אליהו סתחי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 718/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 718/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אליהו סתחי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.12.05 בת.א. 559/01 שניתן על-ידי כבוד הנשיאה ב' גילאור תאריך הישיבה: כ' בסיון התשס"ז (6.6.2007) בשם המערער: עו"ד מירון קין בשם המשיבה: עו"ד דורון יום טוב יניב פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה ב' גילאור) אשר דחה את התביעה אותה הגיש המערער, בקובעו כי לא הוכחה אחריות המשיבה לנזקו של המערער. רקע עובדתי 1. המערער אובחן כסובל מתסמונת התעלה הקרפליתCarpal tunnel) Syndrome) (להלן: CTS) בידו הימנית, אשר גרמה לו לכאבים ולתחושת תרדמת באצבעות כף היד. בעקבות בדיקות שעבר במרכז הרפואי אסף הרופא הופנה המערער לביצוע ניתוח בשורש כף ידו. המערער קיבל הסבר על הניתוח וחתם על טופס הסכמה לניתוח. הניתוח בוצע בהרדמה מקומית, ועבר בהצלחה. זמן מה לאחר הניתוח החל המערער לסבול מכאבים, מנפיחות בידו ומהפרעות בתפקוד. מסדרת בדיקות שעבר הסתמן כי הוא סובל מתסמונת המכונה Reflex Sympathetic Dystrophy (להלן: RSD), שהתפתחה בעקבות הניתוח. בעקבות התפתחות ה-RSD נגרמה למערער נכות מסויימת, בשל הפגיעה בתפקוד ידו. בית המשפט המחוזי 2. בבית המשפט המחוזי לא חלקו הצדדים על כך שהסיכון ללקות ב-RSD בעקבות הניתוח לא הוסבר למערער ולא חלקו גם על טיב הטיפול שניתן למערער. לאור זאת, דן בית המשפט המחוזי רק בשאלת היעדר הסכמה מדעת מצד המערער לניתוח, בשאלת הקשר הסיבתי בין היעדר ההסכמה הנטענת ובין הנזק שנגרם למערער ובשאלת היקף הנזק שנגרם לו. בפני בית המשפט הוצגו מספר חוות דעת רפואיות. מטעם התובע צורפה חוות דעתו של הכירורג האורטופדי ד"ר הרולד קלצ'קו (להלן: ד"ר קלצ'קו). בחוות דעתו קבע ד"ר קלצ'קו כי מבדיקת המערער עולה כי הוא סובל מ-RSD, אשר עשוי היה להתפתח בעקבות הניתוח. לטענתו, עד כשלושה אחוזים מכלל המנותחים סובלים מתופעה זו, בחומרה משתנה. בחוות דעתו העריך ד"ר קלצ'קו כי לפני הניתוח סבל אמנם המערער מכאבים, אך היה מסוגל לעבוד ללא מגבלות. בעקבות התפתחות ה-RSD חדלה ידו של המערער לתפקד והוא אינו מסוגל לעבוד. בעקבות זאת העריך ד"ר קלצ'קו את נכותו של המערער בכחמישים אחוזים. ד"ר קלצ'קו לא נחקר על חוות דעתו וזו התקבלה מבלי שהמשיבה הסכימה לאמור בה. מטעם המשיבה הוגשה חוות דעתו של הכירורג האורטופדי ד"ר ולנטין ז'לטני, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים וולפסון (להלן: ד"ר ז'לטני). בחוות דעתו קבע ד"ר ז'לטני כי ה-CTS ממנה סבל התובע עלולה הייתה, עם הזמן, להתפתח לחוסר תחושה מוחלט באצבעות ולחוסר תפקוד של השרירים בבסיס האגודל. לטענתו, RSD עלול להתפתח בעקבות כל ניתוח בגפיים, כמו גם בעקבות חבלות או פציעות קלות. מדובר בתסמונת נדירה, המופיעה אצל פחות מאחוז אחד ממנותחי הגפיים, מבלי שאפשר יהיה לחזות מי נמצא בקבוצת סיכון להתפתחותו. ד"ר ז'לטני העריך את נכותו של המערער בכעשרים אחוזים, בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה בכף יד ימין. על פי החלטת בית המשפט מונה גם מומחה מטעם בית המשפט, המנתח האורטופד ד"ר חיים צינמן, מנהל מחלקה אורטופדית במרכז הרפואי רמב"ם (להלן: ד"ר צינמן). בחוות דעתו קבע ד"ר צינמן כי ממצאי הבדיקות שנערכו למערער אינם מתאימים להימצאות RSD, שכן לא ניכר דלדול בשרירי הזרוע והאמה ולא נצפו תסמינים אחרים האופייניים למצב זה. ד"ר צינמן סיכם כי נראה שהמערער החלים מה-RSD, הגם שנותרה חולשה קלה של קמיצת האגרוף, יתכן כתוצאה מחוסר שימוש ביד לתקופה ארוכה. ד"ר צינמן העריך את נכותו של המערער בכעשרים אחוזים, בציינו כי "גם זאת מבית הלל". 