יואב שבי נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7130/97 ע"פ 6144/97 ע"פ 4964/97 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט ח' אריאל המערער בע"פ 7130/97: יואב שבי המערער בע"פ 6144/97: אבנר סעיד נ ג ד המשיבה בע"פ 7130/97 ובע"פ 6144/97 והמערערת בע"פ 4964/97: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 4964/97: זוהר חסן ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 9.9.97 בת.פ. 146/94 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי וכבוד השופטים צ' סגל, נ' הנדל תאריך הישיבה: ח' בחשון תשנ"ט (28.10.98) בשם המערער בע"פ 7130/97 ובע"פ 6144/97: עו"ד שמואל פלישמן בשם המשיבה והמערערת בע"פ 4964/97: עו"ד כהנא בשם המשיב בע"פ 4964/97: עו"ד אריאל עטרי פסק-דין השופט י. קדמי: 1. פתח דבר א. המערערים בע"פ 7130/98 ובע"פ 6144/97 - יואב שבי (להלן: שבי) ואבנר סעיד (להלן: סעיד) - הורשעו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.פ. 146/94) בנסיון לרצוח את בני אבירם, קצין הבטחון של כלא ניצן (להלן: המתלונן); וכל אחד מהם נדון בשל כך ל16- שנים מאסר לריצוי בפועל. השניים מערערים על הרשעתם; ולחילופין - על חומרת העונש שנגזר על כל אחד מהם. ב. המשיב בע"פ 4964/97, זוהר חסן (להלן: חסן), הועמד לדין יחד עם שבי וסעיד, כנאשם מס' 3 באותו כתב אישום (ת.פ. 146/94, בית משפט מחוזי, באר שבע) ובאותה עבירה (נסיון לרצח) וזוכה ברב דעות. המדינה מערערת כנגד הזיכוי. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור שלושת הערעורים: א. המתלונן שירת ביום המקרה כקצין הבטחון של כלא ניצן, בו היו כלואים הרב עוזי משולם ועשרה מחסידיו. שבי, סעיד וחסן, נמנים על חסידיו של הרב. ב. ביום 30.10.94, סמוך לשעה 06:40 בבוקר, כאשר יצא המתלונן - כדרכו בכל בוקר - מדירתו שבבית מגורים בקרית מלאכי, נורו לעברו יריות מאקדח בקוטר 0.22 מ"מ. שלוש מהן פגעו בלסתו, בחזהו ובזרועו. ג. שלוש היריות נורו - לגירסת התביעה - מתוך תא המטען של מכונית מסחרית מדגם ספארי (להלן: המכונית); וזאת, כאשר המתלונן - שחייב היה לעבור במקום - היה מול דלת ההזזה של תא המטען, הקבועה בדופן הימנית של המכונית (להלן: הדלת). על פי התיאור שמסר המתלונן: הדלת נפתחה - מתוך המכונית - במפתיע, כאשר היה ממש מולה; והיורה התגלה לעיניו, עם הפתיחה ממש, כשהוא כורע - או יושב - בתוך תא המטען ומחזיק בשתי ידיו באקדח, שממנו נורו היריות שפגעו בו. ד. המתלונן, על אף שנפגע כאמור, לא איבד את עשתונותיו: הוא שלף את אקדחו - מסוג יריחו - וירה 12 כדורים לעבר המכונית, שמיהרה לעזוב את המקום. היריות פגעו בשבי ובסעיד שנמצאו אותה שעה במכונית. ה. לגירסת המתלונן: שבי נהג במכונית, סעיד ירה בו ואדם שלישי, אלמוני (להלן: "האדם השלישי") - שהמתלונן לא ראה אותו משום שנמצא מאחורי דופן המכונית - פתח את דלת תא המטען, על מנת לאפשר לסעיד לפגוע בו שעה שהיה ממש מולה, במרחק של עשרות ס"מ מן היורה. ו. מיד לאחר היריות שנורו כלפיה, נעה המכונית לעבר בית החולים קפלן, המצוי בכניסה הדרומית לרחובות (להלן: בית החולים). כעבור נסיעה של 7 עד 10 דקות הגיעה המכונית למחסום משטרתי שהוצב - ללא קשר למקרה - ליד מושב קדרון; והשוטר שהיה שם, הבחין שמצויים בה שלושה אנשים: שניים ישבו בתא הנהג ואחד ישב מאחוריהם. כעבור כעשר דקות נוספות, הגיעה המכונית לבית החולים; והאדם השלישי - שלטענת התביעה נהג בה - הביא את שבי וסעיד לחדר המיון, שם קיבלו טיפול רפואי. ז. אחראי משמרת המאבטחים בבית החולים ביום המקרה - דרור היטר (להלן: דרור) - הגיע לבית החולים סמוך לשעה 07:00; ושמע מפי המאבטחים שהיו בשער על דבר הגעתה של המכונית כשהיא מנוקבת בכדורים. דרור פנה לחדר המיון שם נמצאו כבר בטיפול שבי וסעיד; ומששמע כי האדם שהביאם - שהיה בשלב זה אלמוני (להלן: האלמוני) - מסתובב בחוץ, יצא ומצאו תר אחר טלפון. לדבריו של דרור, האלמוני ניסה להשתמש בטלפון הציבורי, אך משום מה לא עלה הדבר בידו; ומשהתרשם כי הינו נתון בלחץ, הציע לו דרור להתקשר ממשרדו של קצין הבטחון. האלמוני קיבל את ההצעה וקיים מן המשרד - אליו נכנסו שניהם - שתי שיחות. בינתיים, נטל דרור מתיקו של האלמוני את מפתחות המכונית והזיז אותה למקום חנייה מתאים; ומשחזר, נקרא לטפל בהיעדרה של חולה מבית החולים. לבקשתו של דרור, עזב האלמוני את המשרד; ודקות ספורות לאחר מכן, נמסר לדרור כי הוא עזב את בית החולים במונית. יחד עם דרור הגיע לבית החולים אחראי משמרת אבטחה שני - שעבד עמו אותה עת בחפיפה - יואב כפיר (להלן: יואב). יואב שמע יחד עם דרור על דבר הגעת הפצועים לבית החולים; וניגש יחד אתו לחדר המיון, שם פגש באלמוני והיה שותף להיתר שנתן לו דרור להשתמש בטלפון שבחדרו של קצין הבטחון. ח. השניים, גם דרור וגם יואב, זיהו את חסן כאותו "אלמוני" שסייעו לו להתקשר מחדרו של קצין הבטחון, תחילה בתמונות ולאחר מכן במסדר זיהוי חי. טענת התביעה היא, כי ה"אלמוני" וה"אדם השלישי" - שהיה במכונית בזמן הירי - חד הם; וזאת, בשל כך שבפרק הזמן שחלף מאז שעזבה המכונית את מקום הארוע ועד שהגיעה לבית החולים, לא היתה הזדמנות סבירה להצטרפותו לנוסעים בה. ט. אין מחלוקת בין הצדדים: כי סעיד ושבי היו במכונית בעת שהמתלונן נורה; וכי הם נפגעו מן היריות שירה המתלונן לעברה לאחר שנורה. טענתם של השניים היא: כי הגיעו למקום המקרה על פי בקשתו של פלמוני - ששהה יחד עמם בשעות הלילה שקדם למקרה במשמרת מחאה מול בית סוהר ניצן ברמלה - שביקש להסיעו לפגישה עם המתלונן בקרית מלאכי; וכי אותו פלמוני, ירד מן המכונית לפני היריות והם עזבו את המקום בלעדיו, לאחר שנורו ונפצעו. י. מאידך גיסא, חלוקים הצדדים בדבר מעורבותו של חסן בפרשה נושא האישום: כאמור, התביעה טוענת כי חסן הוא "האדם השלישי" - שהיה במכונית בעת שהמתלונן נורה - ו"האלמוני", שהביא את השנים שנפצעו לבית החולים. ואילו חסן טוען: כי אין לו כל קשר למקרה נושא האישום, כי לא הוא האלמוני שהביא את שבי וסעיד לבית החולים וכי בעת שנורו היריות הוא היה בביתו בראש העין. 3. הדיון בבית המשפט המחוזי: שבי וסעיד א. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של המתלונן, לפיה נורה על ידי אדם שכרע בתוך תא המטען של המכונית ברגע שדלתה - דלת הזזה כאמור - נפתחה כאשר היה ממש מולה; ודחה את טענתם של שבי וסעיד, לפיה נורו היריות שמהן נפגע המתלונן, ממקור אחר כלשהו, סמוך למכונית אך מחוצה לה. ב. גירסתו של המתלונן בדבר מקור הירי, נתמכת בכך: שבתוך תא המטען של המכונית נמצאו שני תרמילים של כדורי אקדח 0.22 מ"מ ובפתח דלת ההזזה של תא המטען נמצא תרמיל שלישי מאותו סוג; כאשר תרמילים נוספים מאותו סוג, נמצאו בסמוך לאותה דלת אך מחוץ למכונית. עפ"י בדיקת המעבדה, כל התרמילים נורו מאותו כלי נשק; ומיקום חלק מהם בתוך תא המטען ובפתח דלת ההזזה מלמד בעליל שהיריות נורו מתוך המכונית בסמוך לפתחה. תמיכה נוספת בגירסתו של המתלונן, נמצאה במיקומה של המכונית: זו הוחנתה באופן שהמתלונן נאלץ לעבור לאורך הדופן הימנית שלה; וכתוצאה מכך, נמצא בעת שנורה "צמוד" לפתח דלת ההזזה של תא המטען, ממנו נורה. ג. קבלת גירסתו של המתלונן, לפיה נורה מתוך המכונית, שימשה בסיס להרשעת השניים בנסיון לרצוח אותו כ"מבצעים בצוותא". התכנון המוקדם - שבא לידי ביטוי בצורת הצבת המכונית, באופן שהביא את המתלונן אל מול לוע האקדח שהמתין לו בתוכה עם פתיחת הדלת מלמד, שהשניים ועמם השלישי שפתח את הדלת חברו יחד למעשה הירי; והנסיבות שבהן נורה המתלונן - טווח הירי, תנוחת היורה ומטר היריות שנורו לעברו - מלמדות באורח חד משמעי על הכוונה להמיתו. ד. כאמור, ההסבר שנתנו השניים להימצאותם במכונית בעת הירי היה: כי הסיעו למקום אדם לא מוכר להם - שהיה עמם במאהל המחאה שהוקם על ידי חסידי הרב משולם ברמלה - אשר ביקש להגיע לביתו של המתלונן על מנת לשוחח עמו; וכי אותו אדם ירד מן המכונית סמוך לפני היריות ולא חזר אליה עוד. הסבר זה נדחה ע"י ביהמ"ש כחסר הגיון. ד. במצב דברים זה, הרשיע בית המשפט המחוזי את שבי וסעיד בעבירה של נסיון לרצח, כפי שיוחס להם בכתב האישום. 4. הדיון בבית המשפט המחוזי: חסן א. בבסיס המחלוקת בשאלת מעורבותו של חסן בפרשה נושא האישום, עומדת וודאות זיהויו, כמי שהביא את שבי וסעיד לבית החולים. הראייה הבסיסית לזיהויו של חסן כאותו אלמוני שהגיע עם המכונית ושני הפצועים לבית החולים, מצוייה בעדותם של שני המאבטחים דרור ויואב. השניים, שהו בחברתו של אותו אלמוני פרק זמן לא מבוטל, במהלכו שוחחו עמו ואיפשרו לו לקיים שיחת טלפון מחדרו של קצין הבטחון. השהות האמורה, הפכה את האיש ל"מוכר" לשניים; ובמסדר זיהוי חי (להלן: המסדר החי) - שאת תוצאותיו אישרו בעדות בבית המשפט - הצביעו שניהם על חסן, באורח וודאי וללא היסוס, כעל אותו אלמוני שפגשו בבית החולים. טענת הסניגור - ועל כך אחזור להלן - היא: כי לא ניתן לסמוך מימצא מרשיע על פי הזיהוי במסדר החי; וזאת, בשל כך שהמשטרה הציגה לעיונם של שני המזהים - דרור ויואב - את תמונתו של חסן בשורה של הזדמנויות שקדמו למסדר החי. הצגת התמונות "שיחדה" - לטענת הסניגור - את זכרונם של המאבטחים וקיבעה בו את הקלסתר שבתמונות, במקום הקלסתר המקורי. מאידך גיסא, טענת התביעה היא: כי קדמו למסדר החי שתי הזדמנויות בלבד - בימים 30.10.94 ו6.11.94- - שבהן נתבקשו המאבטחים לאתר בתמונות את ה"אלמוני" שהביא את שבי וסעיד לבית החולים; וכי אלה היו שני שלבים של הליך שנועד לאיתור בלבד, להבדיל מ"זיהוי". התביעה מסכימה כי בשתי ההזדמנויות הללו ראו השניים את תמונתו של חסן והצביעו עליה. ברם, לשיטת התביעה, ההצבעה על תמונתו של חסן בשתי ההזדמנויות האמורות לא "שיחדה" את זכרונם של המזהים, כפי שטוען הסניגור; וניתן, על כן, לסמוך על הזיהוי הוודאי במסדר החי שנערך לאחריהן. ב. לצד זיהויו של חסן על ידי שני המאבטחים במסדר החי, מצביעה התביעה על שני גורמים נוספים התומכים, לשיטתה, בוודאות הזיהוי. האחד - העובדה, שמרישומי השיחות שקויימו בטלפון הציבורי שבבית החולים מסתבר, כי בשעה שבה השתמש בטלפון האלמוני שהביא את הפצועים, קוימה מאותו טלפון שיחה לדירה שבה מתגורר חסן עם משפחתו בראש העין. והשני - חולשתה של טענת האליבי שהעלה חסן, לפיה שהה בשעת הארוע בביתו בראש העין; כאשר מעדותה של אחותו של חסן - שנתבקשה לתמוך באליבי - עולה, שהיתה לו, על פי לוח הזמנים של הארוע, אפשרות לצאת מביתו לאחר שאחותו ראתה אותו שם, להשתתף עם שבי וסעיד במעשה הירי ולחזור מבלי שאחותו תבחין בהעדרו. ג. במהלך חקירתם, הסכימו יואב ודרור עם הסניגור, כי מספר ההזדמנויות שבהן הוצגו בפניהם תמונות - ובתוכן תמונתו של חסן - לפני המסדר החי, היה מעבר לשתיים שעליהן העידו אנשי המשטרה; ועמדת הסניגור - לפיה לא ניתן לסמוך מימצא וודאי על הזיהוי במסדר החי - מבוססת בעיקרה על עדותם של השניים בדבר מספר ההזדמנויות שבהן נדרשו להצביע על תמונתו של חסן. ג. טענותיו של הסניגור כנגד וודאות הזיהוי במסדר החי, נדחו על ידי רוב השופטים: כב' סגן הנשיא גלעדי וכב' השופט הנדל; ורק שופט המיעוט - כב' השופט סגל - סבר, כי לנוכח מספר הפעמים שבהן נחשפו השניים לתמונתו של חסן, לא ניתן לסמוך על זיהויו במסדר החי. ברם, רק אחד משני שופטי הרוב - כב' סגן הנשיא גלעדי - מצא, כי בנסיבות הענין די בזיהויו של חסן כאותו "אלמוני" שהביא את הפצועים לבית החולים, כדי לקבוע שהוא גם ה"אדם השלישי", שנמצא במכונית, ליד היורה, בזמן היריות. לשיטתו של שופט הרוב השני - כב' השופט הנדל - אין זיהויו של חסן כמי שהביא את שבי וסעיד לבית החולים, מחייב את המסקנה שהיה עמם בעת התרחשות הירי; ואפשר שמעורבותו בפרשה מצומצמת להבאת הפצועים לבית החולים בלבד. ד. במצב דברים זה, זוכה חסן ברוב דעות כב' השופטים סגל והנדל מעבירת הנסיון לרצח שיוחסה לו בכתב האישום. 5. שבי וסעיד: הערעור כנגד ההרשעה א. טענתו המרכזית של בא-כוחם של השניים כנגד הרשעתם היא: כי בנסיבות הענין, לא ניתן לקבוע עפ"י עדותו של המתלונן - כעדות יחידה - מימצא וודאי, לפיו הוא נורה מתוך תא המטען של המכונית; וכי לענין זה - מדגיש הסניגור - אין בדחיית גירסתם של המערערים כ"דמיונית", כדי למלא את החסר בראיות התביעה. לשיטת הסניגור: עדותו של המתלונן נמסרה לאחר שהיתה לו הזדמנות לעיין בפרטים שפורסמו בעתונות ולשמוע דברים מפיהם של העדים שהיו נוכחים במקום בשעת הירי; ועל כן, יש להתייחס אל הגירסה שהציג בעדותו בבית המשפט, כאל גירסה המשלבת בתוכה - ללא יכולת הפרדה - קטעי זכרון ומסקנות שמקורן בפרסומים ובדברי עדים אחרים. תמיכה בטענתו האמורה, מוצא בא-כוחם של שבי וסעיד בעובדה, שאין ראיה אובייקטיבית לכך שבמכונית היה "אדם שלישי";וענין זה מבוסס אך ורק על "השערה" שמעלה המתלונן, על רקע דברי העדים שנכחו במקום, לפיהם לא הבחינו שם באדם זר או במכונית נוספת. בהיעדר ראיה כזו, נשמט - לשיטתו של הסניגור - הבסיס מתחת לתיאור שמוסר המתלונן בדבר פתיחת הדלת והירי כלפיו מתוך המכונית; וזאת משום שתיאור זה מחייב את הימצאותו של אדם שלישי במכונית וראיה מספקת לכך - אין. עוד מצביע בא-כוח המערערים בהקשר זה על העובדה, שמרשיו נסעו ממקום הירי היישר לבית חולים ציבורי, ללא חשש שהדבר יביא ללכידתם כחשודים בירי; כאשר - כך הוא מדגיש - אילו היו מעורבים בירי, היו מחפשים טיפול רפואי "חשאי" במקום אחר. בא-כוח המערערים אינו מתעלם מן העובדה, כי נמצאו במכונית שלושה תרמילי כדורים שנורו מאותו כלי נשק שממנו נורו התרמילים הנוספים שנמצאו מחוץ למכונית. ברם, לטענתו, אין בעובדה זו משום ראיה חותכת לכך שהיריות נורו מתוך המכונית; ואפשר שהיריות נורו מחוצה לה כשהיורה צמוד לדלת תא הנהג, באופן שתרמילים יכלו ל"היכנס" לתא המטען. הלכה למעשה, מבקש בא-כוח המערערים להנות את שולחיו מן הספק, שמא גירסתם, לפיה הסיעו למקום הארוע אדם לא מוכר להם