הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל נ. ליאור דץ

פסק-דין בתיק עע"ם 7151/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 7151/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ ג ד המשיב: ליאור דץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, מיום 7.7.2004, בעת"מ 1376/03, שניתן על ידי כבוד השופטת שולמית וסרקרוג תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשס"ה (17.11.2004) בשם המערער: עו"ד רחל בן-ארי; עו"ד ישי שנידור בשם המשיב: עו"ד דניאלה גרצולין פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. המשיב הגיש (ביום 8.4.02) את מועמדותו ללימודי הדוקטורט בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. ועדת לימודי מוסמכים בארכיטקטורה ובינוי ערים (להלן: הוועדה) דנה (ביום 1.12.02) בהצעת המחקר שהגיש המשיב. הוועדה החליטה לדחות את הצעת המחקר, אך אפשרה למשיב להגיש הצעה מתוקנת. ההצעה המתוקנת נדחתה אף היא (ביום 22.1.03). בהודעת הדחייה שנמסרה למשיב נמסר, כי – "הוועדה ללימודי מוסמכים דנה בבקשת המועמדות שלך ולצערנו דחתה את בקשתך... סיבת הדחיה היא: הצעת התחום אינה מספקת. בנוסף, הועלו ספקות לגבי יכולתך לעמוד במטלות ברמה הדרושה". כנגד עמדתה השלילית של הוועדה כלפי המשיב הוטחה ביקורתו של פרופ' מ' בורט, מנחהו של המשיב בלימודי התואר השני ומנחהו המיועד בעבודת הדוקטורט. במכתבו, שמוען ליושבת ראש הוועדה, נטען כי בהליך קבלת ההחלטות בעניינו של המשיב נפלו פגמים מהותיים, יתכן אף שחלקם במזיד. עותקים ממכתבו הופצו לדיקן בית הספר ללימודים מוסמכים, לחברי הוועדה ולחברי מועצת הפקולטה לארכיטקטורה, מספר כולל של כ-40 חברים. כן נשלח לדיקן ללימודי מוסמכים מכתבו של פרופ' (אמריטוס) מ' פורה. במכתבו הוא טוען כי המשיב הוא מהתלמידים המבריקים ביותר בשטחו. פרופ' פורה אף טוען כי עמדתה השלילית של דיקנית הפקולטה ביחס למשיב נובעת מכעסה על הכותב, נוכח הביקורת המקצועית שהעביר עליה במסגרת תסקיר שהכינה למשרד לאיכות הסביבה. העתק ממכתבו נשלח לפרופ' בורט. 2. בתגובה להאשמותיהם של השניים נכתבו תגובותיהן של דיקנית הפקולטה ושל יושבת ראש הוועדה. עותקים מהן הופצו לדיקן בית הספר ללימודי מוסמכים, יושבת ראש הוועדה, מרכזת לימודי הסמכה וחברי מועצת הפקולטה. במכתביהן של השתיים מוכחשות טענותיהם של פרופ' בורט ופרופ' פורה. כן נמתחת ביקורת על מניעי השניים בפנייתם בעניין המשיב. לצד ההתנצחות בין המרצים השונים, קיימת התייחסות ישירה למשיב עצמו. בתגובתה של דיקנית הפקולטה נכתב כי הישגיו האקדמיים של המשיב חלשים. בתגובתה של יושבת ראש הוועדה נכתב, בין היתר, כי עבודת התיזה של המשיב במסגרת לימודי התואר השני אינה עומדת בקריטריון של מחקר מדעי. 3. תכתובות אלה מהוות בסיס להליכים שונים ובהם קובלנה פלילית על לשון הרע, שהגיש המשיב כנגד דיקנית הפקולטה ויושבת ראש הוועדה. נוסף על הליכים אלה ביקש המשיב מהמערער לקבל לעיונו את מכלול החומר המתייחס אליו, מתחילת לימודיו לתואר הראשון ועד להחלטה שלא לקבלו ללימודי הדוקטורט. כן הוא ביקש לקבל לעיונו מידע על נוהלי אבטחת המידע של המערער ובכללם אפשרויות הגישה של חברי סגל אל המידע והפצתו. בקשה נוספת התייחסה אל פירוט משכורות שמשתלמות למספר חברי הפקולטה לארכיטקטורה מחברות בת של המערער. המערער אפשר למשיב לעיין ולקבל לידיו את מכלול החומר המתייחס אליו, להוציא מספר מסמכים ובהם חוות דעת של מעריכי עבודת התזה ודיוני הוועדה שדנה במועמדותו של המשיב. זאת, כך טען המערער, לפנים משורת הדין ובכדי להפיס את דעתו של המשיב. שאר בקשותיו נדחו. 4. בעקבות זאת הגיש המשיב (ביום 7.12.03) עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בה נתבקש צו אשר יורה למערער לאפשר עיון והעתקה של כל המידע הקשור ללימודיו בטכניון ושל המידע הכללי בנוגע למדיניות אבטחת המידע של המערער. לטענתו, המערער הינו "רשות ציבורית" כאמור בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 אשר מחוייב במסירת המידע המבוקש. זאת לאור הגדרת המונח "רשות ציבורית" בסעיף 2(8) לחוק חופש המידע ("תאגיד שהוקם בחוק") ולחילופין בסעיף 2(10) (גוף מבוקר שהוכרז כרשות ציבורית על ידי שר המשפטים). כן טען המשיב, כי על המערער מוטלת החובה למסור את המידע מכוחו של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) ומכוח פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין כללי הצדק הטבעי בהם מחוייבת רשות ציבורית. יובהר, כי העתירה אינה תוקפת את החלטת המערער לגופה שלא לקבל את המשיב ללימודי הדוקטורט והיא אף אינה נוגעת לתקינות הליך קבלת ההחלטה על דחיית מועמדותו ללימודים. בעניין זה מציין המשיב, כי ביסוד עתירתו עומד הרצון לפתוח בהליכים שונים, אזרחיים ופליליים, כנגד הטכניון ועובדיו, תוך שימוש במידע המבוקש (ראו סעיף 23 לכתב העתירה; וסעיפים ד.1.2 ו-ד.2.1 לסיכומיו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים). 5. בתגובה לעתירה טען המערער, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעתירת המשיב. זאת בהסתמך על שניים. אחד, הטכניון אינו רשות הממלאת תפקיד ציבורי על פי דין, כאמור בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000. שניים, חוק חופש המידע אינו חל על המערער. לגופה של העתירה נטען, כי על חווֹת דעת ודיונים אקדמיים חל חיסיון שתכליתו שמירת החופש האקדמי והפרטיות של המערער ועובדיו. כן נטען, כי ההליך הנוכחי, העוסק בגילוי מסמכים, אינו יכול להתנהל במקביל להליך בו המשיב מאשים את עובדי המערער בעבירה פלילית של לשון הרע. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 6. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה (ביום 30.6.04). בדונו בשאלת הסמכות העניינית קבע כי עניינה של העתירה במשפט המנהלי ולפיכך היא מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לחילופין נקבע, כי גם אם בית המשפט לעניינים מנהליים, ככזה, אינו מוסמך, הרי שיש לראותו כמחלקה של בית המשפט המחוזי אשר לו הסמכות (השיורית) לדון בעתירה כתובענה אזרחית לכל דבר ועניין. 7. ביחס לחובת הגילוי, נקבע כי מכוח השראתו של חוק חופש המידע ולאור פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין גילוי מידע, יש לחייב את המערער לגלות מידע למשיב כמי שלו עניין אישי במידע. זאת ועוד, הפצת המידע בנוגע למשיב ברבים, כפי שהיא עולה מהתכתובות בין המרצים השונים, מונעת מהמערער לטעון כנגד גילויו. כמו כן, בית המשפט קבע כי גילוי מידע המבסס פגיעה בפרטיות המשיב מהווה עילה לחיובו של המערער בגילויו. זאת בהתבסס על איסור הפגיעה בפרטיות בסעיפים 2(8) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות ותוך שאיבת השראה מהחובות המוטלות על גוף המנהל מאגר מידע בהתאם לפרק ב' לחוק הגנת הפרטיות. לבסוף, נקבע כי גילוי המידע יתרום לחשיפת האמת בהליך אותו עתיד המשיב לנהל כנגד המערער במסגרת הקובלנה הפלילית. לפיכך, קיומו של הליך זה מצדיק את חיובו של המערער בגילוי המידע המבוקש למשיב. לאור התוצאה אליה הגיע בית המשפט נפסק, כי מסמכים להם נטענה טענת חיסיון אקדמי יובאו בפני בית המשפט לצורך בחינת השאלה, האם יש לגלותם. הטענות בערעור 8. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הוגש (ביום 29.7.04) הערעור שלפנינו. המערער חוזר על טענותיו בדבר העדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה. עוד נטען, כי המעבר שביצע בית המשפט מכובעו המנהלי לכובעו האזרחי משולל סמכות. כמו כן, מעבר זה אינו עולה בקנה אחד עם השוני המהותי בסדרי הדין בין ההליך המנהלי לבין ההליך האזרחי, בו הבירור העובדתי מעמיק יותר בהשוואה להליך המנהלי. ביחס לפסק דינו של בית המשפט נטען, כי חובת הגילוי המקיפה אותה החיל בית המשפט על המערער כלל אינה נתמכת בדין הישראלי הנוהג. כן טוען המערער, כי הליכי גילוי מסמכים, שאינם במסגרת חוק חופש המידע, מתבצעים לעולם במסגרת תובענה לקבלת סעד מסויים (כגון פיצוי נזיקי בגין לשון הרע), וזאת בניגוד לעתירה המנהלית אותה הגיש המשיב. הטעם לכך הוא כי איזון האינטרסים בין חשיפת האמת לבין ההגנה על אינטרסים של מגלה המידע מתגבש על רקע סכסוך משפטי קונקרטי, בהתאם לטיבו ולאופן ניהולו בערכאות הרלבנטיות. בעניין זה נטען, כי לא ניתן לדרוש ממעסיקן של נאשמות בקובלנה פלילית לגלות למאשים את מסמכיו במסגרת עתירה מנהלית המנותקת מההליך הפלילי. 9. המשיב מבקש לקיים את פסק דינו של בית המשפט. באשר לשאלת הסמכות העניינית הוא טוען, כי לאור מאפייניו הציבוריים של המערער יש להחיל עליו את חוק חופש המידע, אשר הדיון בענייניו מסור לבית המשפט לעניינים מנהליים (כאמור בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים). זאת, אף אם המערער אינו מהווה רשות הממלאת תפקיד ציבורי על פי דין (כנדרש בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים). כן נטען, כי באיזון שבין זכותו של המשיב לקבל לעיונו מידע מהמערער לבין החופש האקדמי של המערער גוברת זכותו של המשיב על פני האינטרסים של המערער. 10. לצד הגשת הערעור הוגשה (ביום 29.7.2004) בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין. בבקשה לעיכוב ביצוע טען המערער, כי גילוי חלקם של המסמכים, לגביהם נטען לחסיון, יביא לנזק בלתי הפיך. נקבע (מפי השופט ס' ג'ובראן), על בסיס הסכמה בין הצדדים לערעור, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יעוכב עד להחלטה אחרת. כן נקבע, כי המערער יגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים את החומר החוסה, לטענתו, תחת חיסיון לשם בחינתו. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן (ביום 21.10.04) את המסמכים והורה – בכפוף לצו עיכוב הביצוע – על הצגת חלקם, תוך מניעת הצגתם של מסמכים אחרים הנוגעים בעיקר לחוֹות דעת והמלצות אקדמיות. הסמכות העניינית 11. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שכותרתו סמכות בית המשפט, מפרט מספר חלופות מכוחן נקנית סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. שתי החלופות הנוגעות לענייננו הן: "5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה... ... (4) ענין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק". על פי החלופה הראשונה – סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים – הסמכות העניינית מורכבת משני נדבכים מצטברים. האחד, מיהות המשיב לעתירה ("נגד החלטה של רשות"). רשות מוגדרת כ"רשות מרשויות המדינה... וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין" (סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים). הגדרה זו זהה בחלקה הרלבנטי לסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה, אשר מסמיך את בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק "לתת צווים לרשויות המדינה... ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". אכן, הדמיון במיהות בעל הדין נגדו מוגשת העתירה אינו מקרי והוא נגזר מהמטרה שעמדה ביסוד הקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים- העברת השיפוט בעניינים מנהליים מסויימים מבית המשפט הגבוה לצדק לבית המשפט המחוזי (ראו סעיף 1 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים; מ' מזוז, "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל", משפט וממשל ו (תשס"א) 233, 239 (להלן: רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל); וכן השוו עם א' גורן ומ' בירנהק, "בית-המשפט לעניינים מנהליים", משפט וממשל ד(תשנ"ז) 243, 247). כמובן, אין "בהעברה" זו כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה. יש בכוחה של "העברה" זו ליצור "סעד חלופי" לכל עותר הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו, למשל, בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121). 12. הנדבך השני במסגרת סעיף 5(1) לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים הוא עניינה של העתירה ("בענין המנוי בתוספת הראשונה"). חוק בתי משפט לעניינים מנהליים מונה רשימה של עניינים מתחום המשפט המנהלי, עליהם הוא חולש. בין עניינים אלה מצויות עתירות כנגד סירוב "רשות ציבורית" (כהגדרתה בחוק חופש המידע) למסור מידע למבקשו (ראו סעיף 2 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים). 13. על פי החלופה השנייה – סעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים – סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים קמה מכוחו של "חוק אחר". בערעור שלפנינו חוק חופש המידע הינו "חוק אחר", המקנה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בסירובה של "רשות ציבורית", כהגדרתה בסעיף 2 לחוק חופש המידע, למסור מידע (ראו סעיף 17(א) לחוק חופש המידע). מכאן שיש חפיפה בין הנדבך השני של החלופה הראשונה (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים) לבין מקור הסמכות שבסעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. זאת מאחר שסעיף 5(1) - בדומה לסעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים - מפנה לחוק חופש המידע. נמצא, כי בין שהסמכות היא מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים ובין שהיא מכוח סעיף 5(4) לחוק זה, על המשיב לעתירה להיות "רשות ציבורית" כאמור בחוק חופש המידע. עם זאת, החלופה השנייה (סעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים) אינה מחייבת כי המשיב לעתירה יכנס להגדרת "רשות" בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים (הנדבך הראשון). הטכניון כממלא תפקיד ציבורי על פי דין (החלופה הראשונה) 14. האם המערער הינו גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין? הלכה היא, כי מוסד להשכלה גבוהה, כדוגמת אוניברסיטה, אינו ממלא תפקיד ציבורי על פי דין (ראו בג"ץ 474/73 פודים נ' המוסדות להשכלה גבוהה, פ"ד כח(1) 354, 355; בג"ץ 4126/94 גזית-כהן נ' המועצה להשכלה גבוהה (לא פורסם); בג"ץ 2295/97 אופק תא סטודנטים נ' האוניברסיטה העברית (לא פורסם); בג"ץ 5682/97 אטרי נ' רקטור אוניברסיטת חיפה (לא פורסם); בג"ץ 2182/97 מאור נ' האוניברסיטה הפתוחה (לא פורסם); בג"ץ 4187/00 להב נ' אוניברסיטת תל אביב (לא פורסם); בג"ץ 5485/01 אבנר נ' המכללה האקדמית אשקלון (לא פורסם); ר' הר-זהב, ב' מדינה, דיני השכלה גבוהה (תש"ס) סעיף 11.18 (להלן: דיני השכלה גבוהה)). הלכה זו, אשר נפסקה בנוגע לסמכותו של בית הדין הגבוה לצדק, יפה גם לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו בר"ם 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה, פ"ד נז(3) 26, 29 (להלן: אלפראונה); עע"ם 639/03 מפעל הפיס נ' גורן (לא פורסם); ש' וסרקרוג, "סמכותם העניינית של בתי המשפט לדון בעניינים מנהליים", משפט וממשל ז (תשס"ד) 381, 386 (להלן: סמכותם העניינית של בתי המשפט)). מסקנה