אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ

החלטה בתיק ע"א 7151/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7151/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערות: 1. אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ 2. מרכזי שליטה בע"מ 3. ווקטורי חברה להשקעות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בנק הפועלים בע"מ 2. עו"ד גיורא ארדינסט בתפקידו ככונס נכסים של החברות המערערות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 21.07.2013 בתיק פר"ק 053914-02-13 שניתן על ידי השופט א' אורנשטיין תאריך הישיבה: כ"ח בשבט התשע"ד (29.01.2014) בשם המערערים: עו"ד שלום גולדבלט; עו"ד מור לוי; עו"ד ליהיא יבלונקה בשם המשיבים: עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן; עו"ד אבי סתיו; עו"ד גיל לבקוביץ פסק-דין השופט י' דנציגר: בפתח הדיון שנערך לפנינו ביום 29.1.2014 הערנו לבאי-כוח המערערות כי המשוכה העומדת בפניהם הינה קשה ביותר, וזאת מכיוון שבית המשפט המחוזי קבע שהתקיימו ארבע עילות שונות המצדיקות העמדת כל ההלוואות שניתנו על ידי הבנק למערערות לפירעון מיידי ומשכך מצדיקות קבלת תביעת הבנק לאכיפת השעבודים. ציינו כי המערערות יידרשו להוכיח שאף אחת מארבע העילות לא התקיימה במקרה דנן, בניגוד לקביעות העובדתיות ולמסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו היסודי והמנומק היטב. באי-כוח המערערות עמדו על הערעור וביקשו לשכנע אותנו כי שגה בית המשפט המחוזי לכל אורך פסק הדין וכי אכן לא מתקיימת במקרה דנן אף אחת מהעילות שנטענו על ידי הבנק. האזנו בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם באי-כוח הצדדים בדיון שנערך לפנינו, ובתום הדיון שבנו ועיינו במוצגים שצורפו לסיכומי הצדדים בערעור. בין היתר, עיינו היטב בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 5.7.2012, בהסכמים שקדמו לו ובאגרות החוב, על מנת לבחון האם התקיימו התנאים שנקבעו בהם. כמו כן עיינו, בין היתר, במסמך פרוטוקול ישיבת ועדת האשראי של הבנק מיום 18.2.2013, אשר עליו ביססו המערערות את טענתן בדבר חוסר תום לב ושיקולים זרים של הבנק בנוגע להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי. עשינו זאת לנוכח טענת המערערות שהעמדת הלוואות בסך של כמיליארד ש"ח לפירעון מיידי הינה פעולה דרסטית ש"חורצת את דינן" של המערערות, ומשכך על הבנק לפעול בתום לב ובהגינות ולהצביע על הוראות ותנאים מפורשים שהופרו על ידי המערערות ולא די בטענה כללית בדבר חובות שטרם שולמו. בסופו של יום, על אף שבאי-כוח המערערות טענו בכישרון רב ועשו כל שביכולתם כדי לשנות את התוצאה, הגענו למסקנה כי המערערות לא הצליחו להוכיח שבמקרה דנן לא מתקיימת אף אחת מארבע העילות שנטענו על ידי הבנק. אף אם נניח לצורך הדיון שבנקודות מסוימות הצליחו המערערות לעורר אי-אילו סימני שאלה, הרי שהמכלול נותר על כנו, וכאמור לא מדובר בעילה אחת או שתיים אלא בארבע עילות מצטברות. משכך, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי במקרה דנן, ואנו קובעים כי דין הערעור להידחות על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). כידוע, דחיית ערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות מתאפשרת בהתקיים שלושת התנאים הבאים: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; אין לגלות בפסק דינה של הערכאה הדיונית טעות שבחוק [להרחבה ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 350-346 (מהדורה שלישית, 2012)]. אנו סבורים כי המקרה דנן מתאים להפעלת סמכותנו בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו יסודי ומנומק היטב, הן עובדתית והן משפטית. ניכר בפסק הדין כי בית המשפט המחוזי היה מודע היטב להשלכות הקשות של קבלת תביעת הבנק על המערערות, ומשכך לא הותיר אבן שלא נהפכה בטרם קבע את שקבע. לא מצאנו עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר מבוססות על העדויות שנשמעו לפניו ועל ניתוח יסודי ומנומק של חוות הדעת והמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים. לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מקובלות עלינו גם מסקנותיו המשפטיות במלואן. למען שלמות התמונה נעיר כי באי-כוח המערערות העלו במסגרת סיכומיהם בכתב ובעל-פה מספר טענות משפטיות מעניינות הנוגעות לחובות המוטלות על נושה מובטח שמגיש תביעה לאכיפת שעבודים בהתאם לסעיף 194 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, במסגרתה הוא מבקש להורות על אכיפת שעבוד צף, שמשמעותו העמדה לפירעון מיידי של כל ההלוואות שהעניק לחייב. סעיף זה מהווה למעשה "צומת דינים" בין דיני החוזים, דיני הקניין ודיני חדלות הפירעון, ונראה שעד עתה לא נדונו בפסיקתו של בית משפט זה שאלות שונות הנוגעות אליו. זאת ועוד, אין חולק כי אכיפת שעבוד צף והעמדת כלל החוב לפירעון מיידי הינה סעד דרסטי בעל השלכות קשות, אשר ראוי שהנושה המובטח לא יפעילו בקלות דעת אלא ינקוט קודם לכן במידת האפשר בפעולות מידתיות יותר. יוער כי מטבע הדברים נטל ההוכחה רובץ על כתפי הנושה המובטח להוכיח התקיימות תנאים מפורשים שנקבעו בהסכמי ההלוואה ובאגרות החוב להעמדת כלל החובות לפירעון מיידי. זאת ועוד, אין ספק שבמישור העקרוני מוטלות על הנושה המובטח חובות לנהוג בהגינות, בתום לב ובזהירות בפעולות שהוא נוקט כנגד חייב, ובוודאי בפעולה מסוג זה שהשלכותיה קשות. השאלה היא כמובן כיצד תתורגמנה חובות אלה לחיי המעשה ובאילו מקרים ייחשב הנושה המובטח כמי שהפר אותן. בסופו של יום הגענו למסקנה כי המקרה דנן אינו המקרה המתאים לליבון והכרעה בשאלות אלה, אשר הועלו על ידי באי-כוח המערערות בדיון לפנינו, וזאת לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי והמסקנות המשפטיות הנכונות שגזר מהן. נותיר, אפוא, שאלות אלה בצריך עיון עד שיגיע המקרה המתאים מבחינת התשתית העובדתית לדון בהן. אשר על כן, אנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי במלואו ודוחים את הערעור. המערערות תישאנה בהוצאות המשיבים (הבנק וכונס הנכסים) בערעור דנן בסך של 50,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ל' באדר א התשע"ד (‏2.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13071510_W12.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il