ויקטור דרורי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7124/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7124/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: ויקטור דרורי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת"פ 478/04 מיום 5.7.2006 שניתן על ידי כב' השופט אהרן פרקש תאריך הישיבה: י"ז בשבט התשס"ז (5.2.2007) בשם המערער: עו"ד אלי פוקסברומר בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופטת מ' נאור: העובדות 1. במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בעובדותיו של כתב אישום מתוקן. כתב אישום זה כלל שלושה אישומים בעבירות בנשק. עיקר כתב האישום הוא כי במהלך חודש נובמבר 2002 פנה המערער לאחד וולדימיר דבידקוביץ (הנאשם 1 בבית המשפט קמא; להלן וולדימיר) אשר שירת כאחראי על מחסן הנשק במחנה "יהודאי" של משמר הגבול ואשר היה מוּכּר לו מעבודתם כמאבטחים. המערער ביקש מוולדימיר כי יספק לו מאה כדורי אקדח. על מנת להיענות לבקשה גנב וולדימיר את הכדורים מן המחסן בו שירת ומסרם למערער, ללא תמורה. בהמשך, במספר מועדים, רכש המערער אלף וארבע-מאות כדורים נוספים, שני רימוני הלם ושני רימוני גז-מדמיע (ביחד עם אזיקים, אלות ואמצעי לגילוי מוקשים). המערער גם תיווך, ללא תמורה, בעסקה למכירת כמה מאות כדורי אקדח בין וולדימיר לבין נאשם אחר, איגור מולאר, שהורשע בכך שלאחר קבלת התחמושת מכר אותה לידי סוכן משטרה סמוי. המערער נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל. פסק דינו של בית המשפט קמא 2. המערער הורשע על ידי בית המשפט קמא ברכישת נשק, עבירה על סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); בקבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה על סעיף 411 לחוק העונשין ובסיוע לסחר בנשק, עבירה על סעיף 144(ב2) יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין. בבסיס ההרשעה בעבירות הנשק, ככל שהן קשורות ברימונים, מצויה החלטת ביניים של בית המשפט קמא מיום 21.12.2005 בה נפסק כי לפי ההגדרה המופיעה בסעיף 144 (עבירות בנשק) בו הואשם המערער יש לראות גם ברימונים שנמצאו בידי המערער "נשק". לגבי רימוני ההלם קבע בית המשפט כי הם עונים על הגדרת "נשק" שבסעיף 144(ג)(3) ולא ראה צורך להחליט אם הם עונים גם על ההגדרה שבסעיף 144(ג)(2). לגבי רימוני הגז המדמיע קבע כי הם "נשק" כאמור בסעיף 144(ג)(2) ואין צורך להחליט אם הם נשק גם לפי סעיף 144(ג)(3). ההחלטה ניתנה לאחר שנשמעו חוות-דעת מומחה מטעם שני הצדדים והיא מבוססת על ניתוח ההגדרה המופיעה בסעיף ועל קביעות עובדתיות באשר למהותם של הרימונים שנמצאו ברשותו של המערער. הטענות בערעור 3. לשם הבנת טענות הצדדים נביא כבר בשלב זה את הגדרת "נשק" כפי שהיא מופיעה בסעיף 144(ג) לחוק: עבירות בנשק 144. (א)... (ב)... (ג) בסעיף זה, "נשק" - (1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה; (2) כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור ולמעט מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה, התש"ט-1949; (3) תחמושת, פצצה, רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם או להזיק לו, לרבות חלק של אחד מאלה. 4. טענתו העיקרית של המערער לעניין ההרשעה היא כי הרימונים שהחזיק, הן רימוני ההלם והן רימוני הגז המדמיע, אינם ראויים לבוא בגדרו