חיים ביאלוסטוצקי נ. אורן הראל עו"ד- נאמן לחייב

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 7154/20 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקש: חיים ביאלוסטוצקי נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אורן הראל – נאמן לחייב 2. יצחק טאוב 3. בועז ילינביץ 4. א.כ.א הולדינגס לימיטד 5. פורקס אסטייטס לימיטד 6. יוסף דב שטיצברג 7. Lauberdale Yachts Ltd. 8. הכונס הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 12.10.2020 בפש"ר 21774-04-14 שניתנה על ידי כב' השופטת איריס לושי-עבודי בשם המבקש: עו"ד דוד פרחיה בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיבים 5-2: עו"ד בן סמואל; עו"ד אמיר רוזנברג בשם המשיב 6: עו"ד ישראל ציגנלאוב בשם המשיב 8: עו"ד חיים זקס פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת איריס לושי-עבודי) מהימים 17.8.2020 ו-12.10.2020, שניתנו במסגרת פש"ר 21774-04-14 (להלן: הליכי הפש"ר), בגדרן נדחתה בקשת המבקש, החייב בעניינו מתנהלים הליכי הפש"ר, למתן היתר להגשת ערעור על פסק דין שניתן בתובענה חיצונית להליך פשיטת הרגל, חלף הנאמן לנכסיו. העובדות הצריכות לעניין     1. ביום 16.11.2014 ניתן צו כינוס לנכסי חיים ביאלוסטוצקי (להלן: החייב), לבקשת אחד מנושיו. ביום 7.1.2016, הוכרז החייב כפושט רגל, והמשיב 1, עו"ד אורן הראל, מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). עלילותיו של החייב, אשר נמלט מהארץ בעקבות הסתבכותו הכלכלית, ושל הנושים הרבים, שנסחפו במערבולות שיצרו מעלליו, מפרנסות הליכים רבים, ולא נרחיב בהן. נסתפק בהצגת מסכת האירועים הרלוונטית להליך דנן. 2. עניינה של הבקשה דנן באפשרות החייב להגיש ערעור על פסק הדין שניתן ביום 2.4.2020 בת"א (מחוזי ת"א) 8090-02-16 שטיצברג נ' טאוב, ע"י כב' השופטת עידית ברקוביץ (להלן: התובענה האזרחית ו-פסק הדין, בהתאמה). התובענה האזרחית נוהלה מחוץ להליכי הפש"ר, ועסקה בשאלת הזכויות בחברות הזרות א.כ.א הולדינגס ופורקס אסטייטס (המשיבות 4 ו-5. להלן: החברות הזרות), אשר בבעלותן על פי הצדדים להליך דנן מצוי בניין ברחוב שמואל הנביא 39 בירושלים, העשוי להוות את הנכס העיקרי של קופת הכינוס (להלן: הנכס). מגיש התובענה האזרחית היה יוסף שטיצברג (הנשוי לאחותו של החייב) והנתבע המרכזי במסגרתה היה יצחק טאוב (המשיבים 6 ו-2, בהתאמה. להלן: שטיצברג ו-טאוב). הן שטיצברג והן טאוב טענו במסגרת התובענה כי החייב המחה להם במועדים שונים את זכויותיו בחברות הזרות. החייב עצמו צורף כמשיב פורמאלי לתובענה האזרחית, אך לא נטל בה חלק, לא בעצמו ולא באמצעות הנאמן. 3. בפסק הדין נקבע כי הזכויות בחברות הזרות הועברו על ידי החייב לטאוב בשנת 2003, וכי הן מצויות בבעלותו המלאה של טאוב. בעקבות פסק הדין, הגיש טאוב בקשה לבית המשפט המחוזי להוצאת הנכס מקופת הכינוס ולהעברתו לידיו, ובד בבד עם הגשת הבקשה משך את תביעת החוב שלו נגד החייב. 