אי.איי.גי.ביטוח זהב בע"מ נ. עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 7157/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7157/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ ג ד המשיבים והמערערים בערעור שכנגד: 1. עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל 2. שירלי אברהם 3. עילאי אברהם ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 2442/04 שניתן ביום 19.6.07 על-ידי השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ח (3.3.08) בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: עו"ד שמואל ילינק, עו"ד ורדה פאלוך בשם המשיבים והמערערים בערעור שכנגד: עו"ד חיים קליר, עו"ד שלום סביון פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע וטענות א. בתאונת דרכים קשה אירע אסון שבו קופחו חייו של המנוח מוריס אברהם עליו השלום, אשר עזבונו הוא המשיב 1 בערעור ואלמנתו ובנו יבל"א הם המשיבים 2 ו-3; העיזבון והמשיבים 3-2 הם המערערים בערעור שכנגד. רכבו של המנוח היה מבוטח אצל המערערת. לפנינו ערעור וערעור שכנגד באשר לפיצויים שנפסקו למערערים על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ישעיה) בת"א 2442/04 (פסק דין מיום 19.6.07). ב. (1) המנוח היה בן 28 בעת מותו. הוא עמד על סף סיום לימודיו כהנדסאי במגמת ביוטכנולוגיה במכללת אריאל. בית המשפט קמא השתכנע, כי בכוונת המנוח היה להמשיך בלימודיו להסמכה כמהנדס, וזאת על פי עדויות חברו של המנוח וראש המחלקה בה למד, וגם תצהיר המשיבה 2, וכן ממוצע ציוניו שהוגש (81.4), שאיפשר על פי רף הקבלה (80) להמשיך בלימודי הנדסה. הואיל ולימודי ההנדסה אמורים היו להימשך עוד שלוש שנים, נפסק שכרו כמהנדס החל מאותו מועד. רמת שכרו עד קבלת התואר ולשלוש השנים שלאחר מכן נקבעה ל-5,000 ₪ לחודש כמוקדן ומעבודות מזדמנות. רמת ההשתכרות כתום שלוש השנים, כמהנדס, נקבעה מראשית חלותה עד גיל 40 בשיעור 150% מהשכר הממוצע במשק, מגיל 40 עד גיל 55 – 200%, כפל השכר הממוצע, ומגיל 55 עד גיל הפרישה 67 – 300%, שילוש השכר הממוצע. עוד נקבע, כי הפיצויים יחושבו על פי שיטת הידות, אך נדחתה טענת המערערת כי יש להביא בחשבון את השתכרות האלמנה או את כושר השתכרותה בעתיד; אמנם האלמנה רכשה תעודת הוראה בתיכון, אך נאמר שלא נתבהרו כיווניה באשר לעתיד. לא נפסקו הפסדי פנסיה; התביעה לעניין זה נדחתה. נפסקו סכומים על פי דין לעניין כאב וסבל, וכן סכומים באשר לאבדן שירותי אב ובעל ולהוצאות קבורה. (2) הערעור התמקד בשתי נקודות. ראשית, בסיס השכר לפיצוי בעבור השנים האבודות. נטען כי לא הובאו כל ראיות באשר לשכרו של מהנדס ביוטכנולוגיה (אם היה המנוח נעשה מהנדס), לאחר שחוות דעת מומחה שהביאה התביעה ושדיברה על סכומי שכר גבוהים נדחתה. נטען איפוא כי קביעת בית המשפט היתה מבוססת על הנחות והשערות, וניתנה בניגוד להלכות קיימות, ועל כן גם ניתן להתערב בה. שנית, עקרון הקופה המשותפת; נטען כי לימודיה של המשיבה 2 מעידים על כך שעמדה לצאת לעבודה, ואין לקבל שלא הובאה בחשבון כל הכנסה שלה בעתיד; זאת גם נוכח העובדה שהוצגו תלושי שכר שלה בעסק של אחותה בתקופה קודמת (שאמנם נטען על-ידי האלמנה כי היו פיקטיביים ביסודם); נטען גם באשר למרמה כלפי שלטונות המס, ולכן יש לקבוע כי המשיבה 2 עבדה עוד בחיי בעלה המנוח, ולהפעיל קופה משותפת, תוך הבאה