עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל , ואח' נ. מנהל מקרקעי יש

פסק-דין בתיק ע"א 7183/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7183/09 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערערים: עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל ואח' נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. אחמד עבד אלחמיד דראושה 3. עבד אלחמיד עבד אלעזיז דראושה 4. פאטמה מוחמד מוסא דראושה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 20.05.2009 בת"א 10/05 שניתן ביום 20.5.2009 על ידי כב' השופט ז' הווארי תאריך הישיבה: ד' באדר ב התשע"א (10.03.11) בשם המערערים: עו"ד עימאד חמאיסי בשם המשיב 1: עו"ד מלי אומיד בשם המשיבים 4-2: עו"ד מוהנד דראושה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי), שבגדרו נדחתה תביעת המערערים לסעדים הצהרתיים בנוגע לזכויותיהם במקרקעין מסוימים בכפר אכסאל. להלן יובאו הנתונים העיקריים הצריכים לעניין. 2. המערערים הם עזבונו ויורשיו של המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל (להלן: המנוח). המנוח, אשר נפטר בשנת 2005 (במהלך ההליכים המשפטיים שיזם בבית המשפט המחוזי), הוא אחד מיורשיה של גב' עפיפה חביב בולוס ח'ורי ז"ל (להלן: עפיפה). בתאריך 1.7.1966 חתמו עפיפה והמשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) על הסכם פיצויים (להלן: הסכם הפיצויים), שלפיו התחייב המינהל לפצות את עפיפה בגין הפקעת מקרקעין מסוימים שהיו בבעלותה בדרך של תשלום פיצויים, בצירוף הענקה של זכויות בשטח של כ-11 דונם מתוך חלקה 11 בגוש 16905 באדמות הכפר אכסאל, ששטחה הכולל הוא כ-14 דונם (להלן: החלקה). 3. בשנת 1969 נפטרה עפיפה ועזבונה חולק בחלקים שווה בשווה בין שלושת ילדיה: המנוח, נבילה אוראסיו ח'ורי וחביב אוראסיו ח'ורי (להלן: יורשי עפיפה). זכויותיהם של עפיפה ושל יורשיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. במהלך השנים מכרו יורשי עפיפה ובכללם המנוח את מרבית חלקיהם בחלקה לאחרים, שאינם בעלי דין כאן, וחלקים אלה נרשמו על שם הרוכשים החדשים בלשכת רישום המקרקעין. 4. בתאריך 27.12.2004 פנה המינהל למנוח (כאמור, כשנה לפני מותו) והודיע לו כי הוא מעוניין לחדש את הליכי הרישום ולהביא לסיומו של הסכם הפיצויים מיום 1.7.1966. עוד נמסר במכתב כי החלק שנותר על שם עפיפה כולל 2.984 דונם (להלן: המקרקעין הנותרים). 5. המנוח ובניו (אשר ביקשו לפעול לסיום רישום המקרקעין הנותרים על שם המנוח), הגיעו לשטח וגילו בשלב זה, לטענתם, כי המשיבים 4-2 (להלן: המשיבים) ביצעו פעולות במקרקעין הנותרים (המשיב 2, בנו של המשיב 3, גידר חלק מהשטח והכין את הקרקע לבנייה והמשיבה 4 בנתה על הקרקע בית מגורים). גילוי זה הוביל להליכים משפטיים שיזם המנוח. ההליך בפני בית המשפט המחוזי 6. המנוח הגיש לבית המשפט הנכבד תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד המינהל ונגד המשיב 2, לסעד הצהרתי ביחס לזכותו במקרקעין הנותרים. בהמשך הועברה