של המושג "נשק" כפי שהוגדר בסעיף 144: רימון הלם אינו "נפיץ" ואין "בכוחו להזיק לאדם" ואילו רימון גז-מדמיע לא "נועד להזיק לאדם". יש אף לראות את רימון הגז המדמיע ככלי שהוחרג מהגדרת "נשק" המופיעה בסיפא לסעיף 144(ג)(2). סיוע לעמדתו הפרשנית מבקש המערער להביא ממיקומו הגיאומטרי של סעיף 144 המופיע בתוך הפרק "פגיעות בסדרי המשטר והחברה". ממיקום זה יש לדעת המערער ללמוד על תכליתו הביטחונית של הסעיף, להבדיל מתכלית בטיחותית. לכן, במסגרת ההגדרה המופיעה בסעיף זה יש לדעתו לראות כ"נשק" רק כלים אשר נשקפת מהם סכנה ביטחונית, סכנה לסדרי המשטר והחברה, ולא כלי נשק דוגמת רימון הלם ורימון גז-מדמיע אשר לטענת המערער כל הסכנה בהם היא סכנה בטיחותית גרידא. למצער, טוען המערער, פירוש התיבה "נשק" לאור הגדרתה בסעיף 144 כך שלא תחול על רימונים מסוג זה שהחזיק הינו הפירוש המקל מבין שני פירושים סבירים, ובו יש לבחור. לטענת המערער הכללתם של סוגי רימון אלו (הלם וגז-מדמיע) בקטגוריה "נשק" נוגדת את עיקרון החוקיות באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו מבין אדם מן היישוב את המילה "נשק". לחלופין מעלה המערער גם טענות סייג לאחריות הפלילית לפיהן טעה במצב הדברים וטעה טעות בדין שלא יכול היה להימנע ממנה. 5. המערער טוען גם כנגד חומרת גזר הדין ומציין לקולא את הנסיבות הבאות: הודאה מלאה והבעת חרטה כבר בשלב החקירה; עברו של המערער כרופא מרדים בברית-המועצות אשר עם עלייתו ארצה נאלץ לפנות לעבודה בתחום האבטחה אשר נופלת מכישוריו באופן ניכר; שני ילדיו, בהם קטין, החיים עימו וסמוכים על שולחנו; מצבו הרפואי הגרוע הנובע מסכרת קשה ומבעיות במערכת העצבים (נוירופתיה) בגינן נאלץ הוא להתאשפז תכופות ולעבור טיפולי דיאליזה. המערער מפנה לכך שאף בית המשפט קמא ראה לפסוק כי המערער ירצה את עונשו בעבודות שירות, ונמנע מלעשות כן אך בשל חוליו ומגבלותיו של המערער עצמו. בדיון לפנינו טען בא-כוחו של המערער כי עקב אירוע מוחי שעבר המערער בחודש ינואר שנה זו הורע מצבו. בא-כוח המערער התחייב במהלך הדיון להמציא לבית המשפט מסמכים אשר ייתמכו בטענות אלה ובהחלטתנו שניתנה במהלך הדיון אפשרנו לו לעשות כן ובלבד שיעשה זאת בו-ביום. בנסיבות שפורטו בהחלטתי מיום 25.2.2007 הוגשו מסמכים אלו רק ביום 28.2.2007, כשלושה שבועות לאחר המועד שנקבע לכך בצירוף הסברים על אודות סיבת האיחור. לפנים משורת הדין נאפשר קבלת המסמכים, חרף האיחור הניכר, שלא היה לו מקום בפרט לאור עיכוב ביצוע עונשו של המערער עליו החליט בית משפט זה. הטענות בעניין ההרשעה אפתח בטענות המערער לגבי הסעיף בו הורשע. נבחין בדיון בין שני סוגי הרימונים: רימון גז-מדמיע 6. לגבי רימון גז-מדמיע קבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 21.12.2005 כי הוא נכנס בגדרי סעיף קטן 144(ג)(2), וזאת בלי להכריע אם הוא נכלל גם בסעיף 144(ג)(3). בית המשפט קבע כי החומר אותו פולט רימון הגז המדמיע נועד להזיק לאדם ואין הוא בגדר מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה. היות ואין מחלוקת על כך שרימון גז-מדמיע פולט חומר, השאלה המרכזית הינה האם החומר אותו הוא פולט נועד להזיק לאדם. שאלה נוספת היא האם צריכה לחול עליו הגדרת מכל הגז המדמיע כהגדרתו בחוק כלי ירייה. בנוגע לשאלה האם נועד גז מדמיע להזיק לאדם צדק בית המשפט קמא ביישמו את המבחן אשר נקבע ב-ע"פ 398/82 שטרית נ' מדינת ישראל (פ"ד לז(1) 668 (1983)): "עלינו להתייחס, בנושא דנן, לביטוי נועד להזיק במשמעותו הפשוטה והברורה בלשון בני-אדם, לאמור: פגיעה מכוונת באדם, במובן זה שהיא מרעה את מצבו הפיסי או מגבילה את תיפקודו כאדם, רגעית או דרך קבע, זאת בכך שמגבילים יכולת עשייתו, מכאיבים לו, מהממים או מטשטשים תגובותיו, או גורמים לו אי-נוחות גופנית וכל כיוצא בכך." (שם בעמ' 671; ליישומו של מבחן זה בפסיקה ראו: ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל (מיום 22.1.2002)). 7. המערער טוען כי למבחן זה אין עוד תוקף. לא ניתן לקבל טענה זו, המבחן שנקבע בעניין שטרית שריר וקיים. אכן, בחוק כלי היריה (תיקון מספר 8), תשנ"א-1991 הוחרג "מכל גז מדמיע" מהגדרת כלי יריה כך שהותר השימוש במכלי גז מסוימים (בהם גם מיכל הגז הספציפי בו דובר בפרשת שטרית עצמה). אין בהחרגה זו כדי לגרוע מתוקפו של המבחן הכללי שנקבע בפרשת שטרית. לכן, הרעת מצבו הפיזי של אדם או הגבלת תפקודו, ולו לזמן קצר – מהווים נזק כמשמעו בסעיף חוק זה. הטענה כי בעקבות פרשת שטרית התערב המחוקק והתיר את השימוש במכלי גז מסויימים אשר השימוש בהם היה לפני כן אסור אינה נוגעת כלל לרימוני גז-מדמיע. המכלים אשר השימוש בהם הותר מוגדרים בחוק כלי היריה כך: "מכל גז מדמיע" - מכל המיועד להגנה עצמית, שמשקל תכולתו הוא כפי שנקבע בתוספת והוא מכיל או סוגל להכיל או לפלוט חומר שסוגו וריכוזו קבועים בתוספת, ובלבד שמנגנון ההפעלה שלו אינו כולל תרכובות של חמרי בערה או נפץ; 8. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי רימון גז-מדמיע אינו עונה על הגדרה זו. רימון גז אינו מיועד להגנה עצמית, ומכאן שהחריג שבחוק לא יחול על ענייננו. זאת ועוד: אף שאין ממצא בפסק הדין עולה מעדות המומחה מטעם המשיבה אשר אומצה גם על ידי המומחה מטעם המערער שמנגנון הבעירה של הרימון כולל אבק שריפה וכמות הגז המצויה בו עולה על זו המותרת על פי התוספת לחוק כלי היריה. עולה, אם-כך, שהחקיקה אליה התייחס בא-כוח המערער אשר התירה השימוש במיכלי גז מסויים – אינה חלה על רימוני גז-מדמיע. מכאן שהמבחן אשר נקבע בפרשת שטרית, כפי שצוטט לעיל, חל על רימונים אלו ויש לראות בגז שנפלט גז אשר נועד להזיק לאדם, פשוטו כמשמעו. בצדק קבע איפוא בית המשפט כי רימון גז-מדמיע מהווה "נשק" כהגדרתו בסעיף 144 לחוק העונשין. רימון הלם 9. בית המשפט קמא קבע בהחלטת הביניים כי רימון הלם נכנס בגדרי סעיף קטן (3), שכן הוא נפיץ וכן בכוחו להזיק לאדם. בעניין נפיצותו של רימון ההלם דעתי כדעת בית המשפט קמא, ומטעמיו. קשה לקבל את הטענה לפיה רימון, המכיל חומר נפץ והפעלתו גורמת לקולות פיצוץ ולמראות פיצוץ - אינו נפיץ. העובדה שתוצאתו של הפיצוץ איננה ההרס והחורבן הנגרמים מרימונים "רגילים" - אינה גורעת מ"נפיצותו" של הרימון המחולל אותו. 10. גם בשאלה האם בכוחו של רימון מסוג זה להזיק לאדם דומני שיישומו של המבחן אשר נקבע בהלכת שטרית, אשר עליו ועל תוקפו כבר עמדתי לעיל, מניב תוצאה ברורה. טשטושו של אדם והכנסתו למצב של הלם – הינם נזקים. רימון היוצר מצב של הלם; קרי: רימון הלם, הינו רימון היוצר נזק. המסקנה היא שבצדק קבע בית המשפט כי גם רימון הלם מהווה נשק כהגדרתו בחוק העונשין. 