3. בכל הנוגע לשאלת ההסכמה קבע בית המשפט המחוזי, בהסתמך על חוות דעותיהם ועדויותיהם של ד"ר צינמן וד"ר ז’לטני, מהן התרשם כמשכנעות, כי הניתוח שבוצע למערער הינו ניתוח פשוט ושכיח, כאשר ה-RSD הינו מצב נדיר, שהסיכון ללקות בו אינו מאפיין דווקא את הניתוח שבוצע, אלא יכול להתממש מעצם ביצוע פעולה כירורגית. בהתאם קבע בית המשפט כי הסיכון ללקות ב-RSD בעקבות הניתוח שבוצע למערער אינו סיכון "משמעותי וממשי", אינו מטריאלי ובעיקר אינו מיוחד לניתוח הספציפי המדובר, ולאור כך קבע כי המשיבה לא התרשלה בכך שרופאיה לא יידעו את המערער בדבר הסיכון ללקות בו. 4. ביחס לרכיב הקשר הסיבתי קבע בית המשפט, כי בבחינת מצבו של המערער עובר לניתוח אל מול הסיכון הקלוש הכרוך בניתוח, עולה המסקנה שלא ניתן להניח שהתובע היה מסרב לניתוח לו היה מוסבר לו הסיכון שבהתפתחות RSD. בעניין זה מציין בית המשפט כי הסיכון בהתפתחות RSD עשוי לנבוע גם מעבודתו של המערער בעבודות שיפוצים, ובכל זאת המערער ממשיך לעסוק בעבודה זו גם כיום, לאחר שידועים לו הסיכונים הללו. משכך, קבע בית המשפט כי לא מתקיים קשר סיבתי בין העובדה שלא הוסבר למערער הסיכון שבהתפתחות RSD ובין הנזק שנגרם לו. 5. הגם שדחה את טענת המערער לאחריותה של המשיבה להתפתחות ה-RSD, ובכך דחה למעשה את התביעה, המשיך בית המשפט ובחן גם את הנזקים לגביהם טען המערער שהתפתחו בעקבות הניתוח, וזאת אך למקרה שייקבע כי נפלה טעות במסקנתו לפיה אין המשיבה אחראית לנזקו של המערער. בעניין זה קבע בית המשפט שהתובע אינו אמין וכי מעדותה של חוקרת פרטית שנשכרה על ידי המשיבה (להלן: החוקרת הפרטית) עולה כי הוא למעשה ממשיך בביצוע עבודות שיפוצים. בהתבסס על כך ובהסתמך על חוות הדעת הרפואיות קבע בית המשפט כי נכותו של המערער משפיעה כיום על תפקידו באופן זעום בלבד. בית המשפט פסק למערער פיצויים בסכום גלובאלי של 120,000 ש"ח בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, ובנוסף לכך סכום של 20,000 ש"ח בעבור עזרת צד ג' לאחר הניתוח וסכום של 50,000 ש"ח בגין כאב וסבל. בית המשפט קבע כי מן הסכומים הללו יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל המערער. טענות הצדדים 6. בערעורו בפנינו טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי רופאיה של המשיבה לא נדרשו ליידע אותו בדבר הסיכון הכרוך בהיווצרות RSD כתוצאה מהניתוח, שכן העובדה שמדובר בסיכון שאינו כרוך בהליך הרפואי המדובר דווקא, אלא מהווה סיכון כללי, אינו מעלה ואינו מוריד מחובת הגילוי. 7. לגבי הקשר הסיבתי להיווצרות הנזק, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי היה מסכים לעבור את הניתוח גם אילו דווח לו מראש על הסיכון ללקות ב-RSD, וכי היה על בית המשפט לקבל את עדותו לעניין זה. 8. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לפגיעה שנגרמה לו "השפעה זעומה" בלבד על תפקודו ועל כן שגה בית המשפט בקביעת גובה הפיצויים שנפסקו לטובתו. 9. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את כל טענות המערער, בפסק דין מנומק היטב תוך מתיחת ביקורת נוקבת על דרך התנהגות המערער כמו גם על עדותו. לטענתה, הופעת ה-RSD לאחר הניתוח הינה תופעה נדירה, העלולה להופיע אצל פחות מאחוז ממנותחי הגפיים, וכי אין צורך למסור למטופל אודות אפשרות זו, שכן אין מדובר במידע שאדם סביר היה מייחס לו חשיבות. 