פלוני נ. פלוני

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7172/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ר' רונן המערער: מאדי דאהר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מ' לומפ) מיום 7.7.2020 ועל גזר דינו מיום 14.9.2021 בת"פ 14165-06-16 תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשפ"ג (5.12.2022) בשם המערער: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד רוני זלושינסקי בשם שירות המבחן: עו"ס ברכה וייס פסק-דין [מפסק הדין הושמטו חלקים לבקשת הצדדים לפי סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984] השופט ד' מינץ: ערעור על הכרעת דינו מיום 7.7.2020 וגזר דינו מיום 14.9.2021 של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מ' לומפ) בת"פ 14165-06-16, בגדרם הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק, היזק בחומר נפיץ, איומים, הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט ונדון ל-22 חודשי מאסר ועונשים נלווים. הרקע לערעור נגד המערער ואדם נוסף בשם בהג'את מנדו (להלן: מנדו), הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס להם עבירות של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); היזק בחומר נפיץ לפי סעיפים 452 ו-454 לחוק; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. לאחר שמיעת חלק מפרשת התביעה הגיעה המשיבה להסכם עד מדינה עם מנדו. על רקע זה הופרדו ההליכים בין השניים והוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן, אשר תוקן מספר פעמים נוספות לאחר מכן. על פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום (המתוקן בחמישית), החל משנת 2010 ייצג המערער, עורך דין במקצועו, את ע' ואת אביו (להלן ביחד: המתלוננים) בעניינים שונים. [...] במועד שאינו ידוע למשיבה, פנה המערער למנדו, עמו הייתה לו היכרות קודמת, וביקש ממנו לאיים על ע' ובני משפחתו בפגיעה שלא כדין בגופם בתמורה לתגמול. בהמשך לכך, במספר הזדמנויות שונות בחודש מאי 2015, בהנחיית המערער ובהוראתו, התקשר מנדו למתלוננים ואיים עליהם בפגיעה בילדיהם ובעסקיהם. השיחות בוצעו בטלפון באמצעות כרטיס SIM חדש שרכש מנדו בהנחיית המערער. בשלב מסוים הנחה המערער את מנדו לחדול מהשיחות, והורה לו ליידות רימון רסס לעבר ביתו של ע' ובני משפחתו בירושלים. לצורך כך, ביום 21.5.2015 נסע מנדו בהנחיית הנאשם לאזור מגוריו של ע' על מנת להכיר את ביתו טרם יידוי הרימון. מספר ימים לאחר מכן נפגשו המערער ומנדו בתחנת דלק בבית ג'אן שם מסר המערער למנדו כי ברשותו רימון וברצונו שמנדו ישליכו לעבר חלון גדול בקומה בה מתגורר ע' וכן ישרוף את כלי הרכב במקום. בתוך כך הנחה המערער את מנדו להתרחק מרכב מסוים אשר שייך לס'. למחרת, ביום 24.5.2015 בשעות הערב נסע מנדו לביתו של המערער, שם המתינה עבורו קופסה ובה רימון רסס. משם נסע מנדו לירכא על מנת לאסוף רכב שהמתין לו לבקשת המערער, ובשעות הלילה הגיע עמו לביתו של ע' בירושלים. מנדו עצר את רכבו בסמוך לבית ויידה את הרימון לעבר חלון בחזית הבית, כאשר באותה עת המתלוננים ובני משפחתם שהו בבית. הרימון התפוצץ בחזית הבית וכתוצאה מכך נשברו חלונות המטבח ורסיס רימון פגע בבלון גז של הבית וגרם לדליפת גז. לאחר מכן מנדו נמלט מהמקום. במעשיו המתוארים נשא המערער בצוותא חדא נשק מסוג רימון בלא רשות על פי דין; פגע בנכס במזיד על ידי חומר נפיץ בעת שהיה אדם במקום המעשה ותוך סיכון חיי אדם; ואיים על אדם בפגיעה בגופו ובנכסיו בכוונה להפחידו או להקניטו. ייאמר כבר עתה, כי חרף הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו באישום זה, נקבע כי המערער לא מסר למנדו את הרימון ולא ביקש ממנו ליידות אותו על ביתם של המתלוננים. עניין זה עומד במרכזו של הערעור שלפנינו. על פי עובדות האישום השני, ביום 27.6.2016 במסגרת הליך המעצר של המערער בגין האישום הראשון, הורה בית המשפט על שחרורו בתנאים שונים וביניהם כי ימנע מיצירת קשר ישיר עם מנדו. חרף זאת, ביום 3.5.2017, עוד טרם סיום ההליכים המשפטיים נגדו, הגיע המערער לבית הסוהר השרון, התחזה לעורך דינו של מנדו וביקר אותו במקום. במהלך אותה פגישה ניסה המערער לשכנע את מנדו להסכים להסדר טיעון שהציעה המשיבה, על פיו יתוקן כתב האישום נגד המערער כך שסעיפי העבירה נגדו ישונו לעבירות של קשירת קשר לפשע, איומים והיזק במזיד, ואילו סעיפי העבירות נגד מנדו לא ישונו. זאת מאחר שהמשיבה התנתה את הסדר הטיעון בכך שיתקבל על ידי מנדו והמערער יחדיו. עוד פורט באישום זה כי במסגרת הליכי המעצר של מנדו ושל המערער, שכר האחרון את שירותיו של עורך דין עבור ייצוג שניהם ונשא בשכר טרחתו, גם עבור מנדו. כל זאת על מנת להבטיח את המשך שיתוף הפעולה שלו. בגין מעשים אלה יוחסו למערער עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ושתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. בתשובתו הראשונה של המערער לכתב האישום הוא כפר במיוחס לו. לאחר עדותם של המתלוננים הוא הודה במקצת העובדות המפורטות בכתב האישום אך המשיך להכחיש את עיקרי הדברים. בסופו של דבר, לאחר שמיעת עדותו של מנדו, הודיע בא-כוח המערער כי המערער החליט לקבל על עצמו אחריות לגבי חלק מהמיוחס לו ולהודות בעיקר העובדות המפורטות בכתב האישום. בעקבות גרסתו זו נותרה בין הצדדים מחלוקת בנקודה אחת הנוגעת לרימון שהשליך מנדו. גרסת המערער הייתה כי הוא שידל את מנדו אך ורק לשרוף את כלי הרכב של המתלוננים שהיו במקום, וכי מנדו הצטייד ברימון והשליך אותו על דעת עצמו ללא מעורבותו של המערער. המשיבה טענה מנגד כי הראיות נגד המערער, ובעיקרן עדותו של מנדו, מצביעות באופן חד-משמעי על כך שהמערער הנחה את מנדו ליידות רימון לעבר ביתו של ע' ושהוא זה שמסר לו את הרימון. נוסף על המחלוקת העובדתית האמורה, הצדדים נחלקו ביניהם גם בנוגע להשלכותיה של קביעה עובדתית המאמצת את גרסת המערער, על אחריותו מכוח דיני השותפות או כמשדל. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין מיום 7.7.2020 הרשיע בית המשפט את המערער בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום (בהסתייגות מסוימת מתיאור העובדות בקשר למעורבותו ביידוי הרימון על ידי מנדו, כאמור וכפי שיפורט להלן). הערעור שלפנינו נסוב אך ורק על הרשעתו של המערער בעבירות של נשיאת נשק והיזק בחומר נפיץ, היינו בקשר לזריקת הרימון, על כן בתיאור הכרעת הדין אתמקד בעניין זה בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לאמץ את גרסת המערער בכל הנוגע לרימון במובן זה שהוא לא הורה למנדו ליידות את הרימון לעבר ביתו של ע'. הודגש כי כאשר תיאר מנדו בעדותו את התרחשות האירוע בכללותו, הוא כלל לא זכר לספר על התכנון שקדם לאירוע יידוי הרימון ועל מעורבותו של המערער בקשר לכך, ודילג על סוגיה חשובה ומהותית זו במשך דקות ארוכות. חרף ניסיונותיו של בא-כוח המשיבה להביא אותו בחקירתו הראשית לספר כי המערער היה זה שהורה לו ליידות את הרימון, הוא כלל לא הזכיר כי ניתנה הוראה כזו. מנדו אף הודה בחקירתו הנגדית כי מעולם לא התבקש לזרוק רימון וכי מדובר בפעולה מיוחדת. על כן לא מתקבל על הדעת שלא זכר לספר על כך שהמערער הורה לו לעשות כן ועל אופן קבלת הרימון ממנו, במסגרת תיאור האירוע בכללותו. על כך יש להוסיף כי בניגוד ליתר העובדות עליהן סיפר מנדו, אשר תוארו לפרטי פרטים ובאופן עקבי, בעניין מסירת הרימון והוראתו של המערער ליידות את הרימון התגלו סתירות בתיאור הדברים. כך ובין היתר התגלו סתירות בתיאוריו ביחס לפתיחת הקופסה בה היה הרימון, כמו גם בגרסאות לגבי המקום והזמן שבו דיבר עם המערער על הרימון ועל טיבו. מכאן נקבע כי יש קושי של ממש לקבל את גרסתו של מנדו בעניין זה. על כך הוסיף בית המשפט כי ניתן להסיק מעדותו של מנדו כי יידוי הרימון לעבר ביתו של ע' ומשפחתו היה יוזמה שלו ולא נעשה בהוראת המערער. זאת בין היתר נוכח דבריו כי סבר שיידוי רימון מייתר את הצורך לשרוף את כלי הרכב ומאפשר להסתלק במהירות מהזירה; נוכח העובדה שהוא רצה לרצות את המערער ולבצע את המעשה באיכות טובה יותר מזו שביקש; ומכך שמדבריו עלה שהפעיל שיקול דעת עצמאי. באשר לגרסתו של המערער בהקשר זה, בית המשפט ציין כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה יש קושי לתת אמון בגרסתו נוכח הגרסאות הסותרות שמסר, עדותו המניפולטיבית, שקריו הרבים וההתפתחות בגרסאותיו עם התקדמות פרשת התביעה. בהקשר זה עמד בית המשפט באריכות על הסתירות והשקרים בגרסת המערער, בין היתר בנוגע להעסקת מנדו במשרדו, להשאלת רכב עבור מנדו, לידיעה היכן מתגוררים ע' ובני משפחתו, [...] לשיחות האיומים של מנדו, לתשלום שכר טרחת בא-כוחו של מנדו ועוד. בית המשפט גם ציין כי לא נעלמה מעיניו העובדה שהמערער הוא אדם מניפולטיבי ומתוחכם הבקיא ברזי המשפט נוכח עיסוקו כעורך דין בתחום הפלילי במשך כ-20 שנה. לצד כל האמור, בית המשפט מצא אותות אמת בגרסתו האחרונה בבית המשפט, אותה מסר לפרטי פרטים, [...] סיפר על התכלית והמניע שלו לביצוע המעשים וכל זאת על אף שלא הוצגו ראיות בעניין. בתוך כך גם נמצא כי אין זה סביר שהמערער יבקש ממנדו להשליך רימון על הבית בו מתגוררת ס' וילדיה [...]. מה גם שמנדו אישר כי המערער הורה לו שלא לשרוף את רכבה של ס'. בית המשפט הוסיף כי בחקירתו הראשית והנגדית העיד המערער כי מנדו כעס על ע' ואמר שאין טעם להמשיך לאיים עליו שכן הוא לא נרתע מכך, ואף הביע שמחה גדולה והיה מרוצה כאשר שמע על יוזמת המערער לשרוף את רכבו. נוכח כל האמור קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי המערער מסר למנדו את הרימון והורה לו ליידות אותו על ביתם של ע' ובני משפחתו. אחר דברים אלה פנה בית המשפט לבחינת השאלה האם על יסוד המצע העובדתי האמור, ניתן להרשיע את המערער בעבירת נשיאת נשק ובעבירת היזק בחומר נפיץ בגין ביצוע בצוותא או כמשדל. תחילה נקבע כי המערער היה שותף לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ותרם תרומה מהותית להתרחשותן, ולא רק הביא את מנדו לקבלת החלטה לבצען. בהקשר זה נקבע כי המערער לא הסתפק רק במתן הוראה למנדו לשרוף את רכבו של ע', אלא גם סיפק לו את הרכב ששימש לביצוע העבירה. המערער הורה למנדו לערוך סיור מקדים לבחינת המקום, וכן שוחח עמו מספר שיחות טלפוניות, לרבות ביום ביצוע העבירות ולמחרת היום, בהן וידא שמנדו קיבל את הרכב וסייע לו לאתר את ביתו של ע'. מכך ניתן ללמוד שהמערער פיקח על מנדו בכל שלב משלבי ביצוע העבירות. המערער היה אפוא "המנהיג", השותף להחלטה, אשר נטל חלק פעיל ומרכזי במעשה העברייני ועמד מאחורי תכנון העבירות. מכאן יש לראות בו כמבצע בצוותא. זאת אף אם הוא לא ביצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירות. משנקבע כי המערער יצא מגדר משדל ומהווה מבצע בצוותא, פנה בית המשפט לבחון האם הוא אחראי כמבצע בצוותא גם ל"חריגות" של מנדו מהתכנית העבריינית שתכנן המערער. נקבע כי המערער אמנם לא הורה למנדו להשליך רימון על ביתו של ע', אך מניתוח הראיות עולה כי הייתה לו צפיות ומודעות סובייקטיבית לאפשרות שמנדו אכן יעשה כן. זאת על אף שהתכנון כלל "רק" שריפת כלי הרכב וירי לעברם. כך, המערער הודה כי היה מודע לכך ששריפת כלי הרכב הייתה יכולה לסכן חיי אדם או לפגוע באדם. כמו כן, המערער יזם את התכנית, היה לו חלק עיקרי בתכנון ובביצוע תוך שנתן למנדו הנחיות ברורות לגבי מיקום בית המתלונן, השגת הרכב, אופן ביצוע שיחות האיומים ומעשי ההפחדה ועוד. המערער גם הפציר במנדו להמשיך לבצע את המעשים, הגם שבשלב הראשון של התכנית העבריינית – שלב האיומים, מנדו חרג מהתכנית המקורית עת איים על אמו של ע' על אף שהמערער לא הורה לו לעשות זאת. המערער היה אפוא ער לכך שמנדו עלול לחרוג מהתכניות גם בהמשך הדרך, ויכול היה לצפות לכך. זאת בפרט כאשר מאמירותיו של מנדו למערער על כך שהאיומים אינם אפקטיביים דיים ניתן היה ללמוד כי למנדו נטייה עבריינית ברורה. נוכח כל האמור קבע בית המשפט כי למערער הייתה מודעות סובייקטיבית לגבי האפשרות שמנדו יחרוג מתכנית הפעולה גם בהמשך, או שלכל הפחות הוא עצם את עיניו ביחס לאפשרות זו. כמו כן הייתה לו מודעות לכך שהשלכת הרימון עלולה להביא לידי הרס או גרימת נזק לנכס, כאשר ההיזק כתוצאה מכך סיכן בפועל חיי אדם סיכון של ממש. כן היה למערער יסוד נפשי של פזיזות כלפי התממשות התוצאה. נוכח כל האמור נקבע כי הוכחו היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים של עבירת נשיאת נשק ועבירת היזק בחומר נפיץ מכוח דיני השותפות, ועל כן הורשע המערער גם בעבירות אלו. בית המשפט הוסיף וקבע, למעלה מן הצורך, כי אף אם היה נקבע שהמערער לא היה מודע לאפשרות שמנדו יבצע את כל העבירות, בנסיבות העניין ניתן להחיל את סעיף 34א לחוק העונשין העוסק במצב שבו מבצע בצוותא ביצע אגב עשיית העבירה, עבירה שונה או נוספת אשר לא הייתה חלק מהתכנון המקורי וכאשר שותפיו לא היו מודעים לאפשרות עשייתה. זאת כאשר אדם מן הישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות התרחשותה. נקבע כי אמנם עבירת היזק בחומר נפיץ לא נכללה בתכנית המשותפת המקורית, אולם בנסיבות העניין, כל אדם סביר מן היישוב יכול היה לצפות שאדם שנשלח על מנת לשרוף כלי רכב, לפגוע ברכוש ואף לבצע ירי, יגיע לידי יידוי רימון. גזר דינו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין מיום 14.9.2021 עמד בית המשפט על עיקרי תסקירי שירות המבחן שניתנו בעניינו של המערער, אשר באחרון שבהם התרשם