רשות הפיתוח נ. יורשי עלי תאופיק עאצי

החלטה בתיק ע"א 7143/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7143/99 ע"א 8374/99 ע"א 1825/00 ע"א 7343/00 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט (בדימוס) י' אנגלרד המערערים בע"א 7143/99: 1. רשות הפיתוח 2. האפוטרופוס על נכסי נפקדים 3. מדינת ישראל נ ג ד המשיבים בע"א 7143/99: 1. יורשי עלי תאופיק עאצי 2. פואד מוחמד עות'מאן 3. פאטמה סולימאן אחמד בדיר 4. עפיפה סולימאן אחמד עיסא 5. נעמה סולימאן אחמד בדיר 6. המועצה המקומית כפר ברה 7. סעיד עאצי 8. נמר חאלד עבדאללה ריאן 9. אחמד ומחמוד מסעוד מוסטפא עיסא 10. יעקב עבדאללה ריאן 11. פואד מוחמד עות'מאן ריאן ואח' 12. יורשי עבדול ע'אפר ריאן המערערים בע"א 8374/99: 1. עאישה עאצי 2. עבדאללה עאצי 3. עאטף עאצי 4. נאג'י עאצי 5. נביה עאצי 6. יוסף עאצי 7. תאופיק עאצי 8. מוחמד עאצי 9. נג'יה עאצי 10. מוסה עאצי 11. עותמן עאצי נ ג ד המשיבים בע"א 8374/99: 1. רשות הפיתוח 2. האפוטרופוס על נכסי נפקדים 3. יורשי מוסטפא תאופיק ריאן ז"ל 4. פטמה בדיר, עפיפה עיסה ונעמה בדיר ז"ל 5. יורשות בדיר, עפיפה עיסה ונעמה בדיר ז"ל 6. מדינת ישראל המערער בע"א 1825/00: אחמד עיסא נ ג ד המשיבים בע"א 1825/00: 1. רשות הפיתוח 2. האפוטרופוס על נכסי נפקדים 3. יורשי עלי תאופיק עאצי 4. יורשי מוצטפא ריאן 5. פאטמה בדיר 6. עפיפא עיסא 7. נעמה בדיר 8. המועצה המקומית כפר ברא 9. סעיד עיסא עאצי 10. נמר ריאן 11. יעקב ריאן 12. יורשי מוחמד עותמאן ריאן 13. יורשי עבדול ע'פאר ריאן ערעורים על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.9.99 בת.א. 1883/91 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא מ' טלגם המערערות בע"א 7343/00 והמשיבות בערעור שכנגד: 1. מדינת ישראל 2. רשות הפיתוח נ ג ד המשיבים בע"א 7343/00 והמערערים בערעור שכנגד: 1. יעקב ריאן 2. המועצה המקומית כפר ברא ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.7.00 בת.א. 1414/91 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא מ' טלגם תאריך הישיבה: י"א בניסן תשס"ב (24. 3.02) בשם המערערים בע"א 7143/99 ובע"א 7343/00; המשיבים 2-1 בע"א 8374/99 ובע"א 1825/00: עו"ד משה גולן בשם המשיבים 2-1 בע"א 7143/99 המערערים בע"א 8374/99: בשם המשיבים 5-3 בע"א 7143/99 המשיבים 7-5 בע"א 1825/00: בשם המשיב 6 בע"א 7143/99 והמשיב 8 בע"א 1825/00: בשם המשיב 7 בע"א 7143/99 והמערער בע"א 1825/00: בשם המשיבים 10-8 בע"א 7143/99: בשם המשיב 11 בע"א 7143/99 והמשיבים 12-9 בע"א 1825/00: בשם המשיב 12 בע"א 7143/99: בשם המשיב 3 בע"א 8374/99 והמשיבים 3 ו-4 בע"א 1825/00: בשם המשיבים 5-4 בע"א 8374/99: בשם המשיב 13 בע"א 1825/00: בשם המערער שכנגד בע"א 7343/00: עו"ד אהרון שפרבר; עו"ד רונית אלדר עו"ד גור בן ציון עו"ד מוחמד חאג' יחיא עו"ד עיסא פטין עו"ד שרון מיכאל עו"ד איתן בן-דוד אין הופעה עו"ד רונית אלפר עו"ד גלבוע גרון אין הופעה עו"ד עבאס עאסי פסק-דין השופט (בדימוס) י' אנגלרד: 1. לפנינו חמישה ערעורים על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי תל-אביב יפו – מפי השופט מ' טלגם – אשר ניתנו במסגרתו של הליך הסדר מקרקעין שנתקיים על-פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 (להלן – פקודת ההסדר). פסק הדין האחד, מיום 9.9.99, כולל ארבעה-עשר תיקי הסדר מקרקעין העוסקים ב-43 תביעות בעלות על שטחים בכפר ברא שבמשולש. תיקים אלו הועברו על-ידי פקיד ההסדר לבית המשפט המחוזי מכוח הוראת סעיף 43 לפקודת ההסדר. מדובר בחלקות רבות המצויות במספר ניכר של גושים, שמספריהם 8886, 8887, 8888, 8889, 8890, 8891 ו-8897. ביום 19.12.99 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה לתיקון טעויות שנפלו בפסק הדין לגבי חלקות אחדות וכן קבע זכות פיצויים לגבי הפקעות. לאחר מתן פסק הדין ולאחר תיקונו, התברר כי מפסק הדין נשמטה בשגגה החלטה בתיק הסדר (ת.א 1414/91) העוסק בחלקות שבגוש 8891. בית המשפט המחוזי השלים את מלאכתו בפסק דין נפרד, מיום 17.7.00. על פסק הדין הראשון שעניינו, כאמור, ב-13 תיקי הסדר הוגשו שלושה ערעורים; על תיק ההסדר הנותר הוגשו ערעור וערעור שכנגד. 2. בשל ריבוי הגושים, החלקות ובעלי הדין המעורבים בהליך הסדר המקרקעין, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא מסובך ומורכב הן מבחינת הממצאים העובדתיים והן מבחינת הסוגיות המשפטיות הכרוכות בהסדר המקרקעין. מן ההכרח, אפוא, להקדים תיאור כללי של בעלי הדין ומהות תביעותיהם לגבי המקרקעין הנידונים. תחילה, זהותם של בעלי הדין. מצד אחד, מצויים מדינת ישראל, רשות הפיתוח והאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן – האפוטרופוס). מן הצד האחר מצויים תושבי הכפר ברא שבמשולש, כאשר עיקר התביעות הוגש על ידי צאצאיו של השיך תאופיק עבדאללה נבהאן ז"ל (להלן – השיך תאופיק). בעלי הדין האחרים, מבין תושבי הכפר, הם בני משפחות תלחמי וריאן. תחילה, גם המועצה המקומית של כפר ברא הייתה צד לסכסוך, אך היא ויתרה על טענותיה במהלך הדיון בבית המשפט קמא. 3. מזהות בעלי הדין ניתן ללמוד על מהותם של עיקרי הסכסוכים המתעוררים במסגרת הסדר הקרקעות הנידון. ראשית, רשות הפיתוח תובעת רישום בעלות על שמה מכוח הפקעות על יסוד חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953; מנגד, תושבי הכפר חולקים על תקפותן של ההפקעות האלה. שנית, מדינת ישראל תובעת בעלות על קרקעות "בלתי מוקצות"; לעומת זאת, תושבי הכפר טוענים לזכויות בקרקעות אלה מכוח חזקה ועיבוד על יסוד סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני; שלישית, האפוטרופוס לנכסי נפקדים טוען לזכויות במקרקעין השייכים לנפקדים, וזאת על יסוד חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. מנגד, יש טענות מטעם תושבי הכפר כי נרכשו זכויות מאת הנפקדים לפני נפקדותם; רביעית, קיים סכסוך פנימי נלווה בתוך משפחה אחת מתושבי הכפר בדבר חלוקת הירושה. בהמשך דבריי אדון בכל אחד מן הסכסוכים האלה בנפרד. הסכסוכים הנוגעים להפקעות 4. אפתח בתיאור הסכסוך הנוגע לרשות הפיתוח. מקורו בשתי הפקעות שנערכו על ידי שר האוצר מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן – חוק רכישת מקרקעים או חר"מ). ההפקעה הראשונה פורסמה ביום 22.11.53 והיא כוללת את המקרקעין הבאים: חלקה 35 בגוש 8897; חלקות 28, 29, 32, 37 ו-61 בגוש 8891. ההפקעה השנייה פורסמה ביום 23.5.54 והיא נוגעת למקרקעין הבאים: חלקה 1 בגוש 8886; חלקות 45, 46, 47, 49 ו-52 בגוש 8888; 860/1250 חלקים מחלקה 23, חלקות 36-24, 260/360 חלקים מחלקה 38, חלקות 73-40, 470/590 חלקים מחלקה 74, חלקות 78-75, 1300/1450 חלקים מחלקה 79, חלקות 83-80, חלקה 84 למעט 400 מ"ר, 80/320 חלקים מחלקה 86, 20 ממ"ר מחלקה 87, חלקה 88 למעט 10 ממ"ר, חלקה 89, 500/600 חלקים מחלקה 90, והכל בגוש 8889; חלקה 36 בגוש 8890; חלקות 21 ו-57 בגוש 8891. 