שביקש להיפגש עם המתלונן, משקפת את המציאות. גירסה זו - לשיטת ההגנה - מעמידה בספק לפחות את המימצא ששבי וסעיד גם אם הסיעו למקום את היורה - קשורים למזימת הירי; שהרי על פיה, אפשר גם אפשר שאותו אדם שהסיעו למקום ירד מן המכונית לפני היריות ונושא לבדו באחריות להתרחשותן. ב. טענותיו של הסניגור אינן מקובלות עלי. לא מצאתי עילה להטלת ספק בעדותו של המתלונן בדבר מקור הירי. עדותו בענין זה אינה "עדות יחידה", כפי שטוען הסניגור, ויש לה תמיכה ואימות בגורמים הבאים: ראשית בעדויותיהם של עדים שהזדמנו למקום בשעת הירי, לפיהן בשעת הארוע לא חנתה במקום מכונית נוספת ולא נראה שם אדם זר; שנית - בעובדה שנמצאו בתוך המכונית תרמילים שנורו מאותו כלי נשק שממנו נורו התרמילים שנמצאו מחוצה לה, כאשר תרמילים אלה לא יכלו להגיע לשם אלא אם כן נורו מתוכה; ושלישית - בהתנהגותו של המתלונן, אשר מכוח מיומנותו הקרבית יוצאת הדופן זיהה את מקור הירי בתוך המכונית ומיהר להשיב אש לעברה. השניים, שבי וסעיד מודים בכך שהם נמצאו במכונית בשעת הירי; ואין מחלוקת ששבי היה זה שנהג בה. במצב דברים זה: שבי היה זה שהחנה את המכונית באופן שיצר "מלכודת" שלתוכה נכנס המתלונן; ומשנקבע כי היריות נורו מתוך המכונית, אין מנוס מהמסקנה, שסעיד לקח חלק פעיל בביצוע הירי גופו, אם כמי שפתח את הדלת ואם כמי שירה בפועל, כאשר ה"אדם השלישי" פתח אותה. כנגד המסקנה המרשיעה המתחייבת מן הראיות שהביאה התביעה, מציגה ההגנה גירסה, שהיא על פניה דמיונית, נטולת הגיון וחסרת שחר. אין זה מתקבל על הדעת: שהשניים ייענו לבקשתו של אדם שאינו מוכר להם, להסיעו מרמלה לקרית מלאכי במכונית שהועמדה לרשותם לצרכי הפגנת מחאה מטעם קבוצת חסידי הרב משולם; וזאת - על מנת שיוכל להיפגש עם המתלונן כאשר יצא מביתו בשעת בוקר כה מוקדמת, מבלי שקבע עמו פגישה כזו ומבלי לדעת בכלל אם אכן ימצא שם. לאור כל האמור לעיל, ערעורם של שבי ושל סעיד כנגד הרשעתם נדחה. 6. שבי וסעיד: הערעור כנגד מידת העונש א. טענתו של הסניגור היא: כי אין בנסיבות המקרה הצדקה לגזור על המערערים עונש כה חמור, המתקרב לעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה של נסיון לרצח; וכי בהעדר ראיה חותכת לכך שהשניים מעורבים בירי ממש, מן הראוי להנותם, ולו רק מחמת הספק, מן האפשרות שלא היו אלא נושאי כלים ומשמשים של מי שירה בפועל. עוד הוסיף וטען הסניגור, כי בית המשפט שגה בכך שנתן משקל מיוחד לחומרה לעובדה שהמתלונן הינו עובד ציבור והירי קשור במילוי תפקידו. לשיטתו של הסניגור, דינו של המתלונן כדינו של כל אדם; ועל כן מן הראוי היה להתעלם מעובדה זו כגורם מחמיר. ב. טענותיו של הסניגור אינן מקובלות עלי. המדובר במעשה שתוכנן היטב לפרטי פרטים, כאשר לכל אחד מהמעורבים בו היה תפקיד חיוני להצלחתו; ורק בדרך נס ניצל המתלונן ממוות. המתלונן הינו עובד ציבור הממלא תפקיד רגיש ביותר במערך שירות בתי הסוהר; ובתור שכזה, הוא חשוף, מטבע הדברים, לסיכונים ממשיים ומוחשים של איומי פגיעה בגופו ובחייו, אם לצרכי סחיטה ואם למטרות נקמה. ממלאי תפקידים עתירי סיכונים מסוג זה שממלא המתלונן, ראויים להגנה מיוחדת; וזו באה לכלל ביטוי, בין היתר, בהחמרת העונשים המוטלים על אלה המנסים לפגוע בהם. במצב דברים זה, המקרה שבפנינו מהווה אחד הגילויים החמורים ביותר של עבירת הנסיון לרצח, שבשל ייחודה נקבע לצידה מלכתחילה עונש של עשרים שנים מאסר. בנסיבות הענין, ראוי היה לגזור במקרה זה עונש המתקרב עד למאד לעונש המירבי הקבוע בחוק לצידה של עבירת הנסיון; ואין לבא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שגזר על כל אחד מהמערערים שש עשרה שנים מאסר. גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה. 6. חסן: ערעור המדינה א. ערעורה של המדינה בעניינו של חסן, מכוון כנגד הקביעה שלא באו בפני בית המשפט ראיות מספיקות להוכחת מעורבותו במעשה הירי במתלונן, לגביו הורשעו שבי וסעיד כמפורט לעיל. כאמור, עובדת היותו של חסן ה"אלמוני" שהביא את שבי וסעיד לבית החולים הוכרעה בחיוב, ברוב דעות כב' השופטים גלעדי והנדל; ולכאורה, נותרה להכרעה בעניינו אך ורק שאלת היותו גם ה"אדם השלישי", שהיה במכונית בשעת הירי במתלונן. ברם, בתשובתו לערעור טען הסניגור, כי יש לקבל את עמדתו של כב' השופט סגל, לפיה אין בראיות כדי לבסס את היותו של חסן אותו "אלמוני" שהביא את השניים לבית החולים; ובכך, הועמדה לבחינה גם שאלה זו. ב. כפי שכבר נאמר, טענת הסניגור בעניינו של חסן היא: כי בית המשפט לא היה רשאי לסמוך על זיהויו על ידי המאבטחים דרור ויואב, במסדר החי שקיימה המשטרה, כמי שהביא את הפצועים לבית החולים; וזאת, משום שמסדר זה קויים לאחר סידרה של הליכי זיהוי בתמונות, במסגרתם נחשפו השניים פעמים רבות לתמונתו של חסן לפני שנערך המסדר החי. לשיטת הסניגור, רמת וודאות הזיהוי במסדר חי שנערך בנסיבות כאלה, אינה יכולה לעלות על זו שבה הצביעו המזהים על תמונתו של חסן בהליך הזיהוי הראשון, שהיה במקרה דנן הליך של איתור; וזאת - לנוכח ההשפעה שיש, בהכרח, לעיון בתמונת החשוד לפני המסדר החי, על רמת הוודאות של זיהויו באותו מסדר. ג. בעקרון, עמדתו של הסניגור מבטאת את הדין החל אצלנו בקשר לזיהוי במסדר חי, לאחר זיהוי במסדר תמונות. הטעם העומד בבסיסה של גישה זו נעוץ בחשש הממשי, שמא הזיהוי במסדר החי נעשה על-פי זכרון ש"שוחד" - תת הכרתית - בתמונה שהוצגה למזהה במסדר התמונות (להלן: התמונה); כאשר בסופו של דבר, הלכה למעשה, מזוהה במסדר החי ה"תמונה" ולא הקלסתר המקורי של החשוד, כפי שנקבע בזכרונו של העד בשעת מעשה. תהליך הטמעת ה"תמונה" בזכרון החזותי של העד באופן שהיא עשויה לבוא במקום הקלסתר המקורי, הינו אוטונומי-אובייקטיבי כאשר העד אינו ער להתרחשותו; וכתוצאה מכך, בסופו של דבר, מבחינתו הסובייקטיבית של המזהה, הזיהוי "המשוחד" משקף - כביכול - את הזכרון החזותי המקורי. חשש זה, בא לכלל ביטוי בהלכה הפסוקה האוסרת - מכל וכל - הצגת תמונה בודדת בפניו של מזהה, לפני עריכתו של מסדר חי (ראו: ע"פ 158/86, כ(4) 401, בולקין; 648/77, לה(2) 746, קריב); והוא העומד בבסיסה של הגישה האומרת, כי רמת וודאות הזיהוי במסדר חי שנערך לאחר זיהוי במסדר תמונות, לא תעלה - ככלל - על רמת הוודאות שהעניק המזהה לזיהוי במסדר התמונות (ראו ע"פ 695/79, לד(2) 191, מורילשוילי). ד. התביעה מדגישה, כי במקרה שבפנינו, לא הוצגה בפני המזהים - שני המאבטחים - תמונה בודדת של חסן, אלא - מקבצי תמונות; ואף שהיתה משולבת בהם תמונתו של חסן, אין בכך, לשיטתה, כדי לפגום ברמת וודאותו של הזיהוי במסדר החי. עמדה זו מנמקת התביעה כדלקמן: מקבצי התמונות הוצגו בפני המזהים בשתי הזדמנויות בלבד; ובהתחשב בכך שתכלית ההצגה בשתי הזדמנויות אלו - כפי שבאה לכלל ביטוי באופן שבו הוצגו התמונות ובדברים שנאמרו למזהים - היתה "איתורו" של חסן להבדיל מ"זיהויו", אין מקום לחשש שמא זכרונם של המאבטחים "שוחד" לפני עריכתו