שירות המבחן מיכולת הולכת ומתרחבת של המערער להתבוננות מעמיקה על עצמו ועל כשליו ההתנהגותיים ומיכולתו להתגייס להמשך טיפול. באותו תסקיר המליץ שירות המבחן על הטלת עונש שיקומי של צו שירות לתועלת הציבור. עוד עמד בית המשפט על הראיות לעונש שהוצגו מטעם המערער ועל הטענות שהועלו מזה ומזה, וציין כי מקובלת עליו עמדת הצדדים לפיה יש לקבוע בנסיבות העניין שני מתחמי עונש הולם – אחד לכל אישום. בהמשך לכך עמד בית המשפט על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו כתוצאה מהעבירות שביצע המערער ועל החומרה הטמונה בהן, על מדיניות הענישה הנוהגת לגביהן ועל נסיבות ביצוען, והגיע לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לאישום הראשון מתחם העונש ההולם נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל; ולגבי האישום השני נע המתחם בין 9 ל-18 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט הוסיף כי במסגרת גזירת העונש יש להתחשב גם בעונש שהושת על מנדו – מאסר החופף את תקופת מעצרו (שנמשכה כ-14 חודשים) ומאסר מותנה למשך שישה חודשים. עוד נקבע כי לא קיימים בענייננו שיקולים המצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. נקבע כי בנסיבות העניין גם אם קיימים שיקולי שיקום, הם נסוגים נוכח שיקולי הגמול וההרתעה. שכן, לצד המלצת שירות המבחן, יש לקחת בחשבון את חומרת העבירות ואת העובדה שמדובר בנאשם עורך דין במקצועו אשר ניסה להציל את עורו ועבר עבירות של שיבוש הליכים והפרת הוראה חוקית. בית המשפט הדגיש כי הוא ער לכך שהמערער עבר טיפול פסיכולוגי בעקבות ההליך, הביע חרטה מלאה, לקח אחריות על מעשיו, הביע אמפתיה לנפגעי העבירה וחש רצון עז לכפר על מעשיו. עם זאת, להתרשמות בית המשפט אין מדובר בהליך טיפולי או שיקומי משמעותי אשר הביא לתפנית משמעותית בחייו. בבואו של בית המשפט לגזור את העונש המתאים בתוך המתחם, הביא בחשבון לקולא את העובדה שהמערער בן 57 (במועד מתן גזר הדין), נשוי ואב לארבעה ילדים; את עיסוקו ואת שירותו הצבאי בעבר; את העובדה שעד לביצוע העבירות הוא תפקד באופן תקין ואחראי במסגרות השונות בהן היה פעיל ובכללן צה"ל ולימודי תואר ראשון ושני; את נטילת האחריות למעשיו כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן ואת החרטה הכנה שהביע; את היעדר עברו הפלילי; את שילובו בהליך טיפולי ואת המוטיבציה שהוא מגלה לטיפול; את ההמלצה החיובית של שירות המבחן; את ההידרדרות במצבו הבריאותי במהלך המשפט; ואת הפגיעה במעמדו הכלכלי והמקצועי כתוצאה מההליך. לצד זאת נלקחה בחשבון העובדה שהמערער הודה במעשיו ובכך חסך זמן שיפוטי, אולם הדבר הגיע בשלב מאוחר יחסית ועל כן הוא אינו זכאי להקלה הניתנת למי שלוקח אחריות מלאה למעשיו. לכך יש להוסיף את התנהלותו של המערער במהלך המשפט, שקריו בחקירה ובתשובתו לאישום ושינוי גרסתו, המלמדים על זלזול במערכת אכיפת החוק לאורך זמן. בסופו של דבר, באיזון בין מכלול השיקולים מצא בית המשפט להשית על המערער עונש כולל המצוי ברף התחתון של המתחמים: 22 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לבל יבצע בתוך שנתיים מיום שחרורו עבירה בנשק, היזק בחומר נפיץ או הצתה; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לבל יעבור בתוך שנתיים מיום שחרורו עבירה של איומים, שיבוש מהלכי משפט או הפרת הוראה חוקית; ופיצויים ל-ע' ובני משפחתו בסך כולל של 40,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כאמור הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. טענות הצדדים כפי שצוין לעיל, בכל הנוגע להכרעת הדין, ערעורו של המערער ממוקד בהרשעתו בעבירות של נשיאת נשק והיזק בחומר נפיץ. לטענת המערער, שגה בית המשפט משהרשיע אותו בעבירות אלה חרף קביעותיו העובדתיות הברורות לפיהן הוא לא הורה למנדו ליידות רימון ולא מסר לו רימון, מנדו הפעיל שיקול דעת עצמאי והיה לו מניע עצמאי ללמד את ע' "לקח". בכלל זה שגה בית המשפט עת קבע כי הייתה למערער צפיות ומודעות סובייקטיבית לכך שמנדו יישא רימון וישליכו על ביתו של ע' למרות שהמערער לא שוחח עמו על עניין זה, לא ביקש ממנו כאמור להשליכו ולא צייד אותו בו. המערער טען עוד כי שעה שקבע בית המשפט כי הוא הורה למנדו שלא לשרוף את רכבה של ס', לא ניתן היה לקבוע כי הייתה לו צפיות בפועל לגבי זריקת רימון לעבר ביתה. [...] הודגש כי המערער לא היה אדון לפעילות העבריינית כפי שבוצעה על ידי מנדו, ולא הייתה לו שליטה עליה. הודגש גם כי אין כל קשר בין מרכזיותו של המערער בתכנון הפעילות העבריינית לבין צפייתו בפועל בעניין הרימון והשלכתו. בית המשפט גם שגה בקבעו כי המערער הודה בכך שהיה מודע לאפשרות ששריפת כלי הרכב בחניה ליד הבית תסכן חיי אדם. המערער כלל לא העלה על דעתו פגיעה בנפש כתוצאה מהצתת מכונית בחניה. לדעת המערער בית המשפט גם שגה בקבעו כי בכל מקרה ניתן היה להרשיע אותו בעבירות האמורות לפי סעיף 34א לחוק העונשין. בהקשר זה שגה בית המשפט כאשר קבע כי המערער הורה למנדו לבצע ירי, כאשר אין לקביעה זו כל עיגון ראייתי. יתרה מכך, אף אילו התכנית כללה ירי, האדם הסביר לא היה צופה השלכת רימון. המערער הוסיף כי לא הייתה לו צפייה בכוח של העובדה שמנדו יפעל על פי מניעים אישיים ועצמאיים ובהתאם להם יבחר להביא עמו רימון ולהשליכו על הבית, במקום להצית מכונית. הודגש כי אין כל קשר בין עבירת ההצתה שהמערער אכן ביקש ממנדו לבצע לבין עבירת נשיאת הרימון והשלכתו. כמו כן, בשים לב למרחק הרב בין מקום החניה של כלי הרכב לבין המבנה, לא היה כל סיכוי שכתוצאה מהצתת הרכב האש תתפשט לעבר בית המגורים [...]. באשר לערעור על גזר הדין נטען כי שגה בית המשפט בקביעת מתחמי העונש. בכל הנוגע לאישום הראשון, בית המשפט התבסס על נסיבות ביצוע עבירה שגויות, ובכלל זה הקביעה שהוא הורה למנדו לבצע ירי או הקביעה שהוא היה מודע לכך ששריפת כלי הרכב הייתה יכולה לסכן חיי אדם. כמו כן, בית המשפט התבסס על פסיקה שאינה רלוונטית לעניין. גם בנוגע לאישום השני התבסס בית המשפט על נסיבות שגויות, ובכללן הקביעה שהמערער ניצל את מעמדו כעורך דין לטובתו האישית תוך פגיעה במנדו והקביעה כי מדובר בעבירות שקדם להן תכנון. המתחמים שנקבעו על ידי בית המשפט חורגים אפוא באופן קיצוני מהמתחמים ההולמים בנסיבות העניין ויש להתערב בהם. בית המשפט גם שגה בקבעו כי לא קיימים בענייננו שיקולים המצדיקים סטייה לקולא מהמתחם שנקבע. שירות המבחן ערך ארבעה תסקירים וקבע בסופם כי מדובר במקרה ראוי ומתאים להליך שיקום, והיה מקום ליתן לכך משקל ראוי. על כך יש להוסיף כי מאז גזר הדין הוא עובר טיפול פסיכולוגי באופן פרטי והחל לעבור שיקום. עוד שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, המשפחתיות, הרפואיות, המקצועיות, הכלכליות