5. שתי ההפקעות בוצעו, כאמור, מכוח חוק רכישת מקרקעים על פי הוראת סעיף 2 לחוק זה, אשר זו לשונו: 2(א) נכס שהשר העיד עליו בתעודה חתומה בידו כי נתקיימו בו שלושה אלה: (1) ביום ו' בניסן תשי"ב (1 באפריל 1952) לא היה בחזקת בעליו; (2) שימש או הוקצה בתוך התקופה שבין ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) ובין ו' בניסן תשי"ב (1 באפריל 1952) לצרכי פיתוח חיוניים, התישבות או בטחון; (3) עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה; יקום לקנין רשות הפיתוח, ורואים אותו נקי מכל שעבוד, ורשות הפיתוח רשאית להחזיק בו מיד. (ב) הנכס יקום לקנין רשות הפיתוח מן התאריך שיצויין בתעודה האמורה; התעודה לא תינתן אלא תוך שנה אחת מיום תחילת תקפו של חוק זה, ותפורסם ברשומות סמוך ככל האפשר ליום נתינתה. (ג) נכס שהוקנה לרשות הפיתוח כאמור, יירשם בספרי האחוזה בשמה; ואולם אי רישום לא יפגע בתוקף הקניית הנכס לרשות הפיתוח. (ד) תעודה לפי סעיף זה לא תשמש כהודאה כי נכס נרכש אינו, או לא היה, נכס המדינה, או כי למדינה אין, או לא היתה, זכות או טובת הנאה בו. רשות הפיתוח הסתמכה בתביעות הבעלות שלה על הוראה זו לשם רישום בעלותה במסגרת הסדר הקרקעות. בפי תושבי הכפר, הנוגעים לחלקות המופקעות, שורה של טענות. ראשית, התנאים להוצאתה של תעודת הרכישה על ידי השר לא התקיימו. ובמיוחד לא התקיימה הוראת סעיף 2(א)(1): הטענה היא כי החלקות היו בחזקתם ובעיבודם של תושבי כפר. שנית, אין לזהות את החלקות שבמחלוקת במפות שצורפו להפקעות. שלישית, מטרות ההפקעות המצוינות בסעיף 2(א)(2) לחוק לא מומשו ולכן יש להשיב את הקרקעות לבעליהן המקוריים. נגד ההשגות על תקפות ההפקעות טענה רשות הפיתוח, כי ערכה ההוכחתי של התעודה, שהוצאה על ידי השר מכוח החוק, היא בבחינת ראיה חלוטה שהתנאים המפורטים בה התקיימו ואין אפשרות לסתור אותה. כן טענה רשות הפיתוח, כי על כל פנים חל שיהוי על תקיפה מעין זו של התעודות. 6. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את טענות תושבי הכפר שהתבססו על אי זיהוין של החלקות ועל אי מימוש מטרות ההפקעות. באשר לזיהוי החלקות, קבע בית המשפט המחוזי כי החלקות שבמחלוקת כלולות בשטחים המופקעים. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט על עדותו של המומחה מר גבר, שהעיד על יסוד המפות כי החלקות שבמחלוקת כלולות בשטחים המופקעים, עדות שלא נסתרה על ידי תושבי הכפר. באשר לטענה בדבר מימוש המטרות, קבע בית המשפט כי אין לקבלה לאור העובדה שעל מרבית החלקות נבנו בתים לבני הכפר. 7. בנוגע לטענות בדבר החזקת הקרקעות ועיבודן על ידי הבעלים, בית המשפט המחוזי נכנס לבחינתן העובדתית וקבע לגביהן ממצאים ומסקנות. כך, על יסוד שתי ההפקעות קבע בית המשפט לגבי מספר חלקות כי יש לרושמן על שם רשות הפיתוח; לגבי שורה של חלקות מופקעות אחרות הוא קבע, ללא הסבר, כי יש לרושמן על שם המדינה. לגבי חלקות אחרות החליט בית המשפט כי יש לרושמן על שם תושבי הכפר. והנה פירוט החלקות אשר הוחלט לרושמן על שם רשות הפיתוח: חלקות 21 ו-61 בגוש 8891 (ת.א 1414/91). ואלו החלקות אשר נרשמו לזכות המדינה: 84-23 ו-90-86 בגוש 8889, למעט השטחים אשר לא הופקעו; השטחים שלא הופקעו על פי פסיקת בית המשפט קמא הם הבאים: 390/1250 חלקים מחלקה 23, חלקה 37, 100/360 חלקים מחלקה 38, 120/590 חלקים מחלקה 74, חלקה 78, 150/1450 חלקים מחלקה 79, חלקה 84 למעט 400 מ"ר, חלקה 85, 240/320 חלקים מחלקה 86, חלקה 87 למעט 20 ממ"ר, 10 ממ"ר מחלקה 88 ו-100/600 חלקים מחלקה 90 (ת.א 848/91); חלקה 36 בגוש 8890 (ת.א 852/91); חלקות 31 ו-34 בגוש 8891 (ת.א 1239/91). עתה אציין את החלקות אשר הוחלט לרושמן לזכות תושבי הכפר על בסיס החזקתם בקרקע ועיבודה: חלקה 1 בגוש 8886 לזכות יורשי השיך תאופיק (ת.א 392/88). לזכות יורשי מוחמד עות'אמן ריאן החלקות הבאות: חלקה 35 בגוש 8897 (ת.א 2540/84) וחלקות 32 ו-37 בגוש 8891 (ת.א 1240/91). לזכות יעקוב עבדאללה עות'מאן ריאן (להלן – יעקוב ריאן) את חלקות 28, 29 ו-57 בגוש 8891. יצוין, כי לגבי החלקות אשר נקבע בת.א 848/91 הנזכר כי לא הופקעו, התעורר סכסוך בין המדינה לבין תושבי הכפר. סכסוך זה יידון בהמשך דבריי במסגרת שאלת תחולתו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. 8. על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי ערערו הן רשות הפיתוח, הן תושבי הכפר, שלהם תביעות על החלקות המופקעות, דהיינו: יורשי עלי תאופיק עבדאללה עאצי ז"ל (להלן – יורשי עלי), אחמד ומחמוד מסעוד מוסטפא עיסא (להלן – משפחת עיסא) ויעקוב ריאן. האחרונים חוזרים על הטענה כי דין ההפקעות להתבטל מן הנימוקים הנזכרים שהועלו בבית המשפט המחוזי. רשות הפיתוח, מצידה, טוענת בערעור כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקיבל את טענת ההחזקה והעיבוד מצד מספר מתושבי הכפר, וזאת בניגוד לתעודות ההפקעה. בהקשר לערעורה של רשות הפיתוח אציין, כי לטענתה מן הראוי היה כי כל החלקות המופקעות יירשמו על שמה, כאמור בסעיף 2(ג) לחר"מ, ולא כפי שקבע בית המשפט המחוזי לגבי חלקן כי יירשמו על שם המדינה. מאחר שהמדינה מסכימה לתיקון זה, אין לנו צורך להידרש במיוחד לעניין זה. 9. באשר לטענת תושבי הכפר, כי המפות אשר צורפו לתעודות שר האוצר אינן מצביעות על כך שהשטחים שבמחלוקת כלולים בשטח שהופקע בשנות 1953 ו-1954, איני רואה מקום להתערב במסקנתו הסופית של בית המשפט קמא. בית המשפט נהג כהלכה שעה שהסתמך על עדותו של המומחה מר גבר, עדות שלא נסתרה. עם זאת, אעיר בשולי הדברים כי בית המשפט קמא לא דייק פורתא שעה שקבע כי במפה משנת 1953 צוינו רק השטחים שלא נרכשו בהפקעה, שכן עיון במפה מגלה כי צוינו גם השטחים הכלולים בהפקעה. ראה ת/19. כמו כן, איני רואה עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה הטענה שבניית שיכונים לבני הכפר אינה יכולה לשמש כמטרה מוצדקת להפקעה. 