4. על רקע האמור, הגיש החייב ביום 23.6.2020 בקשה לבית המשפט של פש"ר למתן היתר להגשת ערעור על פסק הדין, בטענה כי ההכרעה לפיה טאוב הוא הבעלים חורגת מהסעדים שנתבקשו בכתב התביעה, אשר צומצם לשאלת בעלותו של שטיצברג בלבד, ומשכך אין לה תוקף (להלן: הבקשה למתן היתר). ביום 5.7.2020, הגיש הנאמן את תגובתו לבקשה למתן היתר, במסגרתה ציין כי הוא אינו מתנגד לניהול הערעור על פסק הדין על ידי החייב, בכפוף לכך שקופת הפש"ר לא תישא בתשלום מכל סוג שהוא כתוצאה מניהולו, ובכפוף להפקדת כתב התחייבות צד ג'. בו ביום, ועוד בטרם הכריע בית המשפט של פש"ר בבקשה, הגיש החייב ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 4185/20), וזאת פן יחלוף המועד האחרון להגשתו. החלטות בית המשפט קמא     5. ביום 17.8.2020 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה למתן היתר, במסגרתה קבע כי דין הבקשה להידחות (להלן: ההחלטה הראשונה). בנמקו את החלטתו, עמד בית המשפט על שני טעמים: ראשית, כי תוצאה זו מתחייבת מתוקף הוראת סעיף 107 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל), הקובעת כי משהוכרז חייב כפושט רגל, הסמכות לניהול הליכים משפטיים הנוגעים לנכסיו מסורה לנאמן, וכל זאת בכפוף לאישור בית המשפט של פשיטת רגל. בענייננו, כך נקבע, החייב, אשר היה מודע להליך האזרחי, לא ביקש להעיד במסגרתו ולא פנה לנאמן בבקשה למתן היתר לניהול ההליך בערכאה הדיונית, ולמעשה המתין לסיומו ולקבלת תוצאותיו על מנת לקבל היתר לפנות לערכאת הערעור; שנית, קבע בית המשפט כי היה על החייב להניח ערובה מספקת לניהול ההליך, ומשבחר לא לעשות כן, לא ניתן להיעתר לבקשתו. מטעמים אלה, סבר בית המשפט קמא כי אין להתיר לחייב להגיש ערעור על פסק הדין חלף הנאמן, והורה לנאמן להגיש הודעת הבהרה האם בכוונתו להגיש ערעור מטעמו. 6. בהמשך לאמור, בימים 27.8.2020 ו-8.9.2020, הגיש הנאמן שתי הודעות הבהרה, במסגרתן מסר כי אין בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין, מטעמים שונים, ובראשם הטענה כי הוא מצוי בנחיתות אינפורמטיבית ביחס לאירועים נשוא התובענה האזרחית. לשיטת הנאמן, הוא אף מנוע מהגשת ערעור, וזאת, ככל שניתן להבין מהודעתו מיום 8.9.2020, לנוכח בחירתו שלא להגיש כתב הגנה בתובענה האזרחית. לצד זאת, סבר כי יש להתיר לחייב לנהל הליך ערעורי עצמאי על פסק הדין, משעה שאין במתן היתר כאמור כדי לפגוע בצורה כלשהי בקופת הפש"ר, ואף גדל הסיכוי להעשרתה, לתועלת הנושים. טענתו המרכזית של הנאמן בהקשר זה הינה כי עילת הערעור הנטענת על ידי החייב היא חריגה מהסעדים שנתבקשו בכתב התביעה, ולשיטת הנאמן יש ממש בטענה דיונית זו. זאת ועוד, קבלתה האפשרית של הטענה היא בעלת השלכות מהותיות על מצבת נכסי החייב, ודי בכך על מנת להיעתר לבקשת החייב למתן היתר. אשר לקביעת בית המשפט קמא בדבר הימנעותו של החייב מלנקוט בפעולה כלשהי לניהול הגנתו בטרם ניתן פסק הדין, ציין הנאמן כי "ברור שלחייב לא הייתה היכולת לצפות שבית המשפט ייתן פסק דין בסעדים שכלל לא התבקשו במסגרת כתב התביעה". 