המרצת הפתיחה לפסים של תביעה רגילה נגד המינהל והמשיבים. הדבר נעשה לאחר שבגדרי ההליכים בתיק טען המשיב 2 כי הוא פועל בחלקה מכוח זכותם של קרוביו, המשיבים 4-3. אלו בתורם טענו כי רכשו במשותף מהמנוח שני דונם מן המקרקעין הנותרים תמורת סכום של 6,000 ל"י – זאת בהסכם המגולם בייפוי כוח נוטריוני הנושא את חתימותיהם של יורשי עפיפה והמייפה את כוחו של עורך דין מטעם המשיבים 4-3 לפעול להעברת הזכויות בנכס. ייפוי הכוח אושר לטענתם בפני הנוטריון הציבורי בנצרת בתאריך 10.10.1970 (להלן: ייפוי הכוח הנוטריוני). יצוין כי במהלך ההתדיינות נפטר המנוח ובניו-יורשיו, ה"ה: ראמי, חביב, אליאס ונביל ח'ורי, ביקשו להיכנס בנעליו. בתביעה המתוקנת הוגדר התובע כעזבונו של המנוח "באמצעות יורשיו", והיורשים אף הגדירו עצמם בהליכים השונים כ"תובעים". בנסיבות אלה התייחס בית המשפט המחוזי לעזבון וליורשיו יחד כ"תובעים", ואף אנו נתייחס לכולם יחדיו בהתאם כמערערים, בהיעדר הידרשות נוספת של הצדדים לעניין זה. 7. בתביעתם המתוקנת בבית המשפט המחוזי העלו המערערים מספר טענות לביסוס זכויותיהם במקרקעין הנותרים, שאלה עיקרן: (א) המנוח מעולם לא מכר או העביר חלק כלשהו במקרקעין הנותרים. החתימה הנחזית להיות חתימתו על גבי ייפוי הכוח הנוטריוני – זויפה. המערערים סמכו טענתם זו על כך שהמנוח מעולם לא חתם על מסמכים בשמו המלא "בולוס אוראסיו ח'ורי", כפי שמופיע על ייפוי הכוח הנוטריוני. על כן טענו המערערים כי יש להצהיר על ייפוי הכוח כחסר כל תוקף משפטי. (ב) אופן אימות חתימות יורשי עפיפה על ידי הנוטריון הציבורי לא עמד בדרישות סעיף 44 לחוק הנוטריון הזמני העותומאני (1913) (להלן: חוק הנוטריון העותומאני) הדורש אימות באמצעות שני עדים, ומשכך לוקה ייפוי הכוח הנוטריוני בפגם מהותי (את תרגומו של החוק הנ"ל ניתן למצוא בקובץ החוקים העותומאניים כרך א' 171 (מ' לניאדו מתרגם, 1929) (להלן: קובץ החוקים העותומאניים)). (ג) המקרקעין הנותרים הם משותפים ולכן הבעלות בהם, לרבות זו שנמכרה כביכול לפי ייפוי הכוח, היא במושע (קרי, לכל אחד מהשותפים זכות לחלק בלתי מוגדר בחלקה). לפיכך, טענו המערערים, עיסקה בחלק מסוים במקרקעין היא חסרת תוקף משפטי ולחילופין המשיבים לא יכולים היו לבנות בחלקה, מבלי שקיבלו את הסכמת יתר השותפים, או בהיעדר חלוקה או פירוק השיתוף. (ד) המינהל הפר את הסכם הפיצויים ולחילופין פעל בחוסר תום לב בקיומו, עת לא דאג במשך עשרות שנים להעברת הזכויות על הסכם הפיצויים על שם עפיפה. נוכח האמור ביקשו המערערים כי בית המשפט הנכבד יצהיר כי המנוח ויורשיו הם בעלים של שליש הזכויות שנרכשו כביכול מכוח ייפוי הכוח, וכי בית המשפט יאסור על המשיבים לבנות או לבצע עבודות במקרקעין הנותרים. 