10. ערעורם של תושבי הכפר הנוגע לחלקות שנרשמו לזכות רשות הפיתוח או המדינה - בטענה שהתנאים המפורטים בסעיף 2(א) לא נתקיימו ולכן דין ההפקעות להתבטל – דינו להידחות. בתעודת ההפקעה, המוצאת על פי חוק רכישת מקרקעים, מצוין במפורש כי התנאים להפקעה המנויים בהוראת סעיף 2(א) לחוק נתקיימו, ביניהם התנאי, כי ביום ו' בניסן תשי"ב (1.4.1952) המקרקעין המופקעים לא היו בחזקת בעליהם. ואמנם, בית משפט זה פסק, כי התעודה מטעמו של שר האוצר משמשת כראיה חלוטה להתקיימותן של התנאים הנזכרים בסעיף 2(א) לחר"מ. ראה ע"א 816/81 פאטמה חסן גרה נ' רשות הפיתוח, פ"ד לט(1) 542; וכן ע"א 517/85 הממונה על ווקף הכנסייה נ' רשות הפיתוח, פ"ד מב(1) 696. כן ראה את האסמכתאות המובאות בשני פסקי דין אלה. אמנם, הסתייגות מסוימת מהערך הראייתי המוחלט הובעה בחוות דעתו של השופט א' גולדברג בפרשת בג"צ 84/83 מוחמד עטיה אל וכילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 173, ואלה דבריו: יש על-כן מקום לסברה, כי בכל הנוגע לתקיפת תעודה מהטעם, כי נקבעו בה עובדות שאינן נכונות, כפי שטוענים העותרים במקרה דנן, בית המשפט המחוזי מוסמך להכריע בדבר בתביעה למתן פסק-דין הצהרתי על פסלות רישומו של נכס על שם רשות הפיתוח על-פי אותה תעודה, וזאת במקביל לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לפסוק על בטלות התעודה. וברור הוא, כי די בכך כי יוכח בדיון, כי לא נתקיימה אחת משלוש העובדות, כדי להעניק לתובע את הסעד המבוקש, כשלפי סעיף 2 לחוק הרכישה על שלושת התנאים להתקיים כאחד (שם, בעמ' 180). עם זאת, בפרשה מאוחרת יותר חזר בית משפט זה על הדעה המקורית, לפיה ערכה ההוכחתי של התעודה הוא מוחלט, וזאת תוך כדי הבעת דעה, שדבריו הנזכרים של השופט א' גולדברג בפרשת אל וכילי הם בבחינת "אמרת-אגב שלא נצרכה לעניין שבו נאמרה". ראה ע"א 2275/92 בשר נ' רשות הפיתוח (לא פורסם). 11. איני רואה צורך להידרש לסוגיה של סתירת ההנחות העובדתיות שבתעודת ההפקעה, משום שבנסיבות המקרה הנדון עומד בפני נסיון סתירה מעין זה מכשול גבוה נוסף והוא: השיהוי. ואמנם, גם בפרשת בשר הנזכרת קבע בית המשפט זה כי, מלבד הערך ההוכחתי המוחלט של התעודה, גם השיהוי הרב בנקיטת הליך לתקיפת העובדות נועל את הדלת בפני המשיגים על תעודת השר. והנה, גם במקרה שלפנינו העלו תושבי הכפר את טענותיהם בדבר תקפות הקביעות העובדתיות המפורטות בתעודת השר מעל לשלושים שנה לאחר הוצאת תעודות ההפקעה. בשל השיהוי הרב הזה ננעלה דלת הדיון בטענה זו בפני תושבי הכפר, כפי שגרס בית משפט זה בפרשת בשר. לפיכך, אין לקבל את ערעורם של תושבי הכפר בנקודה זו. 12. שונים הם פני הדברים באשר לערעורה של רשות הפיתוח על קביעתו של בית המשפט קמא לרשום חלקות מסוימות לזכות תושבי הכפר בנימוק של החזקה ועיבוד. מדובר בחלקות הבאות: חלקה 1 בגוש 8886, שנרשמה לזכות יורשי השיך תאופיק (ת.א 392/88); חלקה 35 בגוש 8897 (ת.א 2540/84) וחלקות 32 ו-37 בגוש 8891 (ת.א 1240/91), אשר נרשמו לזכות יורשי מוחמד עות'אמן ריאן; וחלקות 28, 29 ו-57 בגוש 8891 שנרשמו לזכות יעקוב ריאן (ת.א 1414/91). פסק דינו של בית המשפט קמא מעורר מספר שאלות: מהי התקופה אשר בנוגע אליה סבר בית המשפט קמא כי הוכחו ההחזקה והעיבוד; האם היה בית המשפט מודע להיות החלקות הנזכרות מופקעות; מהו הנימוק המשפטי לקביעתו של בית המשפט קמא נוכח האמור בפסקאות 11-10 לעיל; האם בית המשפט הורה לרשום חלקות אלו לזכות התושבים בשל בטלות ההפקעה מלכתחילה או בדיעבד. מעבר לשאלות המשפטיות העולות מהחלטתו של בית המשפט קמא, המדינה מערערת גם על ממצאיו העובדתיים. כך, למשל, נטען בצדק שבית המשפט קמא התעלם מחוות דעת של פענוח תצלומי אוויר בנוגע לחלקות 32 ו-37 בגוש 8891. על רקע הדברים האמורים, אין מנוס מלהחזיר את הדיון בחלקות הנזכרות לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע ממצאים עובדתיים הנחוצים לשם הכרעתו בסכסוך הבעלות. בית המשפט המחוזי יחליט על סמך החומר המצוי התיק, ובהתאם לשיקול דעתו יבחן את הצורך בשמיעת טענות וראיות נוספות. 13. בכך טרם סיימנו את עניין ההפקעות. בערעורה טוענת רשות הפיתוח, כי יש מספר חלקות נוספות, שהופקעו מכוח חוק רכישת מקרקעים, אלא שבית המשפט התעלם כליל מעובדת היותן חלקות מופקעות, על אף שהן נתבעו על ידי רשות הפיתוח מכוח ההפקעות. כמו כן, הוגשה ביחס אליהן תעודת עובד ציבור של המומחה מר גבר, שבה צוין כי הן הופקעו במסגרת ההפקעות השונות. המדובר בחלקה 78 בגוש 8889 שנידונה בת.א 848/91; וחלקות 47-45, 49 ו-52 בגוש 8888 שנדונו בת.א 1883/91. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה כי טענתה של רשות הפיתוח בדין יסודה. באשר לחלקה 78, נמצא, כאמור, כי לפי עדותו של המומחה מר גבר חלקה זו הופקעה בשנת 1954. ראה ת/15. היא נתבעה על ידי רשות הפיתוח בתזכיר תביעה 26813 שהוגש ביום 4.10.82. כך הם פני הדברים גם ביחס לחלקות 47-45, 49 ו-52 בגוש 8888. לפי עדותו של מר גבר הן הופקעו בשנת 1954. ראה ת/16. כמו כן, הן נתבעו על ידי רשות הפיתוח בתזכירי תביעה 27730, 27735 ו-27738 שהוגשו ביום 15.10.8. על חלקות אלו הוגשו תביעות נוגדות מטעמם של יורשי השיך תאופיק השונים; לגבי חלקה 78 בגוש 8889 פסק בית המשפט קמא, ללא קביעת כל ממצא עובדתי, כי היא תירשם לזכות יורשי השיך תאופיק, אך משום שלסברתו היא לא הופקעה. ובאשר לחלקות 47-45, 49 ו-52 לא הכריע כלל בית המשפט קמא. בנסיבות אלו איני רואה מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלת הבעלות על החלקות הנזכרות. גם ביחס לחלקות אלו, יבחן בית המשפט המחוזי את החומר המצוי בתיק ובהתאם לשיקול דעתו יקבע האם יש צורך בשמיעת טענות והבאת ראיות נוספות. 14. גם בכך טרם סיימנו את סוגיית החלקות המופקעות. בפי רשות הפיתוח שתי טענות פרטניות נוספות לתיקון פסק דינו של בית המשפט קמא. תחילה, עניין החלקה 39 בגוש 8890, שנדונה בת.א 852/91. רשות הפיתוח טוענת, כי לגבי חלקה זו הגיעו בעלי הדין לידי פשרה, כך שאין צורך להכלילה במסגרת פסק דין זה. טענה זו לא נסתרה. עם זאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צוין כי חלקה זו הוקנתה למדינה על יסוד הפקעה. העיון בחומר המצוי בתיק מגלה כי לקביעה זו של בית המשפט המחוזי אין בסיס ראייתי. לאור ההודעה שבעלי הדין הגיעו לכלל פשרה, התוצאה היא כי חלקה 39 בגוש 8890 תירשם על פי הפשרה. 15. הטענה השנייה לתיקון פסק הדין נוגעת לחלקות 82 ו-84 בגוש 8889. טענת רשות הפיתוח היא כי בית המשפט קמא לא היה צריך כלל להכריע לגבי חלקות אלה במסגרת ת.א 848/91, שכן הן לא נכללו בתיק זה. דין טענת המדינה להתקבל. עיון בפניית פקיד ההסדר אל בית המשפט המחוזי מגלה כי חלקות 82 ו-84 אינן כלולות במסגרת התביעות אשר הועברו לבית המשפט קמא במסגרת התיק ת.