פלוני נ. פלוני

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7117/19 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.8.2019 בת"א 25658-11-14 שניתן על ידי כב' השופטת ישראלה קראי-גירון תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשפ"ב (20.12.2021) בשם המערערים: עו"ד נור אבו ואסל; עו"ד מחמד זחאלקה בשם המשיב: עו"ד שוקרי פקס פסק דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 26.8.2019 בת"א 25658-11-14, בגדרו התקבלה תביעת המשיב, ונקבע כי אין תוקף למספר הסכמים שכרת עם המערערים בין השנים 2010 – 2013. המשיב, שהוכרז פסול דין מחמת מחלה נפשית בשנת 2014 (להלן: המשיב), הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות אפוטרופוסית שמונתה לו כדין, תביעה להכריז על העדר תוקפם של מספר הסכמי מכר מקרקעין שכרת עם המערערים בטרם הוכרז כפסול דין, ולמחיקת הערות אזהרה שנרשמו לגביהם. לוז הנטען בשם המשיב הוא כי במרבית ההסכמים נפל פגם בכריתתם, מחמת היות המשיב חסר כושר שיפוט בשל מחלתו הנפשית כבר בעת עריכתם בשנת 2013. ואולם, ביחס להסכם שנכרת עם המערערת 3 בשנת 2010, לא נטען כי הוא נעדר תוקף מלכתחילה, אלא כי הוא בוטל כדין מחמת הפרתו על ידי המערערת 3, שלא שילמה את מלוא התמורה על פיו. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה במלואה, הכריז כי כלל ההסכמים חסרי תוקף, והורה בעקבות זאת על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לגביהם. הנתבעים (הם המערערים בהליך דכאן) הגישו ערעור על פסק הדין. המערער 5 חזר בו עוד בטרם הדיון, ובמהלך הדיון שקיימנו חזרו בהם, בעקבות המלצתנו, גם יתר המערערים, למעט המערערת 3. לאור זאת, נותר להכרעתנו רק ערעורה של המערערת 3. כפי שיובהר להלן, גם דינו של ערעור זה להידחות. זו תמצית הדברים, ולהלן יובא פירוטם. רקע והשתלשלות האירועים בחודש אפריל 2014 הוכרז המשיב על ידי בית הדין השרעי בבקה אל-גרבייה כפסול דין מחמת מחלת הסכיזופרניה בה הוא לוקה, ורעייתו מונתה כאפוטרופוסית שלו (להלן: האפוטרופוסית). ביום 12.11.2014 הגיש המשיב, באמצעות האפוטרופוסית שלו, תובענה בבית המשפט המחוזי בחיפה למתן פסק דין הצהרתי, המצהיר כי אין תוקף למספר עסקאות מכר מקרקעין שביצע או שבוצעו מטעמו במהלך השנים 2013-2010 (להלן יכונו יחד: כלל העסקאות). עסקה אחת מבין כלל העסקאות נכרתה עם המערערת 3 ביום 3.1.2010 (להלן: העסקה הראשונה), ואילו יתר העסקאות נכרתו עם המערערים 2-1, 6-4 בשנת 2013 (להלן יכונו יחד: המערערים ו-העסקאות המאוחרות). עניינן של כלל העסקאות, למעט שתי העסקאות שכרת המשיב עם המערער 5, הן בנכס מקרקעין הידוע כגוש 12165, חלקה 38. ביחס לעסקאות המאוחרות, נטען בכתב התביעה כי יש לבטלן מחמת היות המשיב חסר כושר השיפוט הנדרש לביצוען; כי לא ניתן לגביהן אישור כנדרש מהאפוטרופוסית או מבית הדין השרעי או מכל בית משפט מוסמך אחר; כי המשיב כלל לא התכוון למכור את זכויותיו במקרקעין; כי העסקאות בוצעו תוך ניצול מצוקתו השכלית או הרפואית של המשיב, וכן חוסר הבנתו את משמעות חתימתו עליהם; כי