פסק-דין בתיק ע"פ 7166/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7166/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.9.2015 בת"פ 18326-11-14 שניתן על ידי כבוד השופט ת' כתילי – סג"נ תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ו (1.2.2016) בשם המערער: עו"ד יגאל בלפור בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי-כראם בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ת' כתילי) בת"פ 18326-11-14 מיום 17.9.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של 40 חודשי מאסר בפועל והפעלת עונש מאסר מותנה לתקופה של שמונה חודשים אשר ירוצו בחפיפה של ארבעה חודשים, כך שסך הכול ירצה עונש מאסר בפועל למשך 44 חודשים; 14 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות הכוללות רכיב של איומים או עבירות מרמה וזיוף; ופיצוי למתלונן בסך 50,000 ש"ח. כתב האישום 2. ביום 27.4.2015, המערער הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער והנאשמת (להלן: בני הזוג או השניים) הם בעל ואישה אשר בתקופה שבין תחילת שנת 2014 לבין תחילת חודש אוקטובר 2014 נהגו להגיע לצימר בבעלותו של המתלונן (להלן: הצימר). בני הזוג לא חשפו בפני המתלונן כי הם בעל ואישה, והחליטו בשלב מסוים לשדל אותו לקיים יחסי מין עם הנאשמת. במספר מקרים במהלך שהותם של בני הזוג בצימר, ביקש המערער מהמתלונן להביא לשניים מגבות או שמפו בזמן שהם מקיימים יחסי מין, וזאת על מנת לפתות את המתלונן ולרכוש את אמונו. 3. סמוך לחודש אוגוסט 2014, ביקש המערער מהמתלונן להביא לשניים מגבות לצימר. כשנכנס המתלונן לצימר הבחין כי הנאשמת שוכבת עירומה על המיטה. המערער עודד את המתלונן לגעת בנאשמת, במטרה לפתותו ולרכוש את אמונו, והאחרון נעתר להצעה וליטף את ישבנה של הנאשמת. במועד אחר, בני הזוג קיימו יחסי מין בשעה שהמתלונן נכנס לצימר, המערער עודד אותו להצטרף אליהם והמתלונן נעתר להצעה וקיים מגע מיני עם הנאשמת. כך גם, ביום 27.9.2014 הזמין המערער את המתלונן להיכנס לצימר. כשנכנס המתלונן, המערער ישב עירום על כיסא ליד המיטה, והנאשמת שכבה עירומה על המיטה. המערער עודד את המתלונן לקיים יחסי מין עם הנאשמת, והמתלונן קיים עמה יחסי מין חלקיים. במהלך המעשים המערער צילם והסריט את המתלונן, בלא ידיעתו, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של המערער (להלן: התמונות). על פי המתואר בכתב האישום, בשלב זה גמלה בליבם של בני הזוג החלטה להשתמש בתמונות על מנת לסחוט מהמתלונן כסף באיומים. לאחר הצילום המערער אף פיתח את התמונות והכין מהן עותקים נוספים. ביום 28.9.2014, התקשר המערער למתלונן ואמר לו כי יש בידיו תמונות שלו מקיים יחסי מין עם הנאשמת וכי הנאשמת מתכוונת להגיש נגדו תלונה במשטרה על ביצוע עבירות מין. המערער הוסיף כי אם המתלונן לא ישלם לו 50,000 ש"ח תוגש התלונה במשטרה, והוא עצמו אף ידאג להפצת התמונות. המתלונן נאלץ להסכים לשלם וביקש להיפגש עם המערער לשם כך. ביום 29.9.2014 נפגש המערער עם המתלונן בצימר ודרש שוב כי ישלם לו 50,000 ש"ח, שאחרת הוא ימסור את התמונות למשפחתו של המתלונן. המתלונן אשר חשש לשמו הטוב מסר למערער סכום של 20,000 ש"ח במזומן. 4. במועד אחר, המערער קיבל לידיו 5 שיקים ריקים של אישה אשר הלכה לעולמה (להלן: המנוחה). המערער זייף את חתימתה של המנוחה על גבי כל השיקים במטרה לפרוע אותם במרמה. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, המערער החליט לנצל את חולשת המתלונן כדי לפרוע את אחד השיקים (להלן: השיק). לצורך כך, המערער רשם על גבי השיק סכום של 20,000 ש"ח וזייף את חתימתה של המנוחה. ביום 1.10.2014 הגיע המערער אל המתלונן, מסר לו את השיק ודרש ממנו 20,000 ש"ח במזומן תמורתו. המתלונן חשד בכשרות השיק אך נאלץ לשלם למערער בתמורה לשיק סכום 20,000 ש"ח במזומן, על רקע הסחיטה שניהל נגדו המערער. כשניסה המתלונן לפרוע את השיק, התברר לו כי הוא אכן זויף וחשבון הבנק של המנוחה נסגר זה מכבר. מספר ימים לאחר מכן נפגשו בני הזוג עם המתלונן בצימר. המערער אמר למתלונן כי פגע בכבודה של הנאשמת ולכן עליו לשלם עוד 10,000 ש"ח במזומן. המתלונן אשר חשש לשמו הטוב שילם בעל כורחו אף את סכום כסף זה. לאחר תשלום זה, חדל המתלונן לענות לשיחותיו של המערער אשר בתגובה ניסה ליצור קשר עם אשתו ובתו של המתלונן, על מנת לחשוף בפניהן את מעשיו. עקב כך, המתלונן נאלץ לחשוף בפני אשתו את מעשיו ואת דבר הסחיטה. על פי המתואר בכתב האישום, המתלונן שילם לבני הזוג בסך הכול סכום של 50,000 ש"ח במזומן. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 5. ביום 17.9.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנהוגה. באשר לפגיעה בערכים החברתיים, עמד בית המשפט המחוזי על הפגיעה של מעשי סחיטה באיומים בהקשר של פגיעה בפרטיות בזכות הקניין; בזכות לפרטיות; ובשקט הנפשי של הנסחט. בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, עמד בית המשפט על כך שמעשיו של המערער אינם כוללים רק חדירה לפרטיות ואיום לפגיעה בזכות זו של המתלונן, אלא גם יצירה באמצעות פיתוי ושידול של המתלונן, את עילת הסחיטה. בית המשפט קבע, כי העובדה שתכנון הסחיטה החל רק לאחר ביצוע הצילומים אינה הופכת את מעשיהם של בני הזוג לנעדרי תכנון. בנוסף, בית המשפט מצא כי חלקו היחסי של המערער בביצוע המעשים היה גדול מחלקה של הנאשמת, והוא ביצע את מרבית המעשים הכרוכים בסחיטה לבדו. כמו כן, בית המשפט מצא כי זיוף השיקים מוסיף לחומרת מעשיו של המערער וכי מעשי הסחיטה גרמו למתלונן נזקים כספיים ונפשיים. לאחר מכן, בית המשפט המחוזי עמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצע המערער, וקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין 18 ל-48 חודשי מאסר בפועל, עבור שלוש העבירות בהן הורשע. 6. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון מספר נסיבות לקולה, וביניהן גילו של המערער; היותו אב לחמישה; והודאתו במיוחס לו. מאידך, בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את עברו הפלילי של המערער, הכולל שש הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות איומים, אלימות, רכוש וגרימת מוות ברשלנות. בנוסף, בית המשפט זקף לחובתו של המערער את נטילת האחריות המצומצמת מצדו; העדר הפנמת חומרת מעשיו; הפוטנציאל השיקומי הנמוך שלו; והסיכון הגבוה להישנות מעשים דומים מצדו בעתיד, כמפורט בתסקיר שירות המבחן. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלה יש להעמיד את עונשו של המערער ברף הגבוה של מתחם הענישה ההולם. בהתחשב בכל אלה, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כאמור בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 7. המערער טוען כי מדיניות הענישה הנוהגת מתיישבת עם מתחם עונש נמוך מזה שנקבע לו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, המערער סבור כי ישנו מקום להפחית את מתחם העונש ההולם בעניינו לנוכח נסיבות ביצוע העבירה. בין היתר המערער גורס כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את הפגיעה הפוטנציאלית ביחסיו של המתלונן עם בת זוגו, ואף לא את העובדה שפיתה את המתלונן לקיים יחסי מין עם