בחשבון של גובה שכרה עובר לתאונה. (3) המשיבים טענו כי אין מקום להתערבות בממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט קמא, ועל כן אין לומר שסכום השכר לעתיד שנקבע גבוה, על פי ציוני המנוח בעת לימודיו והעדויות שנשמעו. יש להביט אל כושר ההשתכרות על פי טיב המקצוע שבחר המנוח, והפוטנציאל שבו. נטען גם כי אין מקום לניכוי תיאורטי של שכר האלמנה, שהן על פי מה שנהגה עד התאונה והן על פי ההלכה הפסוקה – כך נאמר – אין כל חובה עליה לצאת לעבודה, מה גם שקשה להעריך את כושר ההשתכרות בעתיד. (4) בערעור שכנגד נטען כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של המנוח עד גיל שבעים, שעה שמדובר בהנדסה. כן נטען כי היה מקום להעמיד את שכרו של המנוח בעת לימודיו על רף גבוה יותר, 9,500 ₪ ולא 5,000 ₪, לקבוע כי רמת השתכרותו בשילוש השכר אין לחשבה אך מגיל 55, וגם לפסוק כי היה צובר פנסיה. עוד נטען באשר לגובה הסכום בעבור שירותי אב ובעל (250,000 ₪), ובנושא טיפולים נפשיים לאלמנה לעתיד. (5) מנגד טענה המערערת, בין השאר, כי טענות המשיבים אוחזות את המקל בשני קצותיו - לעת נוחות מדובר על המנוח כמי שהתעתד להיות עצמאי, ולעת נוחות מדובר עליו כמי שהעתד להיות שכיר. נטען גם כי ככל שהמדובר בפנסיה, יש להפחיתה מן ההשתכרות שהיתה צפויה. הכרעה: הערעור ג. (1) אפתח ואומר, בחינת הידוע, כי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בקביעת שיעור הפיצויים רחב, וכדי להצדיק התערבות ערעורית לעניין זה יש צורך בטעות ממשית: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים... אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הוא סביר, אין צורך לקיים בדיקה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) (השופט גרוניס). ראו גם ע"א 3793/09 זליג נ' מגדל (לא פורסם) (השופט ד' לוין); ע"א 1249/04 אדהם נ' רביע (לא פורסם) (פסקה ח(1) והאסמכתאות דשם). אין מקום איפוא להשיג "על כל צעד ושעל", כלשונו של השופט – כתארו אז – ריבלין בע"א 8022/00 רז נ' צור (לא פורסם). לכן יפה עשתה המערערת שהתמקדה בשני ראשי נזק מרכזיים, שהראשון בהם מייצג גם את הנתח הגדול בסכום הפיצויים שנפסק, קרי הפסדי השכר בעבור השנים האבודות ונושא הקופה המשותפת. ד. (1) אשר לשכר, ייאמר כבר כאן, כי משעסקינן באדם צעיר שחייו קופדו ערב ראשיתה של דרכו המקצועית הממשית, טבולה כל הכרעה באומדן, שלעולם אינו יכול להיות מדויק בחינת מאזני בית מרקחת, שהרי הוא נע בתוך "שנים אבודות", ערפילי עתיד וירטואלי, שלעולם לא יוכל, למרבה הצער, להתממש לעתיד ממשי. וכדברי השופט (כתארו אז) ריבלין בע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא (לא פורסם) "שומת הנזק בגין ראש הנזק של אבדן השתכרות אינה פשוטה איפוא. לא אחת היא ספקולטיבית. להון האנושי אין מחיר שוק"; ראו גם ע"א 1249/04 אדהם נ' רביע הנזכר, פסקה ח(3), והאסמכתאות שם, לרבות מן המשפט העברי. אמנם, הגם שההתערבות הערעורית תוחמת עצמה כאמור, אין בית המשפט מנוע – בודאי לא משפטית – מהידרשות לנושאים שגם בית המשפט קמא נקט בהם אומדן והערכה. בשיקול דעת עסקינן, שאינו כרוך בהתרשמות מעדים. (2) בנידון דידן יתכן שבית המשפט קמא הרחיב ידו במידה מסוימת בנושא השכר, ואולם האסמכתא שאליה נדרשה המערערת לעניין זה, פרשת מגדל נ' אבו חנא הנזכרת, עסקה בתינוקת בת חמישה חודשים, ושם