של המסדר החי ואין מקום, על כן, שלא לסמוך על וודאות הזיהוי במסדר החי. הסניגור דוחה את גירסת התביעה באשר למספר ההזדמנויות שבהן נחשפו המזהים לתמונתו של חסן, וכן את עמדתה באשר להשלכת החשיפה על וודאות הזיהוי במסדר החי. טענת הסניגור היא: כי מקבצי התמונות הוצגו בפני המזהים במספר רב יותר של הזדמנויות מאלו שבהן מודה התביעה, כשבאחת מהן הוצג בפניהם גם סרט וידאו שכלל את תמונתו של חסן; וכי תכלית הצגת התמונות בפני המזהים לאחר האיתור, היתה "החלפת" הקלסתר המקורי של אותו "אלמוני" כפי שנקבע בזכרונם בעת ההתרחשות, בתמונתו של חסן, אליה נחשפו במסגרת העיון במקבצי התמונות שהוצגו בפניהם לקראת עריכתו של המסדר החי. ויהיו הדברים כאשר יהיו, גם אם לא זו היתה כוונת החוקרים - מסכם הסניגור - בפועל, היה בחשיפת המזהים לתמונתו של חסן לפני המסדר החי במספר ניכר של הזדמנויות בהן הצביעו שניהם על תמונתו, כדי ל"שחד" את זכרונם כאמור. ה. כידוע, הכלל הוא, שזיהויו של חשוד יעשה במסדר חי, כאשר מסדר התמונות שמור לנסיבות מיוחדות (ראו: ע"פ 420/81, לו(2) 38, כהן); ובמקום שנערך מסדר תמונות לפני מסדר חי, יש לעובדת הזיהוי במסדר התמונות השלכה על רמת וודאותו של הזיהוי במסדר החי שבא אחריו. ברם, כאשר מדובר בעיון בתמונות לצרכי איתור של חשוד שאינו מוכר למזהה, מצדיק הענין הציבורי שבקיום הליך האיתור סטייה מן הכלל האמור, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע ברמת וודאות הזיהוי במסדר חי, שנערך בעקבות איתורו של החשוד. עמדה זו של הדין נעוצה, בין היתר, בשיקולים הבאים: האחד - בענין המיוחד שיש לציבור בקיומו של הליך האיתור, לנוכח חיוניותו ללכידתו של עבריין והבאתו לדין; השני - העובדה שמידת החשש, שמא תהיה לאיתור החשוד באמצעות עיון בתמונות השלכה על וודאות הזיהוי במסדר חי מאוחר הינה, כשלעצמה, קטנה יחסית בהתחשב באופיו של הליך האיתור; והשלישי - העדרו של חשש, שמא, בשל תקלה כלשהי, ינתן למזהה בשלב האיתור "רמז" מיהו החשוד, שהרי בשלב זה המשטרה עדיין אינה יודעת את זהותו. אומנם, בעקרון, הליך האיתור "דומה" להליך של זיהוי במסדר תמונות. ברם, בעקרון המדובר בהליך האיתור ב"דמיון" ולא ב"זהות": הליך האיתור מתבצע על ידי עיון שטחי ורציף במקבץ תמונות מקרי; והמאתר אינו מתבקש לייחד "חשוד" מתוך קבוצה הומוגנית של "ניצבים", אלא להצביע על דמות המתיישבת לכאורה עם הדמות שנחרתה בזכרונו. במצב דברים כזה עצמת החשש שמא "ישוחד" הזכרון המקורי של המזהה בשל הליך האיתור בתמונות - באופן שהתמונה שעליה יצביע המזהה "תחליף" את הזכרון המקורי - הינה קטנה יחסית; ובהעדר חשש של "רמזים" לזהותו של החשוד מצד המשטרה - שהרי החשוד טרם אותר - אין רואים בחשש "השיחוד", גורם המכרסם מלכתחילה ברמת וודאותו של זיהוי במסדר חי, הנערך בעקבות האיתור. דברים אלה טובים, אך ורק לעניין הצגת מקבצי תמונות בהליך ראשוני והכרחי של איתור; וכל עוד החשוד לא אותר. אין בהם - בשום פנים ואופן - כדי לפתוח פתח לעריכת "סידרה" של הליכי "איתור" נוספים, לאחר האיתור הראשוני; וזאת, משום שאלה מקימים בהכרח בסיס לחשש ממשי של קביעת הקלסתר המופיע בתמונות, במקום הקלסתר המקורי שנחרת בזכרונו של המזהה בשעת האירוע. עריכת "סדרה" של הליכי איתור כאמור - הנערכים באורח בלתי מבוקר - כאשר במקבצי התמונות המוצגות בפני המזהה משולבת תמונתו של החשוד, שכבר אותר בשלב הראשוני והוא ידוע למשטרה, מהווה בפועל הליך של "שינון" פרטי התמונה לקראת הזיהוי הפורמלי במסדר החי. בנסיבות כאלה, אך טבעי הוא, שרמת הוודאות שבה יזוהה החשוד במסדר חי שיערך מאוחר יותר, תתכרסם באורח ממשי; והדעת נותנת, כי עצמת הכרסום תגדל ותלך ככל שירבה מספרם של "הליכי האיתור". ו. כפי שכבר נאמר, תשובת התביעה לטענות הסניגור היא: שבפועל התקיים לפני המסדר החי הליך של "איתור" בלבד; כאשר בשל דלות הזיהוי בשלבו הראשון התחייב קיומו של שלב שני, על מנת לקדם פני טעות. השלב הראשון של האיתור, התקיים במקרה דנא ביום 30.10.94 (להלן: הליך האיתור הראשוני). במסגרתו של שלב זה הוצגה בפני המאבטחים סידרה של תמונות פספורט בודדות של חסידי הרב משולם: יואב זיהה בשלב זה את חסן ברמה של "די דומה"; ואילו דרור הצביע בהזדמנות זו על שתי תמונות - שאחת מהן היא תמונתו של חסן - כעל תמונה ה"דומה" לאלמוני שהביא את הפצועים לבית החולים. במצב דברים זה, קם, לשיטת התביעה - בניגוד לדעתי כפי שיפורט להלן - צורך בקיומו של הליך איתור "משלים", שהתקיים ביום 6.11.94 (להלן: ההליך המשלים). במסגרתו של הליך זה, הוצגו למאבטחים תמונות קבוצתיות של חסידי משולם; כאשר בחינת תווי הפנים של המצולמים בהן הצריכה שימוש בזכוכית מגדלת. לפי רישומי המשטרה - שלא אושרו בחתימתם של המזהים - הצביעו השניים בשלב זה על חסן ב"וודאות", שעל רמתה ידובר להלן. המזהים מאשרים שאכן בשלב זיהוי כלשהו שלפני המסדר החי, זיהו את חסן בתמונות - הקבוצתיות - בוודאות; וכאמור, לטענת התביעה לא התקיימו הליכי איתור או זיהוי נוספים לפני שנערך המסדר החי. דא עקא, שמעדותם של דרור ויואב בבית המשפט מסתבר, כי הוצגו בפניהם תמונות שבהן זיהו את תמונתו של חסן בהזדמנויות נוספות, מעבר לשני שלבי האיתור להם טוענת התביעה. אכן, כפי שטוענת ב"כ התביעה, דבריהם של המאבטחים בהקשר זה אינם סדורים; והם נמסרו בלחץ החקירה הנגדית, מתוך זכרונם של השניים ומבלי שיש תיעוד התומך בהם. ברם, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, שאין בדרך שבה "אישרו" השניים בחקירתם הנגדית את דבר קיומן של ההזדמנויות הנוספות - שבהן הוצגו בפניהם תמונות שכללו את תמונתו של חסן - כדי להעמיד בספק את העובדה שבפועל אכן התקיימו כאלה. התשובות שנתנו המאבטחים לשאלותיו של הסניגור בענין זה, מדברות לפחות בשתי הזדמנויות נוספות: אחת - במועד כלשהו בין שני המועדים שבהם נוקבת התביעה כמועדים שבהם קוימו שני שלבי האיתור, הראשוני והמשלים; והשניה - ביום 8.11.94, כאשר הוזמנו השניים למסדר חי, אך לדבריהם המסדר התבטל מסיבה שלא התבררה ובמקומו הוצגו להם תמונות לזיהוי. ז. במצב דברים זה, נקודת המוצא להערכת רמת וודאות הזיהוי במסדר החי, שבו זוהה חסן "בוודאות" על ידי המאבטחים, היא: כי לפני המסדר החי נחשפו שני המאבטחים - דרור ויואב - לתמונתו של חסן לפחות בשלש הזדמנויות נוספות, מעבר להליך האיתור הראשוני (להלן: ההזדמנויות הנוספות). לשיטתי, חסן "אותר" בהליך האיתור הראשוני במידה מספקת לצורך עריכתו של מסדר חי; ועל החוקרים היה לגשת מייד לעריכתו של מסדר כזה. בנסיבות הענין, לא היתה הצדקה לעריכת הליך איתור "משלים"; ומכל מקום, בוודאי שלא היתה הצדקה לחשיפת המזהים לתמונות של חסן, בשתי ההזדמנויות שמעבר להליך האיתור המשלים, כאשר זהותו של חסן היתה כבר ידועה ב"וודאות" למשטרה. הצגת תמונתו של חסן בפני המזהים לאחר הליך האיתור ה"מושלם" - גם כאשר אין היא בודדת, אלא משולבת בין תמונות של אחרים - מקימה, בהכרח, חשש ממשי של "שיחוד" זכרונם המקורי, לקראת עריכתו של המסדר החי; וחשש זה הלך וגבר עם הישנות הצגת התמונות בפניהם. הלכה למעשה, הפכה ההצבעה החוזרת על דיוקנו של חסן בתמונות שהוצגו בפני המאבטחים בהזדמנויות הנוספות, ל"שינון" - במשמעות האמורה לעיל - של הדמות המצולמת בהן; ומי לידינו יתקע, שהזיהוי במסדר החי לא היה אלא הצבעה על הקלסתר שהמזהים הצביעו עליו - שוב ושוב - במהלך העיון בתמונות שהוצגו בפניהם ב"הזדמנויות הנוספות". על זיהוי כזה, לא ניתן לסמוך מימצא וודאי בפלילים; ובנסיבות הענין, אין בכוחם של הגורמים המחזקים המוזכרים לעיל - ההתקשרות בטלפון ציבורי לטלפון שבביתו של חסן והאליבי הכושל שניסתה לתת לו אחותו - כדי לרפא את ש"קלקלו" האחראים להצגת התמונות בפני המאבטחים ב"הזדמנויות הנוספות". ח. ולא נעלם ממני, כי - כמפורט לעיל - על פי התיעוד המשטרתי, המאבטחים הצביעו על חסן ב"וודאות" כבר במסגרת הליך האיתור המשלים. ברם, תוצאות הזיהוי בהליך המשלים: אינן מאושרות בחתימת המזהים, ההליך עצמו לא קויים במתכונת של מסדר זיהוי תמונות - אף שמן הדין היה שיערך כך - לא נערך במהלכו של ההליך ד"וח מספק ולא נוכח בו סניגור. וזאת גם זאת: ההסבר לעצם קיומו של הליך האיתור המשלים אינו מספק, בהתחשב בכך כי "איתור ראשוני" כבר הושג בהליך האיתור המקורי; וקיומם של הליכי זיהוי בלתי פורמליים נוספים - שלא במתכונת מבוקרת - לפני עריכת מסדר הזיהוי החי, אינם מתיישבים עם זיהוי "וודאי" במסגרת האיתור המשלים לו טוענים החוקרים: אם אכן היה הזיהוי "וודאי" - כפי שטוענים החוקרים - תמיהה היא מדוע לא קוים מייד לאחריו מסדר זיהוי חי ומדוע היה צורך בהליכי "שינון" לפני עריכתו. העובדה שהחוקרים סברו, שיש מקום להליכי זיהוי "פרטיים" נוספים לאחר הזיהוי הוודאי בהליך המשלים מלמדת: כי הם לא ראו את הזיהוי בהליך זה כ"וודאי" במידה המאפשרת עריכת מסדר זיהוי חי; ונזקקו לחשיפת המזהים פעמים נוספות לתמונתו של חסן, לפני עריכתו של מסדר כזה. משלא נערך מסדר זיהוי חי מייד לאחר הזיהוי בהליך המשלים, אלא לאחר שקוימו הליכי "שינון" נוספים כמפורט לעיל, אין בכוחו של הזיהוי הוודאי בשלב האיתור המשלים כדי לסלק את החששות המכרסמים בוודאות הזיהוי במסדר החי. לגבי דידי, שני הזיהויים - על אף שהם "וודאיים" - אינם מספקים בסיס איתן לזיהוי בהליך פלילי: רמת ה"וודאות" בהליך המשלים היתה כה ירודה עד שהניעה את החוקרים לקיים הליכי שינון לפני קיום מסדר חי; ואילו רמת הוודאות במסדר החי - מתכרסמת משמעותית בשל קיומם של הליכי השינון. ט. ולא למיותר יהיה לציין כאן, בהערת שוליים, את טענותיו הצודקות של הסניגור בשני הנושאים הבאים: האחד - על כך שהדו"חות המשטרתיים שבהם תועדו שני שלבי האיתור שלהם טוענת המשטרה - ובמיוחד אמורים הדברים בשלב האיתור ה"משלים" מיום 6.11.94 - אינם מאושרים על ידי המזהים; וכתוצאה מכך, שהרי לא ניתנה למזהים הזדמנות להתייחס לאופיו של הזיהוי שנרשם בהם באורח חד צדדי על ידי החוקרים. מתכרסם משקלם הראייתי; והשני - על כך, שלא נמצא בתיק החקירה תיעוד כלשהו בקשר להליכי הזיהוי הנוספים שעליהם העידו המזהים. טרונית הסניגור בשני הנושאים אמורים במקומה; ומן הראוי הוא, שהגורמים הנוגעים בדבר יתנו דעתם עליה. י. סיכומם של דברים, גם אנוכי - כבעל דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, כב' השופט סגל - בדעה, שלא ניתן לסמוך מימצא וודאי על הזיהוי במסדר החי. יש להנות, איפוא, את חסן מן הספק לפחות, שמא זיהויו במסדר החי נעוץ בחשיפתם החוזרת של העדים המזהים לתמונותיו; באופן שהזיהוי נעוץ בדמות המצולמת בתמונות ולא ב"קלסתר" המקורי, שנותר בזכרונם מיום המקרה. ערעור המדינה כנגד זיכויו של חסן - נדחה. 7. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מציע: א. לדחות את ערעורם של סעיד ושבי בע"פ 7130/97 ובע"פ 6144/97, הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. ב. לדחות את ערעור המדינה בענינו של חסן בע"פ 4964/97 כנגד זיכויו של חסן. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה למסקנתו של חברי, השופט קדמי, כי יש לדחות את ערעוריהם של יואב שבי ואבנר סעיד (להלן: שבי וסעיד) כנגד הרשעתם וגזר-דינם. לעומת זאת, חולקת אני על דעתו של חברי, לפיה יש לדחות את ערעור המדינה כנגד זיכויו של זוהר חסן (להלן: חסן). לדעתי, מכלול הראיות שהובא בפני בית-המשפט המחוזי מוכיח מעבר לכל ספק סביר כי חסן היה שותף לניסיון לרצח - עבירה שבה הורשעו שבי וסעיד. להלן נימוקיי. העובדות, ההליכים והטענות 1. שבי, סעיד וחסן נמנים עם חסידיו של עוזי משולם, שבתקופה הרלוואנטית היה כלוא ביחד עם עשרה מחסידיו בכלא ניצן. בתאריך 30.10.94, בשעות הבוקר המוקדמות, ירו שבי וסעיד בבני אבירם, קצין הביטחון של כלא ניצן (להלן: אבירם), מתוך מכונית שחסמה את דרכו (להלן: מכונית-המארב, או המכונית) בשעה שיצא מביתו שבקריית-מלאכי. אבירם, שנפצע קשה, שלף את אקדחו, ירה לעבר המתנקשים ופצע את שבי וסעיד. שבי וסעיד הודו, כי הגיעו למקום המארב בחברת אדם נוסף, שלפי גירסתם לא היה מוכר להם. שבי סיפר, כי נסע לקריית-מלאכי לבקשתו של אותו זר, שאותו פגש באוהל-המחאה שהציבו חסידי משולם ליד שערי כלא ניצן. הלה סיפר לו, כי הוא רוצה לשוחח עם אבירם, וביקש משבי להסיעו למקום מגוריו שבקריית-מלאכי או בקריית-גת. לרשותו של שבי עמדה מכונית מסחרית, וכאשר ניגש אליה על-מנת להסיע בה את האלמוני, הבחין כי סעיד ישן על אחד מספסליה. כיוון שהייתה זו שעת לילה מאוחרת החליט שבי שלא להעירו, ועל-פי הדרכת האלמוני נסע למקום המארב בקריית-מלאכי. שם יצא האלמוני מן המכונית, ומאז לא ראה אותו שבי. גירסה זו, שעל-פיה שבי לא הכיר את האדם השלישי, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי כבלתי-מהימנת. 2. כ18- דקות לאחר הירי, שהוא פרק הזמן הנדרש לנסיעה מקריית-מלאכי לרחובות, הגיעה מכונית-המארב לבית-החולים קפלן ברחובות, כשהיא נהוגה בידי אדם שלישי ובתוכה שבי וסעיד הפצועים. עוד קודם לכן, כשבע דקות לאחר הירי, ראה השוטר אורן ששון - שעמד ליד מחסום שהוצב ללא קשר לאירוע בדרך המובילה מקריית-מלאכי לבית-החולים קפלן - את מכונית-המארב. השוטר הבחין, כי יושבים בה שלושה אנשים. האדם השלישי - לאחר שאישפז את המערערים - פגש במאבטחים דרור היטר (להלן: דרור), שהבחין בו כשהוא מנסה להתקשר בטלפון הציבורי, ויואב כפיר (להלן: יואב). לשאלותיהם כיצד נורו הפצועים לא השיב. הוא נראה לשניהם מבולבל ונתון תחת לחץ, והם איפשרו לו להתקשר מן הטלפון המצוי בחדר קצין-הביטחון. שם שהו בחברתו, ושוחחו עימו עד אשר נאלצו לצאת את החדר לצורך מילוי תפקידיהם. או אז ביקשו מן האדם השלישי לעזוב את החדר, והלה הסתלק מבית-החולים כשהוא משאיר אחריו את המכונית ומפתחותיה. 3. באותו יום, ה30.10.94-, הציגו חוקרי-המשטרה בפני המאבטחים סדרת תצלומי פספורט של חסידי משולם. שני המאבטחים לא זיהו בוודאות את חסן, אך כל אחד מהם הצביע בנפרד על תמונתו כדומה לאדם השלישי. בעקבות זאת נחקר חסן בתאריך 6.11.94, בשעה 13:00, ולאחר שהכחיש כל קשר לירי שוחרר. המשטרה, שהמשיכה לחפש את האדם השלישי בקרב חסידי משולם, הציגה באותו יום - ה6.11.94-, בשעה 15:00 - בפני כל אחד מן המאבטחים תצלום קבוצתי של משולם וחסידיו (להלן: התמונה הקבוצתית, או התמונה). בתמונה מצולמים כ40- אנשים בעלי חזות דומה, רובם בעלי זקנים. מקרב המצולמים בתמונה ניתן לזהות - במקרה הצורך בעזרת זכוכית מגדלת - את תווי-פניהם של כ30- אנשים. שני המאבטחים זיהו את חסן בוודאות, ודרור אף לא נזקק לזכוכית המגדלת שהועמדה לרשותו. הזיהוי על-ידי המאבטחים תועד בתזכיר שנערך על-ידי קצינת-משטרה. בעקבות זיהוי זה נעצר חסן בתאריך 8.11.94. למחרת היום, בתאריך 9.11.94, נערך מסדר-זיהוי חי, שאף בו זיהה כל אחד מן המאבטחים את חסן. החקירה אף העלתה, כי בשעה שהאדם השלישי שהה במתחם בית-החולים, נערכה שיחה מן הטלפון הציבורי שבבית-החולים לביתו של חסן בראש-העין. בעדותו בבית-המשפט הסביר יואב, כי לא זיהה בוודאות את חסן בתצלום הפספורט, כיוון שבאותה תמונה הוא נראה רזה יותר (כפי שאומנם נראה גם על-פי טביעת-עיניי). מעדויות המאבטחים אף עלה כי הייתה, למיצער, הזדמנות אחת נוספת, שבה הוצגו בפניהם תמונות במהלך שלושת הימים שחלפו בין זיהוי חסן בתמונה הקבוצתית לבין זיהויו במסדר החי. 4. בחקירתו במשטרה הכחיש חסן, כי הוא זה שהביא את המערערים לבית-החולים, וכי היה מעורב בדרך כלשהי בניסיון לרצח. הוא אף טען טענת אליבי, לפיה שהה בזמן הרלוואנטי בביתו שבראש-העין. ואולם, חקירת אחותו, שאמורה הייתה לאשר את טענת האליבי, העלתה, כי על-פי לוח הזמנים של האירוע יכול היה חסן להשתתף בניסיון הרצח מבלי שאחותו תבחין בהיעדרו. 5. בית-המשפט המחוזי - ברוב-דעות סגן-הנשיא גלעד גלעדי והשופט ניל הנדל, וכנגד דעתו החולקת של השופט צבי סגל - קבע, כי ניתן לסמוך על זיהוי המאבטחים. וכך כתב סגן-הנשיא גלעדי: למאבטחים.. אין כל קשר למשטרה ואין להם עניין בתוצאות משפט זה. אין להם קשר קודם, לחסידיו של הרב משולם... ואין להם כל קשר לאבירם... התרשמתי ש[דרור] בחור בעל אינטליגנציה גבוהה. תפקידו היה אחראי משמרת במחלקת הביטחון של בית החולים... [דרור] עשה עלי רושם מהימן לחלוטין. לא הייתה לו סיבה לשקר ואין לו קשר לאף אחד מהמעורבים במשפט זה... גם [יואב] הינו בחור בעל אינטליגנציה מעל הממוצעת. הוא השתדל לדייק בעדותו... העובדה ש[חסן] זוהה על-ידי שני אנשים שונים, שאין סיבה לפקפק במהימנותם, מגבירה את משקל הזיהוי ודי היה בזיהוי כפול זה, כדי לבסס את המסקנה ש[חסן], הוא שהיה בבית החולים "קפלן" ביום המקרה. והשופט הנדל הוסיף: ...התרשמתי מרמת האינטליגנציה והרצינות של שני העדים המזהים העיקריים [דרור] ו[יואב]. שניהם בנפרד הצביעו על [חסן] בשלב של זיהוי התמונות - וכי רק בדרך זו המשטרה הגיעה ל[חסן] - ושניהם היו בטוחים בזיהוי [חסן] במסדר החי... עם זאת, סבר השופט הנדל, כי אין לשלול את האפשרות שחסן לא היה שותף לירי, או אף לתיכנונו, אלא אך הסיע את שבי וסעיד לאחר שנפגעו. ואילו סגן-הנשיא גלעדי והשופט סגל הגיעו לכלל דעה, כי מכלול הראיות מוכיח מעבר לכל ספק סביר כי האיש שהביא את המערערים לבית-החולים אף השתתף בירי על אבירם. לנוכח הצירוף של דעת השופט סגל, כי לא ניתן לסמוך על זיהוי המאבטחים, עם דעתו של השופט הנדל, כי ייתכן שחסן לא היה שותף לירי או לתיכנונו, זוכה חסן ברוב דעות. 6. המדינה, המערערת על זיכויו של חסן, סומכת על נימוקיהם של סגן-הנשיא גלעדי והשופט הנדל לעניין ודאות זיהויו של חסן כמי שהביא את המערערים לבית-החולים, ועל נימוקיהם של סגן-הנשיא גלעדי והשופט סגל בדבר הזהות בין האיש שהביא את המערערים לבית-החולים לבין האיש שהשתתף בירי. חסן, מצידו, מגן על פסק-דינו של השופט סגל, שסבר שכוחו הראייתי של מסדר-הזיהוי אינו מספיק, ולחלופין על נימוקיו של השופט הנדל, שסבר, כאמור, כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי חסן היה שותף לירי או לתיכנונו. השאלות העומדות בפנינו הן איפוא שתיים: ראשית, האם הליכי הזיהוי הבטיחו את אמינות זיהויו של חסן על-ידי המאבטחים; ושנית, בהנחה שהזיהוי היה תקין, האם הוכח כי האיש שהביא את המערערים לבית-החולים היה גם שותף לירי. אדון בשאלות אלה על-פי סדרן. הליכי הזיהוי 7. חברי, השופט קדמי, סובר, כי זיהויו של חסן בתמונה הקבוצתית, שנעשה לצורך איתור הנאשם, אינו ודאי במידה המספיקה לקביעת ממצא על-פיו, משום שהזיהוי נערך בלא נוכחות הסניגור, ומבלי שהמזהים חתמו על התמונה שזיהו. ואילו אמינותו של מסדר-הזיהוי החי נפגעה בשל מסדרי-האיתור שקדמו לו, שבגידרם ראו המזהים את תצלומו של חסן מספר פעמים. ברם, לדעתי, אין בפגמים בהליכי הזיהוי שעליהם הצביע חברי כדי לפגוע באמינות זיהויו של חסן על-ידי המאבטחים. 8. מסדר-איתור הינו שווה-ערך למסדר-זיהוי תמונות, כל עוד הוא נערך בהגינות ואין בו רימוז בדבר זהות החשוד. עמד על כך הנשיא שמגר: מבחינת האופי העקרוני של ההליך, העיון באלבום התמונות הוא שווה משמעות משפטית למסדר זיהוי תמונות, בתנאי שמקיימים את אמצעי הזהירות החייבים להתלוות למסדר זיהוי תקני, היינו אם לא רומזים או מכוונים לעבר תמונה מסוימת ולא מוליכים את המעיין בדרך אחרת, במודע או באופן בלתי מודע, לתוצאה המבוקשת. [ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (להלן: ע"פ דמיאניוק), בע' 398.] לכל אחד משני סוגי המסדרים מעלות וחסרונות הנובעים מאופיו. במסדר-האיתור מוצגות בפני העד תמונות של אנשים שהמשותף להם הינו השתייכותם לקבוצה מוגדרת, שבתוכה מחפשים את החשוד (כגון: אלבום תמונות עבריינים). ואילו מסדר-זיהוי תמונות מורכב מאוסף של תמונות, שבתוכם מצויה תמונת החשוד, ואשר המשותף להן הינו דמיון בחזותם של האנשים המצולמים בהן - דבר האמור למנוע את הבלטת החשוד. מסדר-איתור, שבגידרו, כאמור, לא מצויה תמונת-מטרה, אמור להבטיח היעדר רימוז מצד החוקרים, במודע או שלא במודע, בדבר זהות החשוד. עם זאת, סידרת תמונות, הכוללת צילומי אנשים שהמשותף להם אינו דמיון חיצוני, עשויה לכלול תצלום דמות בעלת קווים יחודיים (כגון: צבע עור), היוצרים רימוז מקום שהעד מחפש אדם בעל אותם קווים יחודיים. ואילו מסדר-זיהוי תמונות מורכב אומנם מתצלומים שאינם מבליטים את החשוד, אך עצם הכללת תמונתו בהם עלולה ליצור חשש לרימוז. ראו ע"פ דמיאניוק הנ"ל, בע' 399-397. 