8. המינהל טען כי לא החכיר ולא ביצע כל עסקה באותן חלקות אשר יועדו לעפיפה לפי הסכם זה. המינהל ציין עוד כי יורשי עפיפה, ובהם המנוח מכרו את מרבית חלקיהם בחלקה ואלה נרשמו על שם הרוכשים החדשים. עוד טען המינהל כי על פי סעיף 12 סיפא להסכם הפיצויים עפיפה היתה יכולה לרשום את זכויותיה בעצמה ומשלא נעשה כן – אין יורשיה יכולים להלין אלא על עצמם. 9. המשיבים ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, העדר יריבות, השתק והעדר עילה. לגופם של דברים טענו המשיבים כי ייפוי הכוח הנוטריוני תקף ומשקף נאמנה את העסקה שנערכה בין יורשי עפיפה לבין המשיבים 3 ו-4. לטענת המשיבים – העיסקה דווחה לשלטונות המס, שולם מס בגינה, ומעת עריכת העסקה הם תפסו חזקה בשטח ונהגו בו מנהג בעלים. בהתייחס לטענת הזיוף טענו המשיבים כי חתימת המנוח על ייפוי הכוח נעשתה כדין ואומתה על ידי הנוטריון הציבורי וכי הנטל להפריך זאת מוטל על המערערים, נטל שהם לא עמדו בו. 10. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את התביעה. במוקד פסק דינו עמדה ההכרעה בשאלת אמיתות החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני, לצורך קביעת תוקף העיסקה בין הצדדים. להלן יפורטו עיקרי קביעותיו: (א) בית המשפט סקר תחילה את החזקות בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי הכוח הנוטריוני, לרבות אמיתות החתימות המופיעות בו, נוכח סעיפים 34 ו-43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בשל העובדה שייפוי הכוח הנוטריוני נחתם בפני נוטריון ציבורי בשנת 1970 (זאת טרם שנכנס לתקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976) – חל עליו חוק הנוטריון העותומאני, הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם. בהקשר זה דחה בית המשפט הנכבד את טענת המערערים שלפיה ייפוי הכוח הנוטריוני לוקה בפגם מהותי, שכן הנוטריון הציבורי לא מילא אחר חובתו לפי סעיף 44 לחוק הנוטריון העותומאני. בית המשפט הנכבד מצא כי סעיף 44 מטיל את החובה לדרוש בזהות החותמים רק אם הנוטריון אינו מכירם וכן כי קיימת לו זכות לדרוש "כל הוכחה אחרת אפשרית" לבירור זהותם. לשיטת בית המשפט הנכבד, בכלל זה יש לכלול זיהוי על פי תעודת זהות, כפי שנעשה במקרה דנן. מעיון בייפוי הכוח הנוטריוני ניתן ללמוד כי הנוטריון הציבורי זיהה את המוכרים באמצעות תעודות הזהות שלהם, המצוינות על גבי ייפוי הכוח. יתר על כן בית המשפט ציין כי קיימת סבירות גבוהה שהנוטריון הציבורי בנצרת הכיר את המנוח (אותו נוטריון שימש כמזכיר ראשי בבית משפט השלום בנצרת, והמנוח עבד בבית החולים בנצרת ולפי קביעת בית המשפט המחוזי הדבר איפשר הכרות ביניהם). משכך נקבע כי קמה חזקה בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי הכוח הנוטריוני, אשר היה על המערערים להפריך. בהמשך פסק הדין נפנה בית המשפט לבחון האם עלה בידי המערערים לעמוד בנטל זה. (ב) בית המשפט הנכבד קבע כי החתימה על גבי ייפוי הכוח הנוטריוני איננה מזויפת. בנושא זה הונחו בפני בית המשפט חוות דעת סותרות של מומחי כתב יד מטעם הצדדים. חוות דעת שהוגשו מטעם המשיבים קבעו כי נמצאה התאמה בין חתימות המנוח לבין החתימה הנחזית להיות שלו בייפוי הכוח הנוטריוני. מומחה כתב יד מטעם המערערים קבע כי קיימת סבירות גבוהה כי החתימה המופיעה על ייפוי הכוח הנוטריוני איננה של המנוח. בנסיבות אלה הורה בית המשפט הנכבד על