7. על רקע האמור, ביום 16.9.2020, הגיש החייב בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה (להלן: הבקשה לעיון מחדש). בבקשתו, טען החייב כי עמדת הנאמן לפיה אין בכוונתו להגיש ערעור מטעמו, עולה כדי שינוי נסיבות המצדיק היענות לבקשתו לעיון מחדש וקבלת הבקשה למתן היתר. מסקנה זו מתחזקת, כך נטען, בהתחשב בכך שאף הנאמן תומך בבקשת החייב לנהל את הערעור, וכן בעובדה כי החייב העמיד ערבויות בהתאם לדרישת הנאמן בהודעתו מיום 5.7.2020, באופן המבטיח כי קופת הפש"ר לא תיפגע מניהול ההליך. עוד נטען כי מאחר שהחייב נפגע מהחלטת הנאמן שלא להגיש ערעור מטעמו, עומדת לו הזכות לעתור לחיובו של הנאמן לעשות כן מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, ואולם בשים לב לעמדת הנאמן בדבר היתרון הגלום בניהול ההליך על ידי החייב, בצירוף העובדה כי המועד להגשת ערעור מטעם הנאמן חלף, "דרך המלך" לענייננו היא הגשת ערעור עצמאי מטעם החייב. זאת ועוד, נמסר כי הוגש ערעור מטעמו של שטיצברג על פסק הדין (ע"א 4171/20. להלן: ערעור שטיצברג), כאשר החייב נמנה על המשיבים בה, כך שממילא יאלצו הנאמן או החייב להגיש את תגובתם לערעור שטיצברג. 8. ביום 12.10.2020, לאחר שעיין בהודעות הנאמן מזה, ובבקשת החייב לעיון מחדש מזה, דחה בית המשפט קמא גם את הבקשה לעיון מחדש (להלן: ההחלטה השנייה). ביחס לטענת החייב לפיה בית המשפט בהליך האזרחי חרג מהסעדים שנתבקשו בכתב התביעה, קבע בית המשפט של פשיטת רגל כי עניין זה הוסכם על ידי הצדדים במעמד הדיון שהתקיים בתובענה האזרחית, בנוכחותו של הנאמן, וככל שסבר הנאמן כי יש בהסכמה זו ובהכרעה שתינתן בעקבותיה כדי לפגוע במסת הנכסים של החייב, מצופה היה כי יתנגד לכך בזמן אמת ולחילופין יגיש ערעור בעצמו. בהקשר זה, נקבע כי אין מקום ל"פיצול" המשתמע מטענת הנאמן בין ידיעתו שלו לידיעת החייב לעניין זה. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין בידיו לקבל את טענת הנאמן לפיה הוא מצוי בנחיתות אינפורמטיבית ביחס לחייב; כי אין בערעור שטיצברג כדי להצדיק שינוי ההחלטה המקורית; וכי אין מקום להחיל בענייננו את הוראות סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, שכן לא עלה בידי החייב להוכיח כי החלטת הנאמן שלא להגיש ערעור מטעמו פוגעת בחייב, אשר נמלט מן הארץ ונמנע מלשתף פעולה עם הנאמן. לבסוף, בית המשפט שב וחזר על עמדתו בהחלטה הראשונה לפיה פתוחה הדלת בפני הנאמן לעתור בבקשה מתאימה לקבלת היתר להגשת ערעור מטעמו. על שתי החלטות אלה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות החייב 9. במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען החייב כי שגה בית המשפט קמא בשתי החלטותיו האמורות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, כי שיקול מרכזי שנקבע בפסיקה לעניין מתן אפשרות לחייב המצוי בהליך פשיטת רגל לנהל הליכים משפטיים באופן עצמאי – הוא פוטנציאל