חוסין חביבאלא נ. פרקליטות מחוז צפון

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7118/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. חוסין חביבאלא 2. פרדוס חביבאלא נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות מחוז צפון 2. מוחמד גראבה 3. מוסטפא שחאדה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התשפ"ב (26.01.2022) בשם העותרים: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המשיבה 1: עו"ד מיטל בוכמן שינדל בשם המשיב 2: עו"ד תומר גונן; עו"ד יוסי יעקבי בשם המשיב 3: עו"ד אסעד שאהין פסק-דין השופט י' אלרון: עורוב חביבאללה ז"ל, נערה בת 16, צעדה "צעידה ספורטיבית" עם חברותיה ברחובות נוף הגליל. בעודה חוצה את הכביש במעבר חציה פגעו בה שני רכבים הנהוגים על ידי המשיבים 3-2, וכתוצאה מכך נגרם מותה. במוקד העתירה השגת הוריה של עורוב ז"ל באשר לאי הגשת כתב אישום נגד המשיב 2, בעבירה של המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק), אלא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק; וכן דרישתם כי יוגש נגד המשיב 3 כתב אישום המייחס אף לו עבירה של המתה בקלות דעת. בנוסף, עתרו הורי המנוחה לקבלת חומר החקירה ביחס לתאונה. הרקע העובדתי הנדרש לעניין מן המתואר בכתב האישום שהוגש נגד המשיב 2, עולה כי ביום 25.6.2020, בשעות הערב, המנוחה – עורוב חביבאללה (להלן: עורוב או המנוחה), צעדה עם שלוש מחברותיה בשדרות מעלה יצחק, בנוף הגליל. בעת שחצתה את הכביש במעבר חציה בסמוך למעגל תנועה, הרכב בו נהג המשיב 2 "נכנס" למעגל התנועה במהירות מופרזת של לפחות 76 קמ"ש – ופגע בה. כתוצאה מפגיעה זו המנוחה "הועפה" לנתיב השמאלי, שם נפגעה על ידי הרכב בו המשיב 3 נהג, נלכדה מתחת לרכבו, ונגררה על הכביש למרחק של מספר מטרים. לאחר שהמשיב 2 פגע עם רכבו במנוחה, הוא "האט לרגע" את מהירות נסיעתו ואז נמלט בנסיעה מהירה מבלי להזעיק עזרה או למסור את פרטיו. המשיב 2 הסגיר את עצמו למשטרה מספר שעות לאחר מכן, וזאת לאחר שהתייצבו שוטרים בביתו ואביו שוחח עמו בנוכחותם. למרבה הצער, עורוב ז"ל נהרגה כתוצאה מהפגיעות שנגרמו לה. בגין מעשיו, למשיב 2 יוחסו עבירות של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק, וסעיפים 64 ו-40 לפקודה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) ו-(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; נסיעה במהירות גבוהה מהמותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38 לפקודה; ואי קיום חובה כלפי הולך רגל במעבר חציה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. נכון למועד הגשת העתירה לא הוגש כתב אישום נגד המשיב 3. טענות הצדדים העתירה שלפנינו הוגשה כאמור על ידי הוריה של עורוב ז"ל. לשיטתם, החלטת המשיבה 1 (להלן: המדינה) להעמיד לדין את המשיב 2 בעבירה של גרם מוות ברשלנות, ולא בעבירה של המתה בקלות דעת, כמו גם שלא להגיש כתב אישום כלל נגד המשיב 3 אף הוא בעבירת המתה, היא בלתי סבירה באופן קיצוני, מקפחת ופוגעת קשות בזכויותיהם. בכלל זה נטען כי החלטה זו גרמה לעותרים סבל רב ומהווה למעשה "פרס" למשיבים 3-2, מאחר שהעובדות המתוארות בכתב האישום נגד המשיב 2, בצירוף "מה שנתחוור במציאות" מבססים נגד השניים עבירה של המתה בקלות דעת. זאת בין היתר לנוכח טענת