והנפשיות החמורות; לעברו הפלילי הנקי; ללקיחת האחריות המלאה שלו; לנזק שנגרם לו ולפרנסתו בעקבות ההרשעה ולנזק שעוד צפוי להיגרם כתוצאה מכך; לפועלו ולתרומתו רבת השנים לביטחון המדינה ולחברה; למחיר ששילמו בני משפחתו; ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. המשיבה טענה מנגד כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו. בכל הנוגע להכרעת הדין המשיבה עמדה תחילה על כך שלגישתה לא היה מקום להעדיף את עדותו של המערער, אשר שינה את גרסתו מספר רב של פעמים, על פני עדותו של מנדו שכלל לא ברור מה האינטרס שלו לשקר. מה גם ששאר הפרטים שסיפר מעת שנחתם עמו הסכם עד מדינה התבררו כמדויקים. המשיבה הדגישה כי בשונה מקביעת בית המשפט, אשר זיהה "אותות אמת" בגרסה האחרונה שמסר המערער, הוא כלל לא מסר פרטים ה"משחירים" את מעשיו, שלגביהם לא הובאו ראיות קודם לכן. היא הוסיפה כי גם הצתת רכב סמוך לבית עשויה הייתה לסכן [...] כך שדומה שלא היה בסיכון האפשרי כדי להרתיע את המערער מלהוציא לפועל את תכניתו. גם לא ניתן להתעלם מחוסר ההיגיון בקביעה שמנדו השיג רימון בדרך עלומה ולא שיתף בכך את המערער, כשאין מחלוקת שמנדו רצה לרצותו בכל מאודו. בהקשר זה מנדו העיד כי כאשר המערער ביקש ממנו לבצע פעילות עבריינית, הוא השיב כי אין לו כל אפשרות להשיג אמצעים לביצוע המעשים ולא בכדי המערער נדרש להשיג עבורו רכב לצורך ביצוע העבירות. יהיה זה משולל כל היגיון בסיסי לסבור שעל אף הצהרתו האמורה של מנדו, הוא הצליח להשיג רימון רסס בעצמו, לספוג את העלות הבלתי מבוטלת שלו בשוק השחור ואף להסתיר זאת מהמערער. המשיבה הדגישה כי היא אינה מתיימרת לטעון כי בית המשפט אמור לקבוע ממצאים על סמך ההיגיון, אלא טענתה היא כי כאשר מוצגות לבית המשפט שתי גרסאות שונות – אחת של עד מדינה שכל דבריו מתבררים כאמת ובעלי היגיון, והשנייה של המערער ששינה את גרסתו חדשות לבקרים וגרסתו התבררה כמופרכת ולא הגיונית – ברי כי יש לאמץ את גרסת עד המדינה. כל האמור לעיל נטען, לגישת המשיבה, למעלה מן הצורך. זאת מאחר שמבחינה משפטית המערער אחראי להשלכת הרימון גם בהינתן שמנדו הביא עמו רימון והשליך אותו על דעת עצמו מבלי שיידע את המערער על כך. המשיבה סומכת את ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער מהווה מבצע בצוותא של העבירות, ולפיה הייתה לו מודעות סובייקטיבית לכך שמנדו עלול להשליך רימון. המשיבה אף סומכת את ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אף אם לא הייתה למערער ידיעה סובייקטיבית לעניין השלכת הרימון, היה עליו להיות מודע לכך כאדם סביר ומשכך ניתן היה להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 34א לחוק. בהקשר זה הדגישה המשיבה כי מנדו פעל בשליחותו של המערער והיה להוט לרצותו, ועל כך המערער לא חלק; וכי מנדו כבר חרג מהתכנית בתחילת הדרך כשבחר לאיים גם על אמו של ע' למרות שהמערער לא הורה לו לעשות כן. בנסיבות אלה, לא פלא שהמערער לא הצליח לספק בחקירתו הסבר סביר לשאלה מדוע לא עלה בדעתו שמנדו יחרוג מהתכנית ויבצע אותה בדרך מעט שונה. [...]. המשיבה הוסיפה כי קיים דמיון רב בין עבירת ההצתה לבין עבירת ההיזק בחומר מבחינת היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירות אלה: גרימת נזק לנכס או שילוח אש בנכס במזיד כאשר כתוצאה מכך נגרם סיכון לחיי אדם. ההבדל העיקרי בין העבירות הוא הנסיבה "על ידי חומר נפץ" שבעבירת היזק בחומר נפיץ אל מול הנסיבה "המשלח אש במזיד" שבעבירת ההצתה. ברם, בהתאם להלכה הפסוקה, די בכך שהמערער היה מודע לאפשרות שמנדו יבחר להשיג את המטרה הדומה על ידי חומר נפץ חלף שילוח אש במזיד כדי להטיל עליו אחריות פלילית לעבירת ההיזק על ידי חומר נפץ. עוד טענה המשיבה כי לגישתה, הצתת רכב אשר לרוב יש בו מיכל דלק ורכיבים נוספים דליקים שעלולים להתפוצץ בהצתה, עולה כדי הנסיבה של "חומר נפץ". לחלופין, ניתן לומר שהשלכת הרימון שגרמה נזק לבית ולפגיעה בבלון גז עולה כדי "שילוח אש" בבית. ולבסוף טענה המשיבה כי אף אם ייקבע כי אין להטיל על המערער אחריות בגין השלכת הרימון, ניתן להרשיעו בעבירה של ניסיון הצתה, כמו גם להרשיעו בנוסף על כלל העבירות גם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. באשר לגזר הדין טענה המשיבה כי העונש הכולל שהושת על המערער כלל אינו חמור. מעיון באישום הראשון ניתן להתרשם מחוסר מעצוריו של המערער, אשר שימש עורך דין פלילי במשך 20 שנה, וביצע עבירות חמורות ביותר רק כדי להשיג לעצמו טובת הנאה אישית. רושם זה מתחזק מעיון באישום השני המלמד כי גם לאחר שהוא נתפס לא חזר לדרך הישר, התחזה לעורך דינו של מנדו כדי להיכנס במרמה לבית הסוהר כך שיתאפשר לו לשכנע את מנדו להסכים להסדר טיעון שיטיב עמו תוך שיבוש הליכי משפט והפרת הוראה חוקית. המשיבה הוסיפה כי בית המשפט התחשב בגזר דינו בקבלת האחריות המלאה מצד המערער בגין כל העבירות בהן הורשע, הבאה לידי ביטוי גם בתסקיר שירות המבחן, כאשר הערעור דנן מוכיח כי קבלת האחריות לא הייתה כנה. נוכח כל האמור אין כל מקום להקל עוד בעונשו של המערער, ודאי לא משיקולי שיקום. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני ראשיו וכך אציע לחברותיי שנעשה. סעיפים 29(ב) ו-34א(א) לחוק עיקר טענותיו של המערער בערעור על הכרעת דינו נסוב כאמור על הרשעתו בעבירות החורגות מהתכנית העבריינית המקורית שנרקמה בינו לבין מנדו. בטרם אפנה לטענות אלו, אקדים מספר מילים בנוגע לסעיפי החוק העומדים במוקד הדיון. סעיף 29(ב) לחוק מורה כדלקמן: המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. סעיף זה מאפשר להטיל אחריות על כל מי שהיה מצוי ב"מעגל הפנימי" של מבצעי העבירה, וזאת אף אם התנהגותו אינה מקיימת את הרכיב ההתנהגותי בעבירה במלואו (ע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל, פסקה 18 לפסק דינו של השופט א' שהם (8.12.2015); ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, פסקה 153 (11.12.2014)). תכליתו של הסעיף להתגבר על הקושי הנעוץ במקרים שבהם משתתף בעבירה יותר מאדם אחד, ולא ניתן לזהות מי מבין המשתתפים ביצע פעולה פלונית, ובכך גם למנוע מצב שבו חוטא יוצא נשכר (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה ז(3) (5.7.2007); ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (15.10.2009)). בהתאם להלכה הפסוקה, בחינת השאלה אם נאשם הוא מבצע בצוותא נעשית בשני מישורים: המישור העובדתי, במסגרתו יש לבחון האם הנאשם לקח חלק ישיר בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית; והמישור הנפשי, במסגרתו יש לבחון האם התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש בעבירה העיקרית וכן מודעות לכך שהוא פועל בצוותא עם האחרים (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(2) 666, 693 (2011); ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 402 (1997); ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996) (להלן: עניין מרדכי); ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 124 (12.7.2010)). סעיף 34א(א) לחוק מורה כך: עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה – (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד; (2) [...]