11. המערער טען כי בפירוש התיבה "נשק" יש לתת משקל למיקומו של סעיף 144 בפרק "פגיעות בסדרי המשטר והחברה" שבחוק העונשין. אכן, כך הוא, ששימוש עברייני ברימונים להבדיל משימוש מותר עלול לגרום לפגיעה בסדרי השלטון והחברה. נכון הוא כי רימונים אלה, כאשר הם מצויים בידי כוחות אכיפת החוק, משמשים לפיזור הפגנות אולם אין זה נכון לומר שזהו ייעודם. הרימונים נועדו לגרום אי-נוחות לאדם על מנת להניסו ממקום הימצאו או על מנת לשנות את האופן בו הוא מגיב ומתנהג. כאשר הרימונים מצויים בידי שלטונות אכיפת החוק – משמשים הם, בדומה לכלי נשק אחרים, לשם אכיפת חוק ככלל ולשם פיזור הפגנות בפרט. אולם, שוב בדומה לכלי נשק אחרים, לא כך הדבר כאשר מצויים הרימונים בידי גורמים עבריינים המבקשים לרתום אותם למטרותיהם. כך, על דרך הדוגמא בלבד, נקל לדמיין אילו נזקים יכולים רימונים אלה לחולל לו הושלכו – מסיבה כזו או אחרת – לתוך בית-קפה, לתוך סניף בנק או לעבר מחסום של המשטרה. הקשר זה גם מסביר אל נכון, בהקשרם של רימוני הלם ורימוני גז-מדמיע, את מקומו של הסעיף בפרק "פגיעות בסדרי המשטר והחברה" האמור. אכן, אין ספק שברימונים ישנו פוטנציאל משמעותי לפגיעה בסדרי המשטר ובחברה. 12. מוסיף המערער וטוען כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא פוגעת בעיקרון החוקיות. כל כך למה? לפי שהמילה "נשק" מקבלת כך משמעות השונה מן המשמעות שמייחס לה אדם מן היישוב. ואולם השאלה אינה כיצד מבין אדם מן היישוב את התיבה "נשק" אלא כיצד יש לפרש את ההגדרה המופיעה בחוק לתיבה זו. דעתי היא, כאמור, שלמקרא ההגדרה לא צריך להיות לאדם ספק בדבר היות הרימונים "נשק". ממילא נדחית גם הטענה לפיה בין שני פירושים סבירים היה על בית המשפט קמא לבחור בפירוש המקל עם הנאשם. הפירוש עליו מצביע המערער, לפיו אין הרימונים מהווים "נשק", אינו פירוש סביר. 13. לסיכום, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא לפיהן רימוני ההלם והגז המדמיע שנמצאו בידי המערער הינם "נשק" כהגדרתו בחוק העונשין. מאידך, אך מובן הוא כי דרגת החומרה הנעוצה בהחזקת רימונים כאלה פחותה מדרגת החומרה שבהחזקת רימונים "רגילים". עניין זה נוגע לעונש ולא להרשעה. הערעור על גזר הדין 14. גם בערעור על חומרת העונש אין מקום להתערבותנו. אמנם, בית המשפט קמא הורה על בחינת האפשרות לשלב את המערער במסגרת שירות לתועלת הציבור, אולם בסופו של דבר פסק כי ראוי בעיניו לגזור על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל. המערער מייחס החלטה זו של בית המשפט קמא למצבו הבריאותי. אמנם, החלטתו של בית המשפט לגזור על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל מאוחרת בזמן לקביעת הממונה על עבודות השירות לפיה אין המערער מתאים לבצע עבודות שירות עקב מצבו הרפואי אך מכך אין להסיק שהחלטת בית המשפט קמא לגזור עונש מאסר בפועל נובעת מקביעה זו של הממונה. טענת המערער לפיה הוא נשלח למאסר אך משום מצבו הבריאותי הלקוי אשר אינו מאפשר לו ביצוע שירות לתועלת הציבור – אינה נכונה. המערער נשלח למאסר משום חומרת עבירותיו. גם לאחר שנתנו דעתנו למסמכים העדכניים שצירף המערער סבורים אנו כי לא ניתן, בנסיבות של עניין זה, להסתפק בעונש שאיננו עונש מאסר בפועל. גם בסוגי הרימונים בהם מדובר אין כדי לשנות ממסקנתנו. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"א באייר תשס"ז (9.5.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06071240_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il