בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
7159/98
ע"פ 7268/98
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט מ' אילן
המערערת בע"פ 7159/98: מדינת ישראל
המערער
בע"פ 7268/98: פלוני
נגד
המשיבים בע"פ 7159/98: 1. פלוני
2.
ויליאם אוחנה
המשיבה
בע"פ 7268/98: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 28.10.98 בת.פ. 501/98
שניתן
על-ידי כבוד סגן-הנשיא צ' כהן
תאריך הישיבה: ז'
בשבט תשנ"ט (24.1.99)
בשם
המערערת בע"פ 7159/98: עו"ד חובב ארצי, עו"ד אמי פלמור
בשם
המשיב 1 בע"פ 7159/98: עו"ד
נפתלי ורצברגר
בשם
המשיב 2 בע"פ 7159/98: עו"ד ציון אמיר
בשם
שירות המבחן לנוער: גב' בתיה וידנפלד
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות ההליכים והטענות
1. המערער בע"פ 7268/98 (להלן: המערער),
יליד דצמבר 1981, חניך בכפר-הנוער בבית חג"י שליד חברון, קשר קשר עם חברו
לכפר הנוער (להלן: החבר) לפגוע בערבים עוברי-אורח. זאת, תוך כדי נסיעה במכונית שבה
היו נוסעים חניכי כפר-הנוער הלוך וחזור למקום עבודתם באיזור ירושלים. אמרו ועשו.
בתאריך 16.8.98, בשעות אחר-הצהריים, כאשר הגיעה מכונית-ההסעה נהוגה על-ידי ויליאם
אוחנה לנגריה שבה עבד המערער, נטלו השניים מן הנגריה קרש באורך מטר וחצי לערך ועלו
עימו למכונית. תחילה החזיק בקרש החבר שישב ליד אוחנה, ובהמשך הנסיעה העביר החבר את
הקרש למערער שישב מאחוריו. המערער הוציא את פלג גופו העליון מבעד לחלון כשהוא אוחז
בקרש בשתי ידיו. כאשר חלפה המכונית ליד שני עוברי-אורח ערביים שצעדו לצד הכביש -
עבדאל מג'יד אבו-תורכ, יליד 1949 (להלן: המנוח), ובן-דודו מחמוד אבו-תורכ - הניף
את הקרש והיכה את המנוח בעורפו, זאת בעוד שהמכונית נוסעת במהירות 80 קמ"ש
בערך. המנוח נפגע אנושות ונפל על הארץ. אוחנה, למרות שראה את המנוח נופל, הותיר
אותו שוכב בצידי הכביש, והמשיך בנסיעתו לבית חג"י כשהוא מלווה בקריאות הנערים
במכונית: "סע, סע".
המנוח נאסף על-ידי רכב אחר שעבר במקום, והובהל
לבית-חולים, שם נקבע מותו. בנתיחה שלאחר המוות, מצא הפתולוג פרופ' יהודה היס, קרע
בעורק הבסיסי של המוח ודימום תת-גולגלתי. הוא קבע כי הקרע בעורק שגרם לדימום -
שהוא תוצאה של חבלה ישירה בעורף - היווה את הגורם למות המנוח. הפתולוג הסביר כי
במקום הקרע נמצא פגם ישן, וכי אילמלא הפגם קיימת אפשרות שהעורק לא היה נקרע.
תושב בית חג"י, מיכאל מנטין, שנסע ברכבו
בכיוון הנגדי לכיוון נסיעת המכונית הפוגעת וזיהה את נהגה אוחנה כאשר התקרבה אליו,
ראה את המעשה שעשה המערער ודיווח על-כך לקצין הבטחון של בית חג"י, צבי כץ. כץ
פנה לאוחנה רק לאחר שפורסם בחדשות הערב על מכונית בלתי-מזוהה שמתוכה הוכה המנוח
למוות. אזי התקבלה החלטה כי המעורבים יזדהו במשטרה, וכך עשו.
