אבשלום ליובין נ. סגיב(חקלאות ומיכון) בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7139/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7139/11 ע"א 7808/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אבשלום ליובין נ ג ד המשיבים: 1. חיים סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ 2. אהוד רוטמן ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) בה"פ 125/06 מיום 25.8.2011 ומיום 29.9.2013 תאריך הישיבה: כ"ג בטבת התשע"ה (14.1.2015) בשם המערער: עו"ד מירב שלם בשם המשיבים: עו"ד דן שפריר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: שניים היו שותפים בעסקי חקלאות בישראל ובחו"ל מאז שנת 1963 והחזיקו, בין יתר נכסי השותפות, בשתי חברות: חברת ליובין-רוטמן חברה חקלאית בע"מ (להלן: חברת ליובין-רוטמן) וחברת סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ (היא המשיבה 1, להלן: חברת סגיב הראשונה). בשנת 1989 השותפות פורקה. בין שני השותפים לשעבר התגלע סכסוך בעניין זכויות במכסת מים שהייתה בשימוש השותפות. הסכסוך הסתיים בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק בורר. נקבע כי המשיב יעשה שימוש במכסת המים אלא אם ימולאו תנאים מסוימים שנקבעו בפסק הבורר. האם מולאו תנאים אלה? זוהי השאלה שלפנינו. רקע עובדתי 1. להלן תמצית העובדות כפי שהן עולות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) מיום 25.8.2011 ומפסק הדין המשלים באותו הליך מיום 29.9.2013: המערער (להלן: ליובין) והמשיב 2 (להלן: רוטמן; ויחדיו: השניים) היו שותפים בעסקי חקלאות בישראל ובפורטו ריקו מאז שנת 1963. בשנת 1989 פורקה השותפות בין השניים באופן שניתן לתאר כחלוקת ישראל – חו"ל: רוטמן קיבל לידיו את עסקי השותפות בישראל, לרבות את ההחזקה בחברת סגיב הראשונה; וליובין קיבל לידיו את עסקי השותפות בפורטו ריקו. בין היתר קבע הסכם פירוק השותפות, שנחתם ביום 15.3.1989, כי ליובין מתחייב "להעביר ל-רוטמן או לפקודתו את כל המניות הרשומות בשמו בשתי החברות [בחברת סגיב הראשונה ובחברת ליובין-רוטמן – ע' פ']" (סעיף 6(א) ו-(ב) להסכם); כי "החזקה בנכסים החקלאיים של ליובין [...] תוחזר [...] כשכל זכויות המים [...] נמצאים [כך במקור – ע' פ'] במצב טוב ותקין כפי שרוטמן קיבל אותם לידיו, למעט בלאי הנובע משימוש רגיל ומקובל" (סעיף 7 להסכם); וכי כל חילוקי דעות "בכל ענין הנוגע לפרושו, ביצועו וסיומו של הסכם זה ימסרו להכרעתו של בורר" (סעיף 10 להסכם) (להלן: הסכם פירוק השותפות; ההסכם). בהסכם אף נקבע עו"ד שלמה נסים כבורר מוסכם (להלן: הבורר). 2. ממועד פירוק השותפות התגלעו כמה סכסוכים בין השניים. במוקד הליך זה מצוי סכסוך הנוגע למכסת צריכת מים לשימוש חקלאי (להלן: מכסת המים) שניתנה למקרקעין מסוימים באזור חדרה (להלן, בלשון הצדדים: מקרקעי צימרמן). כאמור, לאחר פירוק השותפות נותרו עסקי השניים בישראל בידיו של רוטמן ולפיכך ביקש רוטמן לעבד את מקרקעי צימרמן תוך שימוש במכסת המים שהייתה בשימוש השותפות עובר לפירוקה. ברם, במהלך תקופת השותפות נרשמה מכסת המים על שמו של ליובין ורישום זה נותר בעינו גם לאחר פירוק השותפות. על רקע זה התגלעה מחלוקת ביחס לזכויות השימוש במכסת המים. מחלוקת זו הובאה – יחד עם סכסוכים בנושאים נוספים – לפני הבורר בבקשה "להבהיר את נושא זכויות המים הנזכרות בסעיף 7 להסכם [שחלקו הרלוונטי הובא לעיל – ע' פ']". 