. וכפי שנאמר בעניין ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529 (2002): "מטרתה של הוראת סעיף 34א(א)(1) היא לעודד עבריינים הפועלים בצוותא לביצוע עבירה 'מקורית' – למנוע מאחד מהם אגב ביצוע העבירה המקורית את ביצועה של עבירה שונה או נוספת שאדם מן היישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה. אכן, הבוחר להשתתף כמבצע בצוותא בביצוע של עבירה מקורית (כגון שוד) חייב להביא בחשבון את העובדה שהדברים עלולים להסתבך, והוא עלול למצוא עצמו מעורב גם בעבירה נוספת (כגון רצח) שאינה בשליטתו (ראו מ' גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד-תשנ"ה), בעמ' 49). התכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 34א לחוק היא למנוע ביצוען של עבירות נוספות או שונות וכן הרתעה מפני כניסה מראש למצב שבו השליטה המלאה על אופן ביצוע העבירה יוצאת מידי המבצע הבודד. זוהי בוודאי תכלית ראויה, והיא אף הולמת את ערכיה של מדינת ישראל" (שם, עמ' 542). הסעיף מתרה אפוא מפני כניסה מראש למצב שבו השליטה על אופן ביצוע העבירה יוצאת מידי המבצע הבודד (וראו גם: ע"פ 6365/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(3) 92, 126 (2013)). הלכה למעשה, סעיף 34א(א) לחוק מרחיב את גבולות האחריות הפלילית שבסעיף 29(ב) לחוק, ומאפשר הטלת אחריות על מבצע גם בגין עבירה שביצע שותפו אשר אינה חלק מהתכנון המקורי, על בסיס יסוד נפשי של צפיות בכוח בלבד, וזאת אף אם לעבירה עצמה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 524-523 (2001)). בעניין מרדכי נדונה שאלת היחס בין שני הסעיפים האמורים, כאשר כך סוכמו הדברים: "נמצא, כי יש מקום להבחין בין המצבים הבאים: מקום שעבירה פלונית היא חלק מהתכנון המקורי, האחריות בגינה היא על-פי דיני השותפות הרגילים – ובמבצעים בצוותא, השותפות הישירה בגדריו של סעיף 29 לחוק העונשין – ואין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין. הוא הדין אם עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה. גם במקרה זה אין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, והאחריות בגין אותה עבירה תיקבע על-פי דיני השותפות הרגילים [...]. מקרה שלישי הוא זה שבו עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, ואף אין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה. עם זאת, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה. אפשרות זו – והיא היחידה – נדונה בסעיף 34א לחוק העונשין. לולא הוראה זו, לא היה מקום להטיל אחריות פלילית על השותפים לתכנון המקורי בגין אותה עבירה נוספת. בא סעיף 34א לחוק העונשין ומרחיב את תחום האחריות. המקרה הרביעי הוא זה שבו העבירה הנוספת אינה חלק מהתכנון המקורי, אין לגביה מודעות (בפועל) באשר לאפשרות עשייתה, ואדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע (בכוח) באשר לאפשרות עשייתה. במצב דברים זה אין תחולה להרחבת האחריות הקבועה בסעיף 34א לחוק העונשין. בהיעדר מקור אחר לאחריות לא תוטל אחריות על השותפים בגין עבירה שונה או נוספת זו" (שם, עמ' 254-253; ראו גם: ע"פ 2549/19 מדינת ישראל נ' זעאתרה, פסקה 39 (25.1.2022); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (20.6.2005)). אם כן, כאשר בוצעה עבירה החורגת מהתכנית המקורית – (א) מקום שבו העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה, האחריות בגינה תיקבע על פי סעיף 29(ב) לחוק; (ב) מקום שבו לא הייתה לעבריינים מודעות בדבר אפשרות עשייתה אולם אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לכך, תיבחן האחריות בהתאם להוראות סעיף 34א לחוק; (ג) מקום שבו לא הייתה מודעות לאפשרות עשייתה וגם אדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע לכך, לא תוטל אחריות. נפנה אפוא לבחינת המקרה שלפנינו. הרשעת המערער בעבירות החורגות מהתכנית המקורית בענייננו, כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי ניתן להרשיע את המערער בעבירות שחרגו מהתכנית המקורית – היזק בחומר נפיץ ונשיאת נשק – הן מכוח סעיף 29(ב) לחוק והן מכוח סעיף 34א(א) לחוק. ערעורו של המערער נסוב על קביעות אלו, כאשר טענותיו מתמקדות במודעותו בפועל או בכוח לאפשרות ביצוע העבירות האמורות. אלא שכפי שיבואר להלן, דין טענותיו להידחות. עם זאת, בטרם אדרש למחלוקת המשפטית שבין הצדדים, אקדים מספר מילים בנוגע לטענות שהועלו הן מצד המערער והן מצד המשיבה (הגם שלא הגישה ערעור מטעמה) כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כמפורט לעיל, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המערער לא הורה למנדו ליידות רימון רסס על ביתו של ע' ובני משפחתו ולא מסר לו את הרימון, אלא ביקש ממנו לשרוף את כלי הרכב שעמדו בחנייה או לבצע ירי באזור הבית. המשיבה הלינה ארוכות בעיקרי הטיעון מטעמה על קביעות אלה, בציינה כי לא היה מקום להעדיף את עדותו של המערער על פני עדותו של מנדו, שעה שגרסתו של מנדו התבררה כאמת ובעלת היגיון ואילו גרסתו של המערער אשר שונתה חדשות לבקרים התבררה כמופרכת ולא הגיונית. המערער מצדו הלין על כך שבית המשפט קבע כי התכנית המקורית כללה גם ירי וכי הוא היה מודע לכך ששריפת כלי הרכב הייתה יכולה לסכן חיי אדם. אין מקום לכך שנידרש לכל פרטיהן של טענות אלה. דומה כי אין צריך לחזור על הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהראיות ומהעדויות שהובאו לפניה (וראו למשל לאחרונה: ע"פ 8030/21 אבו זיינב נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (25.12.2022); ע"פ 990/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (30.11.2022)). התערבות בממצאי עובדה שמורה למקרים חריגים בלבד, ובעיקרם כאשר הממצאים מבוססים על ראיות בכתב ולא על מהימנות עדים; כאשר נפלה טעות מהותית או בולטת לעין בהערכת המהימנות; או כאשר הממצאים נקבעו בהתבסס על שיקולים שבהיגיון ובשכל ישר (ע"פ 1526/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (11.8.2022); ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.10.2022); ע"פ 9201/18 גורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (8.6.2022); ע"פ 