מינוי מומחה מטעמו, ד"ר מרדכי ורדי (להלן: ד"ר ורדי), אשר הגיש חוות דעת וחוות דעת משלימה. בחוות הדעת הראשונה הגיע ד"ר ורדי למסקנה כי קיים פער משמעותי בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימות שאינן שנויות במחלוקת (אשר נמסרו לצורך עריכת ההשוואה), באופן שמוביל למסקנה שהחתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני – מזויפת. עם זאת, לאחר שנשלחו שאלות הבהרה מטעם המשיב 2 וכן הומצאו לד"ר ורדי דוגמאות חתימה נוספות של המנוח, הוא הגיש חוות דעת משלימה. במסגרת חוות הדעת המשלימה שינה ד"ר ורדי את מסקנתו וקבע כי החתימה שמופיעה על גבי ייפוי הכוח איננה מזויפת, זאת לאור ממצאים חדשים ובהם: העובדה שהמנוח נהג, לעיתים רחוקות, לחתום את שמו (בולוס ח'ורי) ללא שרבוט, בניגוד לדוגמאות קודמות; העובדה כי הדוגמאות החדשות מלמדות על התאמה גבוהה באופן בו נכתב השם ח'ורי; בשל תוספת השם האמצעי "אוראסיו", אשר מעיד על סיכוי סביר שהמנוח התבקש לרשום את שמו המלא. המומחה מטעם המערערים הגיש אף הוא חוות דעת משלימה המתייחסת לדוגמאות החתימה החדשות, שבגדרה הוא דבק במסקנתו לפיה קיימת סבירות גבוהה ביותר כי החתימה שבמחלוקת לא נכתבה על ידי המנוח. בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את מסקנת ד"ר ורדי בחוות הדעת המשלימה, שחיזוקים לה נמצאו בחוות הדעת שהגישו המשיבים. בית המשפט הנכבד אף דחה לגופה את מסקנתו של המומחה מטעם המערערים, אשר לפי התרשמות בית המשפט, לא מסר הסבר מפורט אודות ההבדלים בין החתימות וביחס למסקנה אליה הגיע. אשר על כן הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי החתימה שנחזית להיות חתימתו של המנוח אכן זויפה וכי ייפוי הכוח הנוטריוני איננו תקף. בית המשפט הנכבד ציין כי די בקביעה זו כדי להביא לדחיית תביעת המערערים. עם זאת מצא בית המשפט לנכון לבחון גם את יתר ראיות הצדדים, לרבות עדויותיהם, וקביעותיו בהקשר זה ייסקרו להלן. (ג) בית המשפט המחוזי קבע כי תצהיר המנוח, שהוגש בראשית ההליך, אינו קביל ואף נסתר בראיות מהימנות. בעניין זה ציין בית המשפט כי ממכתב שנשלח מטעמו של המנוח למינהל, בתאריך 14.4.1969 (נספח 2(ב1) לתיק המוצגים מטעם המינהל), עולה כי המנוח ידע על החלק שלו בחלקה וביקש להשלים את רישום הקרקע בהתאם לצו הירושה. מכתב זה מפריך את טענת המנוח בתצהירו כי עד לפניית המינהל אליו בשנת 2004 הוא כלל לא ידע על כך שקיימות אדמות שיש לו זכויות בהן בכפר אכסאל. כמו כן נקבע כי משקלה של עדות בנו-יורשו של המנוח, ראמי ח'ורי, שבה הלה העיד על דברים שהתרחשו לפני שנולד – מועט. בנוסף ייחס בית המשפט הנכבד משקל לאי-הבאתם של בעלי החתימות הנוספים על ייפוי הכוח – אחותו של המנוח, נבילה ח'ורי, ואביו של חביב אוראסיו ח'ורי, שחתם בשם בנו, שהיו שניהם בחיים בעת שמיעת העדויות בבית המשפט המחוזי. בית המשפט הנכבד ציין כי עדי מפתח אלה יכולים היו לשפוך אור על נסיבות מכירת המקרקעין, מושא המחלוקת, והיה בכוחם להשיב על השאלה האם אכן חתם המנוח על ייפוי הכוח ואם לאו. כמו כן ציין