3. טרם שנידרש לפסק הבורר בהקשר זה, שניתן ביום 28.12.1989 והעניק תוקף של פסק להסכמת הצדדים, יש להבהיר כמה מושגים רלוונטיים (האמור להלן מתבסס על הדין החל היום). המונח מכסת מים מתייחס למכסה המוקצית לצרכן מים חקלאי. מכסות מים מחושבות תקופתית בהסתמך על כמות המים שהוקצתה לצרכן בשנת 1989 בהתאם לאמות המידה שנקבעו על ידי הרשויות לאורך השנים (סעיף 25א לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים); ראו הגדרת "מכסת הבסיס" בתקנה 1 לתקנות המים (אמות מידה להקצאת מים לחקלאות) (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות המים)). ככלל, הפקת מים לחקלאות נעשית בהתאם לרישיון הפקה שניתן על ידי מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב – ובעבר על ידי נציבות המים (סעיפים 25-23 לחוק המים ותקנות המים). הפקת המים נעשית בדרכים שונות, ובענייננו באמצעות שאיבת מים מבארות. 4. וכך פסק הבורר לעניין מכסת המים (כאמור, בהסכמת הצדדים): "מוסכם בין הצדדים – [...] מכסת מים בכמות מקורית של 36,000 מ3 [מטר מעוקב – ע' פ'] שהיא בבעלות א. ליובין תמשיך להיות בשימושו של אהוד [רוטמן – ע' פ']/סגיב בעיבוד הקרקעות של צימרמן וכל עוד הוא קשור לצימרמן. היה ו-אהוד/סגיב יפסיק את קשריו עם צימרמן ידאג אהוד/סגיב להעביר את מכסת המים מקרקעות צימרמן הנצרכת באמצעות הבאר של דגון לבאר חנקין. היה וא. ליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים יהיה זה מענינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך, ובהעדר הסכמה בין הצדדים ידון ויכריע בשאלה זו הבורר". פסק הבורר קבע אפוא כי "אהוד/סגיב" יעשו שימוש במכסת המים לצורך עיבוד מקרקעי צימרמן. עם זאת, פסק הבורר קבע שני תנאים שבהתקיימם תקום חבות של "אהוד/סגיב" כלפי ליובין – אם "יפסיק" רוטמן/סגיב את קשריו עם צימרמן; או אם יחזור ליובין לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים. השאלה העומדת במרכז ההליך שלפנינו היא אם אמנם התממשו תנאים אלה, ושאלה זו תצריך אותנו גם לפרשנותם. לצורך הנוחות נכנה את התנאי הראשון תנאי הפסקת הקשר ואת התנאי השני נכנה תנאי החזרה לעבודה חקלאית. 5. נשוב לתיאור הרקע הצריך לענייננו. מאז פסק הבורר עיבד רוטמן את מקרקעי צימרמן באמצעות מכסת מים שהופקה בבאר דגון שבחדרה. בתחילה עשה כך באמצעות חברת סגיב הראשונה, אך במועד לא ידוע הפסיקה חברת סגיב הראשונה את פעילותה החקלאית ורוטמן המשיך לעבד את הקרקע באמצעות חברת סגיב 95 בע"מ (להלן: חברת סגיב השנייה) שבה הוא מחזיק יחד עם בנותיו ואשתו. עוד ראוי לציין, להשלמת התמונה, כי מכסת המים נשללה מהמשיבים – הם רוטמן וחברת סגיב הראשונה – לכמה שנים החל משנת 2006 ועד שנת 2009 וזאת, ככל הנראה, בשל "חריגות" שביצעה מפעילת באר דגון שבגינן הותלה רישיון ההפקה שלה. משך תקופה זו פעל ליובין בפורטו ריקו. עוד יוער כי לליובין אדמות חקלאיות באזור חדרה שאותן הוא החכיר, ככל הנראה משנת 2001, לקיבוץ עין שמר על בסיס שנתי. 6. בשנת 2006 פנה ליובין למנהל באר דגון בבקשה להעביר את מכסת המים מבאר דגון לבאר חנקין כדי שזו תשמש אותו בעיבוד קרקעות חקלאיות שבבעלותו. בתגובה הודיע מנהל באר דגון לרוטמן כי אם יפעל בהתאם למבוקש תגרע ממכסותיו בבאר דגון מכסת המים נושא הסכסוך שבין הצדדים. לפיכך הגישו המשיבים המרצת פתיחה שבה עתרו למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הם