מוחמד מחאמיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7144/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7144/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. מוחמד מחאמיד 2. אדהם ג'בארין 3. סאלח ג'בארין 4. תאמר מחאמיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 2.5.2011 ועל גזר הדין מיום 19.9.2011 של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 175/09 שניתנו על-ידי כבוד השופט ב' ארבל תאריך הישיבה: כ"ח באדר התשע"ב (22.3.2012) בשם המערער 1: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המערערים 2-3: עו"ד מחמד מחאג'נה בשם המערער 4: עו"ד ג'מאל מחאמיד בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' יפעת בר בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט נעם סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט בנימין ארבל) בת"פ 175/09, לפיה הורשעו המערערים בתגרה ובשיבוש מהלכי משפט; וערעור על גזר הדין, לפיו נדונו המערערים 3-1 ל-12 חודשי מאסר בפועל ול-8 חודשי מאסר על-תנאי, המערער 4 נדון ל-10 חודשי מאסר בפועל ול-8 חודשי מאסר על-תנאי; וכל אחד מהארבעה חוייב גם בקנס כספי בסך של 5,000 ₪. כתב האישום 2. המערערים הואשמו בהריגה, בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובשיבוש מהלכי משפט. על-פי כתב האישום, היה זה בחצות ליל 3.9.2009, כשישבה חבורה סמוך לקיוסק "חונצה" בשדרות ארלוזורוב בעפולה. על בני החבורה נִמנו מוחמד שלבי (להלן: המנוח) בילאל שלבי ואחרים (להלן: המתלוננים). במקום חלפו שתי מכוניות מסוג גולף ובהן המערערים ושני חברים נוספים. המנוח סבר כי באחת המכוניות נוהג חברו, וצעק לעברם לעצור. המערערים והשניים הנוספים עצרו את המכוניות סמוך לשדרה, יצאו מתוכן, ואז החל ריב קולני בין המתלוננים לבין המערערים. המנוח ניסה להסביר כי טעה בזיהוי, אך תוך זמן קצר הפך הריב להיות אלים, ובמקום התפתחה קטטה אלימה. במהלכהּ ניגש המערער 1 למכונית, הצטייד בדוקרן, התקדם לעבר המתלוננים, הניף את הדוקרן ודקר באמצעותו את המנוח בחזהו, ואת בילאל בגבו. המנוח התמוטט מתבוסס בדמו, והמערערים וחבריהם נמלטו מן המקום מבלי להגיש עזרה. הם נקטו צעדים על מנת שלא להיתפס בידי רשויות החוק, נפטרו מהדוקרן, ונעצרו כעבור כ-10 ימים. דקירתו של המנוח בחזה מצד שמאל גרמה לנזק חמור לעורק ריאתי ראשי והביאה למותו; דקירתו של בילאל הצריכה טיפול רפואי דחוף ואשפוז. פסק הדין של בית משפט קמא 3. בתשובתם לכתב האישום, כפרו המערערים באחריות למותו של המנוח, מבלי לכפור בעצם נוכחותם במקום. הם הודו כי שהו בעפולה לשם בילוי, ואישרו כי אכן עצרו את מכוניותיהם ברחוב בעפולה – את שמו אינם יודעים – אך לטענתם, כשהגיעו למקום, ראו התקהלות של אנשים מתקוטטים, שמעו רעש של ניפוץ זכוכיות, נבהלו וברחו מהמקום חזרה לבתיהם. 4. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת הגיע בית משפט קמא למסקנה כי "מניתוח חומר הראיות... לא ניתן לקבוע את זהות הדוקר ברמה הראייתית הנדרשת במשפט פלילי... קיים ספק סביר באשר להיותו של הנאשם 1 דוקרם של המנוח ושל בילאל" (פיסקה 87 להכרעת הדין). יחד עם זאת, הוּכחו מעבר לכל ספק סביר עיקרי עובדות כתב האישום לגבי התקרית שבין המתלוננים לבין המערערים, אשר החלה מעניין של מה בכך, המשיכה בריב קולני, בסטירת לחי, עד מהרה הובילה לקטטה רבתי שבה השתתפו כל המערערים, וסופה בדקירתו של בילאל בגבו ובדקירתו של המנוח בחזהו, על-ידי אחד מן המערערים וחבריהם. בית משפט קמא ציין כי תוצאת הכרעת הדין היא "קשה. לא אליה מובילות תחושות הצדק. הנאשמים כולם היו מעורבים בקטטה – קטטה זו פרצה בשל דברים של מה בכך, וללא כל טעם של ממש. במהלכה של קטטת רחוב זו, פעל מי מבין הנאשמים או מבין חבורתם הרחבה, והלך מיוזמתו למכונית, הביא כלי דוקרני... ודקר באמצעותו שניים מבני החבורה. כתוצאה מכך מצא המנוח – בחור צעיר, בן למשפחה חמה – את מותו באופן כה כאוב וחסר טעם. עקב הספק שנותר מקנן בלבי, נוכח חומר הראיות, לא ניתן להרשיע איש במעשה הנואל שהביא למותו של המנוח הצעיר, ואולי בכך להביא קמצוץ נחמה לייסוריהם הקשים של בני משפחת המנוח" (פיסקה 96 להכרעת הדין). המערערים זוכו אפוא מחמת הספק מביצוע עבירות של הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, אך הורשעו בתגרה ובשיבוש מהלכי משפט. 5. כזכור, המערערים לא הואשמו בכתב האישום בתגרה, אלא שבית משפט קמא ראה לעשות שימוש בסמכותו שלפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") להרשיע בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, בציינוֹ כי הסמכות נתונה לו גם אם התביעה לא ביקשה שיעשה בה שימוש. בית המשפט רשאי לנקוט יוזמה בעניין זה, ובלבד שהייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. בית משפט קמא ניתח את העדויות ושאר ראיות שהובאו לפניו וקבע "כי אכן כל ארבעת הנאשמים השתתפו בתגרה שהתרחשה במקום ציבורי – ברחוב ראשי בעיר עפולה... נתמלאו יסודות העבירה שעל פי סעיף 191 לחוק העונשין ואני מוצא להרשיע את כל ארבעת הנאשמים בביצוע עבירה זו" (פיסקה 94 להכרעת הדין). 6. בעבירה של שיבוש מהלכי משפט הואשמו המערערים עוד מלכתחילה בכתב האישום. על-פי הכרעת הדין, מדובר בגרסאות שמסרו "באשר לדרך נסיעתם הארוכה, לאחר שנמלטו מזירת הביצוע וגרסתם, המתוארת, כאיש אחד, לפיה נסעו בדרך שונה, דהיינו, בדרך הישירה לביתם... שיקרו הנאשמים כאיש אחד, במסירת גרסתם זו... הנאשמים גיבשו כאיש אחד גרסה עצמאית כוזבת, באמצעותה ניסו להסתיר את מעשיהם באותו לילה, על מנת להרחיק מעצמם כל חשד, ולהרחיק עצמם מן העבירות שיוחסו להם" (פיסקה 95 להכרעת הדין). התברר כי המערערים נסעו בדרך מפותלת מעפולה, דרך נצרת, חיפה וחדרה, לבתיהם שבאום אל פחם, נסיעה ארוכה, שאינה סבירה, שהיה בה כדי לעורר חשד כי ביקשו להרחיק את עצמם מזירת העבירה, וזאת בניגוד לחקירתם במשטרה, שבה העידו כולם כאיש אחד כי נסעו הישר מעפולה לאום אל פחם. טיעוני הצדדים בערעור 7. המערערים טוענים כי טעה בית משפט קמא בהרשעתם בתגרה, עבירה שכלל לא הואשמו בכתב האישום בביצועה ולא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן מפניה; יתר על כן, לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערערים נטלו חלק פעיל כלשהו בתקרית האלימה שבמהלכה נדקר המנוח למוות. המערערים טוענים עוד כי טעה בית משפט קמא בהרשעתם בשיבוש מהלכי משפט מבלי שהוּכח כי נתקיימו יסודותיה העובדתיים והנפשיים של העבירה, ועל סמך עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ללא מתן הזדמנות סבירה למערערים להתגונן מפניהן. שקר בחקירת משטרה אינו מבסס הרשעה בשיבוש מהלכי משפט. 8. המערערים טענו גם נגד העונש שהשית עליהם בית משפט קמא. לדידם, מדובר בעונש קיצוני בחומרתו, החורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות הנדונות. אחד המערערים הוא קטין, האחרים צעירים, תסקירי שירות המבחן לא הצביעו על דפוס של התנהגות עבריינית, ולפיכך מן הראוי היה להעדיף גישה שיקומית על פני ענישה חמורה. 