על עשרה אחוזים למאה תפורסם גם ההודעה השניה שבעתון בוקר - בשפה העברית. מיום 1.1.1996 תיקון מס' 43 ס"ח תשנ"ה מס' 1544 מיום 24.8.1995 עמ' 465 (ה"ח 2307) 89. (א) הודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות ובעתיון; הפרסום בעיתון יהיה כאמור בסעיף 1א וייעשה על ידי מוסד התכנון שהחליט על ההפקדה תוך חמישה עשר ימים מיום ההחלטה על הפקדת התכנית או מיום מילוי תנאי ההפקדה, הכל לפי המאוחר. (ב) הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תפורסם גם במשרדי הרשויות המקומיות שמרחב התכנון שלהן שתחום שיפוטן או חלק ממנו כלול בתחום התכנית, ובאין רשות מקומית כאמור - במקום שנוהגים לפרסם בו הודעות פומביות בתחום התכנית; כן תפורסם ההודעה על לוחות המודעות בשכונות הנוגעות בדבר. 89א. (א) הודעה על הפקדת תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת תפורסם על חשבון מגיש התכנית, על גבי שלט במקום בולט בתחום התכנית, למשך התקופה שנקבעה להגשת התנגדויות [...] (ב) כיתוב על שלט כאמור בסעיף קטן (א) יהיה בשפה העברית ואולם במרחב תכנון מקומי שבו האוכלוסיה הדוברת ערבית מהווה לפחות עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, יהיה הכיתוב גם בשפה הערבית. (ג) [...] (ד) נוסף על הוראות סעיף זה, הודעה על הפקדת תכנית כאמור בסעיף קטן (א), החלה על שטח שאינו עולה על 3,000 מ"ר, תפורסם או תימסר לבעלים ולמחזיקים במגרשים הגובלים בתחום התכנית, על חשבון מגיש התכנית, בדרך שיקבע שר הפנים באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. עינינו הרואות, חוק התכנון והבניה אינו מסתפק באמצעי פרסום אחד על אודות ההפקדה ונקבעו בו מגוון אמצעי פרסום המיועדים להבטיח כי דבר ההפקדה יגיע לידיעתו של כל המעוניין במקרקעין נושא התכנית והרואה עצמו נפגע ממנה, על מנת שיוכל לממש את זכותו להתנגד לה. עם זאת, וכפי שכבר צוין, המבחן הקובע לעניין הידיעה על דבר הפקדת התכנית אינו מבחן סובייקטיבי הבוחן ידיעה בפועל אלא מבחן אובייקטיבי, ולפיו מוחזק כל המעוניין במקרקעין כמי שיודע על דבר ההפקדה עם ביצוע הפרסומים הנדרשים. 16. בענייננו, פורסם דבר הפקדתן של התכניות ברשומות ובשלושה עיתונים יומיים. בתיק הוועדה המחוזית מצויים תצהירים לפיהם הונחו הודעות בתיבות המכתבים של דיירי החלקה בה מצויה דירת המערערים על אודות הפקדת התכניות. כמו כן מצויות בתיק הוועדה הצהרות המאשרות כי פורסם דבר הפקדת התכניות על גבי לוחות מודעות ותצהירים המעידים על הצבת שלטים במקום. טענות המערערים כי בנסיבות העניין היה מקום לדרוש מסירה אישית של ההודעות לדיירי החלקות הסמוכות וכי היה מקום לפרסם את דבר ההפקדה בעיתון הנפוץ במגזר החרדי, לא נתמכו בהוראת חוק או בתקנה מתאימה ומשכך דינן להידחות (לעניין עמידה בדרישת ה"פרסום בעתון", ראו סעיף 1א לחוק התכנון והבניה; למקרים בהם קיימת אפשרות למסירה אישית של הודעות במקום הצבתו של שלט, ראו תקנה 5א לתקנות התכנון והבניה. תקנה זו הותקנה בשנת 2006 ועל כן ממילא אינה חלה על תכנית 9494 והאפשרות הקבועה בה אף לא אומצה בעניינה של תכנית 9494א'). טענת המערערים כי תצהירו של המשיב 3 - המעיד על הנחת הודעות בדבר הפקדתה של תכנית 9494 בתיבות המכתבים - הוא תצהיר מזויף, היא טענה שלא הוכחה ובצדק דחה אותה בית המשפט קמא. המערערים הוסיפו והצביעו על כך שהצהרותיו של מר קלצקין הנושאות תאריך 13.2.2005 ו-2.7.2008 (בדבר המודעות שנתלו ברחובות הסמוכים ועל לוח המודעות השכונתי) אינן מאומתות על-ידי עורך-דין. עוד הצביעו המערערים על מחיקות שונות בתצהירו של מר אלישע מיום 12.4.2005 (בדבר הצבת השלט לעניין הפקדתה של תכנית 9494) ועל כך שהשלט בעניין הפקדתה של תכנית 9494א' הוצב בכתובת שגויה. הצבת השלט הנוגע להפקדתה של תכנית 9494א' בכתובת שגויה אכן פוגמת במידה מסוימת בפרסום שאמור היה להתבצע באמצעותו והיעדר אימות של עורך-דין על הצהרותיו של מר קלצקין יש בה אף היא משום ליקוי, אולם לא כל פגם הנופל בפעולת הרשות יש בו בהכרח כדי להוביל לבטלותה, ותוצאותיו של הפגם הן יחסיות ונגזרות מעוצמתו, מחומרתו וממכלול נסיבות העניין (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א' 140-139 (מהדורה שנייה מורחבת, 2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב' 795 (2010); בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), פיסקה 21 (30.1.2012)). במקרה שלפנינו אין מדובר בהפקדת תכניות שלא פורסמה כלל, ולכל היותר ניתן לומר כי נפלו פגמים מסוימים באופן הפרסום לגבי אחד מאמצעי הפרסום (הצבת השלט בכתובת שגויה אך סמוכה - שאול המלך 32 - לגבי הפקדת תוכנית 9494א), אשר אינו נוגע כלל להקמת הקיר המשותף ואילו היעדר אימות של עורך דין על גבי הצהרותיו של מר קלצקין בדבר תליית המודעות מתייחס אמנם לתכנית 9494, אך פגם זה אינו נוגע לאופן הפרסום אלא לאישור שניתן בדיעבד בדבר ביצועו. עוצמתם של פגמים אלה אינה מצדיקה בעיני בשום פנים ואופן את התוצאה מרחיקת הלכת שאליה חותרים המערערים קרי - ביטול התכניות וביטול היתר הבניה. זאת בייחוד בהינתן חוסר ניקיון הכפיים שבו לקתה התנהלותם של המערערים בהליך דנן בהסתירם את העובדה כי החלונות שאת איטומם ביקשו למנוע, נפרצו שלא כדין, וכן בהינתן העובדה שגם אם היו המערערים מגישים במועד התנגדות לתכנית 9494 בטענה כי אין לאפשר את אטימת אותם החלונות בקיר הגובל, לא היה בכך כדי להועיל להם משום פריצתם שלא כדין ומשום שלא ניתן להכשירם גם בדיעבד, כמפורט לעיל. 17. מסקנתי זו יפה ביתר שאת נוכח השיהוי שבו לקתה העתירה. לטענת השיהוי שני פנים: הפן האובייקטיבי, לפיו נבחנים חלוף הזמן עד להגשת העתירה והפגיעה באינטרסים הראויים של הרשות המנהלית, או של צדדים שלישיים, ושינוי מצבם לרעה בשל חלוף אותו הזמן; והפן הסובייקטיבי, הבוחן את התנהלותו של העותר ואת השאלה האם יש בה ללמד כי ויתר על זכויותיו. כמו כן יש לבחון האם קבלת טענת השיהוי צפויה להותיר על כנה החלטה או מעשה מנהלי הפוגע פגיעה חמורה בשלטון החוק או באינטרס ציבורי חשוב (ראו: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 642-640 (1994); עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 679-678 (2002) (להלן: עניין החברה להגנת הטבע); עע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 734-733 (2004); בג"ץ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס, פ"ד סא(1) 185, 197-195 (2006); עע"ם 4768/05 מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הדרום, פיסקה 8 (29.3.2006)). בבואו להכריע בטענת שיהוי על בית המשפט לאזן בין שלושה היבטים אלה – הפן האובייקטיבי, הפן הסובייקטיבי ועוצמת הפגיעה בשלטון החוק – בהתאם למשקלו היחסי של כל אחד מהם בנסיבות העניין (ראו בג"ץ 1135/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' "הצוות המלווה" לעניין תמ"א 31/א/18, פ"ד נט(4) 784, 789 (2005); עניין החברה להגנת הטבע, 679). 18. אין חולק כי לאחר אישור התכניות פעלו המשיבים לקבלת היתר בניה על-פי תכנית 9494, שאושרה כאמור עוד ביום 9.10.2005, ואילו העתירה הוגשה על-ידי המערערים בשנת 2010, דהיינו כארבע שנים וחצי לאחר מכן וכשלושה חודשים לאחר שניתן למערערים היתר הבניה והם החלו בבנייתו בפועל של הקיר המשותף בהתאם להיתר שהוצא. שיהוי אובייקטיבי בהיקף כזה נושא משקל רב בבואנו לבחון עתירה לביטול תכנית מתאר מאושרת והיתר בניה שהוצא על-פיה. כמו כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי המערערים לא סיפקו הסבר משכנע להתנהלותם ולו בתוך פרק הזמן שבין אישור התכניות להתחלת בנית הקיר המשותף, ועל כן התקיים בעניינם גם רכיב של שיהוי סובייקטיבי. כך, מתברר כי בתיק הוועדה המקומית מצוי מסמך הנושא את הכותרת "נתונים כלליים" בו מתוארים פרטי בקשה שהגישה המשיבה 4 ביום 28.6.2007 למתן היתר בנייה מכוח תכנית 9494 (מוצג 34 למוצגי המערערים). באותו המסמך בפסקה שעניינה "תאור הבקשה" מצוין - "התקבל מכתב משכן בקיר משותף, זילבר אסתר וחיים (חלקם בנכס 1/2) אך לא משכן שני...", ובהפנותם לפסקה זו טענו המשיבים כי יש בה כדי ללמד שהמערערים, בניגוד למה שטענו, ידעו על אודות תכנית 9494, למצער, כבר בשנת 2007 (ראו והשוו בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון, פ"ד כט(2) 319, 322 (1975)). בתגובה, טענו המערערים תחילה כי אותו "מכתב" הנזכר במסמך זה אינו קיים בתיק הוועדה המקומית ומדובר כפי הנראה במסמך מלפני שנים רבות. בשלב מאוחר יותר טענו המערערים כי מדובר למעשה בהסכם 2002, שכפי שהוסבר נערך בין המערער למשיב 3 ובו הוסכם על הותרת מרווח בין הבניין לדירה לשימושם של המערערים. בהודעת הערעור הוסיפו המערערים וטענו כי ה"מכתב" עצמו לא הוצג כראיה בהליך וכי הנטל להסבירו מוטל על הוועדה המקומית. אין בידי לקבל טענות אלו וסבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בנסיבות המקרה דנן, בו המערערים מבקשים לתקוף תכנית מתאר שאושרה על-ידי ועדות התכנון ולבטל היתר בניה שניתן מכוחה, היה עליהם להבהיר בראיות משכנעות כי המכתב הנזכר במסמך הנתונים הכללים איננו מה שהוא נחזה להיות, משום שעל פני הדברים יש באמור בהקשר זה באותו המסמך אינדיקציה לכך שהמערערים אכן ידעו בפועל על התכנית 9494 ועל הבקשה שהוגשה למתן היתר הבניה וכן לכך שניסו כבר אז במכתב ששלחו למנוע את הקמת הקיר המשותף על-פי התכנית. כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה ה"מכתב" הנזכר אינו הסכם 2002, בין היתר, משום שההסכם האמור נושא את הכותרת "הסכם דברים" ואילו מסמך התנאים הכלליים מתייחס ל"מכתב". זאת ועוד - בהסכם מ-2002 אין המערערת נזכרת כלל ואילו במסמך התנאים הכלליים שבתיק הוועדה המקומית צוין שמה באופן מפורש כאחת מכותבות המכתב. אשר לעוצמת הפגיעה בשלטון החוק כבר צוין כי אף שהמערערים הצביעו על פגם מסוים שנפל באחד מאמצעי הפרסום הנוגעים לתכנית 9494 (הצהרה של מר קלצקין שאינה מאומתת על-ידי עורך-דין לגבי תליית המודעות ברחובות הסמוכים ועל לוח המודעות השכונתי), אין מדובר בפגם כה מהותי עד כי יש בו לאיין את הליך הפרסום כולו ואת כל יתר הפרסומים שנעשו במסגרתו. יתרה מכך - הטענות שמבקשים המערערים להעלות כיום, בשיהוי כה ניכר, נגד תכנית 9494 לגופה ונגד היתר הבניה שהוצא מכוחה, צפויות להיכשל ממילא והן היו משוללות סיכוי גם אילו הועלו לכתחילה במסגרת התנגדות במועדים הקבועים לכך בחוק. מעשה עשוי 19. לקביעה לפיה המערערים פעלו בחוסר ניקיון כפיים ובשיהוי בהגשת העתירה נושא ההליך דנן, יש לצרף את העובדה כי בינתיים כבר נשלמה בנייתו של הקיר המשותף לפי תכנית 9494 ולפי היתר הבניה שהוצא מכוחה, כפי העולה מטענות הצדדים בערעור וכן מן הצילומים שהציגו המערערים עצמם. כזכור, ביטל בית המשפט קמא בעקבות דחיית העתירה את הצו הזמני שאסר על המשך העבודות "בקירות של הנישה נשוא הסכסוך", והמערערים מצידם לא עתרו לסעד זמני בערעור. בנסיבות אלה, נראה כי בפנינו במידה רבה מעשה עשוי אשר כיום יש קושי מהותי לשנותו. עובדה זו בהצטברה אל יתר הטעמים המפורטים לעיל, נושאת אף היא משקל לחובת המערערים ותומכת בדחיית הערעור (ראו דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות 45 (1993); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות הסף כרך שני, 255 (2008); ראו והשוו: עע"ם 1789/10 סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 8 (7.11.2010); בג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר-החקלאות, פ"ד טז(1) 20, 31 (1962); בג"ץ 6259/08 ירסקי נ' הרשות – מנהל האגף לרכב ולשירותי תחזוקה במשרד התחבורה, פיסקה 3 (28.10.2010); עע"ם 8354/04 האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה – ועדת המשנה לערעורים, פיסקה 13 (25.1.2006)). 20. המערערים עתרו לחלופין כי נורה על השבת העניין לבית המשפט לעניינים מנהליים על מנת שתתאפשר חקירה נגדית של המצהירים מטעם המשיבים בטענה כי הדיירים הגרים בשכנות לבניין הגישו תצהירים סותרים לעניין ידיעתם על אודות התכניות. לגישת המערערים היה על בית המשפט קמא להורות על חקירתם של מצהירים אלה ולעשות לצורך כך שימוש ב"סמכותו הטבועה", והוא שגה בהימנעו מעשות כן. עתירה חלופית זו שהעלו המערערים אף היא דינה להידחות. ככלל, סדרי הדיון והראיות בפני בית המשפט לעניינים מנהליים דומים לאלה הנהוגים בבג"ץ שכן בחוקקו את חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 ביקש המחוקק לשמור על ייחודו של המשפט המנהלי, המהותי והדיוני "כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ" (עע"ם 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411, 417 (2005)). תכלית זו קיבלה ביטוי, בין היתר, בכך שככלל ובדומה לדיונים המתנהלים בבית המשפט הגבוה לצדק, מתנהל הדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים על בסיס כתבי הטענות והראיות המובאות בתצהירים על צרופותיהם (ראו: תקנה 15(א) רישא לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים); שרגא ושחר, כרך שישי 124), אלא אם כן סבר בית המשפט כי לשם הכרעה בעתירה יש מקום להתיר חקירתו של מצהיר וככל שבעל הדין שכנגד ביקש זאת (ראו תקנה 15(א) סיפא לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). כמו כן רשאי בית המשפט להרשות השמעת עד שאינו מצהיר מטעמים מיוחדים שיירשמו, אם סבר שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה (ראו תקנה 15(ה) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). במקרה דנן לא עתר איש מן הצדדים לאפשר חקירה נגדית של מי מן המצהירים של בעל הדין שכנגד וכמו כן לא נתבקשה השמעתו של עד שלא הגיש תצהיר. אדרבא, בהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים ביום 13.6.2010 להסדר דיוני לפיו הוסכם כי יפנו לאדריכל מ' רוזנפלד כאדריכל מגשר בניסיון להגיע להסדר מוסכם ועוד הוסכם ביניהם כי אם המגעים לא יבשילו להסדר פשרה יינתן פסק דין על יסוד החומר הכתוב המצוי בתיק, ובלבד שתינתן להם האפשרות להשלים טיעון קצר בכתב. בנסיבות אלה לא היה מקום להעלות כלל את הטענה החלופית. למעלה מן הדרוש יצוין כי בית המשפט קמא לא התעלם מתצהירי השכנים שהוגשו על-ידי המערערים, בהם נטען כי לא ידעו על התכניות, אך נראה כי הוא הטיל ספק רב באמור בהם בציינו: "אף לא אחד מן המצהירים מטעם העותרים לא ביקש להצטרף לעתירה חרף העובדה שמדובר בנכסים גובלים וחרף האמור בתצהיריהם לפיו 'הנני להבהיר בזאת כי.... אילו ידעתי במועד על תוכניות אלו אין לי ספק כי הייתי מגיש התנגדות ו/או מסתייג מתוכנית הפוגעת בדירתי'. הדברים מדברים אפוא בעד עצמם ודומה שאין להוסיף" (ההדגשה הוספה). מסקנה זו הגיונה עימה ואין להתערב בה. סוף דבר 21. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור וכן אציע לחייב את המערערים לשלם לכל אחת מן המשיבות 1 ו-2 שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 10,000 ש"ח. כפי שפורט לעיל, התנהלותם של המשיבים 3 ו-4 אף היא אינה חפה מפגמים ועל כן אציע שלא לעשות צו להוצאות לטובתם בערעור. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ב באייר התשע"ג (‏22.4.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10071860_V05.doc אנ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il