10. עוד טוענת המשיבה כי כיום המערער כלל אינו סובל מ-RSD או מכל נכות שהיא, וכי הוכח כי הוא ממשיך לעבוד בעבודה פיזית הדורשת הפעלה משמעותית של ידו הימנית ולמעשה מטעה את שירות התעסוקה ואת בית המשפט. דיון 11. בית המשפט המחוזי בחן את רובן ככולן של הטענות אותן מעלה המערער בפנינו ונתן להן מענה אחת לאחת, בפסק דין מעמיק ומנומק היטב, בהתבססו בעיקר על העדויות אותן שמע ועל חוות הדעת של העדים המומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. כך במיוחד, כאשר מדובר בקביעות המבוססות על חוות דעת מומחים מקצועיים, שנחקרו על חוות דעותיהם אלו (ראו ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא (4) 687, 695 (1997); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינת הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) (2006)). במקרה דנן, בית המשפט המחוזי עיגן את הממצאים אותם קבע בתשתית ראייתית מקיפה, הן עובדתית והן מקצועית, אשר עלתה מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו. בעוד שהמערער החליט לוותר על חקירת המומחה מטעמו על חוות דעתו, ציין בית המשפט כי התרשם מעדויותיהם של ד"ר צינמן מטעם בית המשפט וד"ר ז’לטני מטעם המשיבה והוסיף כי תשובותיהם היו משכנעות. בכל הנוגע לסיכון שבהיווצרות RSD כתוצאה מהניתוח אותו עבר המערער היו שני המומחים תמימי דעים כי מדובר בסיכון קלוש ביותר, ובית המשפט קיבל את קביעתם זו. בדומה קבע בית המשפט כי לפגיעה שנגרמה למערער לטענתו יש השפעה מועטת ביותר על תפקודו כיום, כאשר הוא סומך את קביעתו זו על חוות דעותיהם ועדויותיהם של ד"ר צינמן וד"ר ז’לטני, כמו גם על עדותו של המערער עצמו ועדותה של החוקרת הפרטית. בנסיבות האמורות לא מצאתי כי קיימת כל עילה שהיא אשר תצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות האמורות של בית המשפט. יצוין, כי בקבלת קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער אינו סובל למעשה כיום מפגיעה משמעותית בתפקודו יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לערעור כולו. עם זאת, אני מוצא לנכון להוסיף ולבחון גם את טענותיו של המערער בנוגע להיעדר הסכמה מדעת ובשאלת הקשר הסיבתי. הסכמה מדעת 12. כלל ידוע הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו. על הסכמה זו להיות "הסכמה מדעת", דהיינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה זו. כיום מוצאת חובה זו את ביטוייה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, אשר נחקק רק לאחר ביצוע הניתוח בו אנו דנים. עם זאת, חובה זו עוגנה גם בפסיקה שקדמה לחוק זה (ראו, למשל, ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג (4) 526 (1999) (להלן: עניין דעקה); ע"א 5681/93 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' ידיד (לא פורסם) (1995)). 13. עם זאת, ועל אף ההלכה הברורה בדבר חובת קבלתה של הסכמה מדעת, נותרת השאלה בדבר היקפה של חובת מסירת המידע המתלווית לחובה זו סוגיה מורכבת, אשר קשה לקבוע בעניינה כללים חד משמעיים, ויש להכריע בה באופן פרטני, בכל מקרה על נסיבותיו. אין חולק כי היקפה של חובת היידוע אינו יכול להיות מוחלט. אמנם, יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול (ראו ע"א 434/94 ברמן נ' מור – המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא (4) 205, 212 (1997)). אלא שחובה זו אינה יכולה להיות מוחלטת. לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. מתוך שיקולים אלו התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו: "אין לכחד, מבחן ציפייתו הסבירה של החולה איננו תמיד קל ליישום. החולים עצמם אינם עשויים מקשה אחת – יש מביניהם המעוניינים במידע רב, אחרים מעדיפים להתנחם באי-הידיעה ושמים מבטחם ברופאים. לא כל מידע ניתן להסביר לכל חולה, ולא כל חולה מסוגל לקבל החלטות מושכלות לגבי עצמו. היקף המידע הטעון גילוי נגזר, בין היתר, מתוחלת הסיכון הכרוך בטיפול (מכפלת הסתברותו ושיעורו) ומהסיכוי הצומח ממנו". (ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) (2005)) בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו. כפי שנקבע לעניין זה בע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002) (להלן: עניין שטנדל): "...הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". 14. ככלל, כאשר מדובר בביצוע הליך רפואי "אלקטיבי", אשר אינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחותו ללא קושי, היקפה של חובת היידוע יהיה רחב יותר. בעניין זה נקבע כי: "ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק. כיום מנויים החריגים בחוק זכויות החולה, אולם כאמור אלה אינם נוגעים לענייננו". (עניין דעקה, בעמ' 548-549; וראו גם עניין שטנדל בעמ' 757) עם זאת, יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך: "מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע של מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל, הנותן מעמד בכורה לקיום פראקטיקה רפואית מוכחת. בפסיקה אשר עסקה בדרישה, הקרובה לענייננו, כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול." (ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר וייגל, פ"ד מז (2) 497, 509 (1993)). עוד קבע בית המשפט בענין דעקה, בעמ' 549, כי: "החובה למסור את המידע הדרוש לקבלת "הסכמה מדעת" לניתוח, היא חובה המוטלת על הרופא כלפי המטופל, שהפרתה מהווה הפרה של חובת הזהירות מצדו, ולכן היא בבחינת התרשלות. ניתן אפוא לקבוע, כי רופא חייב למסור למטופל מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי-הסכמה לניתוח או לטיפול רפואי." וראו גם את דברי בית המשפט בע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535, 549 (2004): "הצדדים מסכימים, אמנם, כי למשיבה לא הוסברו כל הסיכונים של הניתוח הקיסרי, אולם מצד שני אין לדרוש מן הרופאים שהיקף ההסברים שניתנים למטופל יהיה מוחלט, ויכלול סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים. ניתן לצמצם היקף זה לגדרם של סיכונים ממשיים בלבד, שהנם מהותיים בנסיבות העניין." 15. מן הכלל אל הפרט: בענייננו בוצע במערער ניתוח אלקטיבי להקלה ב-CTS ממנה סבל. עם זאת, מדובר היה בהליך פשוט ושכיח, בעל סיכויי הצלחה גבוהים ביותר, אשר נועד לטפל בתסמונת אשר גרמה למערער לכאבים ולתחושת תרדמת באצבעות כף היד. לעומת זאת, הסיכון להתפתחות RSD כתוצאה מהניתוח, כפי שהוערך על ידי המומחים שעדותם נתקבלה על ידי בית המשפט, הינו זניח ביותר. עוד נציין, כי מדובר בסיכון להיווצרותם של סימפטומים שונים, בדרגות חומרה שונות, אשר רובם אינם חמורים יותר מהמצב בו סבל המערער מלכתחילה. משמעותה של נקודה אחרונה זו הינה אמנם בעיקר בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי שתידון להלן, אולם ניתן להסיק ממנה גם בשאלת סבירות הצורך ביידוע אודות הסיכון להתפתחות RSD. מאיזון כל האמור לעיל, לא מצאתי כי העובדה שהמערער לא יודע בטרם ההליך שבוצע בו בדבר האפשרות להתפתחות RSD מהווה התרשלות של רופאיה של המשיבה כלפיו. לא ניתן לומר כי מידע זה, בדבר אפשרות רחוקה להתפתחות מצב שאיננו חמור, ולכל הפחות אינו חמור יותר מהמצב שממנו הוא סובל מלכתחילה, בעוד שסיכויי ההצלחה של ההליך הינם גבוהים ביותר, הינו מידע אשר היה נתפס על ידי המטופל הסביר כמידע רלוונטי להחלטתו בדבר הניתוח. בעניין זה אבקש להשאיר בצריך עיון את שאלת משמעותה של העובדה שאין מדובר בסיכון אשר אינו אינהרנטי להליך המדובר, אלא מהווה סיכון כללי אשר עלול להתרחש מכל התערבות ניתוחית שהיא, כמו גם מחבלות קלות אחרות. די לענייננו בקביעה כי אין מדובר במידע בעל רלוונטיות במידה שאי הבהרתו תהווה רשלנות מצד רופאי המשיבה. הקשר הסיבתי 16. בכדי לקבוע אחריות בנזיקין בגין היעדר קבלת הסכמה מדעת, אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי אודות ההליך, היה מסרב להסכים לו. מדובר כמובן בבחינה הנעשית בדיעבד, שכן את הנעשה אין להשיב, אולם בהערכת התשובה לשאלה זו יש להעריך כיצד היה נוהג