א 848/91. בפנייה מצורפת אף הערה, כי חלקות אלו מצויות בתיק שמספרו 58/כפר ברא, בעוד שהתיק הנדון כאן כונה על ידי פקיד ההסדר 57/כפר ברא; מה גם שהחלקות הנזכרות נפסקו לזכותה של המדינה על ידי בית המשפט קמא. התוצאה היא, כי לגבי חלקות אלה לא היה מקום להכריע בפסק הדין. 16. סוגיה אחרונה, הקשורה לעניין החלקות המופקעות, נוגעת לתיקון פסק הדין המקורי שנערך בהחלטה הנזכרת מיום 19.12.99. בהחלטת התיקון קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתן של בנות האדיה ז"ל, לפיה, ייקבע בפסק הדין כי החלקות שהופקעו בגוש 8889 ונדונו בת.א 848/91 היו לפני ההפקעה ב"בעלות יורשי המנוח תאופיק עבדאללה ריאן ז"ל, ויורשי התובעים 2, 3, 4 ו-5 באים בנעליו וזכאים לפיצויים על פי החר"מ". רשות הפיתוח התנגדה לבקשת התיקון, בין היתר, מן הנימוק כי תיקון מעין זה אינו נכנס לגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. מבלי להיכנס להנמקתו של בית המשפט המחוזי לגופה של בקשת התיקון - הנמקה שאינה לגמרי נהירה לי - הרי צדקה רשות הפיתוח בטענתה בדבר אי תחולתו של הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ההוספה בדבר קיום בעלות ובדבר זכות לפיצויים בעקבות ההפקעה, אינה בבחינת תיקון טעות, כמשמעות מושג זה בהוראה הנידונה. אין לפנינו "פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה", אלא תיקון מהותי. ראה על כך י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (ש' לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) 907-906. לכן התיקון הנזכר לא נעשה בסמכות ויש לבטלו. מסקנה זו מייתרת את הדיון בבעיות נוספות שתיקון זה מעורר, כגון, העובדה שהקביעות שנתבקשו בתיקון לא נתבעו בכתבי הטענות של בעלי הדין שהוגשו בפני בית המשפט קמא. הסכסוכים על קרקעות מירי בלתי מוקצות – שאלת הרכישה מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני 17. הסכסוכים שבהם נדון בהמשך הדברים נוגעים לקרקעות מירי הבלתי- מופקעות. הסכסוכים התנהלו בין המדינה, הטוענת לבעלות על הקרקעות הרטושות (מחלול), לבין תושבי הכפר הטוענים לזכות בעלות מכוח החזקה ועיבוד לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, או מכוח העברת זכות הבעלות לידיהם בדרך חוקית מבעלי קרקע קודמים. אקדים ואומר, כי לא עלה בידי מי מהתושבים להוכיח את זכותו לבעלות על הקרקע מכוח היותו בעלי הקרקע המקוריים או, לחלופין, כי קיבלה בדרך חוקית מן הבעלים המקוריים. נמצא, כי הדיון ייסוב כולו סביב רכישה מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. הוראה זו מקנה זכות בעלות לאדם שהוכיח החזקה ועיבוד לתקופה העולה על תקופת ההתיישנות הנדרשת. 18. לפני שאדון בחלקות השונות, מן הראוי להזכיר בקצרה את דיני רכישת קרקע מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. ההוראה המקורית בחוק העותומני קובעת בזו הלשון: אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות - ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש. כפי שעולה מהוראה זו הטוען לזכויות באדמת מירי בלתי מוקצית צריך להוכיח את קיומם של החזקה ועיבוד למשך תקופת ההתיישנות. ראה: ע"א 149/81 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 374, 382-383; ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה מלחם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381, 387. הכמות הדרושה להוכחת עיבוד הינה של 50% משטח החלקה, שכן עיבוד החלקה בצורת טלאים אינה מועילה. ראה שם, בעמ' 388-387; כן ראה ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4) 29, 41. יתרה מזו, ההחזקה והעיבוד חייבים להיות רצופים לכל אורך תקופת ההתיישנות. ראה ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499, עמ' 510-511. 19. באשר לתקופת ההתיישנות – שהיא כאמור התיישנות המנחילה זכויות – נקבע במקור העותומני כי דרושות עשר שנים. משך התקופה שונה על ידי החקיקה הישראלית. במסגרת סעיף 22 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכותרתו "תיקון חוק הקרקעות העותמני" נקבע לאמור: בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנירשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - תקופת עשרים וחמש שנים; ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות. כן נקבע בהוראת מעבר בסעיף 29(ב) לחוק ההתיישנות: תביעה שענינה מקרקעין יחולו עליה כל הוראות חוק זה אף אם לפני תחילת חוק זה נתיישנה התביעה או נסתיימה התקופה שהיתה קבועה בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני. להוראות אלו יש להוסיף את הוראת שמירת הדינים בסעיף 162(2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לפיה, על אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראת חוק זו כדי לבטל או להביא שינוי בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין לא מוסדרים. 20. העולה ממכלול ההוראות הנזכרות, כי חמש השנים מיום פרסומו של חוק ההתיישנות, הוא יום 6.4.58, לא תובאנה במניין תקופת ההתיישנות לאדם שהחל בהחזקת הקרקע לאחר יום ה-1.3.43. יוצא מכאן, כי תקופת ההתיישנות תהא באורך של 20 שנים לאדם שהחל בהחזקת הקרקע לאחר יום ה-6.4.43 ועד ליום 6.4.1963. באשר לתחולה הרטרואקטיבית של הארכת תקופת ההתיישנות, ראה ע"א 482/59 בדואן נ' מדינת ישראל, פ"ד טו 906, 911. 21. באשר לדרך ההוכחה יצוין, כי בדרך כלל משתמשים בתצלומי אוויר המהווים ראיה אובייקטיבית ומהימנה, המעידה על מצב המקרקעין בעת הצילום. ראה ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4) 29, 37-36; ע"א 574/81 אלריאטי נ' מושב ביטחה מושב עובדים, פ"ד לט(2) 181, 188. 22. על רקע המצב המשפטי הזה, אבחן כעת את הסכסוכים המוחשיים בין בעלי הדין. אציין תחילה את בעלי המחלוקת בתיקי ההסדר השונים. החלקות שבמחלוקת מצויות בגושים 8889 ו-8891. החלקות בגוש 8889 נדונו בבית המשפט קמא במסגרת ת.א 848/91, כאשר מול המדינה עומדים יורשי השיך תאופיק. החלקות השונות בגוש 8891 נדונו במסגרת שני תיקי הסדר, ת.א 1240/91 ות.א 1414/91; האחרון נידון במסגרת פסק הדין המשלים. בת.א 1240/91 התנהל הסכסוך בין המדינה לבין יורשי מוחמד עות'מאן ריאן (להלן – משפחת ריאן) ובת.