בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
רע"פ
7148/98
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט ע' זועבי
המערער: 1.
ארנון עזרא
2.
עזרא דפנה
נ
ג ד
המשיבה: 1.
יעל זלזניאק
2.
אהוד זלזניאק
ערעור
על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 9.9.98 בתיק 1962/96
שניתן
על-ידי כבוד השופטות ד' פלפל, א' קוב
וש'
ברוש
תאריך
הישיבה: כ"ג באדר תשנ"ט (11.3.99)
בשם
המערער: עו"ד רום אלון
בשם
המשיבה: עו"ד פשר אייקנאר רחל
ועו"ד
יהודית גלרמן נויראל
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד"ר ד' פלפל, א' קובו, ש' ברוש), שעניינו
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט (1929) (להלן: פקודת הבזיון). בבקשת רשות
הערעור העלו המבקשים (להלן: עזרא) טענות שונות הסבות על פרשנות הסכם פשרה בין
הצדדים בנסיבותיו של המקרה. שתי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענות אלה ולא מצאתי
כי הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער ב'גלגול' שלישי. עם
זאת, הועלתה בבקשה טענה משפטית הנוגעת להתאמתו של ההליך לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון
לנסיבות בהן הבזיון נטען בגין הפרת הסכם פשרה שאושר כפסק דין, כאשר ההפרה אינה
עולה מלשון ההסכם והצד כלפיו נטענת ההפרה טוען, כי פעל על פי פרשנות סבירה של
ההסכם ולא הפר אותו. במילים אחרות, מה הדין כאשר בבסיס פסק הדין עומד הסכם ועל מנת
לברר אם הופר אם לאו דרושה פרשנות של בית המשפט להסכם, הן מתוך ההסכם, הן מנסיבות
כריתתו והן מתוך התחקות אחר כוונת הצדדים. בשאלה זו ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון
כערעור לפי הרשות שניתנה. העובדות, טענות הצדדים ופסקי הדין של הערכאות הקודמות
יפורטו להלן ככל שהם נוגעים לשאלה משפטית זו.
רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים
2. בין עזרא ובין המשיבים (להלן: זליזיניאק) נחתם
הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט. בהסכם הפשרה, המתייחס למבנה
מגורים שהוקם על ידי עזרא בסמוך לביתם של זליזיניאק, הסכימו זליזיניאק, תמורת
פיצוי כספי, כי עזרא יוכלו לבנות את הבית נשוא הדיון בסייגים ומגבלות שנקבעו בהסכם
הפשרה. עזרא בנו את הבית, אלא שלטענת זיליזיניאק הפרו עזרא את ההסכם וחרגו בצורה
בוטה מהמגבלות והסייגים שהוסכם עליהם. לפיכך הגישו זליזיניאק בקשה לבית משפט
השלום, לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון. בשל חשיבותם של התנאים הקבועים בהסכם הפשרה
לבירור הבקשה שלפני, מן הראוי לפרטם כלשונם:
"1. המשיבים
(עזרא - ט.ש.כ.) יהיו רשאים, ככל שהדבר תלוי במבקשים (זליזיניאק), להמשיך ולבנות
את הבית על פי המיקום והגודל שהיה קיים כפי שמשורטט בבמ1/, ובלבד שאורך החזית
הפונה למגרש המבקשים לא יעלה על 10.95 מטר, והשטח הכולל לא יעלה על 55 מ"ר.
קו
הבנין של המשיבים לא יסטה מהקו המופיע בבמ1/ לכוון חלקת המבקשים.
2. המשיבים
לא יתנגדו לכל בניה אשר המבקשים ירצו לבצע בשטחם שלהם וחתימתם על הסכם זה תהווה
הסכמה מראש לבניה כזו.
3. המשיבים
יסירו את אותם חלקים של קרשים הפולשים לשטח המבקשים, וזאת תוך 7 ימים מהיום.
4. המשיבים
ידאגו להתקנת מערכת ניקוז מתאימה למניעת נזקים לרכוש המבקשים ובמידה שיגרמו נזקים
כנ"ל, יפצו את המבקשים בגין כל נזק.
5. החלון
המופיע במרכז התמונה המסומנת בכוכבית בנספח ג' לתצהיר התשובה של המבקש מיום
24.9.95 יבוטל.
6. החלון
המופיע בצד שמאל של התמונה המסומנת בכוכבית בנספח ג' לתצהיר התשובה של המבקש מיום
24.9.95 יבוטל, ובמקומו יהיו רשאים המשיבים להתקין חלון באורך של 35 ס"מ כל
אחד וברוחב של 20 ס"מ, ובגובה שאינו נמוך מ1.80- מטר, מבסיס החלון, ובלבד
ששני חלונות אלה יהיו צמודים זה לזה ככל האפשר, דהיינו, יופרדו לכל היותר על ידי
עמוד יצוק.
החלון
המופיע מצד ימין של אותה תמונה יבוטל, ובמקומו יהיו רשאים המשיבים להתקין חלון של
35 ס"מ על 35 ס"מ שאינו נמוך מ1.80- מטר מבסיס החלון.
7. הצדדים
מסכימים להעביר להכרעתו של בורר, שמאי מקרקעין, את ההכרעה בגובה הפיצוי המגיע
למבקשים בגין בניית המשיבים במיקום, בגודל ובאופן שנבנה הבית, אם בכלל.
8. הבורר
אשר ימונה על ידי בית המשפט יכריע כאמור, לאחר שמיעת הצדדים, לאחר עיון בתוכניות
ובתשריטים ולאחר ביקור במקום, ויתן את פסקו בתוך 45 יום מהיום.
9. בכפוף
לביצוע האמור לעיל, לא יתנגדו המבקשים למגורי המשיבים בבית הנבנה על ידיהם. (משפחה
אחת בלבד).
10. המבקשים
יהיו רשאים טרם אכלוס הבית על ידי המשיבים להכנס לבית יחד עם מהנדס ו/או מודד
מאעמם על מנת לבצע מדידת הנכס והתאמת המצב בשטח להסכמה דלעיל, ובמידה שיסתבר כי
המצב בשטח איננו תואם את ההסכמה, יפעלו המשיבים לאלתר להתאמת המבנה להסכמה.
11. המשיבים
רשאים להמשיך לבנות לאלתר."
לטענת זליזיניאק הפרו עזרא את הסכם הפשרה
בארבע אלה: אורך חזית מבנה המגורים הפונה למגרש זליזיניאק הינו 10.97 מ' במקום
10.95 מ' כמוסכם בהסכם הפשרה; שטח המבנה הכולל במדידת הקירות החיצוניים הגיע ל-
70.208 מ"ר במקום 55 מ"ר; צורת המבנה הפכה למלבנית במקום צורת קמץ, כפי
שמופיע בתרשים ב"מ1/ שהיה מצורף להסכם הפשרה והיווה חלק ממנו; בנית חלק
מקירות הבית בלבני זכוכית בנוסף לחלונות נפתחים, עליהם סוכם בהסכם הפשרה.
עזרא אינם חולקים על הממצאים אותם מציינים
זליזיניאק, אלא שלטענתם ממצאים אלה משקפים פרשנות סבירה של הסכם הפשרה ועל כן
טוענים הם כי לא הפרו את ההסכם. עוד מוסיפים עזרא וטוענים, כי בנסיבות בהן
צד להסכם פשרה, שאושר כפסק דין, פועל על פי פרשנות סבירה של ההסכם, אין מקום להחיל
את פקודת הבזיון.
פסק דינו של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי
3. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת א' חיות)
בחן את הסכם הפשרה על פי נוסחו ולשונו ותוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים. לאחר ששקל
את ההשתלשלות שהולידה את הסכסוך והביאה לכריתת הסכם הפשרה ואת נסיבות כריתת ההסכם,
הגיע למסקנה, כי הסכם הפשרה הופר על ידי עזרא בכל פרטי ההפרה שנטענו על ידי
זליזיניאק. בית המשפט התייחס לטענת עזרא, לפיה אין לאכוף את הסכם הפשרה בהליכי
בזיון בהיותו בלתי ברור דיו, וקבע כי בטענה זו אין ממש, "ואלמלא נסיונות
ההתחכמות והפירושים המאולצים והמלאכותיים שהעלו המשיבים (עזרא - ט.ש.כ.) בכל הנוגע
להסכם, לא היה מלכתחילה צורך בראיות שהוצגו בדיון זה". לפיכך מצא בית המשפט
את עזרא אשמים בבזיון בית משפט, בכך שהפרו את ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין,
והורה להם לתקן תוך 60 יום את כל ההפרות שבוצעו על ידם באופן ששטח המבנה יועמד על
55 מ"ר, צורת המבנה תהא תואמת את תרשים במ1/, והחלונות יהיו בהתאם למידות
ולגודל הקבועים בסעיפים 5 ו6- להסכם הפשרה, תוך ביטול משטחי לבני הזכוכית שהוקמו
בניגוד למוסכם. בית המשפט הורה, כי במידה וההפרות לא תתוקנה כאמור במועד שנקצב,
ישלמו עזרא לזלזיניאק קנס בסך 150 ש"ח לכל יום שבו תמשכנה ההפרות הנדונות, או
איזו מהן להתקיים.
הערעור על החלטה זו שהוגש לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום פרש נכון את כוונת
הצדדים בעת חתימת הסכם הפשרה, תוך ששקל כראוי את נסיבות חתימת הסכם הפשרה ועל כן
לא ראה להתערב בהחלטת בית משפט השלום.
דיון
4. בענייננו, בקשת זליזיניאק שהוגשה לפי סעיף 6
לפקודת הבזיון נסמכת על טענת הפרה של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על סמך
בקשת הצדדים. הלכת בית משפט זה בכל הנוגע למהותו, אופיו ותקפו של פסק דין שניתן
בהסכמת הצדדים, הלכה סדורה ובהירה היא. תמצית ההלכה מובאת בספרו של י' זוסמן סדרי
הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 549 (להלן: זוסמן):
"פסק
דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות של הסכם ושל פסק דין."
(וראו גם: ע"א 201,177/81 גלעדי נ'
גלעדי, פ"ד לו(3) 179, 183; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו,
פ"ד לט(2) 729, ; ע"א 219,151/87 ש. ארצי נ' רחמני, פ"ד
מג(3) 489, ; בג"ץ 5711/91 פורז נ' שילנסקי, פ"ד מו(1) 299).
5. לאבחנה זו בין הפן ה"הסכמי" והפן
ה"שיפוטי" של פסק הדין, חשיבות, הן לעניין יכולת תקיפתו של פסק דין על
ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו, והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל
תוקף של פסק דין.
באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל
את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה
מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם
מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות,
הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה
חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק
הדין. הגשת תביעה לבית משפט לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו, דרושה לשם
השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על ידי הגנה מפני
תביעה אחרת (ראו למשל: ע"א 55/52, 143/51 עירית רמת גן נ' פרדס ינאי
בע"מ, פ"ד י 1804, 1817 וראו גם זוסמן 550-549 והאסמכתאות המופיעות
בה"ש 128; לאפשרות לבטל את פסק הדין בעילה של הפרת הסכם הפשרה ראו: ע"א
750/77, 876/79 מעון בית מן נ' חב' רם טרום ואח' (לא פורסם); בג"ץ
247/81 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 184; ע"א 442/83 קם נ'
קם, פ"ד לח(1) 767, 777). מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור
שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי
המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים (ראו
האסמכתאות לעיל וכן נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 329).
באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק דין
מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על ידי הצד האחר, פתוחות בפניו מספר
אופציות, שניתן לסווגן על פי האבחנה בין הפן ה"הסכמי" והפן
ה"שיפוטי" של פסק הדין. מן ההיבט של הפן ה"הסכמי", מוקנית לצד
הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת
ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה (ראו: ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות
בע"מ נ' עזבון מיכאל שנקר ז"ל (לא פורסם)). בנוסף לכך, מן ההיבט של
הפן ה"שיפוטי", מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: האחד, אכיפת
פסק הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1976-; והשני,
הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה
שהושג בין הצדדים, על פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים
מיוחדים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד משמעית.
לשם שלמות הדיון ושלא לענייננו יצוין, כי לצד
מסלולי אכיפה אלה, קיימת הוראה עונשית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין,
התשל"ז1977-, לפיה ניתן להעניש צד אשר מפר הוראה שניתנה מאת בית משפט.
בענייננו לא עומדת על הפרק עשיית שימוש בהוראה זו ועל כן אין לי צורך להרחיב.
6. בענייננו, זליזיניאק לא פעלו לביטול הסכם
הפשרה, ואף לא פעלו לאכיפתו בדרך של תביעה לאכיפת ההסכם. הם בחרו בדרך של אכיפת
פסק הדין, שהסכם הפשרה הוא בתשתיתו, במסלול של בזיון בית משפט לפי סעיף 6 לפקודת
הבזיון.
לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק
הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית או אוסר על עשיית מעשים
המפורטים בהסכם הפשרה, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק הדין. לפיכך - כעקרון -
פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי
בזיון (ראו: ע"פ 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל
בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 609; ע"פ 409/86 אדורם מהנדסים
בע"מ נ' אחים אפרים מוריס וששון בכור - חברה לקבלנות ובנין בע"מ,
פ"ד מא(1) 829, 832; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' פנחס
בן צבי, פ"ד לח(1) 136, 139).
עם זאת, לא בכל מקרה הליך הבזיון הוא ההליך
האפשרי, וגם אם אפשרי הוא, לא תמיד הוא ההליך ההולם והראוי לאכיפת ההסכם. האם
בנסיבות המקרה שלפנינו, מסלול הבזיון מתאים לאכיפת הסכם הפשרה שאושר כפסק דין?
התשובה לשאלה זו ראוי שתחתך על פי תכליתה ואופיה של הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון
ועל פי אופיו וטיבו של ההסכם, עליהם אעמוד בהמשך.
7. התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת
הבזיון, נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית משפט זה. בית המשפט קבע, כי מטרתה
של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו, תכליתה להביא לידי כך שצווי בית
המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכח סעיף 6 לפקודת
הבזיון, היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, לפיה זכה בדין. מכאן הגישה,
לפיה סעיף 6 "צופה פני עתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להמנע מלעשותו
"מחר" (ראו למשל: ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459,
469-468; דב"ע נז48-13/ מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה (טרם
פורסם); ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191
(להלן: פסק דין גרינברג); ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' אמיל ביטון,
פ"ד לד(4) 232, 240-239 (להלן: פסק דין מוניות הדר לוד); ע"א
24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105;
ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד
לד(4) 557, 559).
8. ההליך על פי סעיף 6 הינו הליך מיוחד במינו.
מחד גיסא, אין הוא מיועד להטיל אחריות פלילית ולהעניש בגינה; מאידך גיסא, אין הוא
הליך אזרחי רגיל. "זוהי הוראה SUI GENERIS
המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (פסק דין מוניות
הדר לוד 241; פסק דין גרינברג 191; א' הרנון בזיון בית המשפט
(תשכ"ה) 347-342). אין להתעלם מכך, כי על אף שצו לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון
אינו בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף את הציות להבא, יש בו אלמנט עונשי.
"עונש" זה נושא בצידו סטיגמה, שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו, לא רק
במישור היחסים בין הצדדים המתדיינים, אלא גם במישור היחסים בין המפר לבין הרשות
השופטת. לפיכך, הדעת נותנת, כי השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים
מתאימים, וכל שנותר לבחון הוא, האם כזה הוא המקרה שלפנינו. לשם כך אעמוד תחילה על
נסיבותיו של המקרה שלפנינו.
9. בענייננו מדובר בטענה להפרת הסכם פשרה שקיבל
תוקף של פסק דין. הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לפרשנות הנכונה של ההסכם,
ובית המשפט נדרש להליך הוכחות, במסגרת הבקשה לפי פקודת הבזיון, על מנת לפרש את
הוראות ההסכם, שלשונו אינה חד משמעית. במה דברים אמורים? לעניין שטח הבית, נאמר
בהסכם, כי "השטח הכולל לא יעלה על 55 מ"ר" (סעיף 1 להסכם). הצדדים
חלוקים האם הקביעה האמורה מתייחסת לשטח נטו או ברוטו. ההסכם שותק בנקודה זו. כך גם
לעניין הבניה בלבני הזכוכית. טוענים זליזיניאק, כי אופצית הבניה בלבני זכוכית
נדונה במהלך המשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם כאופציה חלופית לחלונות נפתחים, אלא
שאופציה זו נזנחה לבסוף וזכרה לא בא בהסכם. טענה זו נשענת על כוונת הצדדים ועל
מגעים שקדמו להסכם, שאינם מוצאים ביטויים בלשון ההסכם (ראו סעיפים 5 ו6- להסכם).
