ד''ר אילן שדה נ. אוניברסיטת בן גוריון -באר שבע

פסק-דין בתיק בג"ץ 7148/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7148/10 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: ד''ר אילן שדה נ ג ד המשיבים: 1. אוניברסיטת בן גוריון – באר שבע (משיב פורמלי) 2. בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד צבר אלמוג פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מתאריך 23.6.2010 (כב' השופטים: ע' רבינוביץ', י' פליטמן ו-ש' צור ונציגי הציבור: מ' צוייג ו-מ' אורן). במסגרת פסק הדין, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע מתאריך 23.4.2009 (כב' השופט א' סופר), בגדרו נדחתה תביעתו של העותר לקבל פיצוי כספי מן המשיבה 1 (להלן: אוניברסיטת בן-גוריון, או האוניברסיטה). אביא, בקצרה, להלן את העובדות הצריכות להכרעה בעתירה ואת השתלשלות הטיפול בה. 2. בשנת 1993 הוזמן העותר, שהיה בשלבי סיום עבודת הדוקטורט שלו, להרצות בסמינר של המחלקה להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן-גוריון. בעקבות הסמינר, התקבל העותר כמלגאי להשתלמות פוסט-דוקטורט במחלקה זו, בשנת הלימודים התשנ"ד. במסגרת זו, קיבל העותר מלגה מן הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה (להלן: הות"ת). לקראת תחילת שנת הלימודים, הכין העותר חומר לקורס בנושא "תורת המידע", אך הקורס לא מצא את דרכו, בסופו של דבר, לתכנית הלימודים. מועמדותו של העותר למינוי בתור איש סגל נידונה בוועדת המינויים המחלקתית, במהלך שנת 1994, ונדחתה. 3. בשנת הלימודים התשנ"ה, עבר העותר למחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב בפקולטה למדעי הטבע של האוניברסיטה, שם קיבל מלגה נוספת מה-ות"ת, ובנוסף גם מלגה מחברת "אינטל". בסמסטר הראשון ללימודים בשנה זו, העביר העותר שני קורסים במחלקה למתמטיקה. מועמדותו של העותר למינוי בתור איש סגל עלתה גם בשנת 1995 בוועדת המינויים המחלקתית, ונדחתה. 4. בתאריך 7.7.2002 הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע תביעה כנגד אוניברסיטת בן-גוריון. התביעה התבססה על מספר עילות: פיצוי בגין הפרת הבטחה לעותר, כי הוא ימונה כחבר סגל במחלקה להנדסת חשמל; תשלום שכר והלנת שכר עבור הכנת הקורס בשנת הלימודים התשנ"ד, ועבור שני קורסים שהעביר בשנת הלימודים התשנ"ה; השבת כספים שנטלה האוניברסיטה מהמלגות שקיבל העותר, בגין הוצאות תקורה שהיו לה, ולבסוף, פיצוי בגין הוצאות, עוגמת נפש של העותר וביטול זמנו. הסך הנתבע הועמד, לצרכי אגרה, על סכום של 100,000 ש"ח. כשנתיים וחצי מאוחר יותר, בחודש מרץ 2005, הגיש העותר בקשה לתיקון כתב התביעה. בכתב התביעה המתוקן תבע העותר סכום של 2,353,000 ש"ח מאוניברסיטת בן-גוריון ו-14 פונקציונרים שלה. בתאריך 1.12.2005 קבע בית הדין האזורי הנכבד כי כתב התביעה המתוקן – יימחק, מאחר שהעותר לא הגיש תצהירי עדות ראשית מתוקנים, שהוא נדרש למסור. הליכים שונים שהגיש העותר, במטרה לשנות מהחלטה זו, לא התקבלו (ראו: ע"ע 84/07; עא"ח 18/07). כפועל יוצא מהאמור לעיל, עמדה בפני בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע תביעתו המקורית של העותר בלבד. 5. בתאריך 23.4.2009 דחה בית הדין האזורי הנכבד