הפגיעה בקופת הכינוס כתוצאה מהשתת עלויות ניהול ההליך עליה – נוטה בבירור לטובת החייב. זאת, בהינתן שהעמיד את כלל הערבויות אותן דרש הנאמן, מחד גיסא, והעובדה כי הסיכוי להעשרת הקופה הוא גבוה, מאידך גיסא. שנית, כי עמדת בית המשפט לפיה יוכל להעלות טענותיו במסגרת ערעור שטיצברג טומנת בחובה סתירה פנימית, שכן היא מתירה לחייב לייצג את עצמו כמשיב, אך בו בזמן חוסמת בפניו את האפשרות לייצג את עצמו כמערער, וזאת באותו הליך ממש. שלישית, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה אין מקום ל"פיצול" בין ידיעת הנאמן לידיעת החייב, שכן תנאי להחלת הדרישה כי ידיעת האחד תשליך גם על ידיעת האחר הוא קיומם של יחסי שליחות, שאינם קיימים בענייננו. רביעית, כי ממילא הנאמן מנוע מלייצג את החייב בערעור על פסק הדין, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 7074/09 קאולה נ' ידגר (25.8.2010), לפיה במקרה בו קבלת הערעור נשוא הבקשה למתן היתר תביא לביטול הליך פשיטת הרגל כולו, הנאמן מצוי בניגוד עניינים מובנה, ומשכך הוא מנוע מלנהל את ההליך. בהקשר זה הוערך כי היה ויצליח החייב בערעורו, ובהנחה שהנכס ישוב לקופת הכינוס, ניתן יהיה לעתור לביטול הליך פשיטת הרגל של החייב, בהעדר חובות. טענות הנאמן והכונס הרשמי 10. בתגובתם לבקשת רשות הערעור, טוענים הנאמן והכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולאפשר לחייב להגיש ערעור עצמאי על פסק הדין. לגישת הכנ"ר, עת נדרש בית המשפט של פשיטת רגל להכריע בבקשת חייב למתן היתר לניהול הליך משפטי חיצוני להליך הפש"ר באופן עצמאי, עליו לשקול שיקולים הנוגעים להשפעה הפוטנציאלית של ניהול ההליך בידי החייב על קופת הפש"ר. לענייננו, בהינתן הסכמת הנאמן לניהול ההליך בידי החייב, העמדת בטוחה מטעם החייב כנדרש, והעובדה כי פירות הערעור, ככל שיתקבל, יועברו לקופת הפש"ר, "נראה כי אין הצדקה – מנקודת המבט של הליך פשיטת הרגל – למנוע מהחייב לנהל את ההליך". במסגרת זאת, הכנ"ר מדגיש כי לא נעלמו מעיניו הקשיים העולים מסוגיית המניעות שהעלה הנאמן, ומהתנהלותו של החייב לאורך התובענה האזרחית, באשר "התעורר" לעמוד על זכויותיו בנכס רק לאחר מתן פסק הדין. יחד עם זאת, טוען הכנ"ר כי אין בקשיים אלה כדי להצדיק את חסימת דרכו של החייב מהגשת ערעור על פסק הדין, ומקומם להתברר לגופם במסגרת הליך הערעור על פסק הדין. בדומה, הנאמן חוזר על עיקר טענותיו בבית המשפט המחוזי, ובראשן היעדר הסיכון לקופת הפש"ר מניהול ההליך על ידי החייב למול פוטנציאל העשרתה בעשותו כן, וכן היתרון היחסי בניהול ההליך על ידי החייב בעצמו. טענות הנושים 11. שטיצברג הודיע כי הוא אינו מתנגד לקבלת בקשת רשות הערעור, ואילו טאוב, החברות הזרות, ובועז ינילביץ', יועץ מס המשמש כנציגו של טאוב בהליך האזרחי (המשיבים 4-1. להלן ייקראו יחד: המשיבים), הביעו את התנגדותם. המשיבים סומכים את ידיהם על החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ודוחים את טענות החייב, אחת לאחת. במישור המהותי, נטען כי אין ממש בטענת החייב לשינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר, או בטענה כי לא מתקיימים לענייננו דיני השליחות. בדומה, במישור הדיוני, נטען כי הבקשה למתן היתר הוגשה במועד האחרון להגשת ערעור; כי הבקשה לגופה אינה מנומקת; וכי בקשת רשות הערעור שזורה בטענות חדשות שמועלות לראשונה בערכאת הערעור. 