העותרים כי ניהלו "מעין תחרות" סמוך למעגל התנועה בטרם הפגיעה במנוחה. עוד נטען, כי בנסיבות המקרה, בשילוב עם הפסיקה הנוהגת במקרים דומים והאמור בהנחיות פרקליט המדינה – היה על המדינה להגיש נגד המשיבים 3-2 כתב אישום בעבירת המתה בקלות דעת. אשר לסעד השלישי שהתבקש – העברת חומר החקירה, העותרים טוענים כי על אף שלא נתונה להם זכות סטטוטורית לקבלו, עקרונות הצדק וההגינות, כלשונם, מצדיקים את קבלתו כך שיוכלו לעיין בו. לשיטתם, ייתכן שקבלת החומר החקירתי תאפשר להם "להשתכנע", כהגדרתם, כי לא נפל פגם בהחלטת המדינה. מנגד, המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בית משפט זה. לטענתה, שיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטות אלו הוא רחב ביותר, וכך ביתר שאת כשמדובר בהחלטה בדבר דיות הראיות לשם העמדתו של אדם לדין. בנסיבות המקרה דנן, מדגישה המדינה כי חומר הראיות הלכאורי בתיק נבחן היטב על ידי פרקליטות המחוז ובכלל זה פרקליטת המחוז, וכי נערכו התייעצויות עם גורמים בעלי מומחיות בתחום זה בפרקליטות, ומשכך אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה. בעניינו של משיב 2, נטען כי החלטת המדינה להעמידו לדין בגין עבירת גרם מוות ברשלנות נבעה מהקושי לבסס ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים אישום בעבירה של המתה בקלות דעת. זאת משלא ניתן להוכיח כי היה מודע או לפחות עצם את עיניו לאפשרות כי מעשיו יובילו למותה של המנוחה, גם בהינתן שנהג בעיר במהירות של 76 קמ"ש – 26 קמ"ש מעל למהירות המותרת באזור זה, ופגע במנוחה בעודה חוצה את הכביש במעבר חציה. לשיטתה, נוכח הפסיקה הנוהגת, החלטה זו "נטועה היטב בתוככי מתחם הסבירות". אשר למשיב 3 – נטען כי נבחנה האפשרות לייחס לו אחריות למותה של המנוחה, אולם משלא ניתן להוכיח ברף הנדרש כי אכן התקיימה תחרות בינו לבין המשיב 2, לא ניתן לראותו כ"מבצע בצוותא". עוד נטען, כי לפי עדות חברותיה של המנוחה, ומאחר שלא בוצעה נתיחה לאחר המוות, לא ניתן לשלול את האפשרות שפגיעת המשיב 3 במנוחה עם רכבו הייתה לאחר שהפגיעה הקודמת בה כבר הובילה למותה. בהתייחס לממצאי בדיקת בוחן תנועה, נומק כי הם מלמדים שאלמלא "העפת" המנוחה על ידי רכבו של המשיב 2, המשיב 3 כלל לא היה פוגע בה עם רכבו. מטעמים אלו, לשיטת המדינה החלטתה סבירה, וממילא אם יחידת התביעות במשטרה לא תמצא לנכון להעמידו לדין פלילי, עומדת לעותרים זכות ערר בעניין. לעניין בקשת העותרים לקבלת תיק החקירה על תכולתו, הוסבר כי לאחר שבקשה זו נבחנה, מספר פעמים, הוחלט שאין לאפשר זאת. זאת מאחר שהוראות החוק הנוגעות לעניין אינן מקנות זכות שכזו; נוכח הנחיית פרקליט המדינה 14.8 המתווה את שיקול הדעת בבקשות לעיון במידע המצוי בתיק חקירה; ובשל הכרות משפחת המנוחה עם חלק מעדי התביעה, המקימה חשש לפגיעה בהליך הפלילי. המשיב 2 טען כי דין העתירה להידחות "בכל הקשור" אליו, אולם דינה להתקבל ביחס למשיב 3. בכלל זה, לשיטתו את עיקר הפגיעה ספגה המנוחה ממכוניתו של המשיב 3 אשר היה "ככל הנראה תחת השפעה של סמים בעת קרות התאונה"; וכי לוּ המשיב 3 היה שומר על "כללי הדרך" עת שהתקרב למעבר החציה, הוא לא היה פוגע במנוחה. עוד טען, כי החלטת המדינה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב 3 היא "יותר מתמוהה", ואף ראוי שחומר הראיות יוצג לבית משפט זה כך שייתן דעתו אך ורק ביחס לסוגיה זו. המשיב 2 הוסיף כי בהליך הפלילי יתברר שאין לו כל אחריות למותה של המנוחה. מנגד, וביחס לכתב האישום שהוגש נגדו, טען כי אופן ניסוחו והמיוחס לו הוא "נחלתה הבלעדית" של המדינה ואין להתערב בו. אשר לבקשה להעברת חומרי החקירה – המשיב 2 טען כי הדבר עלול לשבש באופן משמעותי את ההליך הפלילי נגדו משטרם נשמעו עדים במשפטו. עובר לדיון בעתירה הוגשה הודעת עדכון מטעם המדינה לפיה יחידת תביעות התעבורה במשטרה הגישה כתב אישום נגד המשיב 3 לבית המשפט לתעבורה בנצרת, וכי כתב אישום זה מייחס לו עבירות של נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה תחת השפעת סמים ונהיגה בקלות ראש. יוער, כי המשיב 3 לא הגיש התייחסות בכתב לטענות בעתירה, ואולם בא-כוחו התייצב לדיון שהתקיים בעתירה, במסגרתו שבו הצדדים על טיעוניהם ועמדותיהם. דיון והכרעה נקודת המוצא לבחינת העתירה שלפנינו מצויה אפוא בהלכה הידועה לפיה בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה, נוכח שיקול הדעת הרחב שמסור להן בסוגיות השונות הנמצאות באחריותן (בג"ץ 199/18 בן טובים נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקה 5 (20.3.2018)‏; בג"ץ 8814/18 אמסלם שלו נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019)). הלכה זו חלה ביתר שאת במקרים בהם מדובר בעתירה ביחס לתוכנו של כתב אישום, שיסודו בהערכת חומר הראיות על ידי התביעה (בג"ץ 5904/20 מנאצרה נ' האלוף שרון אפק - הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 13 (23.11.2020)‏‏. כאשר טענות העותרים ממוקדות במישור דיות הראיות – נקבע כי מידת ההתערבות השיפוטית מצומצמת עוד יותר (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007); בג"ץ 4586/18 גב'ר נ' פרקליט מחוז ירושלים, פסקה 5 (19.7.2018)), ואף הובהר כי: "גם בנושא ההיבט הראייתי שבהליך הפלילי, ימנע בית המשפט, בדרך כלל, מלקבל לעיונו את חומר הראיות הגולמי וליתן החלטה בדבר דיות הראיות. בית משפט זה איננו מבקש להסיג את גבולן של רשויות התביעה. הוא איננו צריך, ואף אין ראוי לו, לפעול כ"יועץ משפטי-על" וכמעין "שופט חוקר"..." (בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 11 (14.7.2015))‏‏. משכך - "שערי בית המשפט פתוחים, אפוא, לעתירה בגין עילת חוסר סבירות המועלית נגד החלטת הפרקליטות. ואולם, פתחם צר. אין די בחוסר סבירות, אלא נדרש חוסר סבירות קיצוני..." (בג"ץ 8150/13 כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית, פסקה 5 לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל (6.8.2014)‏‏, ההדגשה במקור). הדברים ידועים ומוכרים, ולמעשה – אינם שנויים במחלוקת. המחלוקת שבין הצדדים אפוא היא האם מקרה זה הוא מאותם מקרים חריגים בהם ישנה הצדקה כי בית משפט זה יתערב בהחלטת רשויות התביעה. לאחר שעיינתי עיין היטב בטענות הצדדים, ולאחר ששמענו בקשב רב את טיעוניהם, אני סבור כי יש להשיב על כך בשלילה, ובהתאם אציע לחברי וחברתי לדחות את העתירה. כפי שארחיב, איני סבור כי החלטת המדינה בלתי סבירה, לא כל שכן בלתי סבירה באופן קיצוני. מתגובת המדינה ומהטיעונים שנשמעו לפנינו עולה, כי חומר הראיות נותח לעומקו; עמדת העותרים נשמעה מספר פעמים, בכתב ובעל פה; התייעצויות עם גורמים נוספים – נערכו גם