זו מעוגנת בתכלית הקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים כגוף אליו מועברות, בהדרגה, סמכויותיו של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו המבוא להצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תש"ס) 2-4; מזוז, רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל, 239). אכן, "בית המשפט לענינים מינהליים... הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית המשפט הגבוה לצדק" (פרשת אלפראונה, שם; וכן ראו מזוז, רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל, 251-252). במקרה שלפנינו, המערער אינו גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין. ממילא אין מקום לבחון, במסגרת החלופה הראשונה, את התקיימותו של הנדבך השני. משכך הם פני הדברים, עתירת המשיב אינה נכנסת לגדר סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. ודוק: אין בכך כדי לשלול מבית המשפט המוסמך את החלתן של נורמות מהמשפט המנהלי על המערער, באם יתברר כי הוא גוף בעל מאפיינים ציבוריים. השאלה המוסדית של הסמכות לחוד ושאלת הדין המהותי לחוד (ראו בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 747). לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה החלופה הראשונה לא מתקיימת, יש לבחון את התקיימותה של החלופה השנייה (סעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים). הטכניון כ"רשות ציבורית" לעניין חוק חופש המידע (החלופה השנייה) 15. האם המערער הינו "רשות ציבורית" כמשמעותה בחוק חופש המידע? המשיב טוען כי יש לראות במערער "רשות ציבורית" מאחר שהוא תאגיד שהוקם בחוק (סעיף 2(8) לחוק חופש המידע) ולחילופין גוף ששר המשפטים, באישור ועדת חוקה חוק ומשפט, קבע כרשות ציבורית (סעיף 2(10) לחוק). דין הטענה, על שני פניה, להידחות. המערער לא הוקם בחוק. הוא אינו גוף סטטוטורי. סמכויותיו, הנוגעות לערעור שלפנינו, לא הוקנו לו בחוק (ראו י' זמיר, הסמכות המנהלית (כרך ראשון, תשנ"ו) 446-447 (להלן: הסמכות המנהלית); והשוו ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485, 507; הר-זהב ומדינה, דיני השכלה גבוהה, שם). זאת ועוד, אין מחלוקת בין הצדדים לערעור, כי שר המשפטים לא החיל את חוק חופש המידע על המערער (וכן ראו סעיף 10.3.2 לנימוקי הערעור). בעניין זה המערער הוסיף וטען, כי התקיימו דיונים בין שר המשפטים לבין מוסדות שונים להשכלה גבוהה, אשר בסופם הוחלט שלא להחיל את חוק חופש המידע על מוסדות אלה ובכללם הטכניון (ראו סעיף 21 לסיכומי המערער). מכיוון שכך, המערער אינו נכנס להגדרת "רשות ציבורית" לצורך חוק חופש המידע. חובת הגילוי, ככל שהיא קיימת, אינה פועל יוצא של חוק זה. טענות המערער, כי ראוי להטיל על מוסדות להשכלה גבוהה חובת גילוי מידע מכוח חוק חופש המידע, יכולות להישמע ככל שהן תוקפות את החלטתו של שר המשפטים שלא לקבוע מוסדות אלה כרשויות ציבורית (ראו והשוו ז' סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) סעיף 164). הן עשויות להישמע גם במסגרת תביעות אזרחיות (כגון לשון הרע) בהשראתו של חוק חופש המידע (ראו רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף (טרם פורסם)). אך אין הן מבססות את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מכוח סעיף 5(4) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים לדון בעניין מקום בו אין תחולה ישירה לחוק חופש המידע (ראו וסרקרוג, סמכותם העניינית של בתי המשפט, 387). 16. נמצא, כי עתירת המשיב כנגד המערער אינה נופלת לגדר העתירות בהן מוסמך לדון בית המשפט לעניינים מינהליים. העתירה אינה נמנית על אחד העניינים המפורטים בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. ככלל, פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית, דינו בטלות (ראו, למשל, ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 655-656; בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 615-616). לכאורה, חרג בית המשפט לעניינים מינהליים מסמכותו ופסק הדין צריך להתבטל. אולם הדברים אינם כה פשוטים וחדים. בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט אזרחי, היה מוסמך לדון בתובענה של המשיב כנגד המערער לגילוי המידע המבוקש. בית המשפט לעניינים מנהליים מהווה מחלקה בתוך בית המשפט המחוזי. היושב בדין בבית המשפט לעניינים מנהליים הוא היושב בדין בבית המשפט המחוזי. כישוריו, נסיונו ומקצועיותו כשופט חד הם. איני מוצא בעצם חריגתו של השופט מסמכותו כשופט בית המשפט לעניינים מנהליים טעם מהותי המצדיק, כשלעצמו, את בטלותו של פסק דין אותו מוסמך היה לכתוב ביושבו בדין כשופט בית המשפט המחוזי. 17. יחד עם זאת, אופי הדיון והבירור העובדתי בערכאה המינהלית אינו זהה למתכונת הדיון הנערך בערכאה האזרחית (ראו תקנה 20 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000; וכן ראו בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 457; בג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל אביב, פ"ד מז(4) 37, 40-41; ד' ברק-ארז, עוולות חוקתיות (תשנ"ד) 291-295). בתובענה החורגת ממסגרת של עתירה מינהלית ונושאת אופי "אזרחי", עשוי להתעורר הצורך בבחינה ראייתית ובבירור עובדתי יסודי. על השופט היושב בדין בבית המשפט לעניינים מינהליים מוטלות מגבלות הנובעות מכללי הדיון בעתירות מינהליות. מגבלות אלה עשויות לשלול את האפשרות לטפל כנדרש בעתירה הנושאת אופי "אזרחי". מבחינה "פונקציונלית" ההליך בערכאה אזרחית רגילה מתאים יותר מהליך הדיון בעתירות מינהליות לבחינתן של שאלות עובדתיות. הוא מקנה לבית המשפט את האמצעים הדרושים לקביעתה של תשתית ראייתית אמינה. דבר זה עשוי לשמש, במצבים מסוימים, נימוק לבטל פסק דין שניתן בעתירה מינהלית, כאשר היה מקום להגישה כתובענה אזרחית לערכאה אזרחית רגילה. 18. השאלה האם יש מקום לבטל פסק דין שניתן שלא במסגרת הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים היא מורכבת. לפנינו שיקולים סותרים. מצד אחד, בית המשפט לעניינים מינהלים הוא מחלקה בבית המשפט המחוזי וקיימת זהות פרסונאלית בין השופטים בערכאות אלה. מצד שני, ההליך הראוי מבחינה דיונית (פונקציונלית) לבחינתן של תובענות הנושאות אופי "אזרחי" הוא, על-פי-רוב, ההליך המתנהל על פי סדר הדין האזרחי ולא ההליך המינהלי (המקוצר). גם מבחינת המדיניות המשפטית, רצויה הגדרה וחלוקה ברורה ככל האפשר בין תחומי בית המשפט המינהלי לבין תחומי בית המשפט המחוזי (האזרחי). לא מדובר איפוא בשאלה טכנית של חריגה מסמכות. השאלה האם לבטל את פסק הדין נובעת מאופיו ומתוכנו של הדיון. היא מסורה לשיקול דעתה של ערכאת הערעור. היא מחייבת בחינה האם המחלוקת בין הצדדים חייבה הצגת תשתית עובדתית והכרעה בענייני עובדה. היא מחייבת בחינה האם ניהול הדיון בהתאם לסדרי הדין המייחדים את ההליך המינהלי היה כדי לקפח את זכויותיו הדיוניות של מי מהצדדים או כדי לסכל את בירורה המלא של התובענה. 19. נפנה, איפוא, לבחינת השאלה האם תביעת המשיב לקבל את מידע מהמערער – בהנחה שהאחרון אינו "רשות ציבורית" כמשמעותה בחוק חופש המידע – ראויה הייתה להתברר על פי סדרי הדין המייחדים את בית המשפט לעניינים מינהליים, או שמא מתחייב בירורה בערכאה אזרחית רגילה. השאלה המהותית לה נדרש בית המשפט קמא היא האם חייב הטכניון בחובת גילוי של חוות דעת אקדמיות שנכתבו על המשיב, בנסיבות המקרה הנדון. דעתי היא כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים חסר את התשתית (העובדתית והנורמטיבית) הצריכה למתן תשובה על שאלה זו. במה דברים אמורים? 20. חובת הגילוי ניתנת לבחינה מזוויות משפטיות שונות. כך היא נקודת המבט של דיני החוזים. בעניין זה קבע בית המשפט לעניינים מנהליים, כי: "אין מניעה מלראות את העתירה כתובענה המבוססת על העילה החוזית שבין סטודנט למוסד אוניברסיטאי, וחיובי הצדדים אינם חדלים עם יום לימודיו ו/או עם הענקת תואר או דחיית מועמדותו, ויכול שישתרעו מעבר לתקופה זו" (עמ' 8 לפסק הדין). שאלה היא, אם האינטראקציה שבין המשיב לבין המערער "נתפסת" ברשתם של דיני החוזים. כך, האם התהליך בו הגיש המשיב את מועמדותו ללימודי התואר השלישי מתאפיין כאירוע "חוזי", בין שנכרת כזה ובין שהוא לקראת כריתתו? האם, לחילופין, מהווה תהליך זה המשך לחוזה המתמשך שבין הצדדים או שמא הוא מהווה חוזה עצמאי ונפרד להתקשרויות קודמות בין הצדדים, אם אכן התרחשו כאלה? זאת ועוד, אף במסקנה כי בנסיבות המקרה ניתן לתרגם את יחסי הצדדים לערעור למערכת הדינים החוזיים אין די. בהידרשו לנקודת המבט החוזית על בית המשפט לבחון, מהו הטקסט החוזי, מה תוכנו וכיצד יש לפרשו. הנני סבור, כי ללא תשתית עובדתית ונורמטיבית זו לא ניתן לקבוע, א-פריורי, כי חלה חובת גילוי שמקורה בחיוב חוזי. ואכן, בפני בית המשפט לעניינים מינהליים לא נטענו טענות ולא הובאו ראיות בסוגיה זו, וממילא בית המשפט לא בחן את התשתית העובדתית הבסיסית, אשר מכוחה ניתן ללמוד על קיומה של מערכת חוזית בין הצדדים לערעור. ממילא לא נבחנו טענות "חוזיות" בפני שתי הערכאות. התנהלות המערער לא נבחנה במסגרת תשתית נורמטיבית זו. בנסיבות אלה לא ניתן לפסוק בשאלת הגילוי, ככל שהיא מושתתת על דיני החוזים. 21. נקודת מבט נוספת אותה ניתן לבחון היא עקרון תום הלב, כמקור חובה עצמאי, הקובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה באינטראקציות השונות המתרחשות בחברה (ראו, למשל, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 230, 279; ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 400). עקרון זה, שעיגונו מצוי בסעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, עשוי להטיל, בנסיבות המתאימות, חובת גילוי. אך מהן הנסיבות המתעוררות במקרה שלפנינו, אשר מכוחן ניתן לקבוע כי בסירובו לגלות למשיב את תוכנן של חוות הדעת האקדמיות, הפר המערער את חובתו לנהוג בתום לב? האם עצם הפצת מכתבי התגובה של דיקנית הפקולטה ושל יושבת ראש הוועדה לחברי מועצת הפקולטה, להבדיל מהפצת חוות הדעת האקדמיות השונות, מהווה חוסר תום לב במקרה שלפנינו? ואם-כן, האם יש בכך כדי להצדיק את הטלת החובה לגלות את חוות הדעת האקדמיות שנכתבו בעניינו של המשיב? שאלות אלה לא נטענו, עובדתית ומשפטית, בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. גם כאן אין מקום לפסוק בסוגייה זו, בהעדר טיעון ובהעדר בחינה מצד בית המשפט. 22. האם חלים דיני המשפט הציבורי ובכללם חובת הגילוי על המערער? שאלה מורכבת זו לא זכתה לבירור מעמיק בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. כך למשל לא הוברר, מהו ההיבט הציבורי המצדיק החלתם של דיני המשפט הציבורי - לצידו של המשפט הפרטי - על הטכניון. האם די בהיתר להענקת תארים גבוהים כדי להופכו לגוף "דו מהותי"? (ראו ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 519-520 (להלן: קסטנבאום); ע"א 319/65 אלבלדה נ' חברת האוניברסיטה העברית, פ"ד כ(1) 204, 215 (להלן: אלבלדה)). האם הטכניון מפעיל סמכויות שלטוניות בעניין קבלה ודחייה של מועמדים ללימודי התואר השלישי במוסד ומה טיבן? (ראו ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם בע"מ נ' לירן, פ"ד נו(5) 817, 822; והשוו עם ע"א 2299/99 שפייר נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213). מהו היקף התמיכה הכספית לה זוכה הטכניון ממדינת ישראל בענייני הענקת תארים מתקדמים והשלכות של נתון זה על סיווגו כגוף דו-מהותי? (השוו עם Burton v. Wilmington Parking Authority 365 U.S. 856 (1961); Rendell Baker v. Kohn 457 U.S. 830, 840-843 (1982); Brentwood Academy v. Tennessee Secondary School Athletic Association 531 U.S. 288 (2001)). כמו כן, לא נבחנה תשתית עובדתית בנוגע להשלכות הטמונות בהענקת התואר השלישי בארכיטקטורה על עניינו של הציבור- לא הרי הענקת תואר של רופא כהרי הענקת תואר שלישי בפילוסופיה בכל הקשור להשלכות המיידיות שיש בהחזקה בתארים אלה על החברה (ראו פרשת אלבלדה, 212; והשוו לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח- 1958). ודוק: אין חולק כי לטכניון, כמוסד מוכר להשכלה גבוהה, מאפיינים ציבוריים. אך ציבוריותו, ככזו, אינה תנאי מספיק להחלת המשפט הציבורי על כל פעולותיו האקדמיות. היא אף אינה תנאי מספיק להחלת המשפט הציבורי על כל פעולותיו במסגרת קבלת סטודנטים לתואר השלישי (השוו עם פרשת קסטנבאום, 519; וראו גישת המשפט האמריקאי לעניין חובת הגילוי של אוניברסיטאות פרטיות, המוסדרת בחקיקה פדראלית – Gonzaga University v. Doe 536 U.S. 273, 287-288 (2002); P.G. Haskell, “The University as Trustee”, 17 Geo. L. Rev. 1 (1982); L.M. Daggett, D.S. Huefner, “Recognizing Schools' Legitimate Educational Interests: Rethinking FERPA's Approach to the Confidentiality of Student Discipline and Classroom Records”, 51 Am. U.L. Rev. 1 (2001) ). אכן, החלתו של המשפט הציבורי על הטכניון מחייבת תשתית עובדתית נוספת. תשתית כזו לא נפרשה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, וממילא לא נבחנה על ידי בית המשפט. הנני סבור שלא ניתן לקבוע בהעדר תשתית ראייתית ובהעדר בחינה יסודית של הנתונים הרלבנטיים, האם הטכניון הוא גוף דו-מהותי באספקטים הרלבנטיים לערעור שבפנינו, ואם כן, מהן החובות שיש להחיל עליו מכוחו של המשפט הציבורי ומה היקפן (ראו לעניין זה בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 463; י' זמיר, הסמכות המנהלית, 481-482; ז' סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) 11). 23. המסקנה אליה הגעתי היא כי שאלת קיומה של חובת גילוי מצד המערער הייתה טעונה בירור עובדתי ומשפטי. בירור זה לא התקיים בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. נוכח העובדה כי הדיון התנהל בהתאם לסדרי הדין המייחדים את בית המשפט לעניינים מינהליים, נראה כי כלל לא ניתן היה לערוך את הבירור הנדרש. מתכונת הדיון המינהלית אינה מאפשרת לבעלי הדין לפרוש את התשתית העובדתית הנדרשת, תוך הצגת הראיות הנחוצות, והיא מקשה מאוד על בית המשפט לקבוע ממצאים בענייני עובדה. במצב דברים זה, אין מנוס מלבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין במסקנתי זו משום הבעת עמדה לגופה של השאלה בדבר קיומה של חובת גילוי על המערער כלפי המשיב, ואין בביטול פסק הדין דלמטה כדי להקים מעשה בית דין בסוגיה זו. הסוגיה עשויה להתברר הן בתביעה אזרחית רגילה והן במסגרת הליכים משפטיים שונים המכירים בחובות גילוי של בעלי הדין (ראו, למשל, פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984). אשר על כן, הערעור מתקבל, במובן זה שאנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ג' אדר ב' התשס"ה (14.3.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04071510_A10.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il