2973/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 22 (13.1.2022)). מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים. עוד יש להדגיש, כי ממצאי הערכאה הדיונית עליהם מלינים הצדדים לא התבססו כטענת המשיבה על "סבירות גרסאות בעלי הדין", אלא בעיקרו של דבר על הערכת המהימנות של המערער ושל מנדו ועל התרשמותה מעדויותיהם. בית המשפט ניתח באריכות את עדותו של מנדו ואת הסתירות שנמצאו בה בכל הנוגע למסירת הרימון, פתיחת הקופסה שהועברה על פי הטענה מהמערער למנדו ובה היה הרימון, וביחס למקום שבו דיברו השניים על הרימון ועל טיבו לראשונה. נוכח הסתירות הרבות שנמצאו בעדותו של מנדו בהקשרים אלו, כמו גם נוכח העובדה שכלל לא זכר בתחילה לספר על אירועים מהותיים אלה, התקשה בית המשפט ליתן אמון בגרסתו בעניין זה. זאת להבדיל מיתר רכיבי עדותו ובכללם בנוגע לבקשת המערער "לשרוף ולירות", בה נתן בית המשפט אמון. בית המשפט גם ניתח את עדותו של המערער ואת הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה. לא נעלמו מעיניו של בית המשפט הסתירות שנמצאו בין גרסאותיו השונות של המערער, השקרים שהתגלו בדבריו והיותו אדם מניפולטיבי ומתוחכם העוסק מזה שנים רבות כעורך דין בתחום הפלילי. אולם חרף כל אלה מצא כי קיימים "אותות אמת" בגרסה האחרונה שמסר בעניין מסירת הרימון וההוראות לגביו. לעומת זאת, בית המשפט התרשם מדבריו של המערער בעדותו כי הוא היה מודע לכך ששריפת כלי הרכב עשויה הייתה לסכן חיי אדם, וזאת הגם שבהמשך עדותו חזר בו מכך. קביעות אלה המבוססות כאמור כולן על הערכת המהימנות של בית המשפט, אינן נמנות אפוא עם הקביעות המצדיקות התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. על כן הממצאים והמסקנות של בית המשפט המחוזי הם אלו העומדים לפנינו על בסיסם יש לגזור את המסקנות המשפטיות כדלקמן. ומכאן לגופו של עניין. תחילה ייאמר כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה למערער הייתה מודעות סובייקטיבית ולכל הפחות הוא עצם את עיניו באשר לאפשרות ביצוע העבירות החורגות מהוראותיו. על פי גרסתו מטרת העל של התכנית העבריינית הייתה להפחיד את ע' על מנת שיעזוב את ביתו ויעבור להתגורר בחברון [...]. וכך הוא עצמו מסר בעדותו: "אני חשבתי לעצמי ש[ע']... יחזור לחברון. רציתי אפילו. אני הייתי במצב שבוי. אני הייתי שבוי [...]. אני הייתי שבוי. אני לא ראיתי כלום. אני לא ראיתי כלום [...] ואני חשבתי לעצמי ש[ע'] יחזור לחברון [...]. זה המחשבה שהיתה לי... ואז אני ביקשתי ממנדו... באחד הימים אני ביקשתי ממנדו שינסה לאיים על [ע'] כדי שיחזור לחברון. כדי ש[ע'] לא יישאר בארץ כדי ש[ע'] יעזוב [...] ואז גברתי אני חוזר לעניין של מנדו. ואז ביקשתי ממנדו לאיים על [ע']. אני אפילו ביקשתי ממנדו לאיים על אבא של [ע'] כי, כדי שיראה שזה רציני. תחזרו לחברון... אחרי ככה, כמה ימים, לא יודע כמה זמן. הוא היה אצלי במשרד... אמרתי לו תקשיב, יש ל[ע'] רכב סוג מרצדס. אולי נשרוף את הרכב. תשרוף את הרכב... ואז רציתי לראות בכל מצב את [ע'] בחברון [...]" (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.2019, עמ' 224-216). לשם הגשמת תכנית זו ביקש המערער תחילה ממנדו לאיים על המתלוננים טלפונית, ובהמשך החריף אמצעים וביקש ממנו לפגוע ברכושם, כאשר על פי גרסתו סוכם בין השניים כי מנדו יצית את רכביהם. מנדו סטה מכך במובן זה שהוא פגע ברכושם באמצעות השלכת רימון לעבר ביתם ולא באמצעות שריפת כלי הרכב. ברם בהינתן נסיבותיו של המקרה שיפורטו להלן, ניתן לקבוע כי המערער היה מודע ולכל הפחות עצם עיניו כלפי האפשרות שהפחדתם של המתלוננים באמצעות ההיזק לרכושם לא תיעשה בהצתה כי אם גם באמצעות כלי נשק נפיץ – כדוגמת רימון. ראשית, למנדו היה חשוב לרצות את המערער, והמערער היה ער לכך. כפי שעולה מעדותו, הוא העסיק את מנדו במשרדו בשנת 2015 על רקע פנייה מצד בנו אשר הכיר את מנדו וידע כי הוא חווה קשיים במציאת עבודה בעקבות עברו הפלילי שכלל ריצוי מאסר ממושך ביותר. וכך אמר המערער בעדותו: "מנדו אני קלטתי אותו גברתי ב-2015 אני לא זוכר להגיד, אבל בתחילת 2015 אולי בפברואר, אולי במרץ, מנדו עבד לפני כן גברתי כשומר במועדון של הילדים שלי ופנה אלי הבן שלי שאדי ושואל אותי. אומר לי אני, הבן אדם אין לו פרנסה. הבן אדם לא מצליח למצוא מקום עבודה. הבן אדם לא מעסיקים אותו. לא נותנים לו בגלל העבר שלו. בגלל שהוא היה בכלא תקופה מסוימת. אם אתה יכול לתת לו עבודה במקום וואסים, במקום סאהר. כאילו וואסים וסהאר שאני אומר אותם אלה אנשים גברתי שעושים לנו כל הזמן את העבודה במשרד ואת העבודה של השליחויות. תיתן לו פרנסה, תעזור לו. אני גברתי קיבלתי. קיבלתי את זה ובאמת אני עשיתי לו טובה..." (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.2019, עמ' 215 שורות 20-11; דברים דומים נאמרו גם בחקירתו הנגדית מיום 31.10.2019, עמ' 231-229). עוד עולה מדברי המערער כי למנדו היה חשוב להוכיח את עצמו ולהצדיק את העסקתו במשרד, ולא פעם הפגין בריונות וכוח: "...בימים שהוא כן הגיע למשרד גברתי, הוא היה, היה מפגין אה, בוא נגיד את הביריוניות שלו... למשל היה נכנס אלי לאמל. אמל זה אחד מעורכי הדין במשרד ואומר אתם צריכים משהו? ככה בסלנג עברייני כזה. הרי המשרד שלי עבד, המשרד שלי, אני עסקתי כל הזמן בתיקים פליליים. המשרד שלי הוא משרד ש, ועיקר העבודה שלי היתה, הוא גם ראה מי האנשים שמסתובבים במשרד. מי סוג הלקוחות של המשרד ואז הוא תמיד היה ככה, בצחוק לא בצחוק אבל היה מפעיל ככה זה, אתה צריך משהו. מישהו מפריע לך? מישהו לא שילם? ראיתי את זה יורד עכשיו במדרגות. מה הוא בסדר? תיזהר. כאילו, ותמיד היה ככה. זה הסלנג. זה שפת הדיבור. זה שפת הדיבור שהוא היה מדבר והוא תמיד, האמת ניסה גם להוכיח את עצמו. רצה. כנראה חיפש גם פרנסה. חיפש שיהיה לו מקום עבודה מסודר" (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.2019, עמ' 216 שורות 17-6; דברים דומים נאמרו גם בחקירתו הנגדית מיום 31.10.2019, עמ' 233-232). המערער אף העיד כי רצונו זה של מנדו לרצותו ולשמור על מקום עבודתו עמד ברקע להסכמתו לבצע את העבירות אשר ביקש ממנו, אף בלא תשלום. וכדבריו: "בית המשפט: אז אם בן אדם שמסכן את עצמו על עבירת הצתה לא הבטחת לו משהו בתמורה? ת: אני לא חושב גברתי, בשיא הרצינות, אני לא חושב. בית המשפט: למה שהוא יעשה את זה? ת: גברתי אני חושב שהוא עשה את זה, לטעמי כן? יכול להיות שאני טועה אבל לטעמי הוא עשה את זה בשביל שני דברים: 1. רצה לשמור על מקום העבודה שלו ורצה להראות לי, להוכיח לי את עצמו שהוא מסוגל והוא יכול והוא בן אדם עם יכולות ולדעתי גם, עכשיו הכל בדיעבד דרך אגב, אני חושב שחשב לעצמו שאם הוא יתפוס את מאדי ככה בגרון יום אחד אז מאדי יהיה בידיים שלו אז לא יכול לפטר אותו, אני לא יודע, יכול להיות שבעוד חודשיים הוא יבוא ויגיד אני רוצה עכשיו משכורת של עשרת אלפים שקל בחודש, יכול להיות שיבוא ויגיד לי היונדאי הזאת... בית המשפט: אתה אומר שהוא ביצע בשבילך עבירה ובזה אתה בעצם פתוח לסחיטה תמיד? ת: אני מעריך כך, אני מעריך כך" (פרוטוקול הדיון מיום 31.10.2019, עמ' 239 שורות 15-2). ובהמשך: "ש: ...