בעלי הזכות הבלעדית לעשות שימוש במכסת המים. פסקי הדין של בית המשפט קמא 7. ביום 25.8.2011 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) כי המשיבים זכאים להמשיך ולעשות שימוש במכסת המים כל עוד הם ממשיכים לעבד את מקרקעי צימרמן (להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין נדרש בית המשפט המחוזי תחילה לטענת המשיבים כי מכסת המים צמודה לקרקע ולא לאדם, ומשכך "הבעלות" במכסת המים נתונה לאלה המעבדים את מקרקעי צימרמן, הם המשיבים. בעניין זה נקבע כי "שאלת הבעלות" על מכסת המים אינה נדרשת להכרעה בסכסוך משום ששני הצדדים מכירים בתוקפו של פסק הבורר, ופסק הבורר הכריע בשאלת הבעלות במכסת המים. באומרו כן כיוון בית המשפט המחוזי לחלק בפסק הקובע כי "מכסת מים בכמות מקורית [...] שהיא בבעלות א. ליובין תמשיך להיות בשימושו של אהוד [רוטמן – ע' פ']/סגיב", שממנו עולה כי הוכרע שמכסת המים היא בבעלות ליובין. 8. מכאן פנה בית המשפט המחוזי לדון בשאלת התממשותם של שני התנאים שנזכרו בפסק הבורר. בתמצית אומר כי בית המשפט המחוזי לא מצא כי איזה מתנאים אלה התממש, ומשמעות קביעתו היא כי זכות השימוש במכסת המים מסורה למשיבים (כל עוד הם מעבדים את מקרקעי צימרמן). בעניין תנאי הפסקת הקשר קבע בית המשפט כי בשל כך שהסכם פירוק השותפות התייחס ל"רוטמן או לפקודתו" ופסק הבורר התייחס ל"אהוד/סגיב" ולא לחברת סגיב הראשונה בלבד, השינוי בזהות החברה המעבדת את הקרקע – מחברת סגיב הראשונה לחברת סגיב השנייה – אינו מקיים את תנאי הפסקת הקשר. עוד קבע בית המשפט כי השלילה הזמנית של מכסות המים מהמשיבים אף היא אינה מנתקת את הקשר שבין המשיבים לבין מקרקעי צימרמן, וזאת משום שהמשיבים המשיכו בעיבוד הקרקע גם בתקופה זו. קביעה זו נסמכה על ממצאי מהימנות שגובשו על רקע חקירתו של דן צימרמן, הוא מנהל נכסי משפחת צימרמן (לרבות מקרקעי צימרמן) (פסקה 18 לפסק הדין הראשון). אשר לתנאי החזרה לעבודה חקלאית נקבע כי אין הכרח להכריע בשאלה אם זה אמנם התקיים. זאת מכיוון שקיום התנאי יוביל לחובה של רוטמן לדאוג אך ל"מחסור במים" של ליובין ולא להעברת זכויות השימוש במכסת המים, כפי הסעד המבוקש (כזכור, בתובענת המשיבים התבקש מתן סעד הצהרתי בעניין השימוש במכסת המים בלבד). הליכי הערעור 9. ליובין ערער על פסק דין זה (ע"א 7139/11; להלן: הערעור הראשון). ביום 16.2.2012 זומנו הצדדים לדיון מקדמי בערעור לפני חברתי השופטת א' חיות שהורתה, בהסכמת הצדדים, על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בחיפה לשם קביעת ממצאים ומסקנות ביחס לתנאי החזרה לעבודה חקלאית. ביום 29.9.2013 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) פסק דין משלים (להלן: פסק הדין השני). במסגרת פסק הדין המשלים דחה בית המשפט את טענת ליובין שלפיה די בהוכחת כוונה מצדו לחזור לעבודה חקלאית בחדרה כדי לקיים תנאי זה. נקבע כי על מנת שתנאי החזרה לעבודה חקלאית יתקיים, על ליובין להראות כי הוא חזר בפועל לעבודה חקלאית בחדרה וכי חסרים לו מים לצורך עיבוד חקלאי. עוד נפסק כי גם אם משמעות התנאי הייתה "כוונה לחזור", כטענת ליובין, הרי שהלה לא הצביע על פעולות שנקט לשם מימוש כוונתו זו. בעניין זה התייחס בית המשפט לכך שליובין מחכיר את אדמותיו בחדרה לקיבוץ עין שמר מזה 12 שנים וזאת שלא על רקע מחסור במים. חיזוק לקביעה זו מצא בית המשפט המחוזי בהגעתו של ליובין לעדות מפורטו ריקו – הגעה