הנאשמת. כמו כן, לשיטתו של המערער העונש שנגזר עליו אינו עולה בקנה אחד עם עקרון אחידות הענישה, וזאת לנוכח הפער בין עונשו לבין העונש הפחוּת שהושת על הנאשמת. זאת ועוד, לגישתו של המערער לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה שעמד נגדו, מכיוון שלדידו, הרשעתו בעבירת הסחיטה באיומים בתיק זה אינה נכנסת בגדרי התנאי שעמד נגדו. לבסוף, המערער סבור כי הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה מצדיקות אף הן הקלה מסוימת בעונשו. לעמדתו, היה מקום לייחס משקל רב יותר להודאתו; לנטילת האחריות מצדו; לכך שביצע את המעשים בהיותו במצוקה כלכלית ועל רקע התמכרותו לסמים; לכך שהחל בהליך גמילה מסמים; ולכך שמרבית העבירות בהן הורשע בעבר, בוצעו לטענתו לפני זמן רב. 8. מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. לעמדתה, מעשיו של המערער בוצעו בתחכום רב; לאחר תכנון מקדים; ובנחישות רבה, והכל מתוך בצע כסף. בנוסף, המשיבה גורסת כי מתחם העונש שנקבע למערער משקף את עקרון ההלימה לנוכח הנזק שנגרם למתלונן ובשל העובדה שבנוסף לעבירת הסחיטה באיומים המערער ביצע גם עבירות זיוף. לשיטתה של המשיבה, אף הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובפרט עברו הפלילי המכביד של המערער, אינן מצדיקות הקלה בעונשו. כמו כן, לגישת המשיבה, גם עקרון אחידות הענישה אינו מצדיק הקלה בעונשו של המערער, וזאת לנוכח חלקו היחסי הגדול בביצוע מעשי העבירה, וההלכה לפיה עקרון אחידות הענישה איננו השיקול העיקרי בגזירת העונש. תסקיר שירות מבחן משלים 9. ביום 25.1.2016 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים בעניינו של המערער. תסקיר שירות המבחן המשלים מעלה כי המערער נוקט בעמדה הגנתית ומשתמש בהתמכרותו לסמים כמוקד שליטה חיצוני שגרם להסתבכותו בעבירות מושא הערעור. עוד עולה מתסקיר זה, כי המערער השתלב בבית הסוהר במחלקה טיפולית ייעודית לטיפול בהתמכרויות, הוא משתף פעולה עם גורמי הטיפול, מוסר בדיקות שתן ללא ממצאי סם ואין לו עבירות משמעת או התנהגות. כמו כן, צוין בתסקיר כי בשל הרקע ההתמכרותי של המערער הוא טרם שולב בטיפול קבוצתי לאסירים השפוטים בעבירות מרמה, ובהמשך תיבחן האפשרות לשלבו במסגרת זו. על פי המלצת שירות המבחן במסגרת התסקיר המשלים ישנה חשיבות לכך שהמערער ימשיך את הטיפול בו החל בין כותלי הכלא. לא למותר לציין, כי בתסקיר שירות המבחן הראשון שנערך למערער, מיום 2.6.2015 (להלן: התסקיר הראשון) המליץ שירות המבחן על ענישה מרתיעה ומציבת גבולות לנוכח העדר אמפתיה למתלונן מצדו של המערער; רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עבריינית; והסיכוי הנמוך שהמערער ישתלב במסגרת טיפולית מחוץ לכלא. דיון והכרעה 10. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו: ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור ולאחר שמיעת הצדדים בפנינו, אנו סבורים כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 11. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של עבירת הסחיטה באיומים ועל הצורך להטיל בגינה ענישה מוחשית הכוללת רכיב ממשי של מאסר בפועל: "סחיטה באמצעות איומים פוגעת באופן ניכר בשלום הציבור, בשגרת חייו ובביטחונו. עבירה זו פוגעת במרקם חייהם של הנסחטים, במישור האישי והכלכלי. המבצע אותה בוחר לעשות לעצמו דין עצמי ופוגע בקניינו ובחירותו של קורבן העבירה [...]