2. בעקבות זאת נפתחה חקירה שבסיומה הועמדו
המערער, אוחנה והחבר - שמשפטו טרם הסתיים - לדין בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי
בירושלים. המערער הואשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין,
תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ולאוחנה יוחסו עבירות גרם-מוות ברשלנות לפי
סעיף 304 לחוק העונשין, והפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח
חדש], תשכ"א1961- (להלן: פקודת התעבורה).
המערער התגונן בטענה כי כוונתו הייתה רק
להבהיל את המנוח על-ידי הנפת הקרש בסמוך לאוזנו כמעשה-קונדס, וכי לא היה מודע לכך
שהמעשה עלול לגרום לחבלה ולא-כל-שכן, למוות. ואכן, אילמלא הפגם בעורק המנוח אפשר
שגם לא היה נגרם מותו.
אוחנה, מצידו, העיד כי לא היה זה מתפקידו
להשגיח על הנערים, וכי מכל מקום לאחר שהעיר מספר פעמים לחבר שלא יוציא את הקרש אל
מחוץ לרכב, ולאחר שהקרש הועבר לידיו של המערער, לא ראה עוד את האחרון מוציא את
הקרש מחוץ למכונית.
3. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא צבי כהן) מצא
על-יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המערער, שעה שהיכה את המנוח בעורפו, היה מודע
לאפשרות כי מעשה זה יגרום למותו של המנוח. מנגד, קבע, מחמת הספק, כי אוחנה לא ידע
ואף לא היה עליו לדעת כי המערער התכוון להכות את המנוח. לעומת זאת, מצא בית-המשפט
כי אוחנה הבחין בפגיעה וחזה בנפילת המנוח, ואף על-פי-כן, המשיך בנסיעתו. אלא,
שבית-המשפט המחוזי סבר כי סעיף 64א(ב) הנ"ל מטיל חובה להושיט עזרה רק על נהג
רכב המעורב בתאונה, בעוד שהמנוח נפגע על-ידי מעשה-זדון. בית-המשפט זיכה
איפוא את אוחנה משתי העבירות שיוחסו לו, הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר עליו
שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חייב בית-המשפט
המחוזי את המערער בתשלום פיצויים לעזבון המנוח בסך 84,400 ש"ח.
המערער עירער כנגד הרשעתו ולחלופין כנגד חומרת
העונש, ואילו המדינה עירערה על זיכויו של אוחנה מעבירה של הפקרה לאחר פגיעה וכן על
קולת העונש שהוטל על המערער.
אדון בנפרד בעניינו של כל אחד מן השניים -
המערער ואוחנה.
המערער
4. לא הייתה מחלוקת כי המערער גרם למות המנוח
במעשה אסור - הוא היסוד הפיזי של עבירת ההריגה. הערעור התמקד ביסוד הנפשי. בעבירת
הריגה היסוד הנפשי הנדרש הוא פזיזות, כלומר, מודעות לכל רכיביה הפיזיים של
ההתנהגות, וכן לסכנה הטמונה בה. בעניין זה התעוררו שתי שאלות. ראשית, האם
בעבירה של הריגה נדרשת מודעות לכך שההתנהגות הבלתי-חוקית עשויה לגרום למותו של
אדם, או שמא מספקת מודעות לאפשרות לגרימת חבלת-גוף. שנית, האם המערער היה
מודע לאפשרות כי הכאת המנוח בעורפו בקרש מתוך מכונית נוסעת עשויה לגרום למותו.
אדון בשאלות אלה כסדרן.
המודעות לתוצאות
5. עבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין היא
עבירה תוצאתית של מחשבה פלילית. על-כן, הואיל והתוצאה היא מוות, נכללת ביסוד הנפשי
המודעות לאפשרות של גרימת המוות עקב המעשה. הסביר זאת פרופ' פלר:
מן
הבחינה ההכרתית, יחסו הסובייקטיבי של בעל ההתנהגות בשעת התנהגותו, לאפשרות גרימת
תוצאה מסויימת, עשוי להתבטא במודעות לאפשרות זו או באי-מודעות לה... בעבירות
שהתהוותן מותנית, בהתאם להגדרותיהן, גם בתוצאות מסויימות - צריך שהעושה יהיה מודע
בפועל גם לאפשרות גרימתן....