12. יצוין כי ביום 10.12.2020 הגישה חברה זרה בשם Israbel Inc. בקשה להצטרף להליך שלפניי (להלן: מבקשת ההצטרפות ו-בקשת ההצטרפות, בהתאמה), בטענה שהיא נושה של החייב, ולפיכך יש לה עניין להביע עמדה התומכת בקבלת בקשת רשות הערעור. המשיבים התנגדו בתוקף לבקשה, והעלו טענות קשות ביחס לזהות העומדים מאחורי מבקשת ההצטרפות (לטענתם, החייב באמצעות אנשיו), וטיב זכויותיה בהליך הפש"ר (לטענתם, חוב פיקטיבי בסכום של 46 מיליון ש"ח, כאשר הנאמן נמנע עד כה מקבלת החלטה ביחס לתביעת החוב שהוגשה על ידי מבקשת ההצטרפות). לאחר עיון בטענות המשיבים, ובתגובת מבקשת ההצטרפות, ובהינתן התוצאה אליה הגעתי ממילא, באתי לכלל מסקנה, מבלי לטעת מסמרות ביחס לטענות הצדדים ביחס לבקשת ההצטרפות, כי אין הצדקה להתיר את ההצטרפות. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשת רשות הערעור שלפניי כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל מהנימוקים שיפורטו להלן. 14. כידוע, מתן היתר לניהול הליכים חיצוניים להליך הריכוזי של פשיטת הרגל על ידי החייב או על ידי הנאמן לנכסיו, עשוי להועיל לקופת הפש"ר והוא עלול לגרוע ממנה. על כן, עת נדרש בית המשפט של פשיטת רגל לבקשתו של חייב לנהל הליך חיצוני להליך פשיטת הרגל, עליו לאזן בין היתרונות והחסרונות מבחינת קופת הכינוס, במונחי הפוטנציאל להעשרתה כתוצאה מניהול ההליך, למול העלויות שהוא צפוי להשית עליה, וכן להביא בחשבון את זכותו של החייב לקבל את יומו בבית המשפט (רע"א 8399/19 חטיב נ' פריד, פסקה 6 (4.2.2020); רע"א 148/17 תמרי נ' עו"ד אורן הראל – נאמן, פסקאות 9-8 (29.3.2017); רע"א 8577/17 סחר חכם א.כ בע"מ נ' המנהל המיוחד בפשיטת רגל, פסקה 9 (4.2.2020)). בעשותו כן, יש ליתן משקל לעמדתם של הנאמן והכנ"ר בעניין זה, לאור מעמדם וסמכויותיהם בהליך פשיטת הרגל (השוו: רע"א 1587/20 המוסד לביטוח לאומי נ' א.ד.ר שירותים ואבטחה בע"מ (בפירוק), פסקה 16 (14.5.2020)). 15. בענייננו, החייב העמיד כתב התחייבות צד ג' בעל יכולת כלכלית, והן הנאמן והן הכנ"ר סברו כי יש בו כדי להבטיח שקופת הכינוס לא תפגע כתוצאה מניהול הליך ערעורי עצמאי על ידי החייב. בית המשפט קמא לא קבע כי אין בכתב התחייבות זה כדי להוות בטוחה מספקת, וניתן להניח כי אם היה סבור כך, היה מציין זאת, ושוקל את האפשרות לתת לחייב הזדמנות להעמיד בטוחה נוספת או חלופית. זאת ועוד, הנאמן סבר כי סיכויי הצלחת הערעור הם טובים על פני הדברים (בשל חריגת הסעד שניתן לטאוב מהמסגרת הדיונית), וכי בהינתן שוויו הגבוה של הנכס, הפוטנציאל להעשרת קופת הכינוס הוא משמעותי. סבורני כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לעמדת הנאמן במקרה דנן, וכי עמדה זו, בהעדר נימוקים אחרים כבדי משקל המטים את הכף, מצדיקה היענות לבקשת החייב למתן היתר, וזאת, בראי מערך השיקולים האמור לעיל: קופת הפש"ר לכל הפחות לא תפגע, ובהסתברות מסוימת אף תגדל, וזכותו היסודית של החייב לקבל את יומו בבית המשפט, תישמר. 