. מסכת האיומים שאותה מפעיל הסוחט כלפי הנסחט עלולה פעמים רבות לכפות על הנסחט 'קשר של שתיקה' אשר יָקשה עליו להתלונן. מדיניות ענישה מחמירה עשויה לסייע בשבירת קשר השתיקה. יש בכוחה לתמרץ את הנסחט להתלונן ולהרתיע את הסוחט" (ע"פ 5769/14 אלרואי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (20.9.2015)). בענייננו, המערער ביצע את מעשה הסחיטה באיומים תוך תכנון מקדים; ניצול מתמשך של חולשת המתלונן; ובנחישות רבה ותאוות בצע אשר לא ידעה שובע. חלקו היחסי של המערער בביצוע העבירה היה משמעותי וגדול לאין שיעור מחלקה של הנאשמת, והוא זה אשר סחט הלכה למעשה את המתלונן וביצע את הרוב המכריע של ההתקשרות עמו. יתרה מכך, אין להקל ראש בפוטנציאל הנזק שעלול היה להיגרם למתלונן, כמו גם בעובדה שהמערער בחר לממש את איומיו בסופו של דבר וניסה ליצור קשר עם אשתו ובתו של המתלונן במטרה לחשוף בפניהן את התמונות האינטימיות. 12. המערער טען, כאמור, כי לא היה מקום לשקול לחומרה חלק מנסיבות ביצוע העבירה אשר נזקפו לחובתו, ובפרט את פיתוי המתלונן לקיים יחסים עם הנאשמת עובר למעשה הסחיטה ואת הנזק שנגרם ליחסיו של המתלונן עם בת זוגו. איננו סבורים כי טענה זו מצדיקה התערבות במתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי למעשה העבירה. ראשית, נסיבות ביצוע העבירה אשר אינן מצויות במחלוקת הן חמורות דיין ומצדיקות כשלעצמן את הותרת מתחם הענישה על כנו. שנית, בית המשפט המחוזי ציין באופן מפורש כי אין ראייה לכך שכבר בשלב פיתוי המתלונן, גמלה בליבם של בני הזוג החלטה לסחוט אותו. דהיינו, התכנון שקדם לעבירת הסחיטה באיומים, אשר נזקף לחובתו של המערער, איננו מתבסס על מעשי הפיתוי שקדמו לביצוע העבירה אלא ליתר המעשים שביצע המערער מרגע שהחליט לסחוט את המתלונן ועד שהחל להוציא את מזימתו לפועל. שלישית, אף אם נקבל את עמדת המערער לפיה אין זה ראוי להטיל עליו את האחריות על הנזק הפוטנציאלי ליחסיו של המתלונן עם בת זוגו, אנו סבורים כי יתר הנזקים שהסב המערער למתלונן הם קשים וחמורים. כך, מלבד הנזק הכלכלי שנגרם למתלונן, עובדות כתב האישום מלמדות על המצב הנפשי הקשה והמצוקה בהם היה שרוי עקב חומרת האיום שריחף מעליו (למקרה דומה בו סחיטה באיומים באותן הנסיבות הובילה להתאבדותו של המתלונן, ראו: ע"פ 1385/14 לב נ' מדינת ישראל (31.7.2014)). 13. איננו מקבלים אף את הטענה כי מתחם הענישה שנקבע למערער אינו תואם פסיקות קודמות רלבנטיות ומצדיק הפחתה בעונשו. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמד כי בית המשפט המחוזי לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת. כך למשל, בע"פ 357/15 כעבאנה נ' מדינת ישראל (6.5.2015) (להלן: עניין כעבנה), העמיד בית משפט זה את עונשו של המערער שם על 30 חודשי מאסר בפועל, חלף 36 חודשי מאסר בפועל שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי, בגין עבירת סחיטה באיומים הדומה מאוד בנסיבותיה למקרה שבפנינו. אמנם ישנו פער מסוים בין עונשו של המערער בענייננו לבין עונשו של המערער בעניין כעבנה, אולם ישנם גם הבדלים בין שני המקרים המצדיקים החמרה בענישה במקרה דנן. ראשית, אמנם על המערער נגזרו 44 חודשי מאסר בפועל, אך יוזכר כי ארבעה חודשים מתוך עונש זה הם פועל יוצא של מאסר מותנה אשר הופעל בגין עבירת הסחיטה באיומים. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי אף הלך כברת דרך לקראתו של המערער כאשר קבע כי מחצית מעונש המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל בגין העבירות בתיק זה. שנית, המערער בעניין כעבאנה הורשע אך ורק בעבירה של סחיטה באיומים ואילו המערער בענייננו הורשע בנוסף בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר ושימוש במסמך מזויף. יודגש כי לעבירות אלה חומרה בפני עצמן והן מצדיקות החמרה מסוימת במתחם הענישה של המערער. שלישית, בעניין כעבאנה עמד בית משפט זה על כך שמגמת ההחמרה בענישה בעבירות של סחיטה באיומים צריכה להיעשות באופן הדרגתי, ועל כן הופחת שם עונשו של המערער בששה חודשי מאסר בפועל (שם, פסקה 15). אנו סבורים כי אף אם ישנה החמרה קלה בעונשו של המערער ביחס למקרים דומים אחרים הרי שמדובר בהחמרה מדורגת ומתונה עד מאוד, המהווה המשך ישיר למדיניות הענישה הנהוגה כפי שהותוותה בעניין כעבאנה. 14. גם דין טענת המערער לפיה שיקולי אחידות הענישה מצדיקים הפחתה בעונשו – להידחות. אמנם על המערער נגזרו 44 חודשי מאסר בפועל ואילו על הנאשמת נגזר עונש מאסר על תנאי בלבד, אולם הנסיבות השונות בעניינו של כל אחד מבני הזוג מתיישבות עם פער הענישה המשמעותי בעניינם. כך, עונשו של המערער מורכב, כאמור, בנוסף לעבירת הסחיטה באיומים גם מעונש מאסר מותנה אשר הופעל. בנוסף, המערער ביצע, כאמור, גם עבירות זיוף בהן לנאשמת לא היה כל חלק. כמו כן, המערער הורשע בביצוע העיקרי של עבירת הסחיטה באיומים ואילו הנאשמת הורשעה בעבירת סיוע בלבד. זאת ועוד, חלקו היחסי של המערער ומידת אשמתו בביצוע המעשים עולים עשרות מונים על חלקה היחסי של הנאשמת ומידת אשמתה, כמפורט לעיל. עוד יצוין, כי בית המשפט המחוזי נמנע מהשתת עונש מאסר בפועל בעניינה של הנאשמת מתוך התחשבות בכך שהמערער עתיד לרצות עונש מאסר ממושך, ולבני הזוג ישנם ילדים קטינים הזקוקים להשגחתו של הורה. לא זו אף זו, הנאשמת נעדרת עבר פלילי ואף יתר הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצדיקות התחשבות בעונשה בהשוואה למערער. 15. יתרה מכך, לצד חשיבותו של עקרון אחידות הענישה, הלכה היא כי עקרון זה הוא שיקול אחד במכלול השיקולים שיש לאזנם במטרה להגשים את תכלית הענישה (ע"פ 2580/14 חסן נ' מדינת ישראל (23.9.2014)). עקרון אחידות הענישה אינו מחייב את בית המשפט לגזור עונשים לפי שוויון אריתמטי, מקום שנסיבות ושיקולים נוספים מטים את הכף לעבר הבחנה בין עונשם של מקרים דומים זה לזה (ע"פ 10370/12 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2002)). כמו כן, תתכן חריגה מעקרון אחידות הענישה אף כאשר קיימת זהות בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, מקום בו מצא בית המשפט כי שיקולי ענישה נוספים גוברים על עקרון אחידות הענישה (ע"פ 2455/15 סראחין נ' מדינת ישראל (20.8.2015)). אשר על כן, איננו סבורים כי עיקרון אחידות הענישה מצדיק את התערבותנו בעונש שהוטל על המערער. 16. גם אין בידינו לקבל את הטענה כי לא היה מקום לגזור את עונשו של המערער בחלקו העליון של מתחם הענישה ההולם לנוכח כלל הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי התחשב לקולה בהודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן וכן בגילו ובהיותו אב לחמישה, ועל כן נמנע מלמצות עמו את הדין עד תום. לצד זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי מרבית הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה מצדיקות את העמדת עונשו של המערער בחלקו העליון של מתחם הענישה. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגיליון הרישום הפלילי של המערער ובשני התסקירים שנערכו בעניינו, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. המערער בעל עבר פלילי מכביד יחסית, לרבות עבירת איומים שביצע בשנת 2013. בנוסף, מהתסקיר הראשון עולה כי המערער נעדר אמפתיה למתלונן ואינו מגלה הבנה ביחס למשמעות העבירות שביצע. עוד עולה כי המערער משתמש בהתמכרותו לסמים כמוקד שליטה חיצוני אשר גרם לו לבצע את העבירות מבלי לחשוב לעומק על תוצאות מעשיו. כאמור, שירות המבחן התרשם במסגרת התסקיר הראשון כי ישנו סיכוי גבוה להישנות התנהגות עבריינית מצדו של המערער והמליץ על ענישה מוחשית ומציבת גבולות בעניינו. לפיכך, אין מקום להפחתת עונשו של המערער אף בגין הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. 