א 1414/91 בין המדינה לבין יעקוב ריאן. 23. אפרט כעת את הסכסוך בתיק 848/91 העוסק בחלקות 81-23, 83, 90-86 בגוש 8889. חלקות רבות בגוש זה שימשו בסיס לסכסוך, שנידון למעלה מכאן, בין רשות הפיתוח לבין תושבי הכפר בעקבות שתי ההפקעות. מאחר שהחלקות שהופקעו נרשמו על שם רשות הפיתוח הסכסוך כאן מצטמצם לשטחים שלא הופקעו. שטחים אלה שבהם אדון כעת, הם הבאים: 390/1250 חלקים מחלקה 23, חלקה 37, 100/360 חלקים מחלקה 38, 120/590 חלקים מחלקה 74, 150/1450 חלקים מחלקה 79, חלקה 85, 240/320 חלקים מחלקה 86, חלקה 87 למעט 20 ממ"ר, 10 ממ"ר מחלקה 88 ו-100/600 חלקים מחלקה 90. 24. יצוין, כי בית המשפט קמא קבע כי כל החלקות שלא נרכשו מכוח חוק רכישת מקרקעים יירשמו לזכות יורשי השיך תאופיק. דא עקא, בית המשפט הגיע למסקנה זו ללא כל דיון בטענת המדינה שהקרקעות שייכות לה בשל היותן קרקעות בלתי מוקצות. הבעיה היא כי בית המשפט קמא לא קבע ממצאים עובדתיים לגבי הוכחת ההחזקה והעיבוד בנוגע לחלקות הנידונות. והנה, עיון בחומר הראיות מגלה כי לגבי חלקות אלו הוגשה חוות דעת של המומחה גבר שלכאורה לא נסתרה. ראה ת/15א. מחוות הדעת עולה כי משנת 1945 ועד ל-1968 רוב השטח היה מלא סלעים וטרשים, אם כי רואים כ-30% סימני עיבוד בין הטרשים. כן צוין שם, כי בשנת 1968 כל השטח טרשי ובור. וגם בשנת 1973 כל השטח טרשי ובור, אלא שבחלק הצפוני נבנו 4 בתים בחלקות 26, 27, 29, 32. בשנת 1977 נבנו עוד שני בתים בחלקות 24, 28 וכל היתר נשאר טרשי ובור. על פי הפסיקה הקיימת, אותה הזכרנו לעיל, הכמות הדרושה להוכחת עיבוד היא של 50% משטח החלקה, כאשר עיבוד החלקה בצורת טלאים אינה מועילה. לא זו בלבד, אלא שגם בהנחה שדי בהוכחת ההחזקה ועיבוד בשטח הפחות מ-50% משטח החלקה, נשאלת השאלה העובדתית האם נמשכה תקופה זו למשך התקופה הדרושה על פי החוק. כן יצוין, כי סימני העיבוד שהוכחו לכאורה נוגעים למקומות בין הסלעים ולכן שאלה נוספת היא האם יש אפשרות להפריד את החלק המעובד מיתרת החלקה. מן האמור עולה כי מסקנתו של בית המשפט קמא – שהחלקות יירשמו לזכות יורשי השיך תאופיק - ללא קביעת כל ממצא עובדתי אינה יכולה לעמוד. מאחר שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים כערכאה שלדיון, אין מנוס מלהחזיר את הדיון בחלקות הנזכרות לבית המשפט המחוזי. על בית המשפט יהא להכריע בשאלה העובדתית האם נתמלאו תנאי ההחזקה והעיבוד הנדרשים בהוראת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, אם לאו. בית המשפט קמא יכריע על פי החומר המצוי בתיק ובמסגרת שיקול דעתו יחליט באשר לשמיעת טענות נוספות והגשת ראיות חדשות. המסקנה היא כי הדיון בשטחים בגוש 8889, שלא הופקעו ונרשמו לזכות יורשי השיך תאופיק, יוחזר שוב, כאמור, לבית המשפט המחוזי. 25. אעבור כעת לתיק ההסדר ת.א 1240/91, שבו תבעה המדינה את חלקה 36 בגוש 8891. לגבי חלקה זו הגישו יורשי מוחמד עות'מאן ריאן (להלן – משפחת ריאן) תזכיר תביעה. כאן בדק בית המשפט המחוזי את שאלת העיבוד. בית המשפט המחוזי יצא מההנחה כי, לגבי חלקה 36 הנידונה, אין לפניו פענוח של תצלומי אוויר. לכן הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של האגרונום עדן, על עדותו של מר יקיר אליעזר, מומחה מטעם משפחת ריאן, וכן על עדותם של בני משפחה זו. על יסוד ראיות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי הוכח עיבוד ממושך המזכה את משפחת ריאן לבעלות בחלקה, וזאת מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. 26. על קביעה זו מערערת המדינה בטענה כי מעיני בית המשפט נעלמה העובדה שקיימים תצלומי אוויר שפוענחו על ידי מומחים. לפיהם, לא נתמלאו תנאי ההחזקה והעיבוד הנדרשים על ידי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. 27. אביא בקצרה את תוכן חוות הדעת הנוגעות לעניין. מחוות הדעת של המומחה מר גבר עולה כי רק בשנים 1964 ו-1965 נמצאו סימני עיבוד בשליש מן ההחלקה; בשנים 1967 ו-1968 אין כלל סימני עיבוד; בשנת 1973 מחצית החלקה מעובדת ובשנת 1975 החלקה אינה מעובדת כלל; בשנת 1977 ישנם סימני עיבוד ישנים בין השטחים. לפי חוות דעתו של מר אסולין, שהוגשה מטעמה של משפחת ריאן, בשנים 1945 ו-1946 רובה של החלקה מלא בסלעים והחלקה אינה מעובדת; בשנת 1958 רוב החלקה מעובדת. בשנים 1964 ו-1965 רק מחצית החלקה מעובדת, כאשר בשנים 1967 ועד לשנת 1973 רק שליש החלקה מעובד; בשנים 1975 ו-1977 שוב מחצית החלקה מעובדת. 28. כאמור, הערכאה הדיונית קבעה כי עלה בידי משפחת ריאן להוכיח חזקה ועיבוד, אך בית המשפט לא נתן את דעתו על שתי חוות הדעת הנזכרות. נוסיף, כי גם בהקשר לחלקה זו לא נקבע כי ניתן להפריד את השטח המעובד, ככל שהוא קיים, משאר החלקה. על כן, מן הראוי כי חלקה 36 בגוש 8891 תידון שוב בבית המשפט המחוזי כדי שייקבעו ממצאים עובדתיים באשר להוכחתה של תקופת ההתיישנות הנדרשת על פי החוק. גם בעניין זה נחיצותן של טענות וראיות נוספות תוכרע על פי שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. 29. אפנה כעת לתיק ההסדר 1414/91, שנידון בפסק הדין המשלים מיום 19.12.99. בתיק זה תבעה המדינה את חלקות 23, 26, 27, 62 ו-67-64 שבגוש 8891. לעומתה, תבע יעקוב ריאן את חלקות 23, 29-25, 58-57 ו-67-66 בגוש 8891 מכוח החזקה ועיבוד. לגבי חלקות 62 ו-64, קבע בית המשפט כי יש להקנותן למדינה לאלתר בהעדר תביעה סותרת. באשר לחלקות 25 ו-58, שנתבעו על ידי יעקוב ריאן בלבד, הורה בית המשפט כי יירשמו על שמו. לגבי חלקות 28, 29 ו-57 קבע בית המשפט, כי דבריו בת.א 1240/91 – כאשר הסתמך על עדותו של המומחה יקיר אליעזר – חלים גם על חלקות אלו, וכי הוכח עיבוד ארוך ימים על ידי יעקוב ריאן. לגבי חלקות 23 ו-27 קבע בית המשפט כי, על פי דו"ח המומחה מר גבר, הן אדמות סלעיות. נוכח ממצאים אלה, קבע בית המשפט כי חלקה 23 תירשם לזכות המדינה וחלקה 27 על שם רשות הפיתוח. לגבי חלקה 26, פסק בית המשפט כי היא תירשם לזכותו של יעקוב ריאן. וזאת, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה מר גבר כי 1.5 דונמים באמצעה של החלקה עובדו בין השנים 1964-1945, ושוב יש בה סימני עיבוד בין השנים 1977-1973. 30. על קביעות אלה של בית המשפט קמא הוגש ערעור מטעמה של המדינה וערעור שכנגד מטעמו של יעקוב ריאן. ערעורה של המדינה נוגע לחלקות 27-26 ו65-67; ערעורו של יעקוב ריאן נוגע לחלקות 23, 27 ו-67-65. נבחן תחילה את ערעורה של המדינה. 