נקבע כמדד השכר הממוצע במשק. בפרשת ע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש (לא פורסם) (השופט א' גולדברג), שהובאה אף היא, היה המדובר בילד בן חמש עשרה, וכבר - למשל נאמר מפי המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (לא פורסם) - כי "אך מובן הוא כי בנסיבות המתאימות כאשר נמצא לבית המשפט כי הוכחו נתוני פוטנציאל השתכרות שונים, ניתן לחרוג מ'הנחת העבודה' של שימוש בבסיס השכר הממוצע במשק בין מעלה ובין מטה". דברים אלה לגבי קטינים, יפה כוחם גם במקרים אחרים. בנידון דידן עסקינן באדם שסיים למעשה את לימודיו כהנדסאי, שהיו אינדיקציות טובות לכוונתו לעבוד כמהנדס, ושגילה חריצות ומוטיבציה להתפרנס בעת לימודיו. בפרשת זליג נ' מגדל הנזכרת נקבע לצעירה בת 22 שהחלה בדרך חיים כסוכנת ביטוח כפל השכר הממוצע במשק; בע"א 3375/90 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450, 461-460 נפסק (מפי השופט – כתארו אז – אור) לתלמיד בן 18 בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה שטרם החל בלימודיו, כפל השכר במשק. מובן כי אין אלה אסמכתאות יחידות. אכן, יתכן כי ראוי היה להציג ראיות נוספות ומפורטות יותר מאשר מה שהוצג, שלא שבה את ליבו של בית המשפט קמא, באשר ליכולת ההשתכרות של מהנדס מן הסוג שאליו שאף המנוח. ואולם, בהביטנו בתמונה הכוללת, אין מקום להתערבות בנושא זה; בית המשפט בנה את פסיקתו על נסיון חיים ועל תוחלת המעוגנת בפוטנציאל שגילה המנוח בלימודיו – ויש לזכור כי ציוניו של המנוח בלימודיו אכן היו טובים ברמה שאיפשרה לו לכאורה המשך לכיוון הנדסי - ואף אם ניתן היה לקבוע אחרת, ואולי לפסוק פחות, אין התמונה הכוללת מצדיקה התערבות בראש זה. (3) אוסיף לכך, ודבר זה נוגע לערעור שכנגד, שניתן לשקלל בדיון דנא גם את נושא הפנסיה. בית המשפט קמא לא פסק למשיבים בנושא זה. לדידי, ככלל, ראוי לפסוק הן לשכיר הן לעצמאי הפרשות לפנסיה, שהרי אדם מן היישוב מבקש מדרכו של עולם להבטיח את פרנסתו לעת זקנה, ועל כן השבת המצב לקדמותו כיסוד בדיני הנזיקין צריך שתכלול גם נושא זה. עם זאת, כמובן שקלול ההפרשות צריך להשפיע בעיקרון על חשבון הפסדי השכר, שכן ההפרשות מצד העובד באות מתוך שכרו (מה שאין כן - על פי רוב - הפרשות המעביד). אכן, "תנאים סוציאליים בכלל, וביניהם הפסדי פנסיה , יש להוכיח..." (השופט אילן בע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 591); אך גם בהנחה כי ניתן לאמוד הפסדי פנסיה, אף שעה שדנים באדם צעיר כבענייננו, שהיה שרוי בתום לימודיו וטרם נכנס למעגל עבודה סדיר ולא החל עדיין בהסדרים לפנסיה – במקרה דנא נראה שאין מקום לכך. הטעם הוא, שכאמור בית המשפט קמא הרחיב במידה מסוימת באומדנת הפסד ההשתכרות לעתיד, ואין מקום להרחיב זאת בפועל עוד יותר, בודאי במצב הראייתי הקיים. (4) סוף דבר, אין מקום להתערבות בנושא הפסד השכר. ה. (1) באים אנו עתה לעניין הקופה המשותפת ועבודתה של האלמנה. נושא זה מעורר שאלה – שהרי האלמנה סיימה את חוק לימודיה לתואר ראשון וזכתה לתעודת הוראה; ועמימות לא נוחה אופפת את עבודתה בימי הלימודים, כיוון שהיה תיעוד לעבודה במשרד אחותה, גם אם נטען כי היה פיקטיבי, בחלקו למשל, לצרכי הבטחתה בביטוח הלאומי. האם אין מקום ליתן לכך משקל? (2) והנה גם בית המשפט קמא ציין, כי "אמנם מדובר באשה צעירה והדעת נותנת כי בשלב מסוים של חייה תבקש היא