המצביעה על כך שליובין לא שב לחדרה או לישראל ככלל. כמו כן קבע בית המשפט כי גם אם ליובין היה מעבד את אדמותיו בפועל והיו חסרים לו מים לצורך זה, אזי חובתו של רוטמן הייתה לדאוג "למים החסרים" ולא להעברת זכויות השימוש במכסת המים. טענותיו של ליובין בכל הקשור לתנאי החזרה לעבודה חקלאית נדחו אפוא. 10. ליובין ערער גם על פסק דין זה (ע"א 7809/13; להלן: הערעור השני). שני הערעורים נשמעו לפנינו יחדיו ביום 14.1.2015. בדיון באותו היום הצענו לצדדים לפנות לגישור. מהודעות הצדדים מחודש אוקטובר שנה זו עולה כי הליך הגישור לא החל וכי הצדדים מעוניינים בהכרעת בית משפט זה. להשלמת התמונה יוער כי לאחר מתן פסק הדין הראשון ובעקבות פניית המשיבים ודן צימרמן הורה בית הדין לענייני מים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ונציגי הציבור ש' שטרייט ו-ג' הרמלין) על רישום מכסת המים על שם המשיבים (עת"ק 50136-06-11 סגיב חקלאות ומיכון בע"מ נ' רשות המים (12.7.2012)). מכאן לערעורים שלפנינו. טענות הצדדים 11. ליובין מלין הן על קביעות בית המשפט המחוזי הנוגעות ל"בעלות" במכסת המים, הן על פרשנות שני התנאים המצויים בפסק הבורר. לעניין "זכות הבעלות במכסת המים" טוען ליובין כי פסק הדין השני "מרוקן מכל תוכן את זכותו הקניינית" ונותן עדיפות "לזכות השימוש ללא תמורה" של המשיבים על פני "זכות הבעלות והשימוש" שלו. אשר לתנאי הפסקת הקשר טוען ליובין כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי תנאי זה לא התממש, הן נוכח שלילת המכסות הזמנית, הן בשל כך שחברת סגיב הראשונה חדלה לפעול ועיבוד המקרקעין נעשה כעת בידי חברת סגיב השנייה. לפי ליובין, לכל חברה אישיות משפטית נפרדת ובמצב זה – משהשתנתה זהות הגורם המעבד את הקרקע – התקיים תנאי הפסקת הקשר. אשר לתנאי החזרה לעבודה חקלאית טוען ליובין כי שגה בית המשפט המחוזי הן בקביעותיו העובדתיות, הן בקביעותיו המשפטיות. לטענתו, תוצאת פסקי הדין של בית משפט קמא אבסורדית שכן התנאי של חזרה בפועל לעבודה חקלאית לא יכול להתממש בלי מכסת המים. במישור העובדתי מלין ליובין על קביעות עובדתיות שונות של בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי המסקנה שהסיק בית המשפט מהגעתו לדיון מפורטו ריקו שגויה ואינה רלוונטית להכרעה בעניין חזרתו לעבודה חקלאית. 12. המשיבים מנגד סומכים ידיהם על תוצאת פסקי הדין של בית משפט קמא, מטעמיו. לטענת המשיבים, מכסות מים מוקצבות ונקבעות ביחס לחלקה חקלאית ולא ביחס לאדם. על כן, מכסת המים נושא דיון זה יכולה לשמש אך ורק את מקרקעי צימרמן ולא ניתן להעבירה לליובין כך או כך. עוד נטען כי תנאי הפסקת הקשר ותנאי החזרה לעבודה חקלאית שבפסק הבורר הם תנאים מצטברים, ועל כן אף אם חזר ליובין לעבודה חקלאית, כדי שרוטמן יצטרך לדאוג להשלמת מחסור במים נדרש גם ניתוק הקשרים בין רוטמן לבין מקרקעי צימרמן. לדברי המשיבים, שני אלה לא התרחשו. לגופם של התנאים מסתמכים המשיבים על טעמי בית משפט קמא תוך שהם מדגישים, בעניין תנאי הפסקת הקשר, כי הם מעבדים את מקרקעי צימרמן ברציפות מאז פירוק השותפות. אשר לתנאי החזרה לעבודה חקלאית חוזרים המשיבים על טענותיהם כי ליובין לא הצביע על כל צעד ממשי שעשה כדי לשוב לעבודה חקלאית; ואף אם חזר לעבודה כאמור – הרי שהוא לא הוכיח כי חסרים לו מים לצורך עיבוד אדמותיו באזור חדרה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית השאלה העיקרית שניצבת לפנינו בהליך זה היא אם התמלא אחד התנאים הנקובים בפסק הבורר המקימים חובה של המשיבים כלפי ליובין בעניין זכויות מים; וככל שקיימת חובה כאמור – מה תוכנה והיקפה. לשם הכרעה בעניין זה יש לבחון את הוראות הפסק תוך השוואה למצב העובדתי הנתון. כלומר, יש לפרש את הפסק – וליישמו. 