9. מנגד תומכת המשיבה בהכרעת הדין במה שנוגע להרשעה בעבירות הנ"ל. התגרה הוּכחה היטב, השתתפו בה המערערים כולם, וניתנה להם הזדמנות מלאה במהלך המשפט להתגונן גם כלפי עבירה זו. הרשעתם של המערערים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לא הייתה מן הטעם ששיקרו בחקירתם במשטרה אלא מאחר ותֵאמו ביניהם גרסה שקרית, לפיה נסעו כביכול ישירות מעפולה לבתיהם שבאום אל פחם, ולא היא, ובאמצעות הגרסה השקרית ניסו להסתיר את מעשיהם. 10. לעניין העונש טוענת המשיבה כי אין להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא, מאחר ומדובר בעבירה שהביאה לגדיעת חייו של אדם במהלך קטטה. דיון והכרעה הכרעת הדין 11. כאמור, המערערים טוענים כי הן בעבירת התגרה, הן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, התבססה הרשעתם על עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ומבלי שניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירות הללו. יצויין כי במהלך הדיון בערעור חזר בו ב"כ המערער הראשון מערעורו במה שנוגע להרשעה בתגרה. ב"כ המערערים האחרים עמדו על ערעורם בעניין זה. 12. המיתווה המשפטי שביסוד טענה זו הוא סעיף 184 לחסד"פ, שעניינו בהרשעה בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום. זו לשונו: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". 13. התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן היא הבטחת יכולתו של נאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. גלומה בה ההכרה בכך שזכותו של נאשם לכלכל את הגנתו יכולה להיפגם בנסיבות שבהן הוא לא הועמד במועד הגשת כתב האישום על מכלול העובדות שבגינן נמצא, בסופו של הליך, חייב בדין (ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 606 (1979) להלן: הלכת עוזר)). 14. בחינת קיומה או העדרה של הזדמנות סבירה להתגונן נעשית במבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדורלית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה; וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה בנוגע לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום. ישום הכללים האמורים בפסיקה, עשוי לסייע בהכרעה בענייננו. 15. בעניין ליאור בן נתן (ע"פ 6124/05 ליאור בן נתן נ' מדינת ישראל (2.3.06)) ייחס כתב האישום לנאשם עבירת פציעה, בדקירה בדוקרן. במהלך המשפט התברר כי אין ראיות מספיקות לזיהוי הנאשם כמי שדקר, אלא רק כמי שהשתתף בתקיפת הקורבן. נפסק שעל-פי סעיף 184 לחסד"פ ניתן להרשיע בעבירה של תקיפה אף-על-פי שלא נכללה בכתב האישום. צויין בפסק הדין כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, במיוחד משום שקו ההגנה שבו נקט היה שכלל לא תקף איש בקטטה. למסקנה דומה הגיע בית המשפט בעניין פדידה (ע"פ 3792/01 מחלוף פדידה נ' מדינת ישראל (25.3.02)), שם הואשם המערער ברצח באמצעות דקירה, והורשע בחבלה בכוונה מחמירה. נפסק כי בית המשפט רשאי היה לעשות שימוש בסמכותו שלפי סעיף 184 לחסד"פ הואיל והגנתו של המערער לא קופחה, שהרי זו התבססה על הטענה שהוא לא דקר אדם כלשהו באותו אירוע. 16. הפסיקה שהובאה יפה גם לענייננו. סלע המחלוקת העובדתית בתיק זה נסב גם סביב שאלת השתתפותם של המערערים בתגרה. כתב האישום התייחס לתגרה באופן מפורש: "... ביניהם לבין המתלוננים החל ריב קולני במהלכו ניסה המנוח להסביר כי טעה בזיהוי - אך תוך זמן קצר הריב הפך אלים ובין הצדדים התפתחה קטטה אלימה" (סעיף 3). בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי יריעת המחלוקת היא גם בשאלה האם המערערים השתתפו בקטטה (פיסקה 3 להכרעת הדין). קו ההגנה שבחרו לעצמם המערערים ביחס לעבירת ההריגה שהואשמו בה דומה לקו ההגנה שהיו בוחרים בו ביחס לאישום בעבירת התגרה, שבו הורשעו בפועל, שכן הם טענו שכלל לא היו מעורבים בתגרה. יתרה מזו, המערערים לא הניחו תשתית עובדתית שבכוחה ללמד כי נפגעה בדרך כלשהי זכותם להתגונן. הרשעת המערערים בעבירת תגרה במקום ציבורי לפי סעיף 191 לחוק העונשין – על יסוד הנמקותיו של בית משפט קמא – בדין יסודה. 