אתה נתת למנדו כסף כדי לבצע את ההצתה? שירכוש דלק, שירכוש אמצעים? ת: לא נתתי לו. [...] ש: הוא מוכן לבצע עבירות פליליות בלי לקבל ממך תמורה, כן? הוא יודע שזה מסוכן ועלולים לתפוס אותו ואתה לא תיתן לו שקל אחד, וגם הוא קונה את הרכוש מכספו. ת: אני לא נתתי לו כסף בכלל. [...] ש: איך זה לא הדליק אצלך נורה אדומה שבן אדם מוציא מכיסו, מהפה של הילדים שלו כסף שנועד לאוכל עבור הפה של הילדים שלו, הולך להשקיע את זה עבור התוכנית העבריינית שלך להצית רכב, ואתה לא אומר הבן אדם הזה מסוכן, הוא עלול לעשות כאן משהו אולי יותר חמור? ת: בשעת אמת מנדו כשעבד במשרד הוא רצה להישאר במשרד, היה טוב לו במשרד, אני מניח ואני מעריך שמנדו רצה לרצות את... מנדו רצה שאני אהיה מרוצה ממנו בכל דרך, אולי לא רצה שאהיה שבוי שלו בכל דרך, אני לא יודע מה הוא חשב אבל זה מה שהיה. [...] ש: בסדר, עכשיו אתה אמרת ש[מנדו] רצה לרצות אותך, נכון? [מנדו] רצה לרצות אותך, זה אחת הסיבות שהוא עשה את האירוע. ת: אני מניח" (פרוטוקול הדיון מיום 19.12.2019, עמ' 315 שורות 23-11 ועמ' 316 שורות 5-1 ושורות 21-19). שנית, בהתאם לקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי שהתבססה על הערכת מהימנות, המערער היה מודע עוד לפני אירוע השלכת הרימון לעובדה שמנדו החליט מיוזמתו לאיים גם על אמו של ע', הגם שלא התבקש לעשות כן. המערער מסר מספר גרסאות ביחס למודעותו לכך, ולפחות לפי אחת מהן הוא ידע על האיומים כלפי האם קודם לליל האירוע. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט פרט באריכות את עדותו המשתנה של המערער בנוגע לאיומים על האם ובסופו של דבר קבע כי "לא מצאתי לתת אמון בגרסת הנאשם כי לא ידע על כך שהאם אוימה, שכן הנאשם בעצמו לא הכחיש את הדברים, ורק בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר שהבין את משמעות הדבר בחר להרחיק עצמו מכך" (פסקה 87). שלישית, לאחר ביצוע האיומים מנדו הביע לפני המערער את דעתו כי האיומים אינם אפקטיביים, הביע כעס כלפי ע' ואף ציין כי יש "ללמד אותו לקח". וכפי שציין המערער בחקירתו הראשית: "ש: ...אז אתה מנחה אותו תאיים? תאיים על [ע'], תאיים על האבא. מה קורה הלאה? ת: מנדו מאיים. אני שואל אותו אם איימת? אז הוא אומר כן. עד שיום אחד הוא, כאילו המטרה היתה לאיים. לא היתה שום מטרה אחרת..., רציתי להשיג את המטרה באיומים ואז עד שיום אחד מנדו בא ואומר לי, תראה [ע'], לא יודע איך השתמש בחוצפן בערבית, 'אוקח', מה זה 'אוקח' חוצפן? חוצפן. חוצפן. חוצפן גדול על [ע'] ותשמע לי, כל מה שאתה זה, זה לא יעזור. אני מרגיש אותו. אני מדבר איתו הוא לא, הוא לא שם עלי. הוא לא שם על האיומים האלה. הוא לא. הוא חוצפן. הוא מחזיר לי, הוא מדבר. הוא חוצפן גדול. זה לא יעזור. לא יעזור. לא יעזור לך כל האיומים האלה, מה, הוא לא, אני לא מרגיש שמשהו אצלו, שהאיומים האלה עושים לו משהו. כן? ואז, ואז, אומר לי אני לדעתי אין שום טעם. אין שום טעם להמשיך לאיים. זה פשוט, אין בזה שום אפקט. אחרי ככה, כמה ימים, לא יודע כמה זמן. הוא היה אצלי במשרד. דיברנו גם על זה ואז אמרתי לו, תקשיב. אם זה לא עזר, אז אני חושב שצריך ל (כך במקור), לא. מה הוא אמר לי בשיחה הזאת? אני זוכר. הוא אומר לי תקשיב, [ע'] לא נרתע מהאיומים. צריך ללמד אותו לקח. זה לא יעזור" (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.2019, עמ' 218 שורות 32-31 ועמ' 219 שורות 16-1; דברים דומים צוינו גם בחקירתו מיום 31.10.2019, עמ' 242-241 לפרוטוקול). בהמשך לכך, כאשר המערער ביקש להחריף את הצעדים נגד ע', מנדו הביע את שביעות רצונו מכך. וכפי שהעיד המערער: "ואז באותה שיחה במשרד שאמר הוא צריך ללמוד את הלקח. אמרתי לו תקשיב, יש ל[ע'] רכב סוג מרצדס. אולי נשרוף את הרכב. תשרוף את הרכב... ואז מנדו היה מרוצה. שמח שאני אומר לו צריך לשרוף לו את הרכב. הוא הרגיש שזה מצוין..." (פרוטוקול הדיון מיום 17.6.2019, עמ' 219 שורות 24-22 ועמ' 220 שורות 14-13). ובהמשך, בחקירתו הנגדית: "ש: ...איך מנדו הרגיש כאשר הוא שמע על היוזמה לשרוף רכב? ת: מרוצה. ש: מה זאת אומרת? איך זה בא לידי ביטוי מרוצה? מה הוא אמר? איך הוא, בוא תתאר לנו, אנחנו לא היינו שם. ת: ואללה מרוצה, הוא שמח. ש: מה? תתאר, איך אתה למד על שמחה? מה הוא אמר? מה? ת: מגיע לו, חייך, צורה של. ש: בוא תרחיב לגבי המגיע לו... ת: הוא אמר [ע'] חוצפן, [ע'] לא למד את הלקח, [ע'] לא יעזור האיומים וזה היה כמה ימים לפני זה ואחר כך כשהוא בא ושאול (כך במקור – ד.מ.) מה עושים איתו, אמרתי תפסיק לאיים" (פרוטוקול הדיון מיום 19.12.2019, עמ' 266 שורות 12-3). רביעית, גם כן בהתאם לקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, בעת הפגישה שהתקיימה בתחנת הדלק ביום שקדם לאירוע יידוי הרימון, המערער הורה למנדו לשרוף את כלי הרכב של המתלוננים או לירות בהם. זאת על יסוד עדותו של מנדו בה מסר את הדברים הבאים: "ת: ...עליתי לאוטו שלו והוא אומר לי, מנדו חייבים לעלות לירושלים, אתה חייב לעלות לירושלים ולעשות, כאילו לבצע משהו, אמרתי לו, מה? והוא אומר לי, מנדו זה, אם זה לשרוף, אם זה לירות, אני רוצה כאילו לשמוע משהו. ש: מה הוא אמר לך? תדייק, אמרת עכשיו שמה הוא אמר לך? ת: עוד פעם, אם זה לשרוף... ואם זה, שיהיה רעש, אם זה לשרוף ואם זה, לא משהו ספציפי, אם זה לירות, ואם זה, ואמרתי לו שאין לי את הדברים האלה כאילו, אוקי, בסדר גמור, אבל חוץ מאולי לשרוף, זה הדבר היחידי שהוא בעל הישג אצלי, זה דלק אבל לא מעבר [...]" (פרוטוקול הדיון מיום 7.1.2019, עמ' 65 שורות 12-2; ההדגשות הוספו). בהינתן כלל הנסיבות המתוארות, קשה לקבל את הטענה כי המערער לא היה מודע לאפשרות שמנדו יפעל להשיג אמצעים לרבות כלי נשק וחומרים נפיצים, ויעשה בהם שימוש לפגיעה ברכושם של המתלוננים לצורך השגת המטרה העיקרית שלשמה נשלח על ידי המערער ולהגברת שביעות רצונו. לכל הפחות ניתן לומר כי המערער חשד באפשרות זו וחרף זאת נמנע מלוודא מול מנדו שהוא נצמד להסכמות שגובשו ביניהם ואינו "מגדיל ראש" כפי שנהג לעשות קודם לכן. זאת גם בהינתן ששימוש ברימון מהווה "העלאת מדרגה" משימוש בכלי ירי. בהקשר זה אבהיר כי אין לקבל את טענת המערער לפיה המסקנה בדבר מודעותו הסובייקטיבית או עצימת עיניו לאפשרות עשייתן של העבירות הנוספות אינה מתיישבת עם המסקנה כי הוא דאג ל-ס' ולילדיה וביקש ממנדו שלא לפגוע ברכבה. כפי שטענה המשיבה, שריפת כלי הרכב בקרבת ביתם של ס' וילדיה עשויה הייתה אף היא להעמידם בסכנה, ועל פי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, המערער היה כאמור מודע לכך. כך שאף אם דאגה זו הובילה את בית המשפט לקבוע כי הוא לא העביר למנדו את הרימון ולא ביקש ממנו להשליכו, אין היא מוליכה למסקנה כי המערער לא היה מודע לאפשרות שמנדו עלול לבצע עבירה אחרת חמורה בעצמתה שעשויה אף היא לסכן את ס' וילדיה. [...]