יחזקאל אלישיב נ. זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7108/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' כשר המערער: יחזקאל אלישיב נ ג ד המשיבים 1–2: 1. זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ 2. ענבר גרופ פיננסים בע"מ (לשעבר איתי פיננסים א.א. השקעות בע"מ) המשיבים הפורמליים 3–4: 3. מנחם ירקון 4. יראל סחר ושירותים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 16.7.2020 ב-ת"א 38708-10-14 (כב' השופטת ע' רביד) תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשפ"ב (20.06.2022) בשם המערער: עו"ד יסמין מזרחי בשם המשיבה 2: עו"ד טל בננסון, עו"ד ענת מלינבוים פסק-דין השופט י' כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' רביד) מיום 16.7.2020, בגדרו נדחתה תביעת המערער לביטול פסקי דין שניתנו נגדו בימים 16.1.2003 ו-21.12.2005. הערעור דנן הינו התחנה האחרונה, כך יש לקוות, במסכת הליכים המתמשכת מזה כ-25 שנה, עליה אעמוד להלן באופן תמציתי. השתלשלות האירועים המרכזיים וההליכים העיקריים עד לפסק דינו של בית המשפט קמא ביום 17.8.1994 נחתם הסכם להשכרת 6 משאיות, במסגרת עסקת ליסינג (להלן: ההסכם). הצדדים להסכם, על פי הכתוב בו, הינם חברת יראל סחר ושירותים בע"מ (המשיבה הפורמלית 4, להלן: חברת יראל) ו-"זלר אבלגון ליסינג בע"מ ח.צ. 52-003842-3". המערער וכן המשיב הפורמלי 3, מר מנחם ירקון (להלן: ירקון), ערבו אישית לחיוביה של חברת יראל על פי ההסכם. אין מחלוקת כי שם החברה שהופיע בהסכם – "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" – איננו השם המתאים למספר החברה שהופיע בצמוד לו, והוא 52-003842-3. ודוק: קיימת חברה ששמה היה כמצוין בהסכם – "זלר אבלגון ליסינג בע"מ", היא המשיבה 2 דנן. קיימת גם חברה אחרת שהמספר המזהה שלה הוא כמצוין בהסכם (38423) אשר הינה חברה קשורה ששמה "זלר אבלגון שירותים פיננסיים בע"מ", היא המשיבה 1 בערעור דנן. ה-"שידוך" בין שם של תאגיד אחד לבין מספרו של התאגיד האחר אינו נכון. אקדים מאוחר למוקדם ואציין ש-"שידוך" מוטעה זה וטענותיו של המערער לעניין השלכותיו, הוא שמלווה את ההליכים המשפטיים בין הצדדים מזה קרוב ל-15 שנה. על מנת למנוע בלבול, חברת "זלר אבלגון ליסינג בע"מ" (אשר שמה הוחלף מספר פעמים וכיום הוא "ענבר גרופ פיננסים בע"מ") תכונה להלן: חברת הליסינג, וחברת "זלר אבלגון שירותים פיננסיים בע"מ" תכונה להלן: חברת השירותים הפיננסיים. חברת יראל לא עמדה בחיוביה על פי ההסכם. ביום 24.6.1997 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד חברת יראל בגין יתרת חובה על פי ההסכם ונגד המערער וירקון בהיותם הערבים לחיוביה (ת"א 830/97). בכותרת כתב התביעה מצויינת חברת הליסינג כתובעת, בלא לציין את מספרה של החברה. בטופס פתיחת ההליך האזרחי חזרה על עצמה אי-ההתאמה בין שם החברה למספר המזהה, כפי שהופיעה בהסכם. למען הדיוק ומשום שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי זהות החברה התובעת בהליך הנ"ל, אשתמש בכינוי "התובעת" (להבדיל מהכינויים הפרטניים שהוגדרו לעיל לכל אחת מהחברות המעורבות – חברת הליסינג וחברת השירותים הפיננסיים). הנתבעים לא הגישו בקשת רשות להתגונן, וניתן נגדם פסק דין בהיעדר הגנה (26.10.1997). בעקבות זאת נפתח בשנת 1997 תיק הוצאה לפועל (מס' 17-12637-3; להלן: תיק ההוצאה לפועל הראשון). המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בקשתו התקבלה, ובעקבות כך התביעה התנהלה נגדו בלבד. לאחר שמיעת ראיות, ניתן ביום 16.1.2003 פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט נ' ישעיה) שקיבל את התביעה, והמערער חויב בתשלום סך של כ-1.3 מיליון ש"ח (להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון נדחו לגופן מספר טענות של המערער, ובכללן טענותיו בדבר הסכם בעל-פה שאפשר כביכול לחברה "לצאת מההסכם" בכל עת, בדבר נפקותה של הודעת ביטול ששיגר ובדבר זכות נטענת לקיזוז נזקים שנגרמו עקב מצבן הטכני של המשאיות. כמו כן, נתקבלו טענותיה של התובעת לעניין שיעור החוב ונדחו טענותיו של המערער בעניין זה, לרבות בהקשר סכום של 480,000 ש"ח שהפקידה יבואנית וולבו חברת "מאיר" (להלן: יבואנית וולבו) אצל התובעת. יצוין כי על בסיס פסק הדין הראשון הוצאה פסיקתא, וגם בגדרה קיימת אי-התאמה בין שם החברה למספר המזהה. המערער מיאן להשלים עם פסק הדין הראשון, והגיש על כן ערעור לבית המשפט העליון. הערעור התקבל בחלקו, במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לבירור סוגיה מסוימת, וסוגיה זו בלבד – טיב ההתחייבות שניתנה על ידי יבואנית וולבו לתובעת והשלכותיה על מערכת היחסים והחיובים שבין הצדדים (ע"א 2617/03; פסק דין מיום 21.1.2004, להלן: פסק דינו של בית המשפט העליון מינואר 2004). בעקבות החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, נקבע דיון ליום 13.7.2005, וזאת למטרת בירור הסוגיה שהוגדרה בפסק דינו של בית המשפט העליון מינואר 2004. תחילה, בשל אי-התייצבות החברה התובעת, מחק בית המשפט (השופט נ' ישעיה) את התביעה. עם זאת, לאחר מכן, בית המשפט נעתר לבקשת התובעת לביטול המחיקה בהחלטה מיום 15.9.2005, כך שמחיקת התביעה בוטלה, ונקבע בה מועד דיון חדש. במועד הדיון החדש שנקבע, ביום 21.12.2005, היה זה המערער שלא התייצב לדיון. בא-כוח חברת הליסינג, שהתייצבה לדיון בתור התובעת, הודיע באותו המעמד כי מרשתו שינתה את שמה, ובהתאם לכך ביקש לתקן את שם התובעת בהליך מ-"זלר אבלגון ליסינג בע"מ" ל-"ענבר ליס ופיננסים בע"מ". בסיום הדיון שהתקיים ביום 21.12.2005, בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין ובו נעתר לבקשה לשנות את שם התובעת; כמו כן נעתר לבקשת בא-כוח חברת הליסינג לפסוק כי פסק הדין הראשון נותר על כנו, וזאת לאור אי-התייצבות המערער לדיון (להלן: פסק הדין השני). אין עוד מחלוקת כי פסק הדין השני הינו פסק דין חלוט. מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי המערער הגיש ביום 10.1.2006 בקשה לביטול פסק הדין השני, אולם בית המשפט (השופט נ' ישעיה) דחה את בקשתו ביום 2.6.2006. כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין השני, ביום 9.5.2006, פתחה חברת הליסינג תיק הוצאה לפועל שני (תיק מספר 17-05749-06-7), לשם גביית הסכום שנפסק לזכותה (להלן: תיק ההוצאה לפועל השני). בחלוף כשנה וחצי מפתיחת תיק ההוצאה לפועל השני, ביום 2.12.2007, עתר המערער לסגירת התיק בטענה כי חברת הליסינג איננה הזוכה בשני פסקי הדין. זאת בהתבסס על אי-ההתאמה בין המספר המזהה של חברת הליסינג, לבין המספר המזהה המופיע בפסיקתא שהוצאה מכוח פסק הדין הראשון. עוד באותו היום טענות המערער נדחו, בהתבסס על שינוי שמה של הזוכה במסגרת פסק הדין השני (הרשמת א' נוס; 2.12.2007); וכך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רצ"פ 2175-12-07 (6.5.2008); השופט א' שילה). על כך הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. ביום 16.11.2008 דחה בית המשפט העליון (השופט ס' ג'ובראן) גם את הבקשה הנ"ל, מן הטעם שאיננה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", וכן נאמרו, בהערת אגב, הדברים הבאים: "המבקש טוען כי המשיבה אינה מי שזכתה בפסק הדין על פיו מבקשת היא לפעול נגדו במסגרