פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7150/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7150/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.7.08 בת.פ.ח 1223/04 שניתן על ידי כבוד השופטים אב"ד א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר שרון. תאריך הישיבה: ב' בניסן התשס"ח (07.04.08) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד דוד יפתח; עו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.7.06 בת.פ.ח 1223/04 (הרכב כבוד השופטים אב"ד א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר שרון), אשר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(3) בנסיבות סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין); מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-351(א) לחוק העונשין ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348 בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-351(ג)(1) לחוק העונשין. בגין עבירות אלה, גזר בית המשפט קמא על המערער שתים עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור המערער עבירה המנויה בפרק י', סימן ה' לחוק העונשין. הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער ולחילופין, כנגד חומרת העונש שנגזר עליו. כתב האישום 2. המתלוננת היא קטינה, ילידת שנת 1994, יתומה משני הוריה וחוסה בפנימיה יחד עם אחותה שבמועד הרלוונטי לכתב האישום הייתה כבת 12 (הגם שבכתב האישום צויין כי מדובר באחותה התאומה, לא כך הדבר). המערער, דודה של המתלוננת, שימש כסייען למערכת הביטחון משך שנים רבות והתגורר במועד הרלוונטי לכתב האישום עם אשתו וילדיו בדירה ביפו (להלן – הדירה). על פי הנטען בסעיף 2 לכתב האישום, במהלך חופשות חג בשנים 2003-2004, עת הגיעו המתלוננת ואחותה מהפנימיה בה שהו לבקר את המערער ובני משפחתו בדירה, נהג המערער, במספר הזדמנויות, לבצע במתלוננת מעשי סדום ומעשים מגונים ובכלל זה החדיר בכוח את איבר מינו אל תוך איבר מינה של המתלוננת ואל פי הטבעת שלה, בניגוד לרצונה. 3. כך, על פי הנטען בסעיף 3 לכתב האישום, בתאריך לא ידוע במהלך חודש דצמבר 2004, במהלך חופשת החג "עיד אל פיטר", הגיעה המתלוננת עם אחותה לדירת המערער, בשעה ששהה בה עם ילדיו. המערער דרש מילדיו ומאחותה של המתלוננת לצאת מן הדירה כדי לקנות מצרכים ולשחק מחוץ לבית. כשנותר המערער ביחידות עם המתלוננת, כפי שתכנן, השכיב אותה על מזרן והחל לנשק אותה תוך שהוא אומר לה: "אל תתביישי ממני, אני כמו אח שלך... אבא שלך לא שיחק איתך, אני אשחק איתך... את הדברים שאני עושה לך לא מספרים לאף אחד...". המערער התפשט מבגדיו, הפשיט את המתלוננת, נשכב על גופה והחל לבצע בה מעשים מגונים בניגוד לרצונה, תוך שהוא מנשק אותה בכל גופה. המתלוננת החלה לבכות ולהתנגד, ולמרות זאת החדיר המערער בכוח את איבר מינו אל תוך איבר מינה ואמר לה: "או שאת שוכבת מעליי או שאני שוכב מעלייך..". המתלוננת המשיכה לבכות והתנגדה למעשיו של המערער אשר בתגובה, השכיב אותה על בטנה וסתם את פיה לבל תצעק. המערער ביצע במתלוננת מעשה סדום כאשר החדיר בכוח את איבר מינו אל פי הטבעת שלה, על אף בכיה ותחינותיה כי יחדל ממעשיו. לאחר שסיים את מעשיו התרה המערער במתלוננת לבל תספר על שנעשה לאיש, והציע לה 50 ש"ח בתמורה לשתיקתה. הכרעת הדין 4. במסגרת ההליך שהתנהל נגדו בבית המשפט קמא, כפר המערער במיוחס לו בכתב האישום וטען כי עובדי הפנימיה, והעובדת הסוציאלית בפרט, רקמו נגדו עלילה. נוכח גילה הצעיר של המתלוננת, היא נחקרה על ידי חוקרת ילדים, כאשר החקירה (שהתבצעה בשפה הערבית) הוקלטה בקלטות וידאו ותומללה. המתלוננת לא העידה בפני בית המשפט קמא. עם זאת, חוקרת הילדים אשר חקרה את המתלוננת העידה בפני בית המשפט קמא וציינה במסגרת עדותה כי התרשמה שהמתלוננת הינה מהימנה ודוברת אמת, כאשר דבריה תאמו את "הדינאמיקה" הנגרמת לקורבן של תקיפה מינית. 5. במסגרת ההליך בבית המשפט קמא הגישה המשיבה את חוות דעתו הפתולוגית של פרופ' יהודה היס, מומחה לרפואה משפטית, אשר בדק את המתלוננת ביום 9.12.04 והגיע לכלל מסקנה לפיה לא ניתן על סמך הבדיקה שערך "לשלול או לאשש" את עיקרי תלונתה של המתלוננת. מנגד, הגיש המערער מטעמו את חוות דעתו הפתולוגית של ד"ר חן קוגל, מומחה לרפואה משפטית, אשר הבהיר כי הוא אינו חולק על מסקנתו האמורה של פרופ' היס. במסגרת חוות דעתו ציין ד"ר קוגל כי שיעור הפגיעה בקרום הבתולים של ילדות אשר הותקפו מינית הינו גבוה יותר מנשים מבוגרות ואולם "הספרות המדעית הקיימת חלוקה בשאלה זו באופן קיצוני". 6. לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הראיות שהוצגו בפניו והעדויות שנשמעו בפניו, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני זו של המערער. בית המשפט קמא קבע כי המתלוננת "הצטיינה" בתיאור עקבי, מדויק ומפורט של האירועים כהווייתם, מבלי שניסתה להגזים או להפריז בתיאורם, וכי דבריה מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר ומשתלבים בעדויות שאותן מסרו עדים אחרים. נקבע, כי לא נמצאו סתירות מהותיות כלשהן בדברי המתלוננת, חיצוניות או פנימיות, כך ש"פסיפס העובדות שהתקבל ממכלול הפרטים שנשזרו בדבריה היה אמין". מנגד, קבע בית המשפט קמא כי עדותו של המערער הותירה רושם של "מי שמבקש באמצעות משחקי מילים והתנסחויות רטוריות פתלתלות לחמוק מלהשיב לשאלות המופנות כלפיו" וכי עדותו הייתה מאופיינת באי סדר, חוסר כנות ואי נכונות להשיב באופן ענייני וגלוי, תוך שהוא שב ומציין את תפקידו כסייען. יתר על כן, קבע בית המשפט קמא כי גם אילו היה מקבל את עדויותיהם של עדי ההגנה אשר העידו על היחס "החם והאבהי" שהפגין המערער כלפי המתלוננת ואחותה ועל היחס החם שאלה האחרונות השיבו לו, לא היה בכך כדי לתרום להגנתו של המערער, הואיל ואף אחד מהעדים הללו לא התגורר בבית המערער לאורך התקופה במהלכה בוצעו העבירות המיוחסות לו ולא מן הנמנע כי עדים אלו התייחסו בעדותם ליחס האוהב שהפגינו המתלוננת ואחותה כלפי המערער עובר למות אביהן. 7. באשר לממצאי הבדיקה הפתולוגית שנערכה למתלוננת, קבע בית המשפט קמא כי אין בחוות דעתו של פרופ' היס כדי להשפיע באופן מהותי על התשתית הראייתית בהליך, וכי חוות דעתו של ד"ר קוגל, שקיבל את מסקנתו של פרופ' היס בעניין זה, מחזקת מסקנה זו. יתר על כן, קבע בית המשפט קמא כי על מנת להוכיח את יסוד "החדירה" הנדרש לצורך ההרשעה בעבירת אינוס, אין צורך להוכיח את קריעתו של קרום הבתולים ודי בטענתה של המתלוננת כי בוצעה בה חדירה, המתיישבת עם מכלול סיפורה ממנו עולה כי המערער שכב עימה. 8. לאחר שהגיע למסקנות המפורטות לעיל, פנה בית המשפט קמא לבחון האם קיימת תוספת ראייתית מסוג סיוע הדרושה לצורך הרשעתו של המערער על פי עדותה של המתלוננת, וזאת מכוח סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן – חוק הגנת ילדים). 9. טרם בחינת התוספת הראייתית לגופה, קבע בית המשפט קמא כי הואיל והמערער הציב "חזית מריבה רחבה" מול המשיבה משטען כי לא קיים כל מגע אינטימי עם המתלוננת ואף לא ישן עמה מעולם ביחידות, יש בכך כדי להפחית ממשקלה של התוספת הראייתית הדרושה כסיוע לדברי המתלוננת. לאחר שבחן את מכלול הראויות, קבע בית המשפט קמא כי דרישת הסיוע לדברי המתלוננת מתקיימת בכל אחד משלושת אלה: ראשית, בדברי אחותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, לפיהם היא הבחינה במערער ובמתלוננת כשהם שוכבים צמודים, כאשר בהקשר זה אין מניעה שעדות האחות, הטעונה סיוע כשלעצמה, תהווה סיוע לעדות המתלוננת; שנית, בשקריו של המערער כי מעולם לא ישן עם המתלוננת, בניגוד לעדויותיהן של שתי בנותיו לפיהן המערער נהג לישון עם המתלוננת ולבסוף, בעדויותיהם של עובדי הפנימיה אודות מצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת במועד חשיפת האירועים ולאחר מכן. 10. לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי מתקיימים כל יסודותיהן של העבירות בהן הואשם המערער והרשיע את המערער בביצוען בשישה מקרים שונים. גזר הדין 11. במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המשיבה כי יש להשית על המערער עונש מאסר לתקופה ממושכת, אשר יבטא את הסלידה ממעשיו, והדגישה כי המתלוננת, יתומה משני הוריה, התארחה בביתו של המערער עם אחותה ואילו המערער ניצל את תמימותה ואת האמון שנתנה בו ובמקום לספק לה קן משפחתי חם ולשמש לה דמות אב במקום אחיו שנפטר, הפך אותה אמצעי לסיפוק יצריו. בנוסף, ציינה המשיבה כי המערער לא הביע חרטה ומסרב ליטול אחריות למעשיו, תוך שהוא ממשיך ומכחיש את ביצועם. 12. מאידך, טען המערער, לאחר שחזר והכחיש את ביצוע המעשים בהם הורשע, כי אין להחמיר בעונשו, הואיל ונקבע כי הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בשש הזדמנויות שונות בעוד שהוכח כי המתלוננת ואחותה ביקרו בביתו כשלושים פעמים במהלך חופשות מהפנימיה וכי הוא נהג לרכוש עבורן בביקוריהן בגדים ומזון. בנוסף, טען המערער כי יש להקל בעונשו, זאת לאור תרומתו לביטחון המדינה בתפקידו כסייען, במסגרתו העתיק את מקום מגוריו מרצועת עזה לשטח מדינת ישראל תוך שהדבר יצר קושי ופגיעה בבני משפחתו ולאור העובדה כי אחיו אף נרצח על רקע הסיוע האמור. כן טען המערער כי הוא סובל מבעיות רפואיות ומקבל טיפול רפואי. 13. לאחר ששקל לחומרה את המעשים שבביצועם הורשע המערער, את מגמת הענישה המחמירה ביחס לעברייני מין בכלל וכאלו שהורשעו בעבירת אינוס בפרט, ולאחר ששקל לקולא באופן משמעותי את הסיוע שאותו הגיש המערער לשירותי הביטחון, שגרם לו אף לעזוב את מקום מגוריו והולדתו, וציין מפורשות כי אלמלא סיוע זה היה מטיל על הנאשם עונש חמור יותר, גזר בית המשפט קמא על המערער שתים עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, כאמור לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור 14. במסגרת הערעור שב המערער ומכחיש את המעשים בהם הורשע וטען כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדו, כאשר המניע להגשת התלונה היה "המרמור" שחשו המתלוננת ואחותה מהשהייה התכופה בבית המערער, במהלכה היה להן "משעמם" ו"לא נעים", כיון שלא יצאו לטיולים, לא קיבלו את האוכל שהן אוהבות, לא היו להן משחקים ועוד. 15. לגופו של עניין, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא בכל אחד מהנדבכים הבאים בהכרעת הדין: ראשית, בכך שהרשיע אותו בביצוע העבירות בשישה מקרים שונים, שעה שמלבד אירוע ספציפי אחד, לא היה בכתב האישום כל פירוט ביחס לעבירות האחרות המיוחסות לו; שנית, בכך שלא קבע כי חוות הדעת הפתולוגיות שהוגשו מטעם שני הצדדים מפריכות את טענותיה של המתלוננות או למצער, מעמידות אותן בספק; שלישית, בכך שייחס מהימנות בלתי מסויגת לדבריה של המתלוננת ולבסוף, בכך שקבע כי ראיות מסוימות מהוות תוספת ראייתית מסוג סיוע הנדרשת לשם הרשעה על פי הודעתה של המתלוננת, שעה שראיות אלה אינן מספיקות כדי לשמש תמיכה לדברי המתלוננת, גם בהנחה כי המתלוננת היא מהימנה. לחילופין, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הינו קשה מנשוא, אינו עומד ביחס למעשים בהם הורשע ומתעלם מתרומתו מרובת השנים לביטחון מדינת ישראל כסייען, באופן המצדיק הקלה בו. להלן אעמוד בקצרה על כל אחד מנדבכי טענות אלה. 16. באשר להרשעתו בביצוע העבירות בשישה אירועים שונים, טוען המערער כי שגה בית המשפט כשהרשיע אותו בביצוע העבירות בשישה אירועים שונים, שעה שכתב האישום לא כלל פירוט של האירועים הללו למעט האירוע בחודש דצמבר 2004, והמתלוננת אף לא נשאלה על חמשת האירועים האחרים. לטענתו, משעה שמסכת העובדות בכתב האישום לא פירטה במדויק את המעשים המיוחסים לו, נפגעה זכות היסוד שלו להתגונן ולא ניתן להרשיעו בביצוע עבירות כה קשות, שתיאורן מסתכם בניסוח משפט "עמום וערטילאי." 17. באשר לחוות הדעת הפתולוגיות, טוען המערער כי מסקנתם של שני המומחים, פרופ' היס וד"ר קוגל, הייתה כי לא ניתן לאשש או להפריך את תלונתה של המתלוננת בעקבות הבדיקה שערך פרופ' היס. לטענתו, לאור טענותיה של המתלוננת כי הותקפה מינית מספר פעמים וכי החדירה לאיבר מינה בוצע באופן חזק ומכאיב, עד כי הרגישה "כמו מישהי שיולדת", העדר ממצאים כלשהם של חבלה באיבר מינה או בפי הטבעת מעורר ספק שמא המתלוננת לא הותקפה כלל. לפיכך, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא מצא בהיעדרם של סימני חבלה באזור איבר המין או פי הטבעת וכן בשלמותו של קרום הבתולים משום ספק סביר באשמת המערער, שדי בו כדי לזכותו, בפרט נוכח חוות דעתו של ד"ר קוגל לפיה ריבוי פגיעות מיניות אצל ילדות מגביר את הסבירות להימצאותם של ממצאים פתולוגיים. 18. באשר למהימנותה של המתלוננת, טוען המערער כי עניינו נכנס בגדר החריגים לכלל אי ההתערבות של בית המשפט שלערעור בממצאי עובדה, הואיל ועדותה של המתלוננת נמסרה מפיה של חוקרת הילדים, מבלי שהמתלוננת נחקרה עליה חקירה נגדית, מה שמחייב את בחינתה בקפידה רבה. לטענתו, נפלו בגרסתה של המתלוננת ובאופן חקירתה פגמים כדלקמן: לא ברור מדברי המתלוננת האם החדירה בוצעה בפי הטבעת שלה או באיבר מינה כאשר לטענתו, המתלוננת לא יודעת היכן בוצעה החדירה ואילו חוקרת הילדים התאמצה להוביל אותה למסור גרסה לפיה המערער בעל אותה משני צדי גופה; לא היה מקום לחזק את גרסת המתלוננת מן הטעם שיתכן כי הפרטים שמסרה שביחס אליהם נקבע כי הם "אינם ידועים, מדרך הטבע, לבני גילה שלא נחשפו לתקיפה מינית, לרבות ציור איבר מינו של הנאשם", התגלו לה באמצעות צפייה בטלביזיה; למרות שהמתלוננת טענה כי המערער ביצע את המעשים שתיארה שש פעמים, היא לא הצליחה לתאר אף אירוע פרט לאירוע מחודש דצמבר 2004, שגם ביחס אליו לא דייקה בתאריכים; המתלוננת טענה כי המערער סיפר על מעשיו לבניו ומאידך סיפרה כי ניסה להסוות את יחסיהם ואף הציע לה דמי שתיקה; המתלוננת מסרה פרטים מפלילים לכאורה, כאילו המערער תקף מינית את ביתו, מבלי שראתה זאת כלל; המתלוננת עשתה שימוש באותם הביטויים (כגון "מעשה חצוף") כדי לתאר מעשים שונים (נשיקה, הורדת מכנסיים וכדומה) ועוד. לאור סתירות נטענות אלה, טוען המערער כי גרסת המתלוננת מגלה סתירות וחוסר היגיון ומעוררת קשיים, ולפיכך לא היה נכון להשתית עליה את הרשעתו של המערער ודי במסקנה זו כדי לזכותו. 19. באשר לראיות אשר נקבעו כסיוע לעדות המתלוננת, טוען המערער כי בית המשפט קמא שגה בניתוחן של כל אחת משלוש הראיות בהן מצא סיוע לעדותה של המתלוננת, כדלקמן: (א) באשר לעדותה של אחות המתלוננת, טוען המערער כי עדות זו, אשר נמסרה לחוקרת הילדים, היא כשלעצמה טעונת סיוע (טענה אליה, כאמור, אתייחס בהמשך) ובנסיבות העניין, אינה בעל משקל מספיק כדי לשמש כסיוע לעדות המתלוננת. לטענתו, קיים חשש כי המתלוננת שיתפה פעולה עם אחותה, כפי שניתן ללמוד, לטענתו, מביטויים זהים בהן עשו האחיות שימוש ("משהו מלוכלך", "הדבר הזה של הגברים") ואף יתכן כי זיכרונה של האחות "זוהם" עקב שיחותיה של המתלוננת. בנוסף, טוען המערער כי האחות לא ידעה להבחין בין מה שראתה בעיניה או שמעה באוזניה לבין מה שסיפרה לה המתלוננת. לבסוף, טוען הוא כי האחות הגזימה בתיאוריה בכוונה "להשחיר" את פניו של המערער, תוך אמירה כי המערער נהג לשהות עם המתלוננת ביחידות "כל יום" וכי "תמיד" נהג לנשקה בפיה ולהשכיב אותה בחדרו, דבר המעיד על מגמתיות בעדות האחות אשר מפחיתה ממשקלה. הואיל וכך, טוען המערער כי יש ליתן לעדות האחות משקל נמוך ולפיכך, הגם שלכאורה די בה כדי למלא את "משבצת הסיוע" הדרושה, אין ליתן בה אמון בלתי מסויג והיא אינה ראויה לשמש סיוע בשל כך. (ב) באשר לשקריו של המערער, טוען המערער כי גרסתה של ביתו ל' נמסרה מפיה של חוקרת הילדים, אשר התקשתה לקבוע ממצאי מהימנות בקשר לגרסה זו. בנוסף, טוען הוא כי גרסתה של ביתו ז' היא בעייתית, הואיל ובמסגרת הודעתה במשטרה ציינה כי המערער נהג לישון ביחידות עם המתלוננת, אולם במסגרת חקירתה בבית המשפט קמא חזרה בה מעדותה בעניין זה והוסיפה כי המתלוננת היא שסיפרה לה כי המערער נוהג לאנוס אותה. לטענתו, עדותה זו של ז', הסובלת מפיגור שכלי קל-בינוני, היא בחלקה עדות מפי השמועה ובחלקה עדות הסותרת את הודעתה במשטרה, ולפיכך אין ליתן לה כל משקל וכי לאור האמור לעיל לא היה מקום להעדיף את גרסתן של בנותיו על פני גרסתו, גם אם הן אינן מתיישבות. עוד טוען המערער בהקשר זה כי גם אם דבריהן של בנותיו נכונים, הרי שהמתלוננת מעולם לא טענה כי הוא תקף אותה מינית בעת שישנו יחד, כך שאין ב"מידע" זה כדי לחזק את טענותיה. יתר על כן, טוען המערער כי לא כל שקר יכול לשמש כסיוע, וכי במקרה נשוא הערעור, "השקר" המיוחס למערער, בדבר לינתו המשותפת עם המתלוננת, אינו שקר חד משמעי הואיל ומהימנותן של בנותיו מוטלת בספק וממילא השקר אינו מוכח מתוך עדות עצמאית שאינה טעונה סיוע, ולפיכך הוא אינו יכול להיחשב כראיה עצמאית. (ג) לבסוף, באשר למצבה הנפשי של המתלוננת, טוען המערער כי עדויותיהם של עובדי הפנימייה בעניין זה אינן עולות כדי סיוע לגרסת המתלוננת, הואיל ואין בתיאוריהם של עובדי הפנימיה - לפיהם המתלוננת הייתה "לחוצה ומבולבלת", "השפילה עיניים והמעיטה במילים", "במתח" וכי "בזמן הבדיקה ירדו לה דמעות מהעיניים" - כדי ללמד על זעזוע נפשי עמוק שעבר על המתלוננת, שהוא התנאי לגביו נקבע בהלכה הפסוקה כי בהתמלאו בלבד, יכול מצב נפשי לשמש כתוספת ראייתית מסוג סיוע. יתר על כן, טוען המערער כי מצבה הנפשי של המתלוננת בא לידי ביטוי חיצוני רק בסמוך לאחר האירוע האחרון בחודש דצמבר 2004, בשעה שנקבע כי המערער ביצע את מעשיו שש פעמים, ולא ניתן כל הסבר סביר לגילויו המאוחר של מצבה הנפשי של המתלוננת. 20. באשר לחומרת העונש, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל מכריע לעובדה שהמערער סייע לכוחות הביטחון במשך שני עשורים כמעט ואף נאלץ להעתיק את מקום מגוריו בשל כך. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן פרשנות מקלה לממצאיו בהכרעת הדין ובפרט לחלוקה בין העבירות בהן הורשע המערער, כשלא ברור מהכרעת הדין האם בכל אחד מששת האירועים שיוחסו למערער בוצעו כל שלוש העבירות [אינוס, מעשה סדום בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים – י.ד.] או רק חלק מהן. יתר על כן, מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל של ממש לכך שהמערער דאג למחסורן של המתלוננת ואחותה לאחר מות אחיו; לכך שהעבירות בהן הורשע לא בוצעו תוך הפעלת אלימות חמורה; לכך שהוא בעל עבר פלילי שאינו מכביד וזהו מאסרו הראשון ולכך שהעונש שנגזר עליו נוטה לחומרה ביחס למקרים דומים ואף חמורים יותר, בהם נגזרו עונשים קלים יותר. 21. לאור כל האמור לעיל, מבקש המערער לבטל את הכרעת הדין ולזכותו או לחילופין, להקל באופן משמעותי בעונשו. טענות המשיבה 22. באשר לטענתו של המערער בדבר "העמימות" שבתיאור האירועים בהם בוצעו המעשים המיוחסים לו, טוענת המשיבה כי מחומר הראיות עולה בבירור כי המערער ביצע במתלוננת שורה של מעשים מיניים ולא אירוע בודד אחד. ראשית, טוענת היא כי במסגרת חקירתה, מסרה המתלוננת פירוט הנוגע לשלושה אירועים, כאשר אחד מהם לא התגבש לכדי עבירה והמערער לא הואשם בביצועו. האירוע הראשון, הוא האירוע מחודש דצמבר 2004, אותו תיארה המתלוננת בפירוט ועליו עמד בית המשפט קמא בהרחבה. האירוע השני שאותו תיארה המתלוננת, הוא הפעם הראשונה בה ניסה המערער לבצע בה מעשים מיניים אולם נאלץ להפסיק כיון שילדים "הפריעו לו" לעשות כן (ולפיכך אירוע זה אינו נזכר בכתב האישום) והאירוע השלישי, הוא אירוע נוסף של חדירה שאותו תיארה המתלוננת. יתר על כן, טוענת המשיבה כי המתלוננת ציינה מפורשות שהמערער תקף אותה שש פעמים, וחוקרת הילדים הבהירה כי מדובר בתיאור אופייני של פגיעה מתמשכת במקרים רבים, ויתכן כי שהמספר "שש" נועד לתאר כמות אף גדולה יותר של מקרים. מוסיפה המשיבה וטוענת בהקשר זה כי אחות המתלוננת מסרה עדות אודות שתי "סיטואציות מיניות" שהיא הייתה עדה להן כאשר לטענת המשיבה, הגם שבתחילת הודעתה בלבלה האחות בין אירועים שראתה לבין דברים ששמעה מאחותה, בהמשך ידעה להפריד בין הדברים ששמעה לבין הדברים שראתה ומסרה פירוט בנוגע לאירועים ספציפיים שהייתה עדה להם. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער בדבר מספר האירועים בהם ביצע את העבירות סותרות את קו ההגנה בו נקט בפני בית המשפט קמא, במסגרתו הדגיש כי המתלוננת טוענת להתקיימותם של שישה אירועים בלבד, כתגובה לניסיון המשיבה לייחס למערער יותר משישה אירועים של תקיפה מינית, כאשר לטענתה, משנקטה ההגנה בקו עובדתי אחד בפני בית המשפט קמא, אין היא רשאית לשנות את גרסתה בשלב הערעור ולטעון כי מדובר באירוע בודד. עוד טוענת המשיבה בהקשר זה כי השאלה האם התרחשו שישה אירועים או יותר אינה משנה באופן מהותי את הבסיס להרשעה ואת העונש שנפסק, הואיל ועל פי ההלכה הפסוקה, קורבן לעבירות שנפרשו על פני תקופה ממושכת אינו יכול לזכור ולתאר כל אירוע ואירוע, ודברים אלו נכונים מקל וחומר שעה שמדובר בקטינה שהייתה כבת 11-10 במועד בו התרחשו האירועים. 23. באשר לטענות המערער בדבר חוסר מהימנותה של המתלוננת, טוענת המשיבה כי מכוח כלל אי ההתערבות, אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שאותם קבע בית המשפט קמא. לטענתה, המתלוננת פרסה את גרסתה בפני חוקרת הילדים, אשר פירטה בפני בית המשפט את "סימני האמת" שבגרסה זו, לרבות – מלל חופשי; תיאורים מפורטים; ציטוטים מדברי המערער; תיאור המניפולציות שהפעיל; תיאורי התחלה וסוף לאירועים התלויים בגורמים חיצוניים; הדגמות; תיאורי כאב; מסירת פרטים שוליים ועוד. לפיכך, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט קמא בהעדיפו את גרסת המתלוננת, שאף נתמכה בראיות מסייעות, על פני גרסת המערער. 24. מוסיפה המשיבה וטוענת כי לא נפלה טעות במסקנותיו של בית המשפט קמא ביחס לכל אחת מהראיות המשמשות סיוע לעדותה של המתלוננת. כך, ביחס לעדותה של אחות המתלוננת, טוענת המשיבה כי כפי שקבע בית המשפט קמא, גרסתה של האחות משתלבת עם גרסתה של המתלוננת כאשר אין כל חשיבות לכך שהאחות לא ראתה את האקט המיני עצמו ודי בכך שאישרה את הצעדים בהם נקט המערער על מנת להיוותר עם המתלוננת ביחידות, וכי אין בסיס לטענותיו של המערער בדבר "העלילה" שנרקמה נגדו, כפי שגם נקבע בהכרעת הדין. כן טוענת המשיבה כי הגם שמדובר בראייה הטעונה סיוע כשלעצמה, אין כל מניעה כי היא תשמש כראייה מסייעת. בנוסף, ביחס לשקרי המערער וגרסאותיהן של בנותיו, מדגישה המשיבה את חוסר מהימנותו של המערער וטוענת כי עדותו לפיה מעולם לא ישן עם המתלוננת ולא נותר עימה בבית ביחידות עומדת בסתירה לעדויותיהן של בנותיו, אשר תואמות את תיאוריה של המתלוננת ולפיכך מהוות סיוע לגרסתה. לבסוף, טוענת המשיבה כי מצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שהוא עולה מעדויותיהם של עובדי הפנימיה, מהווה אף הוא סיוע לעדות המתלוננת ובדין קבע כך בית המשפט קמא. המשיבה מדגישה בהקשר זה כי השינוי בהתנהגותה של המתלוננת הורגש עוד קודם לחשיפת האירועים נשוא ההרשעה, ולפיכך אינו נובע מעצם התלונה, כפי שטוען המערער. 25. לבסוף, באשר לעונש שנגזר על המערער, טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא התחשב במכלול הנסיבות המקלות שמעלה המערער במסגרת הערעור וקבע כי לולא הוכח כי המערער סייע לביטחון המדינה, היה עונשו חמור הרבה יותר. המשיבה מבקשת במסגרת תשובתה להדגיש את ניצול מצוקתה של המתלוננת, שהייתה נתונה לחסדו של המערער אשר לכאורה דאג לה לאחר שהתייתמה ובה בעת פגע בגופה ובנפשה; את תיאורי הכאב העזים שתיארה המתלוננת עת בעל אותה המערער ואת תיאוריה של אם הבית בפנימיה אשר ליוותה את המתלוננת לבדיקה הפתולוגית. כן טוענת המשיבה כי מסוכנותו של המערער, הנובעת הן מהיותו עבריין הפוגע בילדים והן מעברו הפלילי הכולל שתי הרשעות קודמות, אחת בעבירות תקיפה כלפי שניים מילדיו והשנייה בגין הסעת שוהה בלתי חוקי, מצדיקה אף היא את הותרת עונשו של המערער על כנו. 26. לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. דיון והכרעה 27. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון על צרופותיהם, בתגובתה של המשיבה ובמוצגים שהוגשו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, לרבות צפייה בקלטות החקירה של המתלוננת ואחותה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות – הן באשר לרכיב הערעור על הכרעת הדין והן באשר לרכיב הערעור על גזר הדין. להלן אדון בארבעת הנדבכים עליהם נשען ערעורו של המערער, אחד לאחד, ואנמק מדוע אין בידי לקבל את רובן המוחלט של טענות המערער וכפועל יוצא מכך, מדוע איני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. "העלילה" נגד המערער 28. נדבך הטענות הראשון של המערער הינו, כאמור, היותו של ההליך הפלילי נגדו תולדה של "עלילה" שרקמו נגדו המתלוננת ואחותה. טענות אלה של המערער, אשר נטענו בעלמא מבלי שהובא בדל ראיה להוכיחן, אינן מקובלות עלי וסבור אני כי בצדק דחה אותן בית המשפט קמא. לדידי, טענות אלה, לפיהן המניע להגשת התלונה היה "המרמור" שחשו המתלוננת ואחותה משהותן בבית המערער, כפי שפורט לעיל, עומדות בסתירה מוחלטת לעדויותיהם של עדי ההגנה מטעמו של המערער, לפיהן המתלוננת ואחותה אהבו לשהות בביתו והוא דאג לכל מחסורן. כמו כן, במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו טוען המערער כי עובדי הפנימיה העידו בפני בית המשפט קמא כי המערער עמד איתם בקשר וכי דאגתו לשתי האחיות ניכרה בבירור, דברים הסותרים אף הם את טענתו של המערער בדבר העלילה שרקמו נגדו המתלוננת ואחותה, בשיתוף עם עובדי הפנימייה. שתי טענות אלה של המערער (שאף סותרות זו את זו) אינן מתיישבות עם הראיות השונות שהוצגו בפני בית המשפט קמא ואף אינן מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר. אשר על כן, דינן להידחות. הרשעה בשישה אירועים שונים 29. מוסיף המערער וטוען כי לא היה מקום להרשיעו בשישה מקרים שונים של ביצוע העבירות המיוחסות לו, שעה שכתב האישום אינו מפרט שישה מקרים והמתלוננת תיארה בפני חוקרת הילדים אירוע אחד בלבד. גם בטענה זו של המערער אין ממש וצודקת המשיבה בטענתה לפיה מחומר הראיות שבתיק עולה בבירור כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו מספר פעמים, ולא פעם אחת בלבד, כנטען בערעור. 30. במסגרת עדותה בפני חוקרת הילדים, תיארה המתלוננת לפחות שני מקרים של ביצוע מעשים של אינוס ומעשה סדום בה על ידי המערער כמפורט להלן. מקרה אחד הינו זה אשר אירע בחודש דצמבר 2004, במהלך חופשת חג עיד אל פיטר, עת שהתה בדירת המערער, מקרה אשר פורט בהרחבה בעדותה ובהכרעת הדין של בית המשפט קמא. באותו המקרה: "הוא אמר לבן שלו 'לך', הוא אמר לבן שלו 'לך לקנות לחם' וכו', הוא אמר לבת הגדולה שלו 'תקחי את האחים שלך ותלכי למשחקים' כולם הלכו... ואני נשארתי בבית, אמרתי לו 'למה אני נשארת בבית' הוא אמר לי... 'בואי לישון לידי', התחלתי לבכות... אחרי זה הוא הוריד לי את המכנסיים בזמן שהרמתי אותם... הוא התחיל להוריד לי את המכנסיים ועשה לי משהו חצוף... ואמר לי 'אני אתן לך חמישים שקלים, אל תספרי לאף אחד', לא הסכמתי, סיפרתי לאחותי... כשהוא הוריד לי את המכנסיים אחרי זה הדבר הזה של הגברים... הוא התחיל להכניס לי את זה ולהוריד אותו... התחיל לכאוב וכשזה כאב יותר התחלתי לבכות..." [עמודים 8-10 לתמליל הקלטת ת/1 (חלק ראשון)] בהמשך, מתארת המתלוננת את מעשה הסדום ומעשה האינוס שביצע בה המערער באותו המקרה [עמודים 15 ואילך לתמליל הקלטת ת/1], תוך שהיא עונה בפירוט רב על שאלותיה של חוקרת הילדים ואף מדגימה לעבר המצלמה, לבקשתה של חוקרת הילדים, כיצד בעל אותה המערער: "ח: ...אמרת, "הדבר הזה של הגברים" אני לא מבינה מה ז"א, תספרי לי כדי שאוכל להבין למה את מתכוונת. י: ... אני מתביישת להגיד את המילה הזאת... הזין של הגברים. ח: בסדר, אמרת שהוא התחיל להכניס אותו, תספרי לי איפה הוא התחיל להכניס אותו. י: מאחורה... ז"[א] הישבן. ח: תספרי לי... י: התחלתי לעשות ככה, ללחוץ עליו הוא אמר לי "תפתחי, אל תפחדי"... הוא אמר לי: "אני דוד שלך אל תפחדי, אני כמו אבא שלך" ... ח: תספרי לי על הכאבים שהיו. י: הרגשתי כמו מישהי שיולדת." [עמודים 17-18 לתמליל הקלטת ת/1 (חלק ראשון)] ובהמשך: "... הוא התחיל לעשות הוא שם... איפה שמשתינים הוא מכניס והוציא, הכניס והוציא, זה כאב לי... איפה שמתחילים להשתין..." [עמודים 23-24 לתמליל הקלטת ת/1 (חלק ראשון)] 31. במקרה השני שאותו תיארה המתלוננת, ביצע בה המערער מעשה סדום ואינוס לאחר שקרא לה לבוא ולישון עימו: "הוא עושה לי משהו חצוף... הוא שם את זה כמו שסיפרתי לך, שמאלה ימינה, הוא שכב מעלי, אמרתי "אייי" הוא אמר לי "תגידי אהה"... ואחרי זה הוא הלך למקלחת..." [עמודים 7-8 לתמליל הקלטת ת/2 (חלק ראשון)] ובהמשך: "ח: אני רוצה שתספרי לי על פעם אחת שזה קרה בסלון, תספרי לי מה בדיוק קרה, ז"[א] תספרי לי על פעם אחת מהפעמים שקרו. ... י: הוא שכב מעלי... והוריד את המכנסיים שלו ועשה לי משהו מלוכלך... ... ח: את מצביעה על הישבן שלך מאחורה. י: ככה וגם ככה (הילדה מדגימה) הוא הכניס מפה (הילדה מצביעה)" [עמודים 9-10 לתמליל הקלטת ת/2 (חלק ראשון)] 32. הנה כי כן, המתלוננת תיארה שני אירועים שונים בהם תקף אותה המערער מינית, כאשר לטענתה, אירעו שישה מקרים כאלו. במסגרת עדותה בפני בית המשפט קמא, הסבירה חוקרת הילדים כי מדובר בתיאור אופייני של פגיעה מתמשכת במספר מקרים ולאורך תקופה, כאשר יתכן כי המספר "שש" בו נקטה המתלוננת נועד לתאר מקרים רבים של תקיפה מינית, ולאו דווקא שישה במספר. 33. יתר על כן, אחותה של המתלוננת (שעל המשמעות הראייתית של עדותה אעמוד בהמשך), תיארה אף היא שתי סיטואציות מיניות שונות בין המערער והמתלוננת, שהיא הייתה עדה להם. במקרה אחד, סיפרה האחות כי המערער שלח אותה לקנות חלב במכולת ועם חזרתה, הבחינה מבעד לדלת הדירה במתלוננת ובמערער כשהם שוכבים צמודים על מזרן ושמעה את המתלוננת כשהיא מבקשת מהמערער לעזוב אותה. הואיל והאחות חששה מהמערער, היא סגרה את הדלת דפקה עליה מבחוץ, וכשהמערער פתח את הדלת הבחינה באחותה, המתלוננת, כשהיא בוכה. במקרה השני, סיפרה האחות כי בשעה שהיא והמתלוננת צפו יחד בטלוויזיה, קרא המערער למתלוננת והיא סירבה ללכת אליו, תוך שהיא דוחקת באחותה לצאת עימה החוצה. המערער המשיך לקרוא למתלוננת, הושיב אותה ליד "הדבר הזה של הגברים" ו"עשה תנועות". 34. מעדויותיהן של המתלוננת ושל אחותה עולה בבירור, כפי שנקבע בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, כי המערער ביצע במתלוננת מעשים מיניים יותר מפעם אחת. גם אם אין מקום לייחס למספר "שש" בו נקבה המתלוננת את משמעותו הרגילה, ברי כי מעשיו של המערער בוצעו במספר הזדמנויות שונות, במסגרת הפעמים הרבות בהן ביקרה המתלוננת בביתו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח דבריה של חוקרת הילדים במסגרת עדותה, מהם עולה כי המתלוננת ביקשה לתאר שורה של פגיעות בה, תוך פירוט של אירועים ספציפיים עקב שאלותיה של חוקרת הילדים. לפיכך, אין נפקא מינה האם ביצע המערער את מעשיו המיניים בשש הזדמנויות או במספר אחר של מקרים. 35. לבסוף, יצויין כי הגם שמוטב היה אילו נוסח כתב האישום נגד המערער באופן פרטני יותר, לא שוכנעתי כי נפל באופן ניסוחו פגם המצדיק את ביטול ההרשעה בשל כך בלבד. אכן, כלל ידוע ומושרש היטב הוא כי יש לאפשר לנאשם בפלילים הגנה ראויה [ראו למשל: רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (לא פורסם, 25.11.07), פסקה י' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין והאסמכתאות שם], כאשר לאופן בו מנוסח כתב האישום ישנה השפעה מהותית על יכולתו של הנאשם להתגונן מפני האישומים נגדו. עם זאת, לא אחת נפסק כי משעה שכוונת המאשימה הינה ברורה וכשלנאשם היו ידועות הראיות נגדו, אין להיתפס ל"ליקויים ניסוחיים" או "טכניים" [בעניין זה ראו את פסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור ברע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.06) והאסמכתאות הכלולות בו]. סבורני כי מקריאת כתב האישום כמכלול, ברור כי המערער הואשם בביצוע המעשים המיוחסים לו במספר הזדמנויות במהלך השנים 2003-2004, כאשר אחת "ההזדמנויות" (האירוע מחודש דצמבר 2004) פורטה באופן מדויק. לפיכך, משעה שקבעתי כי מחומר הראיות עולה כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בשתי הזדמנויות שונות לפחות, איני סבור כי יש מקום לבטל את הרשעתו מחמת "כלליותו" של כתב האישום. חוות הדעת הפתולוגיות 36. נדבך הטענות הבא של המערער מופנה, כאמור, כלפי חוות הדעת הפתולוגיות. לטענתו, לאור תוצאותיהן של הבדיקות הפתולוגיות שערכו המומחים פרופ' היס וד"ר קוגל למתלוננת ביום 9.12.04, אשר לא העלו כל ממצאים של חבלה באיבר מינה או בפי הטבעת של המתלוננת ומהן עולה כי קרום הבתולין של המתלוננת נותר שלם, וזאת למרות טענת המתלוננת כי מעשיו של המערער הכאיבו לה עד כי "הרגישה כמי שיולדת", הרי שמתעורר ספק בשאלה האם ביצע המערער את המעשים בהם הורשע אם לאו, ספק אשר די בו כדי לזכותו מאשמה. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. 37. במסגרת טענותיו באשר למשמעות שהעניק בית המשפט קמא לממצאיהן של חוות הדעת הפתולוגיות, תוקף למעשה המערער ממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא. הלכה ידועה ומושרשת היטב היא כי הערכאה הדיונית משלימה את מלאכת קביעתם של הממצאים העובדתיים, לאחר שבחנה את מלוא הראיות שהוצגו בפניה והתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהוצגו בפניה וכי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים אלו, אלא במקרים נדירים וחריגים בהם נפלה טעות של ממש במסקנתה של הערכאה הדיונית. יתר על כן, על מנת שערכאת הערעור תתערב בממצאים שאותם קבעה הערכאה הדיונית, לא די להעלות "תמיהות" באשר לראיות השונות, אלא יש להראות עובדות לפיהן לא יכולה הייתה הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 חנן אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4), 119, עמ' 124-123 (2004) והאסמכתאות המופיעות שם]. איני סבור כי נפלה טעות כלשהי בממצאים שקבע בית המשפט קמא ביחס לחוות הדעת הפתולוגיות ולהשפעתן על הוכחת אשמו של המערער, קל וחומר טעות של ממש, ולפיכך, איני מוצא לנכון להתערב בממצאים אלה. במה דברים אמורים? 38. מסקנתו הסופית של פרופ' היס, מומחה לרפואה משפטית מטעם המשיבה, לאחר שבדק את המתלוננת ביום 9.12.04, הייתה כדלקמן: "על סמך תוצאות בדיקתי את הילדה [המתלוננת] בת 10 שנים... הנני מחווה דעתי שבפות ובקרום הבתולין אין סימני חבלה טרייה. החדרת גוף זר נוקשה, כמו פין בזיקפה או אצבעות, בין הירכיים או שפתי הפות לא בהכרח מותיר סימני חבלה. לסיכום: לא ניתן לשלול או לאשש את עיקרי התלונה." במסגרת חוות דעתו של ד"ר קוגל, המומחה לרפואה משפטית מטעם המערער, אשר ניתנה לאחר שבדק את המתלוננת באותו במועד, הבהיר ד"ר קוגל: "ראשית, אני מבקש להבהיר שאין לי כל מחלוקת עם מסקנתו של פרופ' היס שנכתבה בחוות דעתו. גם לדעתי, תוצאות בדיקת המתלוננת אינן מאוששות או מפריכות את עיקרי התלונה." עם זאת, מצא ד"ר קוגל אל נכון לפרט, במסגרת חוות דעתו האמורה, את דעתו לפיה הסיכוי כי לאחר אירועים חוזרים ונשנים של החדרת איבר מין נוקשה לאיבר המין ולפי הטבעת של ילדה בת 10, עדיין לא יוותרו כל ממצאים אשר ניתן יהיה לאתר במסגרת בדיקה פתולוגית, הוא נמוך. מסקנתו, לאחר בחינת הספרות הרפואית בעניין זה, הייתה כי קרום הבתולין אצל ילדות פחות גמיש מאשר אצל נשים בוגרות, ולפיכך, ככל שמספר האירועים במסגרתם מתבצעת חדירה לאיבר מינה של ילדה גדל, כך קטן הסיכוי כי לא יתגלו ממצאים כלשהם בבדיקה פתולוגית של אבר המין. עם זאת, במסגרת פרק הסיכום של חוות דעתו, ציין ד"ר קוגל כי קיימת שונות גדולה בין תוצאותיהם של המחקרים בעניין שיעור סימני הפגיעה באברי מין אצל ילדות ונערות שעברו פגיעה מינית, כאשר הממצאים נעים בין אחוזים בודדים לבין 98%. יתר על כן, במסגרת עדותו בפני בית המשפט קמא, בתגובה לחוות דעת פתולוגיות שהוגשו כמוצגים מטעם המשיבה, במסגרתן נקבע כי לא נמצאו סימני חבלה באברי מינן של המתלוננת, ציין ד"ר קוגל: "אני מסכים עם המשפט, שהיעדר סימני חבלה אינו שולל את עיקרי התלונה. המחמירים ביותר, אלה שאומרים כלומר לטובת ההגנה שביחסי מין אומרים שבמקרי אונס יש 11 אחוז מקרים שבאמת אין בהם סימני חבלה טריה. 11 אחוז. אלה המחמירים ביותר. יש כאלה שאומרים שב-50 אחוז ממקרי האונס אין סימני חבלה טריה." 39. הנה כי כן, שני המומחים לרפואה משפטית היו תמימי דעים כי לא בכל מקרה של חדירה יתגלו בהכרח ממצאים "חבלתיים" בבדיקה הפתולוגית, וכי אין בהיעדר ממצאים כאמור במקרה שלפנינו כדי לאשש או להפריך את תלונתה של המתלוננת. ודוק – הממצא העובדתי שנקבע בעניין זה הינו כי העדר הממצאים הנ"ל בבדיקה הפתולוגית אינו שולל את עיקרי התלונה. 40. יתר על כן, גם אם משמעותם של היעדר ממצאים בדבר קיומה של חדירה לאיבר מינה או לפי הטבעת של המתלוננת הינה כי לא בוצעה חדירה מלאה, אין בכך כדי לשלול את התקיימותו של יסוד "החדירה" שהוא יסוד מיסודותיה של עבירת האינוס. על פי ההלכה הפסוקה, על מנת להוכיח את יסוד "החדירה" כאמור, אין צורך להוכיח חדירה מלאה של איבר המין הזכרי (או של איבר או חפץ אחר) לאיבר מינה של המתלוננת, ויש ליתן פרשנות מרחיבה ליסוד זה באפן שדי במגע עם איבר המין הנשי, "התחלת חדירה", כדי לקיימו. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 7.2.07): "בשל חומרת עבירה זו והרצון להגן על נשים מפני מבצעיה, וכן בשל המורכבות והעדינות של המצבים בהם עלולה היא לזקוף את ראשה המכוער, נצרך בית-משפט זה, פעמים לא מעטות, להיזקק למצבים שונים, העלולים הם להיחשב כמצבי קצה, או כמצבים גבוליים, ביחס להיכללותם בתחומה של עבירת האינוס. במסגרת זו, נקט בית-משפט זה בפרשנות מרחיבה באשר ליסוד החדירה. בעניין זה נקבע למשל, כי די במגע או בחדירה חלקית לאיבר המין של האישה, או כי אין צורך בזקפה על מנת לקיים את יסוד החדירה." [וראו גם: ע"פ 5165/98 ברוך דסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.98)] 41. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי שעה שקיימות ראיות לפיהן המערער החדיר את איבר מינו לזה של המתלוננת, אין צורך בדרישה ראייתית מוחלטת של הוכחת חדירה באמצעים פתולוגיים. לפיכך, הנני דוחה את טענותיו של המערער גם במישור זה. מהימנות המתלוננת 42. נדבך הטענות השלישי שמעלה המערער במסגרת ערעורו, כאמור, עוסק בפגמים שנפלו, לכאורה, בגרסתה של המתלוננת, אשר לטענת המערער מעוררים קשיים ומקימים ספק הפועל לטובתו. בכלל זה טוען המערער כי המתלוננת אינה יודעת היכן בוצעה החדירה, כי יתכן שחלק ניכר מהפרטים שאותם מסרה בחקירתה בפני חוקרת הילדים למדה מצפייה בטלביזיה, כי לא דייקה במועדים של האירועים אותם תיארה במסגרת חקירתה הנ"ל ועוד. גם טענות אלה אין בידי לקבל. 43. ראשית, הגם שככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שאותם קבעה הערכאה הדיונית, ובממצאי מהימנות בפרט, הרי שמשעה שהמתלוננת כלל לא העידה בפני בית המשפט קמא, אשר התרשם מגרסתה באמצעות קלטות החקירה, תמלילי הקלטות ועדותה של חוקרת הילדים, הרי שלמעט עדותה של זו האחרונה, אין לבית המשפט קמא יתרון בהערכת מהימנותה של המתלוננת על פני בית משפט זה. כך למשל, התייחס לאחרונה כבוד השופט א' לוי לחריג זה במסגרת פסק הדין ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.08), בקובעו: "...תתכן ביקורת ערעורית על קביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים. חריג זה מתבסס על העובדה שראיות מסוג זה מונחות בפני ערכאת הערעור בדיוק כפי שהיו מונחות בפני הערכאה הדיונית, ובאחת הפרשיות נאמר: "אין בפנינו גם מקרה בו ביסס בית המשפט את מסקנותיו בעיקר על התרשמותו מהנאשמים ומיתר העדים בעת מתן עדותם ומאופן מסירת דבריהם, קביעות שבית משפט לערעורים מהסס להתערב בהן. הרוב המכריע של הראיות בערעורים דנן מורכב מהודעות בכתב ומתמלילים של שיחות מוקלטות, אשר לגבי שקילתם והערכתם אין לשופטי הערכאה הראשונה יתרון על שופטי ערכאת הערעור" (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לדברי השופט ג' בך (לא פורסם, 19.1.1994)). הוא הדין בכל ראיה חפצית אחרת, כגון קלטות שמע, אשר שופטי הערעור עשויים להאזין להן כדי להשוות זאת מול התרשמותו של בית-משפט דלמטה (ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, מח(5) 152, 156 (1994))." 