17. טענה נוספת בפיו של המערער נוגעת, כאמור, להפעלת עונש המאסר המותנה. לשיטתו של המערער, בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפעיל את עונש המאסר המותנה אשר הוטל עליו במסגרת ת"פ 44898-08-13 בגין ביצוע עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. התנאי שנקבע למערער היה שלא יעבור על עבירת אלימות מסוג פשע או על אחת מהעבירות בהן הורשע. המערער טוען כי מאחר ולא הורשע בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק אלא בעבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין לא ניתן להפעיל בעניינו את התנאי, שכן לא ביצע אף אחת מהעבירות בהן הורשע במסגרת ההליך הקודם. טענה זו דינה להידחות. הלכה היא כי במקרים בהם נקבע ביצוע עבירה ספציפית כתנאי להפעלת עונש מאסר (להלן: עבירת התנאי) גם ביצועה של עבירה אחרת המקיימת את כל יסודותיה של עבירת התנאי תפעיל את המאסר המותנה (ע"פ 7780/10 שדאב נ' מדינת ישראל (29.5.2011); ע"פ 4517/04 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט(6) 119 (2005)). יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, 810 (1980): "התנאי מופר אף אם הנאשם לא הועמד כלל לדין בעבירה הזהה במספרה לעבירת התנאי, אף לא הורשע על-פיה, ובלבד שהעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה, מבחינת יסודותיה, את היסודות הקבועים בעבירות התנאי". כך למשל, אם נקבעה עבירת הגניבה, לפי סעיף 383 לחוק העונשין כעבירת התנאי, גם ביצועה של עבירת השוד, הכוללת בתוכה את כל רכיבי עבירת הגניבה, יפעיל את עונש המאסר המותנה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שלישי 1229 (2003)). יתרה מכך, עונש מאסר על תנאי ניתן להפעלה גם במקרים בהם התנהגותו הפלילית של נאשם מקיימת באורח מהותי, ולאו דווקא טכני, את עיקריה של עבירת התנאי אף אם אין זהות מוחלטת בין יסודות עבירת התנאי לבין העבירה הנוספת (ע"פ 1894/14 צ'אקול נ' מדינת ישראל (13.1.2015); ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (23.8.2011)). 18. מן הכלל אל הפרט, המערער אמנם הורשע בעבירה של סחיטה באיומים אולם עבירה זו מקיימת את כל יסודותיה של עבירת התנאי שנקבעה לו – עבירת האיומים – ועל כן בית המשפט המחוזי קבע בדין כי התנאי העומד נגדו הינו בר הפעלה. סעיף 192 לחוק העונשין מגדיר את עבירת האיומים בזו הלשון: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים" (ההדגשות אינן במקור – ס.ג'.). במסגרת עובדות כתב האישום, בהן הודה המערער נכתב כך: "במעשיו האמורים לעיל איים הנאשם 1 [המערער – ס.ג'] על המתלונן בפגיעה שלא כדין בשמו הטוב [...]". עינינו הרואות כי המערער הודה בעובדות כתב האישום המבססות את עיקר יסודותיה של עבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. מאחר והעבירה בה הורשע המערער כוללת בחובה הלכה למעשה את עיקר היסודות הקבועים בעבירת התנאי, ניתן וצריך היה להפעיל את המאסר המותנה אשר רבץ לפתחו. על כל האמור, אין בידינו לקבל את הערעור. 19. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ו באדר א' התשע"ו (24.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15071660_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il