13. פרשנות של פסק בורר נעשית בכלים הנתונים לפרשנות של פסק דין (ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פסקאות 26-24 (14.4.2011); ראו גם חוות הדעת של השופט נ' הנדל באותו עניין). את הפרשנות יש לערוך בהתחשב בלשונו ובתכליתו של פסק הדין. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה המשפטית, המבנה הנורמטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה (בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 7 (1991); רע"א 8567/12 פגירסקי נ' שפירא, פסקה 4 (5.8.2013); ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל, פסקה י"ב (23.8.2011); בג"ץ 5376/08 סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 10; פסקה 2 לחוות הדעת של השופט ח' מלצר (8.4.2010); אהרן ברק, פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית 127-126 (1992)). על רקע זה נפנה עתה לבחינת פרשנות הפסק. שאלת הבעלות 14. שאלה ראשונה הטעונה הכרעה במקרה זה היא מי "הבעלים" של מכסת המים. כאמור מעלה, טענת המשיבים היא כי מכסות מים מוקצבות ונקבעות ביחס לחלקה חקלאית ולא ביחס לאדם, ועל כן מכסת המים נושא דיון זה יכולה לשמש אך ורק את מקרקעי צימרמן. בית המשפט קמא קבע כזכור כי אינו נדרש "לשאלת הבעלות" שכן שני הצדדים מכירים בתוקף הפסק, ונושא הבעלות הוכרע בפסק עצמו לטובת ליובין. בקביעה זו לא ראיתי להתערב. כידוע, משהסכמת הצדדים עוגנה בפסק בורר – הרי שהצדדים מחויבים לה ולתוצאות הפסק, והוא מהווה עבורם מעשה בית דין (סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). פסק הדין לא נתקף לגופו וביטולו לא התבקש, ומשכך הפך חלוט וקביעותיו – להבדיל מפרשנותו – מחייבות את הצדדים. 15. בצד זאת ולמען הדיוק אעיר כי המונח "בעלות במכסת מים" שבו נעשה שימוש אינו מדויק דיו. אכן, הזכות למים חשובה ומשמעותית לחיי האדם, לרווחתו ולמעשיו והיא אף הוכרה – לצד עיגונה בחקיקה – כזכות בעלת אופי חוקתי (ראו ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים, פסקאות 24-19 (5.6.2011) (להלן: עניין אבו מסאעד); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (27.8.2012)). בצד זאת, הזכות למים אינה מקפלת בתוכה את זכותו של אדם לקניין במכסת מים, שכן מקורות המים הם קניין הציבור וזכות הפרט למים כפופה להוראות חוק המים (סעיפים 1 ו-3 לחוק המים; עניין אבו מסאעד, פסקאות 32-30; ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 856 (2007); בג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פ"ד נו(3), 320, 325-324 (2002); ע"א 535/89 נציב המים נ' פרלמוטר, פ"ד מו(5) 695, 701-700 (1992); ע"א 253/68 "העין" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' נציב המים, משרד החקלאות, פ"ד כב(2) 988, 992-991 (1968); ע"א 293/65 בן-עמי הטיס נ' נציב המים, פ"ד יט(4) 71, 72 (1965); בג"ץ 221/64 המועצה המקומית פרדס חנה נ' שר החקלאות, פ"ד יח(4) 533, 539-538 (1964); יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 127 (1993)). השאלה אם רישיונות נכללים במסגרת הזכות החוקתית לקניין (בגדר התפיסה של "קניין חדש", מונח שאותו טבע צ'רלס רייך במאמרו Charles A. Reich, The New Property, 73 Yale L.J. 733 (1964)) בכלל, ומעמדה הנורמטיבי המדויק של מכסת מים בפרט, לא נקבע עד כה בפסיקה ואין זה המקום לטעת מסמרות בעניין זה משלא נטען הדבר לפנינו ומשההכרעה בהקשר זה אינה נדרשת לשאלות דנן. חשוב, בצד האמור, להבהיר כי אין בכוח הסכמת הצדדים או פסק הבורר להפוך את המכסה לקניין יש מאין. 16. עד כאן בשאלת הבעלות. מכאן ללב המחלוקת בענייננו, אשר נסובה על שאלת פרשנותם של שני תנאים: תנאי הפסקת הקשר; ותנאי החזרה לעבודה חקלאית. תנאים מצטברים? 17. המשיבים טענו לפנינו כי שני התנאים – תנאי הפסקת הקשר ותנאי החזרה לעבודה חקלאית – הם תנאים מצטברים. לפי הילוך זה, על מנת שתקום חובה לרוטמן לדאוג לזכויות המים של ליובין, על שני התנאים כאחד להתקיים. לדעתי אין זו פרשנותו הנכונה של הפסק, באשר פרשנות זו עומדת בניגוד למבנה ולשון הפסק, שבו אין דבר המלמד על "הצטברות" התנאים. מדובר בשני תנאים המתבססים על תרחישים מנותקים זה מזה, שאין דבר המרמז כי יש לכורכם זה בזה. נפנה אם כן לבחון כל תנאי כשלעצמו. תנאי הפסקת הקשר 18. התנאי הראשון המוצב בפסק הבורר, שעמד במוקד פסק הדין הראשון, הוא תנאי הפסקת הקשר, שלשונו כלהלן: "היה ו-אהוד/סגיב יפסיק את קשריו עם צימרמן ידאג אהוד/סגיב להעביר את מכסת המים מקרקעות צימרמן הנצרכת באמצעות הבאר של דגון לבאר חנקין". המחלוקת ביחס לתנאי זה היא פרשנית ועובדתית כאחד. השאלה הפרשנית נסובה על פרשנות התיבה "אהוד/סגיב יפסיק את קשריו". לטענת ליובין, נוכח השינוי בזהות החברה המעבדת את מקרקעי צימרמן מחברת סגיב הראשונה לחברת סגיב השנייה (שינוי שעליו עמדתי קודם לכן), יש מקום לקבוע כי "אהוד/סגיב" הפסיקו הלכה למעשה את הקשר עם צימרמן. מנגד טוענים המשיבים כי הפרשנות הנכונה של התיבה היא כי הקשר לא ייחשב ככזה שהופסק כל עוד רוטמן מעבד את הקרקע. משזהו המצב – יש לומר כי לא התקיים התנאי. במישור העובדתי חלוקים הצדדים בשאלה אם הופסק העיבוד בתקופה שבה נשללה מכסת המים מהמשיבים. לטענת ליובין, עיבוד מקרקעי צימרמן הופסק למשך כמה שנים נוכח שלילת מכסת המים. הפסקת עיבוד זו מהווה, כך לטענתו, "הפסקת קשר" עם צימרמן, וככזו היא מקיימת את התנאי האמור. לעומת זאת, לעמדת המשיבים לא הופסק העיבוד בשנים אלו. אדרש לשאלות אלו לפי סדרן. 19. תחילה לשאלה הפרשנית. השאלה המתעוררת במקרה זה היא מהי משמעות התיבה "אהוד/סגיב יפסיק את קשריו", ובפרט האם השינוי בזהות החברה המעבדת את מקרקעי צימרמן – מחברת סגיב הראשונה לחברת סגיב השנייה – מהווה "הפסקת קשר". כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי המעבר לעיבוד הקרקע באמצעות חברת סגיב השנייה אינו מקיים תנאי זה. לדעתי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי. במישור הלשון, התיבה "אהוד/סגיב" מנוסחת כתנאי חלופי: אהוד או סגיב. כלומר, די בכך שאחד מאלה – רוטמן או חברת סגיב (הכוונה לפי תוכן הפסק היא לחברת סגיב הראשונה) – מעבד את מקרקעי צימרמן. אין חולק על כך שחברת סגיב הראשונה הפסיקה את פעילותה החקלאית, ונותר אפוא להכריע בשאלה אם רוטמן הוסיף לעבד את המקרקעין. רוטמן עושה כן באמצעות חברה חדשה, היא חברת סגיב השנייה, ולדעתי עובדה זו אינה משנה לצורך בחינת התנאי. אכן, לשון הפסק אינה מתייחסת במישרין לשאלה אם יראו בעיבוד