לעניין צורת הבית קובע ההסכם, כי עזרא רשאים לבנות "על פי המיקום והגודל שהיה
קיים כפי שמשורטט בבמ1/" - היינו, צורת קמץ. לטענת עזרא, איזכור תרשים במ1/
בהסכם נעשה בטעות, ולמעשה כוונת הצדדים היתה להפנות לתרשים במ2/, שהוא תרשים
מעודכן יותר ולפיו היו הם רשאים לבנות את ביתם בצורה מלבנית. לפיכך - לטענתם -
פרשנות ההסכם לפי אומד דעת הצדדים נותנת, כי גם בפרט זה לא הופר ההסכם. רק בנוגע
לאורך חזית הבית הפונה למגרש זליזיניאק, מסכימים הצדדים, כי אכן קיימת חריגה
מהאורך המוסכם, אלא שמדובר בסטייה של 2 ס"מ, שהיא - לטענת זליזיניאק -
מזערית ביותר וזניחה. מן האמור לעיל עולה, כי מרבית ההפרות הנטענות אינן עולות
במפורש מלשון ההסכם, והן נשענות על פרשנות ההסכם על ידי בית המשפט, על פי כוונת
הצדדים המשתמעת מן הנסיבות. בית המשפט התחקה אחר אומד דעת הצדדים, הנלמד מן
הנסיבות החיצוניות האופפות את כריתת ההסכם. נסיבות חיצוניות אלה כוללות, בין היתר,
את התנהגות הצדדים לפני, במהלך ולאחר הכריתה; המגעים הקודמים ביניהם; הצהרות בעל
פה; מסמכים שהוחלפו וכיוצ"ב. מטבע הדברים תהליך פירוש כוונת הצדדים בנסיבות
אלה, מצריך בֵּרור עובדתי הכרוך בשמיעת עדויות ובהבאת ראיות. ויודגש, כי האמור
לעיל לא נועד לבחון את צדקת קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית המשפט -
שכאמור, אין אני מוצאת להתערב בהן ולא ניתנה רשות ערעור לגביהן - אלא כדי לעמוד על
טיבו של ההליך שניהל בית המשפט במסגרת הליך הבזיון, ולבחון האם לאור תכליתו ואופיו
של סעיף 6 - עליהם עמדתי לעיל - הליך לפי פקודת הבזיון, הוא ההליך המתאים לעריכת
ברור כזה.
10. כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הבזיון הינה
אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות
וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון לאכוף את
הצד המפר לקיים את פסק הדין - הוא ביצוע פסק הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים
חלוקים בשאלת פרשנותו של ההסכם שבבסיס פסק הדין, הצורך לשמוע ראיות ועדויות,
שמטרתן להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין, עשוי לסכל זאת.
ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' לוין:
"הליכי
אכיפה לפי פקודת בזיון בית המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי
לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום
להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם
הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין" (רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות
(1985) נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1) 617, 619 (להלן: פסק
דין אתת; ההדגשות שלי - ט.ש.כ.).
וראו גם: ת"א (ת"א) 1655/90 פזגז
בע"מ נ' דור אנרגיה בע"מ, תקדין-מחוזי, כרך 92(4), 164.
11. לא זו אף זו. לאור אופיה הפלילי של הוראת
הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם,
כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי
שסבר לתומו כי קיים את פסק הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית משפט זה, לפיה אין
אוכפים מכח פקודת הבזיון, אלא צוים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר
מפירוש אחד. כפי שכתב השופט ח' כהן בע"פ 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים
"פרדס" ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612:
"גם
לנו נראה שבדרך כלל אין בית משפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונת בעלי הדין
ולא בדבר כוונת בית המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא
היתה בו על פניו. ההליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט הם, כידוע, מעין פליליים, וכל
ספק בדבר משמעותו של צו בית המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא
הפר את הצו - ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכל להבין) את משמעותו."
וראו גם: ע"א 128/59 (המ' 162/59) שרגהיים
נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג(2) 1448, 1451; פסק דין אתת, 619;
בש"פ 8213/95 קליף משה נ' יוסף דראי (לא פורסם); ע"פ 823/97 דניאל
ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל (לא פורסם).
דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי ברור,
שאושר כפסק דין, כשהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה,
שניתן ליותר מפירוש אחד, אינו ניתן לאכיפה בהליכי בזיון (ראו: ע"א 1193/93 תשלו"ז
השקעות בע"מ נ' עזבון מיכאל שנקר ז"ל (לא פורסם); ולאחרונה
רע"א 6523/98 אלוני נ' גולה (גאולה) נחום (טרם פורסם); וכן ע"פ
(ב"ש) 223/96 החברה הכלכלית נ' מב"ש מתכת ב"ש בע"מ,
תקדין-מחוזי, כרך 96(3), 718. בערעור אחרון זה הביע בית המשפט נכונות עקרונית לקבל
את הטענה, כי כאשר הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו ברור דיו, אין מקום
להפעיל את הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון, אלא ששם קבע בית המשפט כי ההסכם הנדון היה
ברור). יצוין עם זאת, כי יש הסכמים המקבלים תוקף של פסק דין וניתן וראוי לאכפן על
פי פקודת הבזיון. אין לתחום קו חד וברור בין הסכמים שאושרו כפסק דין הניתנים
לאכיפה באמצעות פקודת הבזיון, לבין אלה שאינם ניתנים לאכיפה כזו. גם הסכמים שנויים
במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק-דין יכול שינתנו לאכיפה על פי פקודת הבזיון. כל הסכם
לפי מאפייניו וכל עניין לפי נסיבותיו.
12. התוצאה, לפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור
בהליכי בזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, לפיו אין להזקק להליכי בזיון כאשר
קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית (ראו: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר,
פ"ד יז(4) 2541, 2550; השופט י' כהן בהמ' (חי') 3670/67 אירני נ' אירני,
פ"מ תשכ"ח (2) 62, 63-62; פסק דין גרינברג, 192; בג"ץ
490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד
לז(4) 578, 586; וראו גם דברי ההסבר לסעיף 2(א) להצעת חוק כפיית קיום פסקי-דין,
תשל"ד1973-, ה"ח 11, 12). פסיקה זו התבססה על ההלכה האנגלית בנדון אשר
מובאת בתמצית על ידי A. Arlidge ו-D. Eady בספרם The Law of Contempt (1982)
בע' 263:
"Because of the summary and
quasi-criminal nature of the jurisdiction, the courts have warned that the
process of contempt should not be invoked in aid of a civil remedy, where some
other method of achieving the desired result is available."
וראו: Re Clement (1877) 46 L.J.Ch 385; Re Davies (1888) 21 Q.B.D. 236, 239.
פרופ' גולדשטיין במאמרו "יחסי הגומלין
בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי משפט - עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים
ט"ז (תשמ"ו) 176, 188 מביע דעתו, כי מגבלה זו על השימוש בפקודת הבזיון
נכונה היא, באשר היא תואמת את עקרון היסוד של המשפט הישראלי לגבי אכיפת הוראות בית
המשפט הקרוי בלשונו "עקרון הדרך החמורה פחות". על פי עקרון זה, אין
להעזר בדרך אכיפה פלונית כאשר ניתן להבטיח קיום ההוראה בהשתמש בדרך חמורה פחות.
ובלשונו של פרופ' גולדשטיין:
"כאשר
ניתן להבטיח את קיומה של ההוראה בעתיד, אין להרע עם המפר יותר מהדרוש כדי להשיג
מטרה זו. הרעת יתר תגרום עוול למפר בלי להוסיף שום תועלת בהשגת המטרה של קיום
עתידי של ההוראה. מעיקרון זה, שניתן להגדירו חיסכון בהרעה, נגזר העיקרון של חיסכון
באמצעים. בהתקיים ברירה בין דרכים חלופות לאכיפתה של הוראת בית-משפט פלונית יש
לנסות קודם את הדרך המרעה פחות עם החייב; רק אם יתברר שדרך זו איננה יעילה להשגת
המטרה, שהיא קיום העתידי של ההוראה, יהיה ניתן להחמיר ולהיעזר בדרך המכבידה יותר
על החייב.ד את העיקרון הזה, היינו מכנים 'עקרון הדרך החמורה פחות'." (ע' 183)
ביטוי נוסף לעקרון זה ניתן למצוא בהלכה שקבעה,
כי אין להפעיל הליך לפי פקודת הבזיון כנגד חייב בדין המסרב לפרוע פסק דין כספי,
אלא יש לפנות להוצאה לפועל (ראו: א' הרנון בזיון בית המשפט (תשכ"ה)
275).
13. פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים,
איננו פסק דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו ברור הסכסוך על ידי בית
המשפט, אין בו קביעת עובדות על ידו לאור הראיות שהובאו בפניו, ואין בו הסקת מסקנות
עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית המשפט בהסכם שבין הצדדים
אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על ידי אישורו כפסק דין
(ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר,
פ"ד מז(2) 441, 451). לפיכך, בדרך כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר
לפרשנותו של ההסכם - שהוא סכסוך אזרחי רגיל - אין הליכי הבזיון הולמים את הטיפול
בסכסוך. זאת ועוד, שיקול הדעת המופעל על ידי בית המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה
המופעל על ידו לקראת הכרעת דין במחלוקת בין הצדדים.
גם בשאלת הסעדים שבית משפט מוסמך להעניק, שונה
סמכותו של בית משפט בהליך אזרחי רגיל מסמכותו בהליך לפי פקודת הבזיון. במסגרת הליך
הבזיון, אין לבית המשפט סמכות לשקול את הסעדים המתאימים בגין הפרת ההסכם. הסעד
אותו יכול הוא להעניק, הוא, אכיפת הסכם הפשרה על ידי קנס או מאסר. לבד מסעד זה,
אין הוא מוסמך להעניק סעד אחר, כגון: פיצויים או סעד מן הצדק, אם אכיפה אינה צודקת
בעיניו. בנוסף לכל אלה, מחטיא השימוש בהליכי הבזיון את תכליתם כהליך יעיל ומהיר.
כמו כן, לא בגין כל הפרת הסכם ראוי להטיל כתם מעין פלילי, על מי שחלוק עם רעהו
בעניין פרשנותו של הסכם, שהוא התקשרות אזרחית רגילה בין שניים. בפני צד הטוען להפרת
הסכם שאושר, פתוחה דרך אכיפה אלטרנטיבית, שהיא בבחינת ה"דרך החמורה
פחות", והיא, התדיינות אזרחית רגילה בבית המשפט המוסמך, בה תלובן שאלת הפרת
ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה.
לאור כל הנימוקים דלעיל, נראה לי שההליך שננקט
על ידי בית משפט השלום ואושר על ידי בית המשפט המחוזי, לא היה ההליך המתאים והראוי
לליבון המחלוקת בין הצדדים בעניין הפרת ההסכם, נשוא פסק הדין.
14. למרות האמור לעיל, שקלתי אם לא ראוי הדבר
להשאיר את פסק הדין על כנו, ולוּ משום שבית המשפט עבר כברת דרך ארוכה, ברר את
המשפט כולו והגיע למסקנה שההסכם אכן הופר ויש לאכפו בהליכי בזיון. שקלתי אם אין
בביטול ההליך כדי לגרום להתדיינות נוספת, כפולה, שתהיה דומה במהותה לזו שהתקיימה
ושיש בה משום בזבוז זמן של בית המשפט ושל הצדדים. לאחר לבטים הגעתי לכלל מסקנה, כי
יש לקבל את הערעור במובן זה שזליזיניאק יופנו לבית משפט אזרחי רגיל כדי להביא
בפניו את המחלוקת. הטעם העיקרי לכך - בנוסף לכל הטעמים הכלליים שמניתי לעיל -
הוא, כבילת ידיו של בית המשפט בהליכי בזיון לעניין שקילת הסעד הראוי, גם אם הופר
ההסכם על ידי עזרא.
אין בקבלת הערעור כדי לחוות דעה בשאלה אם
ובאיזו מידה תהוונה קביעותיהן ומסקנותיהן של הערכאות הקודמות, מעשה בית דין
בהתדיינות חדשה, אם תהיה.
בהתחשב בנסיבות, ולמרות שעזרא זכו בערעורם,
מוצאת אני לחייבם בתשלום הוצאותיהם של זליזיניאק בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ע' ר' זועבי
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
98071480.J05