31. לטענת המדינה אף חלקה 26 צריכה להירשם על שמה, מאחר, שעל פי פסיקת בית המשפט קמא, הוכח בפניו שטח עיבוד של 1.5 דונם בלבד מתוך חלקה 26 אשר גודלה הוא 8 דונם. יוצא מכאן, לסברתה, כי לא הוכח עיבוד העולה על 50% מהחלקה ובהעדר הוכחה על אפשרות להפריד את השטח המעובד משאר החלקה, יש לרשום את החלקה על שם המדינה. אינני מוצא לנכון להתערב בנקודה זו בפסק דינו של בית המשפט קמא, משום שעולה מפסק דינו שהעיבוד בשנות השבעים היה מעבר ל-1.5 דונם, זאת בהסתמך על חוות דעתו של המומחה גבר. מה גם שמלבד חוות דעתו של המומחה גבר, הונחה לפניו, בין היתר, גם חוות דעתו של המומחה אסולין (ת/3), לפיה, רובה של חלקה 26 עובד למשך שנים. אי לכך, ערעורה של המדינה בנקודה זו נדחה. 32. לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי לא הכריע לגבי חלקות 65, 66 ו-67 בגוש 8891, למרות שהן נתבעו על ידיה בתור קרקעות בלתי מוקצות. עיון בתזכירי התביעה בתיק, שהונח לפני בית המשפט קמא, מגלה כי אמנם המדינה תבעה חלקות אלו והתביעה לגביהן הועברה לבית המשפט המחוזי על ידי פקיד ההסדר. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי המדינה הגישה תביעת בעלות על חלקות 65, 66 ו-67. אולם, עובדה היא שלא נמצאה כל הכרעה בפסק דינו לעניין חלקות אלה. 33. לפי חוות הדעת של המומחה מר גבר – שהמומחה מר אסולין, מטעמו של יעקוב ריאן, מסכים לה (ת/3) - נמצא, כי ישנם סימני עיבוד בחלקות 65 ו-67 בשנים 1945 ובשנים 1946. ולגבי הממצא הבא, משנת 1964, מצוין "שביל-סימני עיבוד". על פי ראיות נוספות, נראה כי אביו של יעקוב ריאן עיבד את הקרקע והעבירה לבנו בשנת 1958, אשר המשיך לעבדה. לכאורה, הוכחה תקופת החזקה ועיבוד על ידי יעקוב ריאן ואביו למשך 20 שנה משנת 1945 ועד לשנת 1965. באשר לחלקה 66, מצוין בחוות הדעת של המומחה מר גבר כי בשנת 1946 "לא רואים" מה יש בחלקה זו. ומשנת 1964 ועד לשנת 1977 המומחה מציין בחוות דעתו שרואים "מתקן? מבנה? באר?". נראה שהמומחה התלבט לגבי קביעת הממצאים על פי תצלומי האוויר. יעקוב ריאן, מצידו, טוען כי מדובר בבאר מים. נעיר, כי הדרישה בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני היא לעיבוד חקלאי ממש, ולא די בהקמת מבנה או באר מים. ראה בג"צ 277/84 צברי מחמוד אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו, פ"ד מ(2) 57; מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שנייה, תשי"ג) 317-316. 34. על אף הדברים האמורים, בית משפט זה אינו יושב כערכאה דיונית ואין מנוס מלהחזיר את הדיון גם בחלקות 67-65 בגוש 8891 לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה בשאלה האם נתמלאו תנאיו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. בית המשפט יכריע על פי החומר המצוי בתיק ואם יראה בכך צורך ישמע טענות ויבחן ראיות נוספות. 35. באשר לחלקה 27 בגוש 8891, הן המדינה והן יעקוב ריאן מערערים על קביעתו של בית המשפט קמא. כזכור, בית המשפט פסק כי חלקה זו תירשם על שם רשות הפיתוח, מאחר שמחוות דעתו של המומחה מר גבר עולה שהמדובר באדמת סלעים (סעיף 8 לפסק הדין). לטענת המדינה, חלקה זו נתבעה על ידיה כקרקע בלתי מוקצית ולכן יש לרושמה על שמה ולא על שם רשות הפיתוח. ואמנם, צודקת המדינה בטענתה כי היה מקום לרשום חלקה זו על שמה. לא מצאתי בסיס לטענתו הנגדית של יעקוב ריאן כי חלה טעות בזיהוי החלקה. אי לכך, יש לקבל את ערעור המדינה בנקודה זו ולרשום את חלקה 27 בגוש 8891 על שם המדינה. 36. באשר לחלקה 23 בגוש 8891, לא מצאתי מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא כי, מאחר שמדובר באדמה סלעית, יש לרושמה על שם המדינה. לגביה קבע בית המשפט, כי מדובר באדמה סלעית שיש לרושמה על שם המדינה. בניגוד לטענתו של יעקוב ריאן חלקה זו נתבעה על ידי המדינה במסגרת תזכיר תביעה 27499. על פי חומר הראיות, לא עלה בידי יעקוב ריאן להוכיח את זכותו שלו או את זכות אביו בחלקה הנידונה. לפיכך, ערעורו של יעקוב ריאן לגבי חלקה 23 נדחה. סכסוך הירושה בין צאצאיו של השיך תאופיק 37. אגב סכסוכי הבעלות בהסדר הקרקעות, התנהל אף סכסוך ירושה פנימי על עזבונו של השיך תאופיק, שנפטר בשנת 1957. לשיך תאופיק היו שלושה בנים ובת אחת, שיורשיהם טוענים לזכויות בעיזבון הסב. הבן הבכור הוא עלי, שנפטר ביום 28.7.88, ובניו, יורשי עלי, הם בעלי צד בסכסוך. יורשי עלי טענו כי לבתו של הסב, האדיה ז"ל, אין חלק בירושת הסב, ועל כן דין הטענות של בנות האדיה, להידחות. הבנים האחרים של הסב הם מוסטפא תאופיק ריאן ז"ל, שיורשיו גם הם צד בערעורים שלפניי, וכן יוסוף תאופיק עבדאללה נבהאן. לגבי האחרון, אין חולק כי הוא נפקד ואת החלקים בקרקעות המגיעים לו יש לזקוף לזכות האפוטרופוס לנכסי נפקדים מכוח חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950. 38. בית המשפט קמא קבע, על סמך עדותו של מוסה עבדול לטיף חסין עאצי, כי במותו של הסב הייתה בתו, האדיה, זכאית לרבע מנכסיו של הסב. בית המשפט לא מצא ראיה שתמכה בטענות יתר היורשים כי הסב נישל את בתו מנכסיו. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה של בית המשפט המחוזי כי להאדיה וליורשיה הבנות מגיע רבע מנכסי הסב. התוצאה היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי עזבונו של השיך תאופיק יחולק לארבעה חלקים. שלושה רבעים יחולקו באופן שווה בין יורשיהם של שניים מבניו, עלי ומוסטפא, וכן בין בנות האדיה. הרבע הנותר בעזבונו יירשם לזכות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הבא תחת הבן הנפקד יוסוף. 39. לאחר שקבענו את זהות הזוכים בעזבונו של הסב, נפנה למחלוקת בדבר חלקות 52, 57 ו-83 בגוש 8887 שהן חלק מעזבון הסב, שנדונו בת.א 1944/91, במסגרת הסכסוך הפנימי של היורשים. בערעורם טוענים יורשי עלי, כי בני מוסטפא לא היו צד להליך בתיק זה, ולכן אין לפסוק לזכותם רבע מהחלקות. דין טענה זו להידחות. במסגרת הליך הסדר רשאי בית המשפט להקנות זכות במקרקעין לאדם, אם נוכח לדעת שיש לו זכות, על אף שלא הגיש תביעה. ראה סעיף 24 לפקודת ההסדר. הילכך, יש לדחות את ערעורם של יורשי עלי גם בנקודה זו. תביעות האפוטרופוס על נכסי נפקדים 40. הסוגיה האחרונה בהסדר הקרקעות נוגעת בעיקרה לשטח של 44 דונמים, שלכל הדעות, היו בבעלותו של אדם בשם יוסוף עותמאן אבו חיג'לה (להלן – אבו חיג'לה) שהוא נפקד. שטח זה נוגע לחלקות המצויות בגוש 8888. סביב חלקות אלו נתגלו מספר מחלוקות השונות במהותן, שבחלקן נוגעות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ובחלקן ליחסים הפנימיים בין היורשים השונים של השיך תאופיק. מחלוקות אלו נידונו בבית המשפט קמא במסגרת שני תיקי הסדר ת.א 815/89 ות.א 1883/91. 