את התביעה (כב' השופט א' סופר), הן מחמת התיישנות, והן לגופו של עניין. לעניין התיישנות התביעה, קבע בית הדין האזורי הנכבד, כי ממכלול הראיות שבתיק עולה, כי העותר ידע כבר בתאריך 8.5.1995 כי מועמדותו למינוי בשנים התשנ"ד ו-התשנ"ה נדחתה. עוד נקבע, כי כבר בתאריך 8.2.1995 ציין העותר, במכתב לאוניברסיטה, כי הוא עומד על קבלת שכרו עבור הקורס שהכין ועבור אלה אשר העביר. לבסוף הוכחה גם ידיעתו של העותר כבר בתחילת שנת 1995 על סכומי הכסף שקוזזו מכספי המילגה שקיבל. מכאן, ששלוש העילות הראשונות שצוינו בכתב תביעתו התגבשו במלואן יותר משבע שנים לפני שהוגשה התביעה, ועל כן – הן התיישנו. בהמשך, נדרש בית הדין האזורי הנכבד גם לגופן של כל ארבע העילות שנתבעו, וקבע, בין היתר, כדלקמן: לא ניתנה הבטחה לעותר להתקבל כחבר סגל, אלא דובר עימו רק על אפשרות עתידית כזו (וממילא, רק וועדת המינויים רשאית לאשר מינוי שכזה); המלגות שקיבל העותר כללו תשלום עבור הקורסים שהעביר, ובנוסף, העותר השתהה בתגובתו להודעה כי הוא לא יקבל שכר עבורם (וזאת, במנותק מסוגיית ההתיישנות); העותר איננו זכאי לתשלום עבור הקורס שהכין ואשר לא יצא אל הפועל, נוכח הנוהג המקובל בסביבה האקדמית כי פוסט-דוקטורנטים תורמים מזמנם ומציעים קורסים חדשים שייכנסו לסילבוס הלימודים – ללא שכר; הוצאות התקורה שקוזזו מכספי המלגות שקיבל העותר היו סבירות, בהתחשב בעובדה שהעותר השתמש בשירותי אוניברסיטת בן-גוריון, ללא תמורה. נוכח הקביעות הנ"ל – תביעת העותר נדחתה כאמור. 6. העותר הגיש ערעור על פסק הדין, וזה נדחה על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בפסק דינו, חזר ואישר בית הדין הארצי הנכבד לעבודה את מסקנות בית הדין האזורי בבאר-שבע. מכאן העתירה שלפנינו, וזאת לאחר שעתירה קודמת שהגיש העותר בשלבים קודמים של ההליכים, כמפורט בפיסקאות 8 ו-9 שלהלן – נדחתה על הסף (ראו: בג"צ 7662/08 (15.10.2009)). 7. בעתירתו, שב העותר ותוקף את מכלול הקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, אשר אושרו על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בתגובה מקדמית לעתירה, שנתבקשה – מסרה אוניברסיטת בן-גוריון כי היא סומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין הארצי וכי העתירה, לשיטתה, היא טורדנית מאחר והעותר פתח בעתירות הנ"ל כנגד האוניברסיטה רק לאחר שהאוניברסיטה זכתה בתביעה שהיא הגישה כנגד חברה אותה ניהל העותר (ויפג בע"מ). 8. להשלמת התמונה יצוין כי העותר ביקש בשלב מאוחר יותר לצרף לעתירתו את פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים (31.01.2011) וטען כי פרשתו חמורה מזו שנדונה בעתירה האמורה. בבקשת הצירוף האמורה אוזכר בג"צ 7662/08 הנ"ל, והעותר ביקש לאחד את הדיון בשתי העתירות. אז נמצא כי העתירה ב-בג"צ 7662/08 נדחתה על הסף עוד בתאריך 15.10.2009 ולפיכך נעשו ניסיונות לאתר את העותר (כדי לקבל הבהרות לבקשת הצירוף), ואולם הדבר לא צלח. 9. בתאריך 27.11.2014, ניתנה החלטה בעתירה ומכוחה נדרש העותר להודיע מדוע הוא מבקש את איחוד הדיון בעתירה שבפנינו עם בג"צ 7662/08 הנ"ל, שהרי הסתבר כאמור כי בעתירה האחרונה כבר ניתן פסק-דין. כן נתבקש העותר להודיע אם נוכח עובדה זו הוא עומד עדיין על