לעסוק במקצוע שרכשה (הוראה), אך אין כל ודאות שכך יקרה, ואם כן מתי...". לדידי בעולם דהאידנא, שבו ברובא דרובא של זוגות, במיוחד כאלה שלשניהם מקצוע, עובדים שני בני הזוג, ודבר זה ניתן לומר עליו שהוא בחינת ידיעה שיפוטית - יש מקום להנחה כי המשיבה 1, לאחר תקופה מסוימת שבעקבות ההלם הראשון ולאחר התאוששות מסוימת, תשתדל להגשים את עצמה ולצאת לעבודה. אמנם, בשכבר הימים, בע"א 286/55 וולפוביץ נ' פישר, פ"ד יא(1) 379, 396 (השופט ברנזון), בע"א 624/71 מדינת ישראל נ' פרידמן, פ"ד כו(1) 718) לא ניתנה הפחתה בשל השתכרות עתידית של האלמנה (בפרשת פרידמן היו דעות שונות של השופטים, שחלקם הצביעו – השופט (כתארו אז) לנדוי והשופט קיסטר - הצביעו על המגמות המודרניות ועל ההנחה כי האשה תצא לעבודה (עמ' 726)), ואולם, מאז ניתנו אותם פסקי דין ב-1957 וב-1972 חלפו למעלה מיובל שנים, בהתאמה, וכיום נתחזקה לדעתי ההנחה בדבר עבודת האלמנה בעתיד; ראו גם הניתוח באשר לקופה משותפת בע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 681-680 (השופט – כתארו אז – מצא); עוד ראו ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית, תש"ס-1999, סעיף 1000 בעמ' 922-921, והאסמכתאות דשם; אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מה' 3, תשס"ה, עמ' 342 (סעיף 401) הערה 210. אכן, ככלל מחשבים לצורך זה את הכנסת האלמנה עד לתאונה, שבענייננו היתה עמומה כאמור, ואף והוכחשה. ועוד, יש להביא את העובדה שהמנוח הותיר את האלמנה מטופלת בתינוק בן 6 חודשים, ולא רבותא שבתקופת ינקות וילדות מוקדמת, בנסיבות העצובות של התאלמנות, יתכן פרק ממושך של הישארות בבית, ויתכן פרק של משרה חלקית ועוד כיוצא באלה. גם בשנים מאוחרות יותר, יתכן דגש רב לצרכי הילד. ועם זאת, נראה כי ניתן להניח כאמור שבשלב מסוים תשוב משיבה 2 למעגל העבודה. קשה לכמת זאת, וגם לא יהיה הוגן לכמת זאת על דרך של עבודה במלוא השעות במלוא מובן המלה, אך יש מקום ליתן לכך ביטוי באשר להפסד ההשתכרות בעתיד, ועל כן מוצע, על דרך אומדן, כי הפיצוי הכולל בגין הפסד ההשתכרות לעתיד, שהוא כ-2.5 מליון ₪, יופחת בסך 200,000 ₪ נכון ליום פסק הדין. במובן זה מתקבל הערעור. הערעור שכנגד ד. בערעור שכנגד, שלא כבערעור, מנסים המשיבים לפתוח כמעט כל פריט בהכרעתו של בית המשפט קמא, שמא יעלה בידם הדבר בחלק מהם. סבורני, לאחר העיון, שאין מקום להתערבות בפריטים שהעלו. לעניין השכר בכלל וכן לנושא הפנסיה נדרשנו מעלה. אין מקום גם להתערבות בנושא הגיל לחישוב הפסדי השכר, שהועמד על 67 כגיל הפרישה המקובל לעת הזאת. אף לא מצאנו גם כי יש מקום להעלות במידה מסוימת את הסכום הנפסק בגין שירותי אב ובעל, שנפסק באומדן. אכן המשיבים הפנו לת"א (ת"א) 1441/99 דביר נ' אררט (לא פורסם) שניתן על-ידי אותו מותב תקופה קצרה בטרם פסק הדין דנא, ובו נפסקו בנושא זה 300,000 ₪, אך במקרה ההוא היה המדובר בשלושה ילדים ולא אחד. כללם של דברים, אין בידינו להיעתר לערעור שכנגד. ה. התוצאה היא כי הערעור מתקבל חלקית כאמור מעלה, והסכום שנפסק יופחת בסך 200,000 ₪ ליום פסק הדין קמא, ושכר הטרחה יופחת בהתאם. בנסיבות אין צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י' באדר ב' תשס"ח (17.3.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07071570_T04.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il