17. יישום הכללים האמורים ביחס לעבירה של שיבוש מהלכי משפט, שגם בה הורשעו המערערים כאמור, יוביל למסקנה שונה. 18. בית משפט קמא ציין כי עיקר העובדות המבססות אישום זה נוגע לגרסאות שמסרו המערערים באשר לדרך נסיעתם מזירת האירוע לבתיהם באום אל פחם. לטענתם, הם נסעו באופן ישיר מעפולה לאום אל פחם, ואילו על סמך העדויות שהוצגו לפניו, קבע בית משפט קמא כי מסלול נסיעתם היה מפותל, והם נסעו דרך נצרת, חיפה וחדרה. עוד ציין בית משפט קמא כי הייתה סתירה בעדויות ביחס לשאלה מיהו הדוקר. בית משפט קמא ציין כי מטרת תיאום הגרסאות השקריות על-ידי המערערים הייתה להרחיק עצמם מהעבירות שיוחסו להם. 19. המשיבה טענה כי יוחסה למערערים עבירה של שיבוש הליכי משפט בכתב האישום. אכן כך, אולם עיון בכתב האישום מעלה כי יוחסה להם נקיטת צעדים על מנת שלא להיתפס בידי רשויות החוק בכך שנפטרו מהדוקרן (כך משתמע לכאורה מסעיף 5 לכתב האישום), אולם בפועל הם הורשעו בגין מסירת גרסה שקרית לאחר שתֵאמו עדויות ביחס לדרך שבה נמלטו. עובדות אלו לא צויינו בכתב האישום. אין לומר שהמערערים יכלו לצפות את הרשעתם בעבירה של שיבוש הליכי משפט באופן בו פסק בית משפט קמא, רק בשל המתואר בכתב האישום. 20. המערערים טענו כי בית משפט קמא לא נימק כיצד הגרסה שמסרו בפועל שיבשה את החקירה. ניתן להשיב על כך שענייננו בעבירה התנהגותית ולא בעבירה תוצאתית (רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 (2001) (להלן: הלכת אלגד) וראו גם יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי 1577-1599 (2006)). אך בכך אין די, כי עדיין יש לאמוּר השלכה על שאלת היסוד הנפשי, שכן מדובר בעבירה הדורשת כוונה. לא די להוכיח שהנאשם שיקר בחקירה, אלא יש להראות כוונה לשיבוש הליכי משפט. יחד עם זאת יצויין כי ניתן אף להוכיח את הכוונה באמצעות הלכת הצפיות, שכן די להוכיח שהנחקר צפה בהסתברות קרובה לוודאי ששקריו עלולים לשבש את החקירה הקונקרטית ובכל זאת בחר לשקר (עניין אלגד, עמוד 752). אין בדברים הללו כדי להביע עמדה נחרצת בשאלה האם היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים בעבירת השיבוש מתקיימים בעניין דנן. אולם יש בדברים כדי להצדיק את טענת המערערים לפיה לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן. שאלת יִשום הכללים בנסיבות תיק זה, דורשת דיון בטרם יורשעו המערערים בעובדות שלא יוחסו להם בכתב האישום. הואיל ולא ניתנה למערערים הזדמנות להתגונן מפני עבירת שיבוש הליכי המשפט יש מקום לזכותם מעבירה זו שלפי סעיף 244 לחוק העונשין. גזר הדין 21. יש לדחות גם את טענותיהם של המערערים לעניין העונש. אמת, בסופו של דבר לא הורשעו המערערים בהריגה אלא "רק" בתגרה. אולם, יש להדגיש את התוצאה הנוראה של מעורבותם בקטטה, אשר הביאה באחת לגדיעת חייו של אדם, ללא טעם, ללא תכלית, בשל דברים של מה בכך. כפועל יוצא מן התגרה מצא המנוח את מותו, בחור צעיר בתחילת דרכו, כשמשפחתו שכולה וכואבת. אובדן חיים שאין לו מרפא ולא תקנה. למרבה הצער, התופעה של 'קרבות רחוב' אשר מסתיימים בפציעה או במותם של אנשים הייתה לחזון נפרץ במקומותינו. השתתפות בתגרה המסתיימת במותו של אדם הריהי נסיבה מחמירה, ויש ליתן לה משקל רב בגזר הדין. נסיבה זו אינה עומדת לבדה ויש לבחון כל ארוע על-פי נסיבותיו. בעניין דנן הדגיש בית המשפט המחוזי בגזר הדין כי המנוח, אשר צפה במערערים