המטופל מלכתחילה, בטרם נודעו לו תוצאות ההליך. בהערכתה של סוגיה זו על בית המשפט להידרש לבחינת השאלה האם היה מטופל סביר מסרב להליך שבוצע, באם היה מיודע בכל העובדות הרלוונטיות, לאור הנסיבות שהתקיימו עובר לביצוע ההליך. בבחינה זו יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל המסוים בו בוצע ההליך. בעניין זה קבעה דעת הרוב בעניין דעקה, בעמ' 566 כי: "את שלא אמרה ולא נימקה המערערת בעדותה, יתקשה בית-המשפט לעשות במקומה. כל שיכול הוא לעשות הוא לבדוק, אף ללא עדותה, אם כלל הנסיבות מצביעות על כך שהמערערת, כאדם סביר, הייתה מסרבת לביצוע הביופסיה, לו היו מסבירים לה את הצורך בה, לעומת הסיכונים שבביצועה. יש להעריך את ההסתברות שמסירת המידע כנדרש הייתה גורמת לחולה להתנגד לביצוע הפרוצדורה האמורה. כדי להכריע בשאלה זו, על בית-המשפט להביא בחשבון את סוג הטיפול שקיבל החולה ואת מידת חיוניותו, אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על-פי אמות-מידה של חולה סביר בנסיבות דומות. הערכה זו צריכה להתייחס למועד שבו נדרשה הסכמתה של המערערת, דהיינו לפני הביופסיה, במועד שבו היו מובאים בפניה כל הנתונים הרלוונטיים, והיה עליה להחליט אם מסכימה היא לניתוח. ברי, שלא חוכמה שלאחר מעשה היא שתכריע, משכבר הוברר שהחשד לקיום גידול ממאיר התבדה וכתוצאה מהניתוח נגרם למערערת נזק." 17. מכיוון שמדובר בבחינה הנעשית בדיעבד, כאשר על פי רוב קיים קושי משמעותי לשער את הדרך בה היה המטופל מכריע לו מלכתחילה היה נחשף לכל המידע הרלוונטי, יש צורך בפנייה לאמת מידה אובייקטיבית של המטופל הסביר. עם זאת אין לשכוח שבמהותה מכוונת בחינה זו להערכה מה היה עושה המטופל המסוים, בעת הנתונה. 18. בכל הנוגע לענייננו, גם בשאלת הקשר הסיבתי לא מצאתי מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכח הקשר הסיבתי בין אי יידועו של המערער בדבר הסיכון להתפתחות ה-RSD ובין היווצרות הנזק לו הוא טוען. אמנם, טוען המערער כיום כי לו היה יודע אודות הסיכון שבהתפתחות RSD, היה נמנע מביצוע ההליך. אולם לא השתכנעתי כי אין מדובר אלא בהסתכלות על המצב בדיעבד, לאחר התרחשות הנזק לו הוא טוען. כפי שתואר לעיל, מדובר באדם אשר עסק בעבודת ידיים למחייתו, ואשר סבל מ-CTS, תסמונת שפגעה בתפקוד ידו הימנית. כפי שהעיד ד"ר ז’לטני, לו היה בוחר שלא לעבור את הניתוח, היה מצבו ממשיך להתדרדר. לעומת זאת, ההליך שבוצע בו הינו הליך פשוט ושכיח, הנעשה בהרדמה מקומית ואורך זמן קצר ביותר. כפי שתואר, הסיכוי שטמון בניתוח מבחינת התפתחות תופעות לוואי, כולל התפתחות RSD, הינו זניח. משכך, לא ניתן לומר כי מטופל סביר, בנסיבות האמורות, לא היה נותן את הסכמתו להליך, לו היה מיודע בהתאם. לא זו אף זאת, גם מבחינת המערער עצמו, מעידה התנהגותו על כך שהוא עצמו אינו רואה בסיכון הקלוש שבהיווצרות RSD משום גורם רלוונטי. כפי שעלה מעדויות המומחים בפני בית המשפט המחוזי, מצב ה-RSD אשר התפתח אצל המערער עשוי להיווצר אף בשל חבלות קלות. חרף זאת, כפי שהוכח בבית המשפט המחוזי, המערער ממשיך גם כיום לעבוד בעבודות שיפוצים, הטומנות בחובן סיכון להתפתחות RSD, הדומה לסיכון הגלום בניתוח אותו עבר, על אף ידיעתו אודות הסיכון האמור. 19. משכך, לא מצאתי, כאמור, כי מתקיים קשר סיבתי בין העובדה שהמערער לא יודע אודות הסיכון שבהתפתחות RSD ובין הנזק לו הוא טוען. סוף דבר 20. לסיכום כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות, כאמור, את הערעור. 21. המערער ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח, בתוספת מס ערך מוסף כדין. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח בחשון תשס"ח (30.10.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06007180_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il