כן. בסופו של יום, ולאחר שהדברים נשקלו בכובד ראש, הוגש כתב האישום נגד המשיב 2 בנוסחו הנוכחי, והוחלט שלא לייחס למשיב 3 עבירה בדבר גרימת מותה של המנוחה. ביחס למשיב 2 – המדינה הייתה ערה לטיעונים המועלים היום על ידי העותרים, לרבות המהירות המופרזת בה נטען כי נהג; הטענה כי הוא והמשיב 3 קיימו "תחרות" עובר לפגיעה במנוחה; תנאי הראות במקום התאונה; לכך שלקראת מעגל התנועה היו תמרורים מתאימים; וכן לטענות העותרים במישור היסוד הנפשי שניתן לייחס למשיב בהינתן נתונים אלו. חרף זאת, המדינה סברה כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לקבוע כי התקיימה המודעות הנדרשת לשם הגשת כתב אישום נגד המשיב 2 בגין עבירה של המתה בקלות דעת (לעניין יסודותיה של עבירה זו ראו ע"פ 1888/19 גרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (5.4.2020)). בהקשר זה העותרים והמדינה הפנו להנחיית פרקליט המדינה מספר 2.1 (הנחיית פרקליט המדינה 2.1 "מדיניות התביעה בהעמדה לדין וענישה בעבירות של גרימת מוות בתאונות דרכים" (1.1.2017); להלן: ההנחיה), בה מגולמת עמדת הפסיקה לפיה בתיקים בהם נגרם מוות במסגרת תאונת דרכים לעיתים קרובות קיים קו גבול דק ביותר בין יסוד נפשי של "רשלנות" ליסוד נפשי של "קלות דעת" (ראו סעיף 10 להנחיה; ראו גם ע"פ 2566/14 גלפונד נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (17.2.2016)). עוד נקבע בהנחיה, כי ישנן נסיבות היכולות ללמד על מודעות העושה לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית – כגון "גניבת רמזור"; חציית קו הפרדה רצוף; ונהיגה ללא רישיון. אחת מבין נסיבות אלו, היא: "דריסת הולך רגל במעבר חציה תוך נהיגה במהירות גבוהה מהמותר ו/או תוך עקיפת רכב שנסע בנתיב שמימינו או משמאלו אשר האט ועצר לפני מעבר החציה" (סעיף 11(2) להנחיה). אל מול זאת, הסבירה המדינה כי מדובר בהנחיה כללית בלבד, ושבנסיבות המקרה שלפנינו אין די בנסיעתו המהירה של המשיב 2 כדי להוכיח ברף הנדרש בדין הפלילי כי היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. אולם, ניתן לשיטתה להוכיח את התקיימותה של עבירת גרימת מוות ברשלנות ב"רף הגבוה של הרשלנות". בדיון שלפנינו הבהירה באת-כוח המדינה, מבלי לקבוע מסמרות, כי מהירות נסיעה של מעל 90 קמ"ש "הייתה שמה אותנו במקום אחר". ולא היא במקרה דנן. זו מסקנת גורמי התביעה שהדין מקנה להם את הסמכות לקבוע האם מצויות ראיות מספיקות לשם הגשת כתב אישום (ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). למסקנה האמורה הגיעו לאחר שבחנו את חומר הראיות הלכאורי אשר אינו מונח לפנינו או לפני העותרים, וכאשר הטיעונים שבפי העותרים לא נעלמו מעיניהם, והם נשקלו אל מול המערך הראייתי בכללותו וכן הפסיקה הנוהגת. יוצא אפוא כי ההחלטה מושא העתירה היא כזו המצויה בלב ליבו של שיקול דעתן של רשויות התביעה, והיא אינה בלתי סבירה, וודאי שאינה בלתי סבירה באופן קיצוני. לכך יש להוסיף שהעותרים הודו, בהגינותם, כי משאין בידיהם את חומר החקירה אין ביכולתם להעריך באופן מלא את נכונות עמדת המדינה, ואילו היו מקבלים את חומרי החקירה, ייתכן שהיו משנים את עמדתם. הדברים דומים ביחס למשיב 3 – נימוקי המדינה לאי הגשת כתב אישום נגדו בגין המתת המנוחה ברורים: לשיטתה, במישור הקשר הסיבתי שבין מעשיו של המשיב 3 למותה של