16. הנימוק המרכזי עליו נשען בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה למתן היתר נוגע לפגמים הדיוניים שנפלו, לשיטתו, הן בהתנהלות הנאמן, והן בהתנהלות החייב במסגרת התובענה האזרחית. מנימוק זה של בית המשפט, לא ברור האם כוונתו היא לכך שאין בידי החייב זכות דיונית לפתוח בהליך הערעור או שמא כוונתו היא שהפגמים הדיוניים האמורים יפגעו בסיכויי הערעור, מאחר שאלה עלולים להיזקף לחובתו של החייב בבואו של המותב הדן בערעור לשקול האם לקבל או לדחות את הערעור לגופו. כך או כך, סבורני כי שגה בית המשפט קמא כאשר סירב לתת לחייב היתר לערער על פסק הדין. ככל שישנה שאלה האם לחייב יש זכות דיונית לפתוח בהליך הערעור בהינתן הפגמים האמורים (בראשם, העובדה שלא הוגש כתב הגנה), זוהי החלטה שנמצאת בגדר סמכותו של בית המשפט שאליו יוגש הערעור; ככל שישנה אפשרות שהפגמים הדיוניים הללו יפגעו בסיכויי הערעור של החייב, אזי באופן רגיל, יכול היה בית המשפט של פשיטת רגל לשקול שיקול זה, אך זאת, ככל שהיה בו כדי להשליך על האינטרסים של קופת הפש"ר. אלא שכאמור לעיל, במקרה זה העמיד החייב ערבויות מתאימות המבטיחות שקופת הפש"ר לא תישא בעלויות הליך הערעור, ומשכך, גם אם נניח כי סיכויי הערעור נמוכים (ואיני מביע כל דעה בעניין זה), אין בכך כדי לפגוע באינטרסים של קופת הפש"ר. משכך, לא היה מקום למנוע מהחייב לנסות ולהגיש את הערעור. 17. טרם חתימה אדגיש כי התנהלותו של החייב לאורך הליכי הפש"ר, ויתר ההליכים המתנהלים בעניינו, אכן מקשה לתת אמון בטוהר מניעיו וביושר דרכיו. יחד עם זאת, גם כשקיים קושי לתת אמון בחייב, אין הדבר מצדיק לשלול ממנו את זכות הגישה לערכאות ביחס לתובענות המתנהלות בעניינו מחוץ להליך הפש"ר, כך בוודאי כשמימושה של זכות גישה זו אינו נעשה על חשבון קופת הכינוס, וכשהטענות אותן מבקש החייב להעמיד למבחן שיפוטי אינן מופרכות להערכת העושים במלאכה. 18. סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת. ניתן בזאת היתר לחייב להגשת הערעור על פסק הדין בתובענה האזרחית, כפי שהוגש (ע"א 4185/20), ולניהול הליך הערעור על ידו, וזאת בכפוף לאישור הנאמן כי כתב ההתחייבות שהופקד בידו תקף, ומבטיח להנחת דעתו כי קופת הפש"ר לא תישא בעלויות הערעור (ככל שיסבור הנאמן כי יש צורך בהפקדת כתב ערבות חדש, ידאג החייב להפקדתו בתוך 7 ימים ממועד הדרישה). בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בשבט התשפ"א (‏17.1.2021). ש ו פ ט _________________________ 20071540_Y10.docx תצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1