41. אתאר בקצרה את רקע הסכסוך. המדובר בעסקה מסוימת בראשית שנות ה-40, בה העביר הנפקד אבו חיג'לה את זכויותיו בשטח של 44 דונם לידי אחרים. שלושה צדדים יש למחלוקת זו. יורשי עלי סבורים, כי אבו חיג'לה העביר את כל השטח לידי אביהם עלי ולכן יש לרושמו לזכותם. מנגד, בנות האדיה טוענות כי אבו חיג'לה העביר את מחצית הזכויות לידי עלי ומחציתן לידי הסב שיך תאופיק. לכן, כך טענתם, יש להכיר בזכותן לקבל רבע מהשטחים שבעיזבון הסב. האפוטרופוס הוא הצלע השלישית בסכסוך זה, משום שקיומה של העסקה, שבוצעה, על פי טענות היורשים השונים, לפני נפקדותו של אבו חיג'לה משפיעה על מעמדו של האפוטרופוס בנכסים. לטענתו לא הוכחה כלל עריכת עסקה עם אבו חיג'לה. ולחלופין, אם נעשתה עסקה, הרי שמדובר בהסכם מוע'ארסה המעביר רק מחצית מהזכויות. 42. לפני שאכנס לבעיות המהותיות בדבר קיום העסקה מצד אבו חיג'לה וטיבה המדויק, מן הראוי להסיר מן הדרך מספר טעויות טכניות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך, דן בית המשפט במסגרת ת.א 815/89 בחלקות 27, 28 ו-56, אך חזר ודן בהם פעם נוספת במסגרת ת.א 1883/91. בתיק הראשון הגיע בית המשפט למסקנה שמחצית החלקות שייכות לאפוטרופוס, בעוד שבתיק השני מסקנתו לגבי חלקה 56 הייתה כי מחציתה לא תירשם על שם האפוטרופוס, משום שלא נתבעה על ידו. בנימוק דומה דחה בית המשפט את רישום מחצית החלקה 25 על שם האפוטרופוס. אף לגבי חלקות 24, 30 ו-41/2 קבע בית המשפט כי מחציתן לא תירשם על שם האפוטרופוס, מאחר שהיא אינה כלולה בתעודת האפוטרופוס. לעניין חלקות 24 ו-30 ראה את החלטתו של בית המשפט המחוזי לתיקון פסק הדין מיום 19.12.99. כפי שטוען האפוטרופוס בערעורו, טעה בית המשפט בהנחתו כי חלקות 56 ו-25 לא נתבעו על ידי האפוטרופוס וכן טעה בהנחתו לגבי חלקות 24, 30 ו-41/2 כי אינן כלולות בתעודת אפוטרופוס. כמו כן, התעלם בית המשפט מחלקות 23 ו-26, אשר נתבעו על ידי האפוטרופוס והן כלולות בתעודת האפוטרופוס. העיון במסמכים הנוגעים לעניין מגלה כי אמנם בית המשפט המחוזי טעה בהנחותיו ודין חלקות הנזכרות יהא כדינן של יתר החלקות שנתבעו על ידי האפוטרופוס. בהקשר לחלקות 23, 24, 25 ו-26 בגוש 8888, יצוין, כי חלקות אלה לא כלולות ב-44 דונמים שהם המושא של העסקה עם אבו חיג'לה. דבר זה עולה מתזכיר התביעה 27737 שהוגש מטעם האפוטרופוס. בתזכיר זה צוין כי האפוטרופוס תובע את החלקות האלה מכוח זכותו של נפקד אחר והוא יוסוף חאג' סלימאן טהה. ההנחה היא כי נפקד זה היה שותף בעסקת מוע'ארסה עם השיך תאופיק, בה הועברו מחצית הזכויות לידי השיך תאופיק. נמצא, כי דין חלקות אלו כדין יתר החלקות הנזכרות, דהיינו, מחציתן לאפוטרופוס ומחציתן ליורשי השיך תאופיק. 43. כעת אתייחס לטענות המהותיות של בעלי הדין השונים, הנזכרות לעיל, הנוגעות לעסקה שנערכה על ידי הנפקד אבו חיג'לה. בתמצית, יש שתי סוגיות הטעונות בירור: האחת, האם הנפקד אבו חיג'לה העביר מחצית מזכויותיו בחלקות או את כל זכויותיו? האחרת, למי הועברו זכויותיו, האם לידי עלי בלבד או לידי עלי והשיך תאופיק גם יחד? 44. בית המשפט קמא קבע, כי לא הוכח קיום עסקת מכר רגילה. כלומר, לא הוכח כי אבו חיג'לה מכר במכר רגיל את כל שטח ה-44 דונמים לידי עלי, כטענת יורשי עלי. כן דחה בית המשפט את טענתן של יורשי האדיה, שכל השטח נמכר על ידי אבו חיג'לה כש-50% ממנו נמכרו לשיך תאופיק ו-50% לבנו עלי. מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי מכוח עסקת מוע'ארסה עברו לידי השיך תאופיק 50% מן הקרקע ו-50% מן הזכויות הושארו אצל אבו חיג'לה. כתוצאה מכך, חילק בית המשפט המחוזי את ה-50% שעברו לשיך תאופיק בין יורשיו; אך מאחר שיורש אחד, יוסוף, היה נפקד, קיבל האפוטרופוס את חלקו בירושה. יתרת השטח, דהיינו, ה-50% שנשארו אצל אבו חיג'לה הנפקד, עברה גם היא לידי האפוטרופוס. לסיכום, לזכות יורשי השיך תאופיק נרשמו 38% ולזכותו של האפוטרופוס נרשמו 62% מ-44 הדונמים הנידונים. 45. כיצד הגיע בית המשפט לחלוקה זו בין השיך תאופיק והנפקד אבו חיג'לה? מוסכם על כולם כי הבעלות המקורית במקרקעין הייתה בידי אבו חיג'לה. והנה, בספר המיסים מצוי רישום שהצביע על "שותפים", דבר המעיד כי ניתן למעבד קבוע מחצית החלקה במסגרת עסקת מוע'ארסה. לגבי משמעותה של עסקת מוע'ארסה הסתמך בית המשפט על פסק הדין ע"א 83/76 עאישה מוחמד אחמד בדיר נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד לב(1) 835, שעל פיו ניתן למעבד השותף קניין שביושר במחצית החלקה. על יסוד גישה זו קבע בית המשפט, כי השיך תאופיק זכה במחצית החלקה, ומחציתה האחרת שייכת לאפוטרופוס, וזאת מכוח זכותו של הנפקד אבו חיג'לה. 46. יצוין, כי קיימת סתירה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לגבי חלקות 27, 28 ו-56. מצד אחד, נקבע במסגרת ת.א 815/89 כי מחצית החלקות מגיעה לאפוטרופוס והמחצית השנייה לידי ילדיו של עלי, בעוד שתביעות בנות האדיה נדחו. בית המשפט מנמק את שלילת הזכויות של בנות האדיה בכך שעלי נרשם בספר המיסים כבעלים ולכן אין בסיס לתביעתן של בנות האדיה כי החלקות שייכות לשיך תאופיק. מאידך, בת.א 1883/91 קובע בית המשפט כי יורשי השיך תאופיק זוכים במחצית מן החלקות שנתבעו על ידיהן וכן בחלקה 56. נמצא, כי בחלק זה של פסק הדין הכיר בית המשפט בזכויותיהן של בנות האדיה. ברשימה המסכמת את פסק הדין, מחליט בית המשפט בהתאם לגישתו בת.א 1883/91, לפיה יורשות בנות האדיה בחלקים שווים עם יתר היורשים. 47. על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי הגישו יורשי עלי ערעור, שבו הם חוזרים על הטענה, כי אבו חיג'לה העביר לעלי, ולעלי בלבד, את מלוא הזכויות בשטח של 44 הדונמים. כתוצאה מכך, הם מבקשים לתקן את פסק הדין כך שכל 44 הדונמים יירשמו על שם יורשי עלי, דהיינו תוך כדי שלילת זכויותיהם של האפוטרופוס ושל יורשי השיך תאופיק האחרים, וביניהם בנות האדיה. לאחר עיון בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בממצא של בית המשפט המחוזי לפיו מחצית הזכויות בשטח הנדון נשארה בידי אבו חיג'לה. בערעורם טוענים יורשי עלי כי עצם קיומה של עסקת מוע'ארסה אין פירושה כי מחצית השטח נשארה בידי אבו חיג'לה. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא התבסס על המהות המופשטת של עסקת מוע'ארסה, אלא תמך את מסקנתו על הרישומים בספר המיסים, לפיהם נרשם כי היו קיימים שותפים בנוסף למשפחת השיך התאופיק. על יסוד רישום זה הסיק בית המשפט כי במסגרת העיסקה נשארה המחצית בידי אבו חיג'לה. איני רואה מקום להתערב בממצא עובדתי זה ולכן יש לדחות את ערעורם של יורשי עלי בנוגע למחצית השטחים שיש לרושמם על שם האפוטרופוס מכוח זכותו של הנפקד אבו חיג'לה. 48. באשר לסכסוך הפנימי בין יורשי השיך תאופיק, דהיינו בין יורשי עלי לבין בנות האדיה, המצב הוא מסובך יותר. כאמור, טוענים יורשי עלי בערעור כי המחצית שנרכשה מידי אבו חיג'לה הועברה במלואה לידי עלי. לעומתם, טוענות בנות האדיה, כאמור, שהמחצית הועברה לכל יורשי השיך תאופיק. יצוין, כי אם צודקות בנות האדיה הרי בשל נפקדותו של אחד היורשים, הלא הוא יוסוף, נכנס לתמונה גם האפוטרופוס. 