המנוחה קיים קושי בשל אי נתיחת גופת המנוחה, נוכח התנגדות משפחתה; עוד הוסבר כאמור כי חומר הראיות מלמד שלא ניתן להוכיח ברף הדרוש במשפט הפלילי כי התקיימה תחרות בין המשיבים 3-2; ממצאי בוחן התנועה המתוארים בתגובת המדינה ולפיהם אלמלא "הועפה" המנוחה על ידי רכבו של המשיב 2, המשיב 3 כלל לא היה פוגע בה עם רכבו – מציבים קושי נוסף. על בסיס מכלול נתונים זה, ההחלטה מושא עתירה זו ביחס למשיב 3 אף היא אינה מקימה עילה להתערבותנו. מכאן לסעד הנוסף שהעותרים ביקשו – קבלת "חומר הראיות". אכן, חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, אינו מקנה לעותרים זכות לעיין בחומרים המבוקשים. אין על כך חולק. כמו כן, טיעון המדינה לפיו חשיפתם לחומרי החקירה עלול לגרום לשיבוש ההליך הפלילי המתנהל, מקובל עליי – משטרם העידו עדי התביעה, אכן קיים, ככלל, חשש מסוים כי חשיפת חומרי החקירה עלולה לפגום במשקל הראייתי של עדותם באופן כזה או אחר. ניתן לטעון כי חשש זה אינו רב, לכל הפחות ביחס לחלק מחומרי החקירה, ודומה שניתן היה לצמצמו – אך לא לאיינו – באמצעות החתמת העותרים על התחייבות כזו או אחרת כנגד מסירתם, כפי שהציע בא-כוחם. אולם, כאשר מחד גיסא אינטרס העותרים לעיין בחומרים על מנת להכיר את פרטי התאונה ומאידך גיסא ניצב, בין היתר, האינטרס הציבורי כמו גם אינטרס העותרים עצמם כי ימוצה הדין נגד המשיבים 3-2 – איני מוצא פגם בהחלטת המדינה. כך ביתר שאת, משקיים קושי ליצור זכות כפי שהעותרים טוענים לה בסוגיה מורכבת ורבת פנים זו, בדרך של חקיקה שיפוטית (בג"ץ 2925/19 נגר נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט א' שטיין (24.6.2019)). עם זאת, רשמנו לפנינו את עמדת המדינה כי היא בוחנת בקשות מסוג זה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכי היא נכונה לבחון מחדש את בקשת העותרים בסיומה של פרשת התביעה במשפטו של המשיב 2. אם כך, התוצאה המשפטית ברורה, והיא מובילה לדחיית העתירה. אף על פי כן, ניתן בהחלט להבין לליבם של העותרים במאבקם על מנת שימוצה הדין עם האחראי או האחראים למותה המצער של בתם, אשר חייה נקטעו באיבם. כאבם ואובדנם – קשים מנשוא, ודומה שבמסגרת הליך זה קצרה ידינו מלהושיע. יש לזכור כי פסק דין זה אינו מהווה סוף פסוק, כי אם תחילת הדרך – כך שאם המשיבים 3-2 יורשעו בעבירות שיוחסו להם, ואיני מביע כל עמדה ביחס לאשמתם או חפותם, יש להניח כי חלק ניכר מטיעוני העותרים יועלו במסגרת גזירת עונשם, ויזכו להתייחסות מתאימה על ידי בית המשפט. בטרם סיום, הערה אישית – בא-כוחם של העותרים, הוריה של עורוב ז"ל, עו"ד מסאלחה, ביטא בדיון לפנינו בהתרגשות רבה את כאבם הרב על אובדנם הכבד. בין היתר ציין את כישרונותיה ומעלותיה של עורוב בתחום השירה ואת חיבתה לשירי הזמרת פיירוז אשר הייתה נותנת את קולה בשיריה. כדובר השפה הערבית, לא יכולתי שלא להיזכר בשירה האַלְמוֹתִי של זמרת זו "חָבֵּיתׇק"- "אהבתיך", ולחוש את כאבם של הורי המנוחה, אשר למרבה הצער לא תזכה לשיר שיר זה לאהובה. יהי זכרה ברוך! אציע לחברי וחברתי לדחות את העתירה, וכי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של י' אלרון. ניתן היום, ה' באדר א התשפ"ב (‏6.2.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20071180_J15.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1