חתימת המשיב על מסמכי העסקאות זויפה; וכי לא התקבלה כל תמורה, ולמצער תמורה ראויה, עבור הזכויות במקרקעין, שנטען כי מכר המשיב למערערים. לעומת זאת, ביחס לעסקה הראשונה, לא כפרה האפוטרופסית בשם המשיב בתוקפה בעת שנכרתה, אלא טענה כי יש להכריז כי בוטלה כדין משום שהמערערת 3 הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם, בכך לא שילמה את מלוא התמורה עבור הנכס, ולא שילמה את מלוא המיסים החלים על העסקה, כמתחייב מכוח ההסכם בין הצדדים. בתגובתם לתביעה טענו המערערים כי דין התביעה להידחות, תוך שהדגישו כי כלל העסקאות בוצעו קודם להכרזת המשיב כפסול דין, וכי במועד החתימה עליהן היה המשיב אחראי על מעשיו, והבין את טיבן של העסקאות שהתקשר בהן. עוד הוסיפו המערערים כי שילמו למשיב תמורה בגין העסקאות שביצעו עימו. המערערת 3, בתגובתה התמציתית, טענה כי שילמה למשיב את מלוא התמורה בגין העסקה הראשונה, לרבות תשלומי המיסים (אשר הועברו לידיו של המשיב, ולא לרשות המיסים), והמשיב חתם על מסמך המאשר זאת בפני עורך דינו – עו"ד מודר יונס, אשר ערך את ההסכם (להלן: עו"ד יונס). פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 26.8.2019 קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב במלואה, והכריז על בטלות כלל העסקאות. באמצו את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ראסם כנאענה (להלן: ד"ר כנאענה), קבע בית המשפט, ביחס לכלל העסקאות, כי כבר במועד כריתתן, דהיינו בשנים 2010 – 2013, המשיב לא היה כשיר לבצען, מן הטעם שלא הייתה לו היכולת לגבש גמירות דעת לגביהן, להבין את תוכנן או את החיובים על פיהן, וכי אין בכך שבמועדים הרלוונטיים טרם הוכרז המשיב כפסול דין כדי לשלול את המסקנה האמורה. לתמיכה במסקנה זו, התייחס בית המשפט קמא גם לנסיבות האובייקטיביות ביחס לאותן עסקאות, ובכלל זה כי לא נמסרה חזקה במקרקעין, כי לא הוכח ששולמה תמורה בגינן וכי העסקאות לא נסתיימו ברישום. ביחס לעסקה הראשונה, הוסיף בית המשפט קמא וקבע כי טענת המשיב לפיה הסכים לביצוע העסקה אינה מחייבת את שינוי המסקנה שלפיה לא הייתה לו גמירות הדעת הנדרשת על מנת לבצעה, שכן לא הוכח כי זו נעשתה בהבנה על ידי המשיב. כמו כן, נפסק כי ניתוח הנסיבות האובייקטיביות ביחס לעסקה הראשונה, לרבות התנהגות הצדדים, תומך אף הוא במסקנה כי בין המשיב למערערת 3 לא נכרת הסכם מחייב, והמשיב והמערערת 3 לא התייחסו אליו ככזה, בפרט משלא הכחישה המערערת 3 כי הייתה מודעת למצבו הרפואי של המשיב בתקופה הרלוונטית. בנמקו קביעה זו ציין בית המשפט קמא, כי על אף שחלפו שנים רבות מאז נכרתה העסקה הראשונה, לא הועברה החזקה בנכס לידי המערערת 3, ואף רישום הזכויות לא שונה (אם כי נרשמה הערת אזהרה על שם המערערת 3). כמו כן, בית המשפט קמא מצא כי התמורה שנקבעה בעסקה הראשונה בעבור המקרקעין נמוכה באופן משמעותי משווי השוק של הנכס, ועובדה זו מלמדת לשיטתו כי הצדדים לא התכוונו לכרות עסקת מכר מקרקעין מחייבת. עוד נקבע, כי לא הובאה ראייה אובייקטיבית לביצוע תשלום מלוא התמורה ולביצוע תשלומי המס כנדרש, ולמרות שניתנה למערערת 3 ההזדמנות להציג ראיות אובייקטיביות של קבלות או תדפיסי בנק שיש בהן כדי להוכיח כי בוצעו תשלומים, הזדמנות זו לא נוצלה על ידה. בהקשר זה, הצביע בית המשפט קמא על היעדר העקביות בגרסתה של המערערת 3 לעניין העברת התמורה כפי שנקבעה בהסכם. בתוך כך, צוין כי למרות שהתמורה שננקבה בהסכם עמדה על סך 7,500 דולר (אמריקאי), העידה המערערת 3 כי שילמה למשיב סך של 63,000 דולר, וכאשר נשאלה לפשר הפער בין הסכום שנקבע בחוזה לבין הסכום שטוענת כי שילמה – השיבה כי "אני שילמתי 63,000 דולר ולא משנה מה רשום בהסכם" (עמ' 83 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2018). לפיכך, נקבע, כי "עדות זו אינה מאפשרת קביעת ממצאים עובדתיים על סמך עדותה היחידה של [המערערת 3]" (פסקה 33 לפסק הדין). על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו, שבשלב זה צומצם כאמור לערעורה של המערערת 3 בלבד. תמצית טענות הצדדים המערערת 3 מלינה על קביעת בית המשפט קמא כי לא התגבשה גמירות דעת לביצוע העסקה הראשונה. לטענתה, קביעה זו סותרת את הצהרותיו של המשיב עצמו (כפי שהובאה על ידי האפוטרופוסית שלו) כי היה צלול בדעתו בעת שכרת את העסקה הראשונה, וכן עומדת היא בניגוד לחוות דעתו של ד"ר כנאענה, שלפיה לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי כי בעקבות מצבו של המשיב בשנת 2010, לא היה מסוגל להבין את משמעות העסקה הראשונה שביצע עם המערערת 3 – עסקה אשר בוצעה שלוש שנים בטרם בוצעו העסקאות המאוחרות. מעבר לכך, טוענת המערערת 3 כי העסקה הראשונה בוצעה בפיקוחו של עו"ד יונס, שהוא בן משפחתו של המשיב, כך שמטבע הדברים אינטרס המשיב הוא שעמד בראש מעייניו. זאת ועוד, המערערת 3 עומדת על כך שהעבירה את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם לידי המשיב, ואין בכך שלא שילמה את תשלומי המיסים כנדרש כדי להביא לביטול ההסכם, אלא שבמקום זאת – לכל היותר היה ראוי לחייבה לשאת בתשלומי המס, מבלי לבטל את ההסכם בכללותו. המשיב, באמצעות האפוטרופוסית שלו, מצידו, סומך ידו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, אומנם גמר בדעתו להתקשר עם המערערת 3 בעסקה הראשונה, ואולם היא הפרה הפרה יסודית את התחייבויותיה כלפיו, באופן המחייב את ביטול העסקה הראשונה. בתוך כך, טוען המשיב כי המערערת 3 לא שילמה את מלוא התמורה לה התחייבה בגין העסקה הראשונה. לעניין זה מדגיש המשיב, כי בעוד שהמערערת 3 ציינה בעדותה כי התמורה האמיתית בגין הנכס היא 63,000 דולר, ולא כפי הנקוב בהסכם, מחישוב העתק הקבלות שהגישה המערערת 3 לבית המשפט קמא (שהמשיב מכחיש את קבלת הכספים על פיהן), שילמה המערערת 3 למשיב סך של 11,500 דולר בלבד. נוסף על כך, על אף שהתחייבה המערערת 3 לשאת יחד עם המשיב בתשלומי המיסים שיחולו על העסקה – היא לא עשתה כן, וכתוצאה מכך הוטל עיקול על הנכס לטובת רשות המיסים. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות גם את ערעור המערערת 3, וכך אציע לחבריי לקבוע. כידוע, הכרזה על אדם כפסול דין חלה ממועד ההכרזה ואילך, ואין לה תוקף רטרואקטיבי. יחד עם זאת, בכל הנוגע לפעולות משפטיות שביצע אותו אדם קודם להכרזתו כפסול דין יש מקום לבחון באופן פרטני האם מצבו הקוגניטיבי במועד ביצוע הפעולה היה כזה אשר איפשר לו לעמוד בתנאים הדרושים על פי דין לצורך ביצועה. כך, בהקשר של כריתת חוזה יש לבחון האם במועד הנטען לכריתת ההסכם יכול היה לגבש את גמירות הדעת הנחוצה על פי סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 על מנת להיקשר בהסכם (ע"א 1101/99 ברקוביץ נ' ברקוביץ, פסקה 1 (14.7.1999); רע"א 3323/98 זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 577, 587-586 (2003); בע"מ 946/08 פלוני נ' פלוני, פסקאות י"ג-י"ח (26.5.2008)). על פני הדברים, מעת שקבע בית המשפט קמא כי המשיב לא היה כשיר להתקשר בעסקאות, שכן לא יכול היה לגבש במועדים הרלוונטיים את גמירות הדעת הנדרשת לכריתת חוזה מחייב, הרי שיש לכאורה בסיס לקבוע כי כלל העסקאות שביצע נעדרות תוקף משפטי. וזאת יש לזכור: שאלת קיומה או היעדרה של גמירות דעת לכריתת חוזה היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית המסורה להכרעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283, 289 (1979); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר, פסקה 29 (29.3.2011); ע"א 3172/15 שלו נ' זיגר, פסקה 28 (15.6.2017)). בענייננו, מסקנתו של בית המשפט קמא נסמכה, בעיקרה, על חוות דעתו של ד"ר כנאענה, אותה מצא בית המשפט "ברורה, מנומקת, סבירה, ועולה בקנה אחד עם החומר הרלוונטי שהוצג" (פסקה 23 לפסק הדין), ולפיה המשיב סובל מסכיזופרניה כרונית עם ליקוי מתקדם, שפרצה בשנת 1992, ו"קיימת סבירות שבמהלך ארבע חודשים אחרונים של שנת 2010 היה [המשיב] בתקופה של החמרה פסיכוטית [...] על כן לא ניתן לקבוע בוודאות שאכן היה [המשיב] כשיר לבצע [את העסקה הראשונה] באותה תקופה" (עמ' 9 לחוות דעתו של ד"ר כנאענה). ודוק, אם ברגיל תמעט ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, הרי שכך בוודאי כאשר התשתית העובדתית והמסקנות שנקבעו על יסודה מבוססות על חוות דעתו של מומחה מקצועי שנחקר ארוכות על חוות דעתו, ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן במומחה מטעם בית המשפט, כבענייננו (ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, פ"ד סו(1) 442, 460 (2013); ע"א 1615/11 מרפאת עין טל – מרכז לרפואת עיניים נ' פינקלשטיין, פסקה 12 (6.8.2013); ע"א 134/16 אבו נ' יוספי, פסקה 15 (13.2.2019)). הקושי העולה ביחס לעניינה של המערערת 3 נעוץ בכך שהמשיב, באמצעות האפוטרופוסית, לא כפר (ולמעשה גם אינו כופר כיום) בכשירותו להתקשר בעסקה הראשונה, אלא רק בכשירותו להיקשר בעסקאות המאוחרות. מכאן שקביעת בית המשפט קמא לעניין אי יכולתו של המשיב לגבש את גמירות הדעת הדרושה לצורך היקשרות בעיסקה הראשונה חורגת מיריעת המחלוקת שהגדירו הצדדים, וככזו קיים קושי ניכר לבסס עליה את ההכרעה בגורל העסקה הראשונה. ודוק, לבית המשפט עומדת אומנם סמכות להכריע על בסיס נימוק שלא הועלה על ידי הצדדים, ואולם השימוש בסמכות זו יעשה במקרים חריגים, ורק לאחר שבית