49. כפי שצוין לעיל, קיימת סתירה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בדבר הזכאות לגבי המחצית השנייה הנידונה. איני רואה אפשרות להכריע במסגרת הערעור היכן צדק בית המשפט המחוזי: האם בהחלטתו בת.א 815/89, בה ציין כי מחצית השטח הועברה כולה לידי עלי (עמ' 16-15 לפסק הדין), או שמא בהחלטתו בת.א 1883/91 (עמ' 24-22 לפסק הדין), התואמת את הסיכום בסוף פסק הדין, כי המחצית הועברה לידי השיך תאופיק, ובכך היא מגיעה למכלול יורשיו של שיך תאופיק. העיון בחומר עליו הסתמך בית המשפט אינו מאפשר הסקת מסקנה חד משמעית. ברישומי ספר המיסים יש מקרקעין הרשומים על שם עלי ושותפים - כגון, ת/3ג, ת/11ג, ת/12א - ויש אחרים הרשומים על שם השיך תאופיק ושותפים, כגון, ת/3א, ת/11א ו-ת/11ה. נעיר, כי ב-ת/11ג רשומים על שם "עלי תופיק עבדללה ושותפיו" 44 דונמים, דבר המחזק את טענת יורשיו. דא עקא, בית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי בשאלה אלו מן המקרקעין שייכים לעסקה עם אבו חיג'לה. שאלה זו יש לבררה בבית משפט שלדיון. לכן אין מנוס מלהחזיר את הדיון בשאלה זו לבית המשפט המחוזי, כדי שיכריע באופן חד משמעי, מי היה הצד לעסקה עם אבו חיג'לה, שבה הועברו מחצית הזכויות בשטח של 44 הדונמים. למען הסר ספק יצוין, כי חלקות 23, 24, 25 ו-26 אינן כלולות בשטח של 44 הדונמים ולגביהן הדיון לא יוחזר לבית המשפט קמא (ראה הסיפא של פסקה 42 לעיל). בית המשפט המחוזי יכריע בשאלה הנזכרת בהתבסס על החומר הראייתי הקיים בתיק. עם זאת, רשאי בית המשפט להורות, לפי שיקול דעתו אם ימצא צורך לכך, על קבלתן של ראיות נוספות. נמצא כי בנקודה זו מתקבל ערעורם של יורשי עלי. 50. עניין נוסף קיים לגבי חלקה 78 בגוש 8887 שנדונה בת.א 1942/91. לגבי חלקה זו ציין בית המשפט כי תביעת האפוטרופוס הוגשה ללא ביסוס וללא ראיה בדבר נפקדות, ולכן הורה לרשום את החלקה לזכותה של המדינה. לטענת המדינה כוללת תעודת האפוטרופוס גם חלקה זו ולכן היא מבקשת כי החלקה תירשם על שם האפוטרופוס. נוכח עמדה זו של המדינה, יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולרשום את חלקה 78 בגוש 8887 על שם האפוטרופוס. 51. עניין אחרון: כל בעלי הדין הנוגעים בדבר מסכימים כי במקום חלקה 70 בגוש 8887, שנידונה במסגרת ת.א 1945/91, יש לרשום חלקה 76. וכך אני מורה. סיכום פסק הדין 52. בשל מורכבות המסקנות בערעורים ובערעור שכנגד, הריני מסכם להלן את כל השינויים בפסק דינו של בית המשפט קמא הנובעים מפסק דין זה. אני חוזר ומדגיש כי המדובר בשינויים בלבד, כך שיתר המסקנות הן כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. I. החלקות שתירשמנה לזכות רשות הפיתוח בהתאם לתיקי ההסדר השונים: ת.א 848/91 – גוש 8889 – 860/1250 חלקים מחלקה 23, חלקות 36-24, 260/360 חלקים מחלקה 38, חלקות 73-40, 470/590 חלקים מחלקה 74, חלקות 77-75, 1300/1450 חלקים מחלקה 79, חלקות 81-80, חלקה 83, 80/320 חלקים מחלקה 86, 20 ממ"ר מחלקה 87, חלקה 88 למעט 10 ממ"ר, חלקה 89, 500/600 חלקים מחלקה 90. ת.א 852/91 – גוש 8890 – חלקה 36. ת.א 1239/91 – גוש 8891 – חלקות 31 ו-34. יצוין, כי תיקונו של פסק הדין בבית המשפט קמא, מיום 19.12.99, בנוגע לפיצויים בחלקות שהופקעו יבוטל (ראה פסקה 16 לעיל). II. החלקות שהדיון ביחס אליהן יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בסכסוך הבעלות בין רשות הפיתוח לתושבי הכפר הנוגעים לעניין: ת.א 392/88 - גוש 8886 – חלקה 1. ת.א 2540/84 – גוש 8897 – חלקה 35. ת.א 1240/91 – גוש 8891 – חלקות 32 ו-37. ת.א 1414/91 – גוש 8891 - חלקות 28, 29, 57 – פסק הדין המשלים. ת.א 848/91 – גוש 8889 – חלקה 78. ת.א 1883/91 – גוש 8888 – חלקות 47-45, 49 ו-52. III. החלקה שתירשם על פי הסכם הפשרה: ת.א 852/91 – גוש 8890 – חלקה 39. IV. החלקות שפסיקתו של בית המשפט תבוטל לגביהן, משום שהכריע ביחס אליהן ללא כל צורך: ת.א 848/91 – גוש 8889 – חלקות 82 ו-84. V. החלקות שהדיון לגביהן יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע האם יש לרושמן לזכות המדינה או שמא לזכות מי מתושבי הכפר, וזאת בהסתמך על סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני: ת.א 848/91 – גוש 8889 - 390/1250 חלקים מחלקה 23, חלקה 37, 100/360 חלקים מחלקה 38, 120/590 חלקים מחלקה 74, 150/1450 חלקים מחלקה 79, חלקה 85, 240/320 חלקים מחלקה 86, חלקה 87 למעט 20 ממ"ר, 10 ממ"ר מחלקה 88 ו-100/600 חלקים מחלקה 90. ת.א 1240/91 – גוש 8891 – חלקה 36. ת.א 1414/91 – גוש 8891 – חלקות 67-65. VI. החלקה שתירשם לזכות המדינה: ת.א 1414/91 – גוש 8891 – חלקה 27. VII. החלקות ש-5/8 מהן יירשם לזכות האפוטרופוס והשאר יחולק בין יורשי השיך תאופיק באופן הבא: 1/8 ליורשי עלי, 1/8 ליורשי מוסטפא ו-1/8 לבנות האדיה: ת.א 1883/91 – גוש 8888 – חלקות 23, 24, 25 ו-26. VIII. החלקות שתירשמנה לזכות האפוטרופוס במחציתן בלבד ומחציתן האחרת תידון שוב בבית המשפט המחוזי לפי תיקי ההסדר: ת.א 815/89 – גוש 8888 – חלקות 27, 28 ו-56. ת.א 1883/91 – גוש 8888 – חלקות 22-21, 35-29, 42-41, 48, 51 ו-53. IX. החלקות שתירשמנה לזכות האפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי תיקי ההסדר: ת.א 1942/91 – גוש 8887 – חלקה 78. ת.א 1945/91 – גוש 8887 – חלקה 76. 53. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני לתוצאה בפסק דינו של השופט אנגלרד. באשר לחלקות שביחס אליהן קבע השופט אנגלרד להחזיר את הדיון בהם לבית המשפט המחוזי, מצטרפת אני לתוצאה אך איני רואה צורך לנקוט עמדה באשר לגופן של הראיות שהובאו ביחס לחלקות הנדונות, שכן אותם עניינים ייבחנו מחדש בידי בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט יצחק אנגלרד ולהערתה של חברתי, השופטת דורית ביניש. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, כ"ג באייר תשס"ג (25.5.03). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99071430_L18.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il