[שניאור
זלמן פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), בע' 493-491.]
אף-על-פי-כן, בעבר נקבע בפסיקה ממושכת ועקיבה
כי לצורך הטלת אחריות בשל הריגה די במודעות של העושה לאפשרות של גרימת חבלת-גוף.
יסודה של הלכה זו היה, ככל הנראה, בסעיף 299 לחוק העונשין, אשר הגדיר מחדל אסור
בעבירה של הריגה לפי סעיף 298, בזו הלשון:
מחדל
אסור הוא מחדל העולה כדי התרשלות פושעת במילוי חובה, בין שיש עימו כוונה לגרום
מוות או חבלת גוף ובין שאין עימו כוונה כזאת.
ראו 1/52 דויטש נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד ח 456; ע"פ 100/66 עיסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד
כז(3) 104.
על הלכה זו, שעל-פיה לא נדרשת מודעות לגבי
התוצאה הקטלנית, נמתחה ביקורת בספרות המשפטית. פרופ' קרמניצר, בהתייחסו ליסודות
עבירת ההריגה מבחינת הדין הרצוי, כתב:
וליקוי
נוסף: העבירה הינה פרטר-אינטנציונלית שכן לא נדרש יסוד נפשי כלשהו - גם לא של רשלנות
- כלפי התוצאה הקטלנית, וזאת בניגוד לעמדת המשפט הפלילי המודרני, בו נדרש לפחות
יסוד נפשי של רשלנות כלפי תוצאה שאיננה בתחום המחשבה הפלילית; וכאשר לא ניתן
להצדיק את הדין הקיים בכך שהתוצאה שמחוץ ליסוד הנפשי הינה השתלשלות טבעית וטיפוסית
של ההתנהגות הנעשית מתוך מחשבה פלילית, שכן אין לומר כי תוצאה קטלנית הינה פועל
יוצא כזה של חבלת-גוף. על-פי מתכונתה הקיימת של העבירה, אדם נושא באחריות פלילית
לעבירה של הריגה גם כאשר התוצאה הקטלנית, להבדיל מן התוצאה של חבלת גוף, הינה
אקראית לחלוטין ומקורה במהלך ענינים יוצא דופן או נדיר שלא ניתן היה לצפותו באורח
סביר.
[מרדכי
קרמניצר, "על עבירת ההריגה במשפטנו", הפרקליט לו (תשמ"ד)
201, בע' 213-212.]
בשנת 1994 התקבל חוק העונשין (תיקון מס' 39)
(חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994- (להלן: תיקון 39), שנכנס לתוקפו בתאריך
23.8.95.
תיקון 39 חוקק על-סמך הצעה שהוכנה על-ידי ועדה
בראשות נשיא בית-המשפט העליון, השופט אגרנט, ועובדה והושלמה על-ידי הפרופסורים
ש"ז פלר ומרדכי קרמניצר. בתיקון 39 נקבעו, בין השאר, הצורות השונות של היסוד
הנפשי תוך התאמתן לתפיסות המודרניות במשפט הפלילי. בסעיף 20(א) לחוק העונשין
המתוקן נקבע:
(א) מחשבה פלילית -
מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי
העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה -
במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות
שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש
לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת
סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
לאור ההגדרות החדשות של היסוד הנפשי, הוכנסו
שינויים בחוק העונשין, שבגידרם בוטל סעיף 299 לחוק העונשין. ראו סעיף 2 לחוק
העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי),
תשנ"ה1995-.