המשפט וידא כי ניתנה לצדדים אפשרות נאותה לטעון בעניין (ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 345 (2004); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים, פסקה 23 (22.1.2007)). ספק אם תנאים אלה מתקיימים בענייננו, ומכל מקום העניין לא נבחן על ידי בית המשפט קמא. אף על פי כן, לא מצאתי הצדקה לקבל את ערעורה של המערערת 3, וזאת לאור ממצאי בית המשפט קמא לעניין הפרת ההסכם על ידי המערערת 3 – הפרה המצדיקה את קביעתו הנוספת כי גם אם נכרת הסכם מחייב עם המערערת 3, הרי שהוא בוטל כדין בשל הפרתו על ידה. אבהיר. בית המשפט קמא לא הסתפק בקביעה כי העסקה הראשונה חסרת תוקף לאור חוסר כשירותו של המשיב, אלא הוסיף וקבע כי אף אם העסקה הראשונה נכרתה כדין, הרי שיש לקבל את טענת המשיב, לפיה היא בוטלה כדין על ידו, משהמערערת 3 לא עמדה בתשלום מלוא התמורה על פיה. ויובהר, בהסכם עצמו צוין כי התמורה בגין העסקה היא 7,500 דולר, ואולם גם המערערת 3 עצמה אינה חולקת על כך כי תמורה זו, הנמוכה משמעותית ממחיר השוק של המקרקעין, אינה התמורה המוסכמת. במצב דברים זה קיימת אי בהירות ביחס לשאלה מה הייתה התמורה המוסכמת. בעקבות זאת נפסק כי אין די בעדותה של המערערת 3, אשר לא ידעה להסביר את הפער בין התמורה שננקבה בהסכם (7,500 דולר) לבין התמורה שטענה כי שילמה בפועל לידי המשיב (63,000 דולר), על מנת לקבוע כי שולמה למשיב מלוא התמורה בגין העסקה הראשונה, בפרט כאשר לא באה כל ראיה חיצונית התומכת בטענת המערערת 3 כי אכן שילמה את הסכום המייצג לשיטתה את התמורה הנכונה. בממצא זה אינני סבור שיש מקום להתערב. ויודגש, כי אין לראות בניירת שצירפה המערערת 3 לתצהירה, ובה רשומים מספרים אשר לטענת המערערת 3 מייצגים סכומי כסף ששילמה למשיב בהזדמנויות שונות ועל פי דרישותיו, כראיה חיצונית תומכת כאמור. זאת, מהטעם שאין בכוחם של מספרים אלו ללמד על שבוצע תשלום כלשהו בפועל לידי המשיב, ואף אם נתייחס אליהם כאינדיקציה לביצוע התשלום כאמור – ממילא אין הם מצטברים לכדי הסכום שטענה המערערת 3 כי שילמה למשיב בפועל (דהיינו, 63,000 דולר), ואף לא לסכום קרוב לכך. זאת ועוד, במהלך הדיון ביום 10.1.2018, העידה המערערת 3 כי ברשותה ראיות חיצוניות ואובייקטיביות נוספות לביצוע תשלום מלוא התמורה, ובכלל זאת קבלות עליהן חתם המשיב במועדים בהם שולמו לו כספים, וכן תדפיסי חשבון בנק המלמדים כי נהגה למשוך כספים מסניף הבנק על פי דרישותיו של המשיב ולהעבירם לידיו (ראו עמ' 84-83 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.2018). בא-כוחה של המערערת 3 אף התחייב להגיש ראיות אלה לבית המשפט קמא עד למועד הגשת הסיכומים. ואולם, מסיבות השמורות עימה, עד למתן פסק הדין לא הגישה המערערת 3 את הראיות האמורות לבית המשפט קמא. בנסיבות אלה, ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה הימנעות מהבאת ראיה העשויה לסייע לבעל דין, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובתו (ע"א 3171/07 סובחי נ' מנהל מס ערך מוסף נצרת – מדינת ישראל (26.10.2009); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 