מקרקעי צימרמן על ידי רוטמן באמצעות חברה אחרת משום "הפסקת קשר", ברם בחינת התכלית מלמדת כי אין נפקות לשינוי זה. על תכלית התנאי ניתן ללמוד הן מפסק הבורר ככלל, הן מנסיבות מתן הפסק, קרי מהסכם פירוק השותפות. כפי שלמדנו, פירוק השותפות נעשה בדרך של ישראל – חו"ל כשעם הפירוק קיבל רוטמן לידיו מגוון של נכסים, לרבות הזכויות בחברת סגיב הראשונה. עסקינן אפוא בפירוק שותפות בין שניים: רוטמן וליובין, כאשר ההתאגדות באמצעות חברת סגיב הראשונה הייתה אך אמצעי אחד מבין רבים למימוש עסקי השותפות. מכאן, כמו גם מן השימוש במונח "לרוטמן או לפקודתו" בחלקים מהסכם פירוק השותפות – יש ללמוד כי השניים נתנו משקל מועט למבנה ההתאגדות של יחסיהם, ועיקר הדגש הושם על הפן האישי. המסקנה הנלמדת מכך היא כי בעוד שאם הגורם המעבד את הקרקע היה צד שלישי – שאינו קשור ישירות ברוטמן – אזי היו רואים בכך הצדדים משום "הפסקת הקשר", אין בשינוי זהות החברה שדרכה פועל רוטמן עצמו – ועל כך אין מחלוקת – כדי להוות "הפסקת קשר" כאמור. במישור העובדתי לא ראיתי לסטות מקביעות בית המשפט המחוזי, אשר כפי שצוין קודם לכן מצא כי עיבוד הקרקע נמשך גם בתקופת שלילת מכסת המים. כאמור מעלה, קביעה זו מבוססת על ממצאי מהימנות שבהם אין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב (ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 12 (12.7.2015)). סופו של דבר: לא הופסק הקשר בין המשיבים לבין קרקעות צימרמן, ומשכך תנאי הפסקת הקשר לא התממש. עתה לתנאי החזרה לעבודה חקלאית. תנאי החזרה לעבודה חקלאית 20. התנאי השני המוצב בפסק הבורר, שעמד במוקד פסק הדין השני, הוא תנאי החזרה לעבודה חקלאית הקובע כהאי לישנא: "היה וא. ליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים יהיה זה מענינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך, ובהעדר הסכמה בין הצדדים ידון ויכריע בשאלה זו הבורר". גם בעניין זה התגלעה מחלוקת פרשנית ועובדתית כאחד. השאלה הפרשנית הראשונה נסובה על פרשנות התיבה "יחזור לעבודה חקלאית בחדרה". האם נדרש עיבוד הקרקע שבחדרה בפועל על ידי ליובין כדי לקבוע שזה "חזר לעבודה חקלאית", או שמא די בכך שיצהיר ליובין בפני רוטמן על כוונתו לחזור ולעבד את הקרקע שבחדרה? לשיטת ליובין, די בהצהרה על "כוונה לחזור" כדי לקיים את התנאי; בעוד שלשיטת המשיבים, על ליובין לחזור בפועל לעבודה חקלאית ולהעתיק את מרכז חייו מפורטו ריקו לישראל. המחלוקת העובדתית המשלימה שאלה פרשנית זו היא אם ליובין מקיים את התנאי האמור, תוך שבעניין זה נאחז כל צד בפרשנותו-שלו. לטענת ליובין, משום שהתנאי דורש רק "כוונה לחזור", יש לקבוע כי הוא התממש שעה ששלח לרוטמן ההודעה על כוונתו לחזור. לעומת זאת לטענת המשיבים, שכזכור סבורים כי נדרשת חזרה בפועל, התנאי לא התממש כל עוד לא חזר ליובין מפורטו ריקו לישראל, וכל עוד לא הביא ראיות ממשיות לכמות המים החסרה לו. סוגיה פרשנית נוספת עניינה בתיבה "יחסרו לו מים יהיה זה מעניינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך". מה היקף החובה שהוטלה על אהוד/סגיב מכוח סעיף זה במקרה של מחסור במים? שאלה זו תידרש להכרעה רק אם ייקבע כי ליובין אמנם חזר לעבודה חקלאית בחדרה. 