6. לנוכח שינויים אלה, התעוררה השאלה אם מחייבים
הם הגדרה חדשה של היסוד הנפשי בעבירה של הריגה. השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו
נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) (להלן: ע"פ דנינו), קבע בדעת יחיד כי
על-פי התחיקה החדשה נדרשת בעבירה של הריגה מודעות לאפשרות גרימתה של התוצאה. וכך
כתב:
מביטולו
של סעיף 299 לחוק העונשין עולה כי עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית, המותנית
במודעות עושה העבירה לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. זאת כעולה מסעיף 20(א) לחוק
העונשין המתוקן. בכך יש משום שינוי לקולה לעומת הדין הקודם, בו די היה לענין היסוד
הנפשי, בכוונת עושה העבירה לגרום חבלת גוף בלבד, כדי שיורשע בהריגה. לעניין צפיית
התוצאה מונה סעיף 20(א) גם את הפזיזות על שני מובניה (אדישות וקלות דעת), ולעניין
מובנה זה של המחשבה הפלילית, אין בכך אלא קודיפיקציה של הפסיקה שקדמה לתיקון 39.
[שם
בסעיף 10.]
דעת-יחיד דומה הביע השופט בך בע"פ
1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265 (להלן: ע"פ פרידמן).
דעה זו הפכה לדעת הרוב בע"פ 4639/95 מלכה
נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 661 (להלן: ע"פ מלכה). לאחרונה היא
אומצה פה-אחד בע"פ 11,456/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)
(להלן: ע"פ ויניצקי).
7. עם זאת, שינוי זה בהלכה אינו משפיע על מקרים
שבהם הנאשם היה מודע לכך שהתנהגותו עלולה לגרום למוות. לנוכח חזקת המודעות, חזקה
על אדם כי היה מודע לאפשרות שהתנהגותו, שבפועל גרמה למוות, תביא לתוצאה כזאת. הדבר
נכון על-אחת-כמה-וכמה אם מדובר בהתנהגות אלימה או התנהגות אחרת שמטבעה היא חבלנית.
לנוכח זאת הורשעו נאשמים בהריגה גם באותם
פסקי-הדין שבהם הובעה דעה - ולבסוף אומצה הלכה - כי בעבירת הריגה נדרשת מודעות
לאפשרות של גרימת מוות. כך, בע"פ דנינו הנ"ל נקבע, כי מודעות
הנאשם לאפשרות של פגיעה בשלמות הגוף כתוצאה מירי, כללה גם מודעות לאפשרות כי
הפגיעה תהא קטלנית. בע"פ פרידמן הנ"ל נפסק, כי דקירת הקורבן
בסכין בחזה ובירך והפקרתו ללא טיפול לימדו על מודעות הדוקר לאפשרות כי כתוצאה
ממעשיו ייגרם מותו של הקורבן. בע"פ מלכה הנ"ל נפסק, שאם אכן צפה
נהג המכונית את האפשרות שתיגרם תאונת-דרכים, בה במידה צפה את האפשרות שתוצאותיה
יהיו קטלניות. זאת, בהתחשב במהירות שבה נסע (80 קמ"ש) ובמהירות כלי-הרכב
האחרים בכביש בין-עירוני. בע"פ ויניצקי הנ"ל נפסק, כי מכת-אגרוף
עזה בראש הקורבן, כשהמכה היה מודע לכך כי בכוחו במכה אחת להכריעו ארצה, לימדו על
מודעותו לאפשרות כי המכה תהיה קטלנית.
מודעות המערער
8. כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא כי המערער היה
מודע לאפשרות כי הכאת המנוח מתוך מכונית הנוסעת במהירות עלולה לגרום למותו. במימצא
זה לא מצאתי יסוד להתערבותנו.
חזקה על המערער, שהיכה אדם בקרש בעורפו מתוך
מכונית שנסעה במהירות 80 קמ"ש לערך, כי היה מודע לכך שמכה כזו עשויה לגרום
למותו. חזקה ראייתית זו, הפועלת לחובתו של המערער, לא נסתרה על-ידיו, והוא אף לא
עורר ספק בתקפותה לגביו. נמצא איפוא כי נסיבות המקרה מוכיחות כי המערער היה מודע
לאפשרות כי המכה שהיכה את המנוח תהיה קטלנית, וכי היה אדיש לגבי תוצאה זו.
מסקנתי היא איפוא כי יש לדחות את הערעור כנגד
ההרשעה.
העונש
9. עבירת ההריגה מתוך פזיזות כוללת בחובה מעשים
שנעשו בקלות-דעת ביחס לאפשרות גרימת המוות, ומעשים שנעשו באדישות לתוצאה הקטלנית.