9. הכללים שהתגבשו בפסיקה בדבר הליכי הזיהוי הראויים מיועדים להבטיח את אמינות הזיהוי. הם מאפשרים לבחון את זכרונו ואת טביעת-עינו של העד בדרך אובייקטיבית, ומסייעים במניעת רימוזים בדבר זהות החשוד, במודע או שלא במודע. כך נפסק, כי במסדר-זיהוי תמונות יש להציג בפני העד לפחות שמונה תצלומים, ובתוכם תצלומו של החשוד, כשיתר האנשים המצולמים אינם בעלי נתונים אישיים המבליטים את החשוד, כגון אנשים מבוגרים כאשר החשוד הוא צעיר, או בעלי רעמת שיער כאשר החשוד הוא קירח. אף השאלה שיש להציג לעד צריכה להיות ניטראלית. על החוקר לשאול אותו, אם בין התצלומים מצויה תמונת החשוד. השמירה על כללים אלה מובטחת על-ידי הדרישה לנוכחות הסניגור בעת עריכת מסדר-הזיהוי, ובאמצעות החובה להחתים את העד המזהה את החשוד על התמונה המזהה. ראו ע"פ 420/81 כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 29, בע' 39-37. כאמור, במסדר-האיתור לא קיימת סכנה לרימוז מצד החוקרים, אך הוא עשוי לאבד מכוחו אם בין התמונות שיוצגו לעד תיכלל תמונה העשויה ליצור רימוז שכזה. מכאן, ששמירת כוחו הראייתי של מסדר זה מחייבת להימנע, ככל האפשר, מלכלול תמונה כזו במסדר-האיתור. 10. התוצאה של הפרת הכללים האמורים נגזרת מן הרציונל העומד ביסודם. כך, למשל, תוצאת ההפרה של כללים המיועדים להשיג מטרות חוץ-ראייתיות עשויה להיות פסילת הראיה שהושגה עקב ההפרה, גם אם ההפרה אינה שוללת את ערכה ההוכחתי של הראיה. זאת, אף במחיר אפשרי של זיכויו של אשם. ראו אלכס שטיין, "מקריות ותיאוריה בעשיית משפט", משפטים כט (תשנ"ח) 5, בע' 9-7. ברם, כאמור לעיל, הרציונל העומד מאחורי כללי הזיהוי שפורטו הינו הבטחת אמינות הזיהוי. על-כן, אי-קיום הכללים, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לפסילת הזיהוי, אלא יש לבחון אם הנסיבות שבהן בוצע הזיהוי מנעו רימוז והבטיחו את אמינותו מן הבחינה הסובייקטיבית והאובייקטיבית גם יחד. עמד על-כך הנשיא שמגר בע"פ דמיאניוק הנ"ל, בע' 403-402: המגמה העוברת כחוט השני בפסיקתנו היא, כי יש לשים את הדגש על משקלה של הראיה, מבחינת כוח השכנוע שבה, הסבירות שבה, אמינותו של מי שמביאה לפני בית המשפט ונתונים כיוצא באלה; בית המשפט איננו משתית החלטותיו אך ורק על יישומן של נוסחות פורמאליות... כל שיטות הזיהוי לסוגיהן הן אפשריות ומותרות, אך בית המשפט בוחן בכל מקרה בקפידה מה טיב הזיהוי ובאיזה מידה היה בשיטה שאומצה כדי ליצור ראיה אמינה של זיהוי. כל זיהוי ייבחן לפי מידת האמינות שאותה הוא יוצר. אין צריך לומר שעצם קיומה של שיטת זיהוי משוכללת יותר מזו שננקטה אינו שולל, בשל כך בלבד, את ערכו של זיהוי שנערך בנסיבות שאינן אופטימליות מבחינה תיאורטית. לא ניתן גם תמיד להגיע לשיטת זיהוי, המסירה כל ספק שהוא בלתי סביר, ויש לבחון בכל מקרה את משקל הראיה תוך יישום כלי העזר המשמשים את השופט, והם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית. משקלו של הזיהוי נקבע איפוא על-פי הפרמטרים העיקריים הבאים: האינטרס של העד בזיהוי החשוד, העשוי להשליך על מהימנותו; משך הזמן שבו נחשף העד לחשוד; כושרו האובייקטיבי של העד לזהות אנשים, הנבחן בהליך הזיהוי; והיעדר רימוזים העשויים להשפיע על הזיהוי. ראו דברי השופט לנדוי בע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז 964, בע' 970; ודברי השופט שילה בע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 90, בע' 97. 11. יש לבחון איפוא על-פי אמות מידה אלה את זיהויו של חסן על-ידי המאבטחים, הן בתמונה הקבוצתית (להלן: מסדר-האיתור) והן במסדר-הזיהוי החי. אין חולק כי למאבטחים לא היה כל עניין בזיהויו של חסן, וכי בית-המשפט המחוזי התרשם ממהימנותם הרבה. השניים אף שהו בחברת האדם השלישי פרק זמן מספיק המאפשר זיהוי. התמונה הקבוצתית כללה מספר רב של אנשים מכונסים בצפיפות ובעלי חזות דומה. בדומה לחסן, רבים מהם היו בעלי זקנים. צפיפות המצולמים וקנה-המידה של התמונה אף היקשו על הזיהוי, וכאמור לרשות המאבטחים הועמדה זכוכית מגדלת. מובן שתנאים אלה הם דווקניים אף יותר מאלה הנדרשים בהלכה הפסוקה לזיהוי בהליך של מסדר-זיהוי תמונות. הם מאפשרים לעמוד על טביעת-עינו של העד ועל כושר הזיהוי שלו טוב יותר מן התנאים שנקבעו בפסיקה. נסיבות הזיהוי אף שוללות כל אפשרות להשפעה חיצונית על זיהויו של חסן. כאמור, התמונה הקבוצתית הוצגה בפני המאבטחים במסגרת מאמצי החוקרים לאתר את האדם השלישי, וזאת לאחר שחסן שוחרר ולא הוגדר עוד כחשוד. בתמונה הקבוצתית לא נכללה איפוא תמונת-מטרה, וממילא לא היה חשש כלשהו לרימוז מצד החוקרים. מכאן, שנוכחות סניגור וחתימה על התמונה, הנדרשים כאמור למניעת השפעה חיצונית על הזיהוי, לא היו נחוצים במקרה זה. נסיבות עריכת מסדר-האיתור שוללות איפוא חשש לטעות. עדויות המאבטחים אף תומכות זו בזו, כך שמשקל כל אחד מהזיהויים, כשלעצמו, עולה. 12. מסקנתי היא איפוא כי מסדר-האיתור, כשלעצמו, הינו בעל משקל מספיק לקביעת זהותו של האדם השלישי. אלא שלאחריו נערך מסדר-זיהוי חי. כידוע, זיהוי תצלום החשוד - בין במסדר-איתור ובין במסדר-זיהוי תמונות - עשוי להביא את העד לזהות במסדרים מאוחרים את הדמות שזיהה כבר, ולא את הדמות שנקלטה בזכרונו בעת האירוע. ראו דברי השופט שמגר בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, בע' 742; ודברי השופט ברק בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, בע' 470. בענייננו, לתמונות שהוצגו למאבטחים בין שני המסדרים יכלה להיות השפעה מינימלית וניתן להתעלם מהן, שהלוא זיהויו של חסן בתמונה הקבוצתית הוא שעשוי היה להקפיא בזיכרונם של המאבטחים את דמותו. די היה איפוא בזיהויו של חסן במסדר-האיתור כדי להפחית ממשקלו של מסדר-הזיהוי החי, שאילו עמד לעצמו לא היה מספיק אף לדעתי לקביעת ממצא מרשיע. ברם. במקרה שלפנינו, מצטרף הזיהוי במסדר-הזיהוי החי, במשקלו המופחת, למסדר-האיתור, שכאמור משקלו מלא, ומחזק אותו אף מעבר לדרוש. 13. זיהויים אלה אף נתמכים בראייה חיצונית בדרגת דבר-מה-נוסף. באנגליה, המליצה ועדה בראשות הלורד דבלין, שמונתה בשנת 1975 לבדיקת דרכי הוכחת זהותו של נאשם, להתנות הרשעה על-יסוד עדות מזהה בתוספת ראייתית בדרגת דבר-מה-נוסף. ראו Report to the Secretary of State for the Home Department of the Departmental Committee on Evidence of Identification in Criminal Cases (1976). בע"פ 848/76 ביאזי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 408, בע' 414, כתב השופט חיים כהן כי "גם אנחנו... מצווים לשקול [המלצה זו] בכובד ראש". אומנם, בפסקי-דין מאוחרים יותר הובהר כי לא נקבע כלל שלפיו בהיעדר דבר-מה-נוסף אין להשתית הרשעה על עדות מזהה. ראו דברי השופטת בן-פורת בע"פ 339/80 עדיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 106, בע' 110; ע"פ דמיאניוק הנ"ל, בע' 402. עם זאת, מובן הוא כי כוחה של ראיית הזיהוי עולה אם בחומר הראיות מצויה תוספת ראייתית שכזו. בענייננו, תוספת ראייתית כזו מצויה בשיחת הטלפון שהתקיימה בעת שהותו של האדם השלישי בבית-החולים מן הטלפון הציבורי בבית-החולים אל ביתו של חסן. אף ששיחת הטלפון, כשלעצמה, אינה מספקת להוכחת זהותו של האדם השלישי, הרי שיש בה כדי לתמוך בזיהויו של חסן על-ידי המאבטחים. הוכח איפוא מעבר לכל ספק סביר כי חסן הוא זה שהביא את המערערים לבית-החולים. ההשתתפות בירי 14. השאלה המתעוררת היא, אם הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי אינן שוללות את האפשרות כי חסן הצטרף למכונית בדרכה לבית-החולים מבלי שהיה שותף לתיכנון ולביצוע הפשע. כידוע, בעניין זה הכללים הם, כי אם האפשרות להסיק מהראיות הנסיבתיות את דבר קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם מהווה אפשרות דמיונית בלבד, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מראיות אלה, בהתחשב במשקלן, הינה דבר קיומן של עובדות שיש בהן אשמה של הנאשם, הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר. ראו ע"פ 641,622,543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, בע' 140; ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, בע' 570. 