21. ראשונה עומדת אפוא להכרעה שאלת פרשנות התיבה "יחזור לעבודה חקלאית בחדרה". נזכיר כי בפסק הדין השני קבע בית המשפט קמא כי ליובין נדרש לחזור בפועל לעבודה חקלאית בחדרה כדי להיחשב כמי שחזר לעבודה חקלאית שם. בעניין זה דעתי שונה, הגם שהתוצאה שאליה הגעתי זהה בסופו של דבר לזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. תחילה להיבט הפרשני. במישור הלשון אומר כי נראה לי שהאמור בפסק סובל הן את פרשנותו של ליובין, הן את פרשנות המשיבים. הפסק אמנם קובע כי נדרש שליובין "יחזור לעבודה חקלאית", ברם לא נאמר בו כי נדרשת חזרה "בפועל". על כן יש לבחון את תכליתו של תנאי זה, אשר מצדיקה לטעמי אימוצה של פרשנות הקרובה לזו שהציע ליובין. אכן, אין היגיון רב בדרישת חזרה "בפועל" לעבודה החקלאית. מקובל עליי בהקשר זה טיעונו של ליובין שלפיו הצורך במכסת המים מתעורר כבר בשלב תכנון השנה החקלאית; ומבלי שניתן יהיה לסמוך על מקור מים – לא ניתן לשוב לעבודה חקלאית. טענה זו לא נסתרה בבית משפט קמא ואף לא בהליך שלפנינו, ולמעשה חיזוק לה ניתן למצוא בטענות המשיבים עצמם בהמרצת הפתיחה שהגישו. לדברי המשיבים שם, העברת מכסת המים לידי ליובין תפגע בהם באופן משמעותי, שכן "בעוד כחודש עתידים [...] לשתול במקרקעי צימרמן מיקשות אבטיחים, והמבקשים הזמינו את שתילי האבטיחים [...] זה מכבר". גם לשיטת המשיבים נדרש אפוא תכנון מים טרם תחילת העיבוד. בהינתן התפיסה האמורה, יש להביט על התנאי ככזה המאפשר לליובין לדרוש מרוטמן לדאוג לנושא המים (אם יחסרו לו מים) עוד קודם לחזרה לעבודה בפועל. משכך, אין לדרוש מליובין חזרה בפועל כדי לקיים התנאי. עם זאת, גם פרשנות שלפיה די בהצהרה בעלמא על כוונה לחזור כדי למלא את התנאי אינה סבירה ואין היא מתיישבת, לטעמי, עם הגיונו של תנאי זה. להשקפתי, פרשנותו הנכונה של תנאי זה היא כי כדי להיחשב כמי שעומד בדרישות התיבה "יחזור לעבודה חקלאית בחדרה" על ליובין להראות כי מתרחש לכל הפחות תהליך של חזרה. 22. לגוף העניין לא ראיתי לקבל את טענת ליובין כאילו תנאי זה התממש. ליובין לא הראה, לא בבית משפט קמא ולא בהליך שלפנינו, כי נקט צעדים ממשיים שיכולים להצביע על "חזרה" נטענת זו, ובעניין זה איני מוצא לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי אשר מצא כי "ליובין לא הצביע על כל פעולה שנקט למימוש כוונתו" (עמ' 6 לפסק הדין השני). סופה של נקודה זו: ליובין לא הוכיח קיומו של תהליך חזרה לעבודה חקלאית בחדרה, ועל כן לא התקיים גם תנאי זה. משקבענו כך, אין צורך להידרש לשאלת פרשנות התיבה "יחסרו לו מים יהיה זה מענינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך". סיכום 23. התחקות אחר פרשנות פסק הבורר ובחינת יישומו מצדיקה, לדעתי, את דחיית הערעורים. עמדנו על כך ש"שאלת הבעלות" אינה נדרשת להכרעה בענייננו. ציינו כי תנאי הפסקת הקשר לא התקיים משום שרוטמן, באמצעות חברת סגיב השנייה, ממשיך לעבד את מקרקעי צימרמן. עוד עמדנו על כך שעל אף שליובין לא נדרש לחזור לעבודה חקלאית בפועל כדי לעמוד בתנאי החזרה לעבודה חקלאית, לא עלה בידו להראות כי הוא מצוי בתהליך של חזרה לעבודה כאמור. משכך, גם תנאי זה לא התקיים. המסקנה היא כי המשיבים רשאים להמשיך ולעשות שימוש במכסת המים כל עוד ממשיכים הם לעבד את מקרקעי צימרמן. אציע אפוא לחבריי כי נדחה את שני הערעורים מהטעמים שעליהם עמדתי לעיל וכי נחייב את המערער בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ו בכסלו התשע"ו (‏8.12.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11071390_M13.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il