שני סוגי המעשים נבדלים במהותם ובחומרתם. הפועל מתוך קלות-דעת לוקח במודע סיכון,
אך הוא מקווה ואף רוצה בכך כי הקורבן לא ייפגע. המקרה הטיפוסי לפזיזות מתוך
קלות-דעת הוא נהג, המקווה כי לא יהיה מעורב בתאונה. לעומת זאת, הפועל מתוך אדישות,
הגם שאינו רוצה להמית את הקורבן, הרי שהוא שווה-נפש לאפשרות כי התנהגותו תגרום
למותו.
במקרה שלפנינו, המערער היה אדיש למות המנוח.
יחד עם חברו תיכנן לפגוע בערבים באשר הם ערבים. הוא הצטייד בקרש והיכה בו
עובר-אורח תמים בקשיחות-לב מתוך מכונית שנסעה במהירות, וזאת אך ורק מפאת היותו של
עובר-האורח ערבי.
אכן, בעת ביצוע העבירה היה המערער קטין. הוא
נשלח לפנימיה בבית חג"י לאחר שנמצא אשם בשורה של עבירות שביצע בין השנים
1997-1996. קליטתו הייתה מוצלחת, ושירות המבחן, שחשש מפני נסיגה בשיקומו, המליץ
להטיל עליו מאסר לתקופה קצרה בלבד.
ברם, שיקומו של נאשם אינו השיקול היחיד
בענישה. על העונש לשקף את חומרת המעשה ואף להתחשב בהרתעת הרבים. בעניין זה כתבתי
בפרשה אחרת את הדברים הבאים:
לענישה
מטרות מגוונות. מהן תועלתיות - הרתעה כללית ואישית, מניעה, שיקום וחינוך; ומהן
מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות-מעשיות - תגמול והוקעה. התגמול כמטרת
ענישה, מיועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה
של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו... בקביעת העונש על בית-המשפט לתת למטרות
הענישה השונות משקל ראוי, ההולם את נסיבות המקרה.
[ע"פ
3031,3004/98 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), בסעיף 5.]
בעניין שלפנינו עונש המאסר הקל שהושת על
המערער - שנתיים מאסר בפועל, וכן מאסר על-תנאי למשך שנה, כאשר העונש המירבי בגין
עבירת הריגה הוא 20 שנה - חורג מהותית מן העונש הראוי. הוא מחטיא מטרות שבפשעים של
הריגה על רקע גזעני הן בעלות משקל מכריע - הוקעה והרתעת הרבים. יחס מקל לעבריינות
מסוג זה עשוי להעביר מסר שלילי.
בהתחשב בכך שבערעור אין אנו נוטים להחמיר
בעונש עד כדי מלוא העונש הראוי, אני מציעה להעמיד את עונשו של המערער על שש שנות
מאסר. מתוכן יהיו ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. יתר חלקי גזר-הדין (מהות
התנאי והפיצויים) יוותרו בעינם.
אוחנה
10 כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע כי אוחנה הבחין
בכך שהמנוח נחבל על-ידי קרש שהוציא המערער מן המכונית שבה נהג, וכי אוחנה לא הושיט
לו עזרה, אלא המשיך בנסיעה לבית-מגוריו.
השאלה היא אם התנהגות זאת מהווה עבירה של
הפקרה לאחר פגיעה. עבירה זו קבועה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, שזו לשונו:
נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות
המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש
בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא
קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן
עליו צו מבחן.
11. הרכיב ההתנהגותי שביסוד העובדתי שבעבירה זו
הינו אי-הושטת עזרה. ואילו הרכיבים האחרים שביסוד העובדתי - מעורבות נוהג הרכב
בתאונה שבה נפגע אדם - הם בגדר נסיבות שקדמו להתנהגות האסורה. לכן, די במודעות
נוהג כלי-הרכב לאירוע התאונה שבה נפגע אדם מיד לאחר התרחשותה. חובתו של נהג להושיט
עזרה לנפגע בתאונה נובעת מעצם מעורבותו בתאונה, והיא חלה עליו גם אם התאונה נגרמה
באשמו של מעורב אחר. הערעור בפנינו נסוב על פירוש המונח "תאונה" בסעיף
64א(ב) הנ"ל. השאלה היא אם המונח תאונה כולל אך ורק אירוע לא-מכוון, כסברת
בית-המשפט המחוזי.