. נוכח האמור מתייתר הצורך לדון בשאלה האם "אדם מן היישוב" היה מודע לאפשרות ביצוע העבירות של נשיאת נשק והיזק בחומר נפיץ. התוצאה היא אפוא שלא נפל פגם בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי וערעור המערער בהקשר זה דינו להידחות. הערעור על גזר הדין כאמור לעיל, בנוסף לערעור על הכרעת הדין, טוען המערער כי יש מקום להקל בעונשו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר נפלה על פני הדברים טעות מהותית ובולטת בגזר הדין (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"פ 4303/22 אבו גאנם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (6.12.2022); ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (5.1.2023)). מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות. אדרבה, העונש שהושת על המערער מתון בנסיבות העניין. המערער טוען בערעורו, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת מתחמי העונש ההולם ביחס לשני האישומים; וכי שגה בית המשפט בכך שלא חרג לקולא ממתחמי הענישה משיקולי שיקום וצדק. אין בידי לקבל טענות אלה. הלכה ידועה היא שערכאת הערעור מתמקדת בתוצאה העונשית הסופית של גזר הדין, וטענות לפגמים באופן יישום מנגנון הבניית שיקול הדעת הקבוע בחוק העונשין אינן מצדיקות כשלעצמן התערבות בגזר הדין (ע"פ 671/22 אבו תנהא נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (20.10.2022); ע"פ 3187/21 אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (21.8.2022); ע"פ 78/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.7.2022)). בכל הנוגע לסטייה ממתחם העונש משיקולי שיקום, אוסיף כי כפי שנקבע לא אחת, סטייה כאמור שמורה למקרים שבהם ניכרים בפועל סיכויי שיקום מובהקים (ע"פ 126/22 ‏מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (27.4.2022); ע"פ 7757/21 קיי מרזוקי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (24.5.2022)). אלא שכפי שציין בית המשפט המחוזי, הגם שהמערער החל בטיפול פסיכולוגי ואף הביע לפני שירות המבחן אמפתיה לנפגעי העבירה וחש רצון לכפר על מעשיו (כפי שגם עולה מהתסקיר העדכני שהוגש לנו ביום 1.12.2022), אין מדובר בהליך שיקומי משמעותי המצדיק סטייה ממתחם העונש ההולם. למותר לציין בהקשר זה כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט אלא היא מהווה כלי עזר בידיו בעת גזירת הדין (ע"פ 2139/22 ג'נאח נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.7.2022)); ומכל מקום, שיקולי שיקום אינם חזות הכול ולצדם ניצבים – במיוחד בעבירה חמורה מסוג זה של יידוי רימון לעבר בית מגורים, שיקולים נוספים כגון שיקולי גמול והרתעה (וראו: ע"פ 671/22 אבו תנהא נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (20.10.2022); ע"פ 3728/22 מסאלחה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (9.8.2022)). התוצאה העונשית אינה מגלה אפוא כל עילה להתערבותנו. אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה במעשיו של המערער. חומרה זו נובעת לא רק מטיב העבירות בהן הורשע – ובעיקרן איומים, נשיאת נשק, היזק בחומר נפיץ (וראו בפסיקתו של בית משפט זה על אודות חומרתן של עבירות אלה והערכים המוגנים הניצבים בבסיסן, למשל: ע"פ 1059/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 (29.4.2021); ע"פ 5336/16 עזאם נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (8.9.2016); רע״פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, 106-105 (2006)); אלא גם, ובעיקר, מהאופן שבו הן בוצעו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא מדובר בענייננו במעידה רגעית. מדובר בתכנית עבריינית מתפתחת שתוכננה על ידי אדם שלא שלט ביצריו, והורה לאדם אחר המתפרנס מתוך ידו לבצע מעשים חמורים ביותר, אשר רק במזל לא גרמו לנפגעים בגוף ובנפש. אמנם, נקבע כי המערער לא הורה מפורשות למנדו ליידות רימון על ביתם של המתלוננים ולא העביר לו את הרימון, אולם כאמור הוא התעלם מהאפשרות המסתברת של סטייה מהתכנית העבריינית שהגה ולמצער אדם מן היישוב היה מודע לכך. חומרתם הרבה של המעשים באה לידי ביטוי גם בכך שהמערער ניצל את מעמדו כעורך דין לצורך ביצוע העבירות. בפעם הראשונה הוא ניצל מעמדו זה בכך שעשה שימוש במידע שנמסר לו על ידי המתלוננים במסגרת ייצוגם לצורך ביצוע העבירות כלפיהם; ובפעם השנייה עשה כן בכך שהתחזה לבא-כוחו של מנדו על מנת לבקרו במעצרו ואף ניסה לשכנעו לקבל הסדר טיעון בתיק אשר יטיב עמו. כל זאת חרף העובדה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה המורה על מניעת קשר בין השניים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. חומרה זו מצדיקה הטלת ענישה מחמירה שיהיה בה כדי להביע סלידה ברורה ממעשיו של המערער ולהרתיע מפני הישנותם. אכן, לצד חומרתם של המעשים קיימים בענייננו שיקולים לקולא המצדיקים התחשבות. אלא ששיקולים אלה לא נעלמו מעיני בית המשפט, אשר הביאם בחשבון בבואו לגזור את דינו של המערער: המלצת שירות המבחן והתרשמותו מהמערער, מהחרטה שהביע ומלקיחת האחריות על מעשיו; מצבו המשפחתי; השפעת ההליך על עיסוקו, פרנסתו ומצבו הכלכלי; תרומתו למדינה ולחברה; העובדה שהוא נעדר עבר פלילי; השפעת ההליך על מצבו הבריאותי; והחיסכון המסוים לזמן השיפוטי בעקבות החלטתו להודות בעיקר עובדות כתב האישום במהלך ההליך. המערער טוען כי לא ניתן משקל מספק לשיקולים אלה, אולם לא די בהעלאת טענה מעין זו בעלמא כדי להצדיק התערבות בגזר הדין. התוצאה היא אפוא, שגם הערעור על גזר הדין דינו להידחות. סוף דבר: אם תישמע דעתי, יידחה הערעור על שני ראשיו. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ר' רונן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 21.2.2023 עד השעה 10:00 בבימ"ר ניצן או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. ניתן היום, ‏ט' בשבט התשפ"ג (‏31.1.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21071720_N09.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1