עתירתו. המשיבה 1 נתבקשה, מאידך גיסא, להעביר עותקים מהתביעה שהגישה אוניברסיטת בן-גוריון, נגד חברת ויפג בע"מ, בהתייחס לטענתה (בסעיף 2ב לתגובתה לעתירה) כי בשל זכיית האוניברסיטה בתביעה האמורה יתכן והעותר מבקש להטריח לשווא את האוניברסיטה ולהמשיך בהליכים נגדה. 10. ביני לביני, העותר אותר והודיע כי הוא עומד עדיין על עתירתו שבפנינו, מבלי שהוא מבקש עוד את איחוד עתירתו זו עם בג"צ 7662/08 הנ"ל, שבה כבר ניתן פסק דין. 11. המשיבה 1 נענתה אף היא להחלטה מתאריך 27.11.2014, והמציאה את כל החומר שנתבקש הימנה (ת"א 1088/02 בבית משפט השלום בבאר שבע). עתה התיק שבפנינו בשל איפוא לליבון הדברים. לכך נפנה עתה. דיון והכרעה 12. לאחר עיון במכלול החומר ובצרופותיו – הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן: (א) בגדרי העתירה שלפנינו, מבקש העותר כי נתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. הדבר איננו אפשרי בנסיבות, שכן הלכה היא כי רק במקרים חריגים ביותר, שבהם מתגלית טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה – יתערב בית משפט זה בהכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה (ראו, לדוגמה: בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)), ותנאי זה איננו מתקיים כאן. (ב) הנושאים שמבקש העותר להעלות ביחס להתערבות בהחלטות של ועדות מינויים אוניברסיטאיות, לנוכח האמור בפסק הדין ב-בג"צ 7793/05 הנ"ל (שעסק בעיקר בחשיפת פרוטוקולים של ועדות מינויים כאלה), כפי שהעותר קורא אותו – אין להן נפקות מעשית פה, בשים לב לטענת ההתיישנות שהתקבלה ביחס לתביעתו של העותר. ניתן איפוא להשאיר סוגיות אלו בצריך עיון למקרה המתאים (עיינו גם: ע"א 939/97 שני נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מב(2) 380 (1988); ע"ע (ארצי) לסמן (גרוס) נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (13.12.2006); סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 13. שני הטעמים הנ"ל לבדם, די בהם כדי לדחות את העתירה, וזאת מבלי להיכנס לטענות "הרקע" שביקשה האוניברסיטה להעלות ביחס לקשר שבין תביעתה נגד חברת ויפג בע"מ לבין הגשת העתירה שבכאן. 14. למעלה מן הצורך, נציין כי גם לגופו של עניין – דומה שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד. נבהיר: העותר הצהיר, במכתבים שנכתבו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה, כי הוא עומד על זכויותיו לקבלת תשלום עבור הקורס שהכין ועבור הקורסים שהעביר. גם עובדת דחיית בקשתו להתקבל כחבר סגל היתה ידועה לו, יותר משבע שנים טרם שהוגשה התביעה. נוכח הנתונים הנ"ל, קשה להלום את טענתו של העותר, כי תביעתו לא התיישנה (במקרה זה לא חל גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). כיוון שכך, אין מקום להידרש – בשלישית – למגוון הטענות שמעלה העותר בנוגע לעילות התביעה המקוריות, שחל עליהן דין התיישנות. 15. נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף, בלא צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' באדר התשע"ה (‏1.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10071480_K03.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il