12. לדעתי, המונח "תאונה" בסעיף 64א
לפקודת התעבורה כולל בחובו הן אירועים לא-מכוונים, והן אירועים מכוונים.
וכך מוגדר במילון הערך
"תאונה":
מקרה-אסון,
תקלה, תקרית שגרמה לפציעה או לנזק חמור... .
[אברהם
אבן שושן, המלון החדש (1993), בע' 2811.]
מבחינה לשונית, העובדה שאירוע הפגיעה הוא
מכוון איננה שוללת איפוא את אופיו של האירוע כתאונה. אופיו של האירוע כתאונה נקבע
על שום הנזק שנוצר אצל הנפגע.
גם הגדרת המונח "תאונה" בחיקוקים
אחרים אינה מצומצמת לאירוע לא- מכוון, אלא הדגש הוא על תוצאות האירוע. כך, למשל,
סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-, מגדיר
"תאונה", כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה
ממנה לאובדן כושר התפקוד". סעיף 1 לתקנות הטיס (הובלת חומרים מסוכנים),
תשמ"ד1984-, מגדיר "תאונה" כ"אירוע המתייחס להובלת חומרים
מסוכנים בדרך האויר אשר תוצאותיו הן מוות או פציעה חמורה של אדם או נזק חמור
לרכוש". סעיף 96 לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), תשמ"ג1983-, מגדיר
"תאונת ים" הגדרה דומה, המבוססת על תוצאותיו של האירוע.
ברוח זו כתב השופט אור בע"א 6283/97 אלכסנדרוב
נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), לעניין פירוש המונח "תאונה" בסעיף 1
לחוק הצהרות מוות, תשל"ח1978-, כי הוא מוכן "להניח, מבלי לפסוק, כי
המונח 'תאונה' עשוי לכלול לא רק אירועים שנגרמו באורח בלתי מכוון, כי אם גם
אירועים שנגרמו בכוונה תחילה. על פי גישה זו, התרסקות של מטוס עשויה להיות 'תאונה'
לצורך ענייננו, הן כאשר סיבתה היא תקלה טכנית, הן כאשר סיבתה היא חבלה של ארגון
טרור, והן כאשר נגרמה עקב פעולת התאבדות מכוונת של אחד הנוסעים..." (שם בסעיף
11).
אך בסופו של דבר, המבחן הפרשני המכריע הוא
מבחן התכלית.
למונח "תאונה" יש לייחס את המשמעות
המגשימה את תכלית ההוראה שבה נכלל. ראו, למשל, בג"ץ 58/68 שליט נ' שר
הפנים ואח', פ"ד כג(2) 477, בע' 513; בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה
על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מז(1) 749, בע' 762.
מטרתו המרכזית של סעיף 64א לפקודת התעבורה היא
להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור
על גופו ועל חייו של הנפגע. ראו והשוו המ' 209/79 סרטני נ' מדינת ישראל,
פ"ד לג(3) 521 (להלן: המ' סרטני), בע' 522; ע"פ 66/88 מדינת
ישראל נ' אפרתי, פ"ד מג(1) 847, בע' 854-853.
בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב
מלהתחמק מאחריותו לתאונה על-סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן
להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי
אחראי לה.
שלוש המטרות, ובמרכזן המטרה העיקרית - הבטחת
הסיוע לנפגע - מחייבות לפרש את המונח "תאונה", כך שיכלול גם אירוע
מכוון.