15. בענייננו, מארג הראיות מורכב משלוש סדרות של ראיות. סדרת ראיות אחת, שבמרכזה עדותו של שבי, מוכיחה כי במכונית-המארב נסעו שלושה אנשים, וכי האדם השלישי רצה לפגוש את אבירם. סדרת הראיות השנייה מוכיחה, כי אבירם נורה מתוך המכונית, וכי עלה בידיו לפצוע את שבי ואת סעיד פציעות שחייבו אישפוזם בבית-החולים. סדרת ראיות שלישית מוכיחה כי כשבע דקות לאחר הירי ראה השוטר ששון שלושה אנשים נוסעים במכונית; כי כ18- דקות לאחר הירי, שהוא כאמור הזמן הנדרש לנסיעה מקריית-מלאכי לבית-חולים קפלן ברחובות, הגיע חסן במכונית-המארב לבית-החולים כשבתוכה שבי וסעיד; וכי לאחר שאישפז אותם וטילפן לביתו הסתלק חסן מן המקום במונית, בעוד שהמכונית ומפתחותיה נשארו בבית-החולים. כאמור, בעדותו הכחיש חסן כי הוא זה שהסיע את המערערים לבית-החולים. 16. האפשרות כי האדם השלישי במכונית בעת הירי לא היה חסן, כי אדם זה נעלם בדרך כלשהי, וכי חסן, המתגורר כאמור בראש-העין, הצטרף לנסיעת המכונית במהלך דקות הנסיעה המועטות בכביש הבין-עירוני מקריית-מלאכי לבית-החולים קפלן - כל זאת מבלי להיות שותף לתיכנון הפשע - נראית דמיונית. יפים לעניין זה דברי פרופ' ויליאמס: The evidence of crime against a person may be overwhelming, and yet it may be possible to conjecture a series of extraordinary circumstances that would be consistent with his innocence - as by supposing that some stranger, of whose existence there is no evidence, interposed at the crucial moment and actually committed the crime, when all the evidence points to the fact that the accused was alone on the spot. [Glanville Williams, The Proof of Guilt, (3rd ed., 1963), at 190.] שרשרת הראיות - נסיעת שלושה אנשים במכונית שממנה נורה אבירם, הסעת המערערים לבית-החולים על-ידי חסן מיד לאחר הירי, ושלילת אפשרות ריאלית כי חסן הביא את המערערים לבית-החולים מבלי להיות שותף בתיכנון הפשע - מוליכה למסקנה, כי חסן היה בתוך מכונית-המארב בעת הירי על אבירם. בממצא זה יש כדי לבסס הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לבטל את זיכויו של חסן בבית-המשפט המחוזי, להרשיעו בעבירה שיוחסה לו, ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי לשם גזירת-הדין. כאמור, אני מצטרפת לדעתו של חברי, השופט קדמי, בדבר דחיית ערעוריהם של שבי וסעיד. ש ו פ ט ת השופט ח' אריאל: 1. חברתי הנכבדה השופטת דורנר מסכימה עם חברי הנכבד השופט קדמי שיש לדחות את ערעורם של שבי וסעיד שהורשעו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע וגם אני מסכים איתם. המחלוקת הנעוצה ביניהם היא לעניין ערעור המדינה על זיכויו של חסן, "האדם השלישי", ברוב דעות. 2. מלכתחילה, לאחר עיון בפסק-הדין של בית משפט קמא, בחומר הראיות שהובא לפנינו ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים נטיתי לדחיית ערעור המדינה. סברתי כי לא היה "בזיהויו" של חסן בטחון מספיק להרשעה במשפט פלילי ונוצר ספק סביר, ממנו זכאי הנאשם להנות, גם אם החשד נגדו קיים. חוות דעתו של חברי השופט קדמי חיזקה עמדתי זו. והנה, אודה ולא אבוש, באה חוות-דעתה של חברתי, השופטת דורנר וערערה, זמנית, את בטחוני בעמדתי, שמא יזוכה נאשם שביצע עבירה חמורה, וזאת בשל הנימוקים החזקים שהובאו על-ידה, בניסוחם ההגיוני והמשכנע. 3. בסופו של דבר הגעתי וחזרתי למסקנה כי אכן אין בטחון מספיק להרשעתו של חסן על פי "הזיהוי" שנערך לגביו. דברי חברתי הנכבדה לא הוציאו מלבי את הספק בעניין זה. ספק זה נוצר בעיקר מכך כי לפני המסדר החי הובאו, לפני העדים "המזהים", תמונתו של חסן, בשלושה מועדים שונים, מעבר לאיתור הראשוני. אינני יכול להיות משוכנע במידה מספקת כי ה"זיהוי" במסדר החי, לא הושפע מאותן נסיונות, שנעשו על-ידי החוקרים. אפשר כי תמונות אלה ניטעו ונתמקדו היטב בזכרון העדים והפכו את המופיע בהן למי שיש לזהותו, במקום לזיהויו של החשוד. חברתי השופטת דורנר סבורה כי היה די בזיהויו של חסן בשלב זיהוי התמונות השונות לפני זיהויו במסדר חי; מכאן שלדעתה קיימת וודאות מספקת להרשעתו של חסן על פי זיהויו בתמונות וכי מסדר הזיהוי החי לא היה עוד הכרחי על פי גישתה. אין אני יכול להסכים עמה על אף נימוקיה המפורטים כאמור. לדעתי לא היה די באותו זיהוי של אותן תמונות מהנימוקים שפורטו בחוות דעתו של כב' השופט קדמי, שאליהם אני מצטרף. 4. גם אני ער לכך כי אין צורך בקביעות ודאיות, אף במשפט פלילי. ראו דברי כב' השופט עציוני בע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 822: "הלכה פסוקה היא כי אין זה דרוש שבית משפט יפעל על סמך ודאות גמורה". השופט עציוני מביא שם את דברי קולריג' (עמ' 822-833): "החוק אינו דורש שנפעל תמיד על סמך ודאות בלבד... בחיים שלנו, במעשינו ובמחשבותינו אין אנו עוסקים בדברים ודאיים... עלינו לכלכל את מעשינו על פי שכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת". אולם משנוצר ספק סביר וספק כזה ישנו כאן, די בו להביא לזיכויו של נאשם, גם אם אין אנו מחפשים ודאות וגם אם קיים חשד ואף כבד, בדבר אשמתו: "כלל הוא כי כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי אפשרויות עובדתיות, האחת המובילה אלי הרשעה ואחרת המצדיקה זיכוי ושתיהן סבירות ומתקבלות על הדעת, על פי חומר הראיות, תועדף הגירסה הנוחה יותר לנאשם" (ע"פ 281/82 אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, בעמ' 674 מול האות "א"). 5. עוד אוסיף ואומר כי משאנו יושבים בערכאת ערעור, עלינו לתת משקל מיוחד לשיקולי שופטי הערכאה הדיונית שראו ושמעו את העדים. במקרה שלפנינו הרוב בהרכב של בית משפט קמא, קבע כי הוא אינו משוכנע, מעבר לכל ספק סביר, באשמתו של הנאשם, גם אם כל אחד מנימוק שונה. 6. אני מצטרף, איפוא, לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט קדמי. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי. ניתן היום, ד' בניסן תשנ"ט (21.3.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי /97071300.H04