11 (10.5.2016); ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 27 (19.3.2017)), הרי שלא מצאתי הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח כי המערערת 3 שילמה למשיב את מלוא התמורה מכוח ההסכם. בכל הנוגע לתשלום המיסים על ידי המערערת 3, בשלב הזה אין חולק כי תשלומי המיסים על פי ההסכם לא שולמו לרשות המיסים. ואולם, המערערת 3 גורסת כי היות שהעבירה לידי המשיב את התשלומים הנדרשים לרשות המיסים, הרי שלכל היותר היה מקום לחייבה לשאת בתשלומם כלפי רשות המיסים, כפי שנקבע בהסכם, חלף ביטולו. אין לקבל טענה זו. סעיף 4(1) לעסקה הראשונה קובע כי "מס שבח שיחול על העסקה ישולם על ידי שני הצדדים בשווה ומס רכישה ו/או כול מס אחר שיוטלו בגין עסקה זו יחולו על הקונה וישולמו על ידה תוך המועד הקבוע בחוק". סעיף 4(4) לעסקה הראשונה מוסיף וקובע כי "הקונה תמציא בתורה לעו"ד המטפל אישור מס רכישה ושבח ו/או כול מס החל על העסקה". בית המשפט קמא קבע כי המערערת 3 לא עמדה בהתחייבויותיה בעניין זה, ואין לפנינו כל ראיה המצדיקה סטייה מקביעה עובדתית זו. במסגרת הדיון טענה המערערת 3 כי מאחר שחובת תשלום מס השבח על פי ההסכם חלה על שני הצדדים בחלקים שווים, אין אי התשלום יכול להצדיק את ביטול ההסכם. ואולם החובה להמציא אישורי מס רכישה ומס שבח הוטלה על פי ההסכם לפתחה של הקונה (דהיינו המערערת 3) לבדה. מכל מקום, המדובר בהפרה המצטברת לאי תשלום מלוא התמורה. משלא עמדה המערערת בהתחייבויותיה על פי ההסכם, הרי שהפרה אותו, כאשר הברירה בנוגע לתרופה שתינתן בגין ההפרה האמורה נתונה למשיב (ע"א 8946/04 Warner Bros. International Television Distribution נ' רו"ח צבי יוכמן נאמן ומנהל מיוחד של תבל, גוונים וגוונים קריות, פסקה 10 (1.8.2010); רע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ, פסקה 27 (17.11.2021)). על כן, לא ניתן להיענות לבקשת המערערת 3 להורות על קיום התחייבויותיה, חלף ביטול ההסכם כבחירת המשיב. סיכומו של דבר, אף אם כטענת המערערת 3 מלכתחילה לא היה מקום לדון בתוקפה של העסקה הראשונה, לאור היות טענה זו חריגה ליריעת המחלוקת כפי שהוגדרה על ידי הצדדים, הרי שאין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה המערערת 3 לא עמדה בהתחייבויותיה על פי העסקה שנערכה עמה, ולפיכך ביטול ההסכם על ידי המשיב מחמת הפרתו נעשה כדין. משכך, לא השתכנעתי כי קמה הצדקה להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט קמא, המצהירה כי גם העסקה הראשונה אינה בעלת תוקף מחייב, וכנגזר מכך מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה להגנתה. סוף דבר: אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולהותיר את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא על כנה. בנסיבות העניין, ולאור האמור בפסקה 10 לעיל, לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ"ח באדר א התשפ"ב (‏1.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19071170_Y07.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1