13. כך גם פורש המונח "תאונה" (Accident) באותן מדינות בארצות-הברית, שבהן קיימים
סעיפי חוק המקבילים לסעיף 64א לפקודת התעבורה. בפרשת State
v. Smyth, 397 A.2d 497 (1979), שנדונה על-ידי
בית-המשפט העליון במדינת רוד-איילנד, פגע נהג משאית במתכוון ברכב שנסע לפניו משום
שחשד בנוסעים ברכב כי פרצו לדירתו בעבר. לאחר מכן נטש הנאשם את זירת האירוע מבלי
להזדהות ומבלי להושיט סיוע לנפגעים. הוא הורשע בעבירה של נטישת זירת התאונה.
נפסק, כי המונח תאונה כולל גם אירוע מכוון.
וכך נכתב בפסק-הדין:
The statute before us is a penal statute that requires
a participant in a highway accident resulting in personal injury to render aid
to persons injured by the accident...The purpose of this statute is to protect
by its aid provision persons injured on the highway and to assure by its
disclosure provisions that financial responsibility for the accident can be
fairly assessed. The statute, however, is unconcerned with the cause of the
accident - be it by act of God, by negligent conduct, by wilful or wanton
conduct, or by intentional act.
בהתייחסו ליסוד הנפשי של הנוהג ברכב, הוסיף
בית-המשפט:
We do not believe that the statute’s reporting
requirements should depend on the mental state of the actor involved in a
vehicular collision. From the viewpoint of the perpetrator of an intentional
act, the act is surely not an accident within the more common definition of the
term. But from the perspective of the injured victim, the primary beneficiary
of the statute, he or she has been involved in an accident and needs the same
protections afforded other highway casualties.
במדינת אוקלהומה דן בית-המשפט לערעורים
פליליים בפירוש המונח accident בפרשת McGee v. State of Oklahoma, 815 P.2d
196 (1991). באותו מקרה ניסה נאשם לחמוק עם מכוניתו ממעקלים שבאו ליטול את
המכונית, ולצורך כך דרס במכוניתו את אחד המעקלים ולאחר מכן נמלט. בית-המשפט קבע כי
מדובר בתאונה, בהדגישו את נקודת-מבטו של הנפגע. ראו גם State
v. Sabetta, 672 A.2d 451 (1996);
State v. Parker, 689 P.2d 1035
(1984); People v. Jiminez, 15 Cal. Rptr.2d 268 (6th Dist. 1992).
14. ואכן, אחת היא לנפגע אם הפגיעה בו הייתה
ברשלנות, בפזיזות או בזדון, ואם נוהג הרכב המעורב אשם בפגיעה. שכן, בכל מקרה,
כדברי השופט זוסמן בהמ' סרטני, שם בע' 522, "תופס הרעיון שקורבן
התאונה לא יופקר - הנהג הנמצא במקום ידאג להושיט לו עזרה רפואית".
15. לא זו אף זאת: בענייננו, על-כל-פנים, מבחינתו
של נהג הרכב, אוחנה, הפגיעה במנוח הייתה משום אירוע לא-מכוון. שכן, המנוח נפגע
על-ידי קרש שהונף מתוך המכונית שבה נהג אוחנה, מבלי שהוא היה שותף למעשה,
ובית-המשפט המחוזי אף מצא, מחמת הספק, כי פגיעה זו לא נגרמה בשל רשלנותו.
מכאן, שאוחנה עבר את העבירה של הפקרה לאחר
פגיעה גם אם המונח "תאונה" בסעיף 64א לפקודת התעבורה היה מתפרש ככולל
אירוע שמבחינת הנהג היה לא-מכוון.
16. אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את ערעורו של
המערער ולקבל את ערעור המדינה הן כנגד קולת עונשו של המערער והן כנגד זיכויו של
אוחנה מעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, ולבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי בעניינים אלה.
עונשו של המערער יועמד כאמור על שש שנות מאסר,
מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. יתר חלקי גזר-הדין יוותרו בתוקפם.
כן אני מציעה להרשיע את אוחנה בעבירה של הפקרה
לאחר פגיעה, כמיוחס לו בכתב-האישום, ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי כדי
שיגזור את עונשו.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט מ' אילן:
אני מסכים עם דעתה של חברתי הנכבדה
בכל אחד משני הערעורים שנדונו במאוחד.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, י אייר תשנ"ט (26.4.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
98071590.L01