44. סבורני, כי בהתחשב בכך שגרסתה של המתלוננת מובאת במלואה בקלטות החקירה ובתמלילי הקלטות, באופן המאפשר להתרשם ממהימנותה של המתלוננת במישרין, ובהתחשב בכך כי חוקרת הילדים הביאה גרסה זו במסגרת עדותה בפני בית המשפט קמא, הרי שיש באפשרותו של בית משפט זה, כערכאת ערעור, לבחון לגופם את ממצאי המהימנות שאותם קבע בית המשפט קמא. 45. בהקשר זה, מקובלת עלי טענתו העקרונית של המערער לפי משעה שהמתלוננת לא העידה בפני בית המשפט קמא ולא היה סיפק בידיו לחקור אותה על עדותה בפני חוקרת הילדים, היה על בית המשפט קמא להיזהר שבעתיים טרם קביעת ממצאי מהימנות ביחס אליה. עם זאת, בית המשפט היה מודע היטב לקושי זה, כפי שגם ציין מפורשות בפסק דינו, וקבע את ממצאי המהימנות הנוגעים לעדות המתלוננת לאחר שעמד באריכות על גרסתה ונימק מדוע יש לקבלה במלואה. לאחר שצפיתי בכל הקלטות המתעדות את חקירתה של המתלוננת על ידי חוקרת הילדים ועיינתי היטב בתמליליהן של קלטות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי כל ממצאי המהימנות שאותם קבע בית המשפט קמא ביחס למתלוננת בדין יסודם, ולא מצאתי כל מקום להתערב בממצאים אלו. 46. כפי שציין בית המשפט קמא, עדותה של המתלוננת הייתה עקבית, מדויקת ומפורטת. תחילה, קימצה המתלוננת במילים ונדרש לא מעט שכנוע מצדה של חוקרת הילדים כדי לגרום למתלוננת, שניכר בבירור כי חשה מבוכה ואי נוחות רבה לשוחח על המעשים שביצע בה המערער, לגולל בפניה את סיפורה. לאחר מכן, החלה המתלוננת לספר על המעשים נשוא התלונה, תוך שהיא מרבה לכנות את המעשים המיניים בביטויים "מעשה חצוף" או "משהו מלוכלך" ואת איבר המין של המערער בביטוי "הדבר הזה של הגברים". לבסוף, לאחר שהקשתה עליה חוקרת הילדים, תיארה המתלוננת את מעשיו של המערער בצורה מדויקת למדי, תוך שהיא מדגימה חלק מדבריה באמצעות תנועות. לאור כל אלו, התרשמתי - ממש כשם שהתרשם בית המשפט קמא - כי המתלוננת לא הפריזה בדבריה, לא הייתה להוטה למסור גרסת כזב כדי להפליל את המערער ולא "דמיינה" את המעשים שאותם תיארה בעדותה. עדות זו - שהתאפיינה במתן פרטים מדויקים למדי על ידי המתלוננת, בציטוט דבריו של המערער במספר הזדמנויות ובמענה עקבי על שאלותיה של החוקרת, גם כאשר היה בהן כדי "לבלבל" את המתלוננת - ראויה הייתה שיינתנו לה המשקל והאמון המלאים כפי שעשה בית המשפט קמא. 47. יתר על כן, לא מצאתי ממש ב"דוגמאות" שאותן הביא המערער לפגמים וסתירות בגרסתה של המתלוננת. כך למשל, בניגוד לטענותיו המערער, איני סבור כי חוקרת הילדים "התאמצה" להוביל את המתלוננת למסור גרסה לפיה המערער בעל אותה משני צדי גופה, וברור מדבריה של המתלוננת כי המערער ביצע בה הן מעשה סדום והן מעשה אינוס. בנוסף, סבורני כי האופן בו תיארה המתלוננת את המעשים ואת הכאבים שמעשים אלו הסבו לה, תוך "הדגמת" מעשיו של המערער ותגובותיה למעשים אלו, תורמים לאמינות דבריה. השימוש שעשתה המתלוננת בביטויים "מעשה חצוף" או "מעשה מלוכלך" לשם תיאור מעשיו המיניים של המערער אינו פוגם, לטעמי, כהוא זה במהימנות גרסתה, בפרט נוכח העובדה כי לאחר שחוקרת הילדים הקשתה וביקשה כי תסביר במדויק את כוונתה בביטויים אלו, עשתה כן, ובפירוט ודיוק רבים. 48. לבסוף, איני מקבל גם את טענותיו של המערער בדבר הפגמים שנפלו בגרסתה של המתלוננת עקב "חוסר הדיוק" בציון המועדים בהם בוצעו המעשים בהם הורשע המערער. במועד ביצוע העבירה ומסירת העדות בפני חוקרת הילדים, הייתה המתלוננת ילדה תמימה ורכה בשנים. אתרע מזלה של המתלוננת, ובגיל כה צעיר נפלה קרבן למעשים מיניים כה חמורים מצד דודה, שהיה בן המשפחה המבוגר הקרוב אליה ביותר לאחר שהתייתמה משני הוריה. ברי כי עבור המתלוננת הצעירה, השנתיים שחלפו לאחר מות הוריה היו מעין מקשה אחת, ואין בעובדה שלא דייקה בתאריכים בהם בוצעו המעשים כדי לפגוע במהימנות גרסתה [השוו: ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.07) והאסמכתאות המופיעות שם]. 49. בהקשר זה יוער כי לעומת ממצאי המהימנות החיוביים שנקבעו ביחס למתלוננת, קבע בית המשפט קמא, לאחר שהזדמן לו להתרשם מהמערער באופן בלתי אמצעי במסגרת עדותו בפניו, כי עדותו של המערער "הותירה רושם של מי שמנסה באמצעות משחקי מלים והתנסחויות רטוריות פתלתלות לחמוק מלהשיב לשאלות המופנות כלפיו" וכי עדותו כולה התאפיינה באי סדר, חוסר כנות וחוסר נכונות להשיב על השאלות שהופנו אליו באופן ענייני וגלוי. הואיל ומדובר בממצא שאותו קבע בית המשפט קמא לאחר שהזדמן לו להתרשם מהמערער באופן בלתי אמצעי, הרי שאין מקום להתערב בממצא זה של בית המשפט קמא וממילא לא נתבקשנו לעשות כן. 50. לאור כל האמור לעיל, הנני מאמץ במלואן את קביעותיו של בית המשפט קמא באשר למהימנותה של המתלוננת ודוחה את כל טענותיו של המערער בעניין זה. דרישת הסיוע 51. לבסוף, הנדבך האחרון בערעור מבוסס על טענות המערער לפיהן שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי נמצא סיוע לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים בכל אחת משלוש מערכות הראיות שלהלן: עדות אחותה של המתלוננת; שקרי המערער כפי שעלו מתוך עדויותיהן של בנותיו ומצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שעלה מעדויותיהם של עובדי הפנימיה. לאחר שצפיתי בקלטת החקירה של אחות המתלוננת בפני חוקרת הילדים ועיינתי בתמליל הקלטת, הגעתי לכלל מסקנה כי דברי האחות לבדם מהווים סיוע לעדות המתלוננת, באופן המייתר את הדיון וההכרעה ביחס לשני רכיבי הסיוע האחרים כפי שיפורט להלן. 52. כידוע, במקרה בו חוקר ילדים אסר על עדותו של ילד בפני בית המשפט בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת ילדים, כי אז, בהתאם לסעיף 9 לחוק הגנת ילדים, ניתן להציג כראיה לאמיתות תכנה את ההודעה שמסר הקטין בפני חוקר הילדים, וזו תבוא במקום עדותו של הקטין. ואולם, מקום בו הוגשה הודעת קטין כאמור, כי אז, בהתאם לסעיף 11 לחוק הגנת ילדים, לא ניתן להרשיע על בסיס הודעה זו לבדה, אלא אם תמצא לצידה תוספת ראייתית מסוג סיוע [להרחבה בעניין זה ראו י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה (חלק ראשון) 204 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003) (להלן – קדמי)]. ודוק – על פי ההלכה הפסוקה, אין מניעה כי הסיוע להודעתו של קטין כאמור תהא בדמותו של הודעה של קטין אחר שנמסרה לחוקר ילדים בהתאם לחוק הגנת ילדים, הגם שהיא עצמה טעונת סיוע [קדמי, בעמ' 216 ובעמ' 247-246 וראו למשל גם: ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2), 557 (1997)], וזאת ללא צורך בסיוע להודעת הקטין המסייעת. כך למשל, קבע כבוד השופט א' גולדברג בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד מז(1), 292, 302 (1993): "כבר נפסק, כי גם עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע. כך, לדוגמה, לגבי עדויותיהן של שתי נערות שנפלו קרבן לתקיפה מינית מצד שני נאשמים, כאשר עדות האחת שימשה סיוע לעדותה של חברתה... מכאן, שברמה העקרונית אין לשלול את האפשרות כי כאשר ניצבות לפנינו שתי עדויות של קטינות מתלוננות, שנגבו בפני חוקר נוער, תהווה עדותה של האחת סיוע לשנייה, ולהפך." בדומה לכל תוספת ראייתית מסוג סיוע, גם הסיוע להודעתו של קטין כאמור חייב לעמוד בשלוש הדרישות הבסיסיות הבאות: ראיה שהתקבלה ממקור נפרד ועצמאי, ראיה המסבכת או נוטה לסבך את הנאשם באחריות לעבירה וראיה המתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת [קדמי, בעמ' 205]. 53. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי העדות שמסרה אחותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, במסגרתה תיארה שתי סיטואציות מיניות שונות בין המערער והמתלוננת, שלהן היא הייתה עדה, מהווה סיוע לעדות המתלוננת, ובצדק קבע כן בית המשפט קמא. הגם שבתחילת דבריה בלבלה האחות בין הדברים שראתה לבין הדברים ששמעה מאחותה, הרי שלאחר שהוסבה תשומת ליבה לעניין, הצליחה לתאר את המקרים שראתה בלבד, באופן המשתלב עם עדותה של המתלוננת. כך, סיפרה האחות כי ראתה את המערער והמתלוננת "ישנים יחד" כשחזרה מהמכולת לאחר שהמערער שלח אותה לקנות חלב [עמודים 17-20 לתמליל הקלטת ת/6] והבהירה כי לא ראתה את המערער מבצע במתלוננת "מעשים מלוכלכים" כפי שאמרה בתחילה, אלא ששמעה זאת מהמתלוננת. בהמשך, סיפרה כי במקרה אחר ראתה את המערער מושיב את המתלוננת ליד "הדבר הזה של הגברים" [עמודים 22-24 לתמליל הקלטת ת/6]. דבריה האמורים של האחות עונים על הדרישות הבסיסיות של ראיית הסיוע אשר פורטו לעיל: הם הגיעו ממקור עצמאי ונפרד – עדות האחות; הם נוטים לסבך את המערער בביצוע המעשים המיניים המיוחסים לו והם מתייחסים לנקודה ממשית השנויה במחלוקת – האם ביצע המערער מעשים מיניים כלפי המתלוננת אם לאו. לדידי, עדותה של האחות מהווה סיוע מספיק להרשעת המערער במעשים המיוחסים לו על בסיס עדותה של המתלוננת ומסקנה זו מקבלת אף משנה תוקף שעה שהמערער מכחיש לחלוטין את ביצוע המעשים המיוחסים לו באופן שגדר המחלוקת בינו לבין המשיבה הינו רחב במיוחד, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה ככל שיריעת ההגנה הינה רחבה יותר והכחשתו של הנאשם היא כללית יותר, כך גם אופיה של ראיית הסיוע הנדרשת יכול להיות מוגבל יותר [ראו למשל: ע"פ 814/81 סלאמה ראזק אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2), 826 (1982); ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.94); ע"פ 4009/90 הנ"ל]. 54. כאמור, לאחר ששוכנעתי כי אחותה של המתלוננת ידעה להבחין כראוי בין הדברים ששמעה מהמתלוננת לבין הדברים שראתה במו עיניה וכי די בדברים שאותם תיארה במסגרת עדותה בפני חוקרת הילדים כדי לשמש סיוע לעדות המתלוננת, איני רואה צורך לדון בטענותיו של המערער באשר לשתי ראיות הסיוע האחרות שאותן קבע בית המשפט קמא. 55. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה איפוא את טענות המערער באשר לעדותה של האחות. עדות האחות לבדה מהווה סיוע מספק לעדות המתלוננת ודי בכך כדי להרשיע את המערער במעשים המיוחסים לו, אף ללא צורך בשתי ראיות הסיוע הנוספות, וברי כי אין מקום לבטל את הרשעתו של המערער גם מטעם זה. גזר הדין 56. לאחר שהגעתי לכלל מסקנה לפיה אין כל הצדקה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, אפנה לבחון את טענותיו של המערער לעניין העונש שנגזר עליו. כאמור, המערער מעלה מגוון טיעונים שלטענתו מצדיקים הקלה ניכרת בעונשו, כאשר טענתו המרכזית בהקשר זה הינה כי יש לשקול את הסיוע שסיפק לשירותי הביטחון משך כשני עשורים כשיקול לקולא. שיקולים נוספים לקולא עליהם מצביע המערער הינם "עמימותו" של כתב האישום; העדר חבלות או פציעות אצל המתלוננת; דאגתו של המערער למתלוננת ולאחותה לאחר מות הוריהן; הפגיעה שתגרם לילדיו כתוצאה ממאסרו הממושך ועברו הפלילי "הדל". 57. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98) וראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06), ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.07)].לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים לעניין העונש ואת גזר דינו של בית המשפט קמא, לא שוכנעתי כי עניינו של המערער נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבות כאמור. בהקשר זה, מקובלת עלי גישתו של בית המשפט קמא, לפיה יש להחמיר בעונשם של עברייני מין, ובפרט של אלו אשר מבצעים את מעשיהם כלפי בני משפחתם או כלפי קטינים הנתונים למרותם. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.02): "המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תסכין עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חפשי. החמרה כזו נדרשת על אחת כמה וכמה מקום שמדובר בעבריין מין מועד המבצע עבירות כענין שבשיטה וגורם במעשיו לפגיעה קשה בקורבנותיו שלא ניתן כיום להעריך את כל השלכותיה." וכן דבריה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 932 (2001): "עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה..." נוכח מדיניות ענישה מחמירה זו, שהנני תומך בה, סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מקום להקל בעונשו של המערער. בנוסף, גם לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענותיו של המערער. 58. ראשית, בית המשפט קמא ציין מפורשות כי נתן משקל משמעותי לעובדה שהמערער סייע למערכת הביטחון משך שנים ארוכות ואף ציין מפורשות כי אלמלא שקל עובדה זו לקולא, היה גוזר על המערער עונש חמור מזה שגזר עליו [סעיף 7 לגזר דינו של בית המשפט קמא]. אשר על כן, לא מצאתי ממש בטענת המערער כי שיקול זה לא עמד לנגד עיניו של בית המשפט קמא או כי לא ניתן לו המשקל המספק לקולא. שנית, בניגוד לטענתו של המערער, סבורני כי עברו הפלילי אינו "בלתי מכביד" (כהגדרתו) כלל ועיקר וכי הרשעתו בעבירה של תקיפת אחד מילדיו, הגם שלא ריצה בגינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, דווקא מהווה שיקול להחמרה בעונשו. כמו כן, משהגעתי לכלל מסקנה כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בשתי הזדמנויות שונות לפחות, וכי לא היה באופן ניסוחו של כתב האישום כדי לפגוע ביכולתו של המערער להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו, ממילא אין ב"עמימותו" הנטענת של כתב האישום משום שיקול להקלה בעונשו של המערער. 59. לבסוף, איני מקבל גם את טענתו של המערער לפיה העונש שנגזר עליו חורג מרף הענישה הנהוג בגין עבירות דומות. דומני, כי העונש שנגזר על המערער לא רק שאינו חורג לחומרה מרף הענישה כאמור, אלא מהווה עונש הולם בנסיבות העניין [השוו: ע"פ 5164/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.07), שם נדחה ערעור על עונש בן שתים עשרה שנות מאסר בפועל שהוטל על נאשם שהודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בביצוען של עבירות דומות ואף קלות יותר מאלה שבמקרה שבפנינו; ע"פ 576/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.05), שם נדחה ערעור על עונש בן חמש עשרה שנות מאסר בפועל שהוטל בגין הרשעה בעבירות קלות מאלה שהורשע בהן המערער אשר בוצעו בנסיבות דומות וע"פ 5109/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.06), שם נדחה ערעור על עונש בן שש עשרה שנות מאסר בפועל שהוטל בגין הרשעה בעבירות קלות מאלה שהורשע בהן המערער]. לפיכך, גם מטעם זה אין מקום להקל בעונשו של המערער. סיכום 60. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור במלואו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ח (26.6.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06071500_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il