נוסעים במכוניותיהם, סבר לתומו כי אחד מהם הוא חברו וקרא לעברו. המערערים עצרו את מכוניותיהם ופנו לעבר המנוח וקבוצתו, בחבורה, בצורה מתגרה ותוקפנית. כפי שנפסק : "הפנייה נעשתה בחבורה ובצורה מתגרה, אשר הובילה לפרוץ התגרה. הנאשמים נטלו חלק בתגרה ולא הפעילו כל שיקול דעת. אינני יכול להעלות על דעתי כל סיבה הגיונית מדוע נאלצו כל נוסעי שתי המכוניות לרדת ממכוניותיהם ולפנות לעבר הקורבן המנוח, רק מחמת העובדה שקרא לעברם לעצור... תגרה במקום ציבורי כמוה כאש. תחילת האלימות בשל דברים של מה בכך, אך אין אנו יודעים את סופה. לטעמי, גם עבירה של השתתפות בתגרה – תוצאתה אינה נחזית מראש... המשתתף בתגרה אמור להבין ולהפנים את התוצאות הקשות אליהן עלולה התגרה להוביל. בתגרה מצוי פוטנציאל מיידי ומסוכן של פגיעה בחיי אדם, בשלום הציבור וברכושו" (פיסקה 12 לגזר הדין). בית המשפט עמד גם על נסיבות נוספות ובכללן שהמערערים לא גילו ולו שמץ של אמפתיה כלפי הקורבן וכלפי בני משפחתו, וחוסר יכולתם להבין את חומרת מעשיהם. 22. המציאות מלמדת למרבה הצער כי תגרה יכולה להסתיים באסון. אם האסון התממש ונהרג אדם, יש להעניש בחומרה רבה, באופן שיביא לידי ביטוי שיקולי גמול, הרתעה, הכוונת התנהגות, קדושת החיים. בעניין רמתי (ע"פ 480/76 שלום רמתי נגד מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 179 וראו י' קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק רביעי, עמוד 2116 (תשס"ו – 2116)) נדרש בית משפט זה לשאלת פרשנותה של עבירת התגרה במקום ציבורי, אשר מוסדרת כיום בסעיף 191 לחוק העונשין. נאמר שם כי מקורהּ של עבירה זו שנחקקה בסעיף 98 לפקודת החוק הפלילי בחוק האנגלי המקובל, והיא קיימת מזה למעלה מ-600 שנה. צויין בפסק הדין כי התרגום של הגדרת החוק באנגליה שוּנה בחקיקה הישראלית. כפי שנפסק: "המתרגם המנדטורי לא מצא מילה עברית למונח affray ולכן קרא לעבירה בשם "קטטה במקום ציבורי" (ביתר דיוק צריך היה לומר 'לחימה במקום ציבורי' (ההדגשה לא במקור – נ.ס.)". דומה כי הארוע הנדון כאן יעיד שתגרה במקום ציבורי יכולה להפוך ללחימה במקום ציבורי וזאת במיוחד כאשר התגרה מסתיימת במותו של אדם. מצב דברים שכזה אשר פשה במקומותינו מחייב תגובה עונשית מחמירה של בתי המשפט. 23. משהגעתי למסקנה כי יש לזכות את המערערים מעבירה של שיבוש מהלכי משפט, מן הראוי להפחית קמעא מעונשם. יחד עם זאת, בנסיבות כמתואר לא יִמלטו המערערים מעונש של מאסר בפועל על התגרה שנטלו בה חלק, תגרה שתוצאתה קיפוח חיי אדם. יש להודיע על שער בת רבים כי תגרה יכולה להיות דבר 'הרה אסון ויולד הרג', ולהעניש בהתאם. סעיף 191 לחוק העונשין מורה: "המשתתף שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, דינו – מאסר שנה אחת". אמנם לא נמצא כמעט אח ורע לעונש של מאסר על עבירה של תגרה – כשהיא לעצמה – אך בנסיבות כמתואר זהו צורך השעה. 24. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין במה שנוגע לעבירת התגרה; לקבּלוֹ במה שנוגע לעבירת שיבוש מהלכי המשפט; ולהעמיד את עונשם של המערערים 3-1 על 9 חודשי מאסר בפועל ו-3 חודשי מאסר על-תנאי, ואת עונשו של המערער 4 על 7 חודשי מאסר בפועל ו-3 חודשי מאסר על-תנאי. שיעור הקנס יעמוד בעינו. ש ו פ ט השופט ס' גובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. המערערים יתייצבו לריצוי עונש המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 3.6.2012 בשעה 09:00. ניתן היום, כ"ה באייר תשע"ב (17.5.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11071440_O03.docעב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il