בית המשפט הנכבד כי הימנעות המערערים ממתן הסבר לאי-הבאת עדים אלה פועלת לחובתם. באשר לעדויות המשיבים ובהן: עדויות המשיבים עצמם, בעלה ובנה של המשיבה 4 וכן מר אדיב אבו רחמון ששימש כפקיד אצל עו"ד דראושה, בא כוחם של המשיבים 4-3 בעת החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני – אלו נמצאו מהימנות ושפכו אור על נסיבות רכישת הקרקע והיחסים בין משפחת המערערים למשפחת המשיבים. (ד) בית המשפט הנכבד דחה על הסף את טענת המערערים כי הבעלות על הקרקע היא במושע וזאת משני טעמים: ראשית – כי נוכח טענתם העיקרית של המערערים, שלפיה המשיבים כלל לא רכשו זכויות בחלקה, אזי טענתם כי המשיבים רכשו זכויות במושע מהווה העלאת טענות עובדתיות חלופיות, וזאת בניגוד לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). שנית – כי המערערים לא צירפו לתביעתם את שאר בעלי הזכויות בחלקה כצדדים להליך בהיותם בעלי דין נדרשים ולפיכך לא הונחה עמדתם בפני בית המשפט הנכבד. (ה) בית המשפט הנכבד קבע כי אמנם המינהל לא רשם את הזכויות בחלקה בעת כריתת הסכם הפיצויים והוא אף הודה בכך, אולם מעיון בסעיף 12 להסכם עולה כי עפיפה יכולה היתה לרשום בעצמה את זכויותיה וכי היא וויתרה על כל טענה או תביעה מכל סוג שהוא כלפי המינהל. אי-רישום זכויותיה של עפיפה גם לא מנעה מיורשיה למכור את חלקה בקרקע לצדדים שלישיים. טענות אלה לא נסתרו על ידי המערערים ואף לא הובאו ראיות כלשהן כי עקב השתהות המינהל ברישום הזכויות על שם עפיפה – נגרם להם נזק. נוכח קביעת בית המשפט הנכבד כי חתימת המנוח על ייפוי הכוח היא אכן חתימתו, ובהינתן מכלול הראיות – נדחתה תביעת המערערים והם חויבו בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד המשיבים. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 11. המערערים חוזרים על טענותיהם ביחס לאי-תקפות ייפוי הכוח הנוטריוני, כפי שהובאו בפני בית המשפט הנכבד, ובכלל זה הם גורסים שהקביעה שניתן להניח שהנוטריון הציבורי ועוזריו הכירו את המנוח – שגויה ונעדרת תימוכין. כן טוענים המערערים כי שגה בית המשפט הנכבד עת דחה את טענותיהם בדבר הבעלות במושע. בנוסף גורסים המערערים, בין יתר טענותיהם, כי היה מקום לקבלת תביעתם נגד המינהל, שלא פעל להשלמת הרישום של המקרקעין על-שם עפיפה, ולמימושו של הסכם הפיצויים. 12. המינהל והמשיבים מצדם סומכים ידם על פסק הדין. 13. יצוין כי המערערים צירפו בהסכמה אסמכתא נוספת לסיכומיהם והיא פסק הדין שניתן ב-ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003) (להלן: עניין עסאף), פסק דין שהמערערים גורסים כי הוא תומך בטענותיהם, בעוד שהמשיבים סבורים כי עובדותיו שונות מן המקרה שלפנינו. דיון והכרעה 14. לאחר עיון בכתב הערעור, בחומר שהגישו הצדדים, ובעקבות בחינת טיעוניהם בכתב ובעל-פה ובדיקת תיק בית המשפט המחוזי הנכבד, עמדתי היא כי דין הערעור – להידחות. אפרט את טעמיי למסקנה זו להלן. תוקף המכירה של המקרקעין למשיבים על בסיס ייפוי הכוח הנוטריוני 15. ניתן לחלק את טענותיהם של המערערים ביחס להסכם המכירה של המקרקעין, על בסיס ייפוי הכוח הנוטריוני – לשניים: (א) מעולם לא נכרת הסכם כזה וייפוי הכוח מזויף; (ב) אפילו היה הסכם וייפוי הכוח הוא אותנטי, הרי שהוא נעדר תוקף משפטי. דין שתי קבוצות הטענות – להידחות. אידרש לטענות אלה מיד בסמוך. 16. קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המנוח ואחיו מכרו שני דונם בחלקה למשיבים נסמכה הן על עדויותיהם של המשיבים 4-2 ביחס לרכישת הזכויות מן המנוח ומשפחתו, הן על בחינת האותנטיות של ייפוי הכוח. 17. המשיב 3, אחד מרוכשי הזכויות במקרקעין, העיד על קשריו עם משפחת המנוח ועל נסיבות הרכישה. המשיבים 2 ו-4 הוסיפו משלהם על נסיבות הרכישה, וכך גם קרובים נוספים של המשיבים. כל אלה נמצאו כמהימנים על בית המשפט המחוזי. ניסיון המערערים לקעקע את עדותם של אלה קורא להתערבות בית משפט שלערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה דלמטה. ברם כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לנהוג כך, אלא במקרים חריגים כאשר מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית היורדים לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעות העובדות (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ''ד נב(2) 582 (1998); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד (לא פורסם, 2.2.2011) (להלן: עניין ברג'ות)). אין אני מוצא כי במקרה דנן נפלה שגגה כלשהי בהערכת הראיות וקביעת העובדות על ידי בית המשפט הנכבד, שנפרסה בפירוט רב בפסק דינו. בהקשר זה אציין עוד כי המערערים לא הביאו לעדות את קרוביהם, שעל פי הנטען חתמו גם הם על יפוי הכוח. התנהלות זו כשלעצמה גם היא עומדת לחובתם (השוו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993); ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 26.5.2010)). 18. אף השגת המערערים על כך שבית המשפט קבע את אותנטיות ייפוי הכוח הנוטריוני על יסוד חוות הדעת המשלימה של ד"ר ורדי – דינה להידחות. גם בענייני העדפת חוות דעת מומחים, מידת התערבותו של בית משפט של ערעור מצומצמת (ראו: ע"א 402/85 מרקוביץ' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (לא פורסם, 31.12.1988); ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154, 161 (1992) ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בניין 17 מתחם 5 (לא פורסם, 23.7.2006); עניין ברג'ות). במקרה דנן בית המשפט הנכבד ניתח את חוות הדעת הראשונה ואת חוות הדעת המשלימה של ד"ר ורדי, אשר נסמכה, בין היתר, על שינוי התמונה הכוללת שהוצגה בפניו עת צורפו דוגמאות חתימה נוספות של המנוח. דוגמאות אלה המחישו כי החתימה מושא המחלוקת – לא זויפה. בית המשפט הנכבד ביכר חוות דעת זו על פני חוות הדעת הראשונה, לאחר שהתרשם ממהימנות המומחה ומתשובותיו המקצועיות והענייניות, אשר הסבירו את השינוי במסקנתו. חיזוק למסקנתו זו של בית המשפט הנכבד נמצא בעדויות המומחים מטעם המשיבים. בהקשר זה ציין בית המשפט הנכבד כי הוא "אינו רואה כל פסול בכך, כי במקרים מתאימים, כגון המקרה שלפנינו, יחזור בו המומחה וישנה את מסקנת חוות דעתו" (בעמ' 16 לפסק הדין). בנסיבות אלה, משנתן בית המשפט הנכבד נימוקים מפורטים להעדפת חוות הדעת המשלימה של ד"ר ורדי – לא מצאתי מקום להתערבות בהכרעתו. 19. שאלה נפרדת, כאמור, היא תוקפו המשפטי של ייפוי הכוח להביא להעברת הזכויות למשיבים. נתמקד כאן בטענת המערערים על כך שהנוטריון הציבורי לא מילא את חובתו לפי סעיף 44 לחוק הנוטריון העותומאני. טענה זו דינה להידחות, ובעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט הנכבד בנושא. למען בהירות התמונה אביא את לשון הסעיף (בתרגומו לעברית): "על הנוטריונים ועוזרי הנוטריונים מוטלת החובה, כשהצדדים המבקשים אשור חתימותיהם וחותמותיהם אינם מוכרים להם, לשאול פי שני עדים, ואם לא יכלו להיות משוכנעים מן השניים בלבד ישאלו פי אחר. ולהם הזכות לדרוש כל הוכחה אחרת אפשרית, ולדרוש מן הצדדים, העדים, עדי-הזהות והמתורגמן להשבע שהצהרותיהם ודבריהם הם נכונים באמת, ואין בהם שום מטרה להזיק למי שהוא". (קובץ החוקים העותומאניים, בעמ' 180; ההדגשה שלי – ח"מ). בית המשפט הנכבד התייחס לעובדה שהנוטריון הציבורי זיהה את המנוח ואת שני החותמים הנוספים בעזרת תעודות זהות, המהוות "הוכחה אחרת", לשיטתו, לזהות הצדדים החותמים. כאמור, הלכה היא כי בהיעדר הוכחה סותרת, יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את חובתו ותפקידו כראוי (ראו: ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז 742, 743 (1953); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477, 484-483 (1987)). משלא עמדו המערערים בסתירת חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי – נסתם הגולל על טענתם הנוגעת לזיהוי החותמים ובהם המנוח על ייפוי הכוח הנוטריוני. בשולי הדברים אעיר כי אין אני נדרש לעובדה שבית המשפט הנכבד ציין כי יש להניח שהנוטריון הציבורי הכיר את המנוח מתוקף תפקידיהם במוסדות ציבור בנצרת. כן יצוין כי אין בפסק הדין בעניין עסאף, שהמערערים ביקשו להיבנות ממנו, כדי לשנות ממסקנתי בדבר תקינות פעולת הנוטריון הציבורי במקרה דנן. זאת בשים לב לכך שבענייננו נקבע כי הנוטריון זיהה את החותמים בהתאם לתעודות הזהות שלהם – מה שלא קרה בעניין עסאף. הטענה בדבר הבעלות המשותפת בקרקע 20. לטענת המערערים, הבעלות במקרקעין הנותרים היא ב"מושע", קרי: בבעלות משותפת, ולכן המשיבים כלל לא היו רשאים לבצע פעולות בקרקע בלא הסכמת שאר השותפים. (עוד על המושג "מושע" ראו: משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל 107 (מהדורה שניה, 1952); אריה איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק א: המירשם ופעולות במקרקעין 173, בה"ש 1 (מהדורה שניה, 1995); המג'לה – סעיפים 138 "מושע" וכן 1045 "שותפות", וכן: סעיף 67 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969). אף מבלי להידרש לנימוק של בית המשפט הנכבד כי העלאת ההשגה האמורה, בצד הטענה העיקרית שלפיה המשיבים כלל לא רכשו זכויות בקרקע, מהווה העלאה של טענות עובדתיות חלופיות, הרי שדי בנימוק השני שהובא בפסק הדין, מושא הערעור, לשם דחיית הטענה. יוזכר: עפיפה קיבלה מן המינהל את הזכויות בכ-11 דונם משטח החלקה. יורשיה מכרו את עיקר חלקם בחלקה לרוכשים אחרים, וכפי שנקבע – שני דונם מכרו למשיבים. בנסיבות המקרה לא היה מקום שבית המשפט יברר את הטענה שדווקא זכותם של המשיבים לעשות שימוש בחלקה מוגבל, בעוד שיתר הרוכשים מן המנוח ואחיו, שנהגו בשטחים ספציפיים של החלקה מנהג בעלים – לא צורפו כבעלי דין בתיק, והמערערים לא חלקו על זכותם. 21. זה המקום להוסיף ולציין כי בהיעדר זכות מוכרת של המערערים במקרקעין הנותרים, ממילא לא נראה כי יש תוחלת לטענה של המערערים ביחס לשימוש שעושים המשיבים במקרקעין. משנקבע כי ייפוי הכוח הנוטריוני תקף – הרי שלמערערים אין זכויות במקרקעין שהועברו למשיבים על פי ייפוי הכוח הנוטריוני. משכך, הנני פטור גם מלהידרש לטענות המשיבים בדבר התיישנות המועד לתביעת האכיפה של הסכם הפיצויים עם המינהל ובדבר השיהוי בהגשת התביעה, כמו גם ביחס לכל ההשלכות האפשריות של טענת הבעלות המשותפת. 22. בשולי הדברים אעיר כי לא נתחוור לפנינו פשרו של הפער שבין השטח המצוין במכתבו של המינהל למנוח לעניין המקרקעין הנותרים (2.984 דונם), לבין השטח שצוין בייפוי הכוח הנוטריוני כי הוא נמכר למשיבים (שני דונם). בהיעדר כל הבהרה וטענה סדורה של המערערים בעניין זה, ברי כי אין בידינו ליתן בידם סעד הצהרתי ולו ביחס לזכות בחלק כלשהו של המקרקעין הנותרים, ויש לקוות כי הסוגיה האמורה (ככל שאין לה פתרון במסמכים שלא הוצגו לנו) – תוסדר בין הנוגעים בדבר, זו הפעם בהבנה, יש לקוות. טענות נגד המינהל 23. אין מקום להתערב גם במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לגבי התנהלותו של המינהל, שכן בידי המערערים היתה האפשרות לרישום זכויותיהם בקרקע, על פי הסכם הפיצויים. עיון במסמכים שהונחו לפנינו (נספח 2 – ב1, ב2, ב3 למוצגי המינהל) מלמד על כך שבין יורשי עפיפה לבין המינהל התנהלה התכתבות בשנים 1981-1969, אשר מעידה על כך שהמנוח ידע שיש לו זכויות אדמות בכפר אכסאל, והיורשים אף נתבקשו על ידי המינהל להגיע ולהסדיר את הרישום. אמנם גם התנהלותו של המינהל לא היתה נקייה מפגמים, בשים לב לכך שרק בשנת 2004 שלח מכתב למערערים בדרישה להסדיר את הסכם הפיצויים, שנכרת ארבעה עשורים קודם לכן. ברם בנסיבות האמורות, שבהן המנוח ויתר יורשי עפיפה לא פעלו להסדרת זכויותיהם בקרקע שבמחלוקת אף שנדרשו לעשות כן – אין מקום לחיוב המינהל בפיצוי המערערים. סוף דבר 24. נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים (קרי: העיזבון וארבעת יורשיו של המנוח) יחויבו, ביחד ולחוד, לשלם למשיב 1 שכר טרחת עורכי דין בסך 7,500 ש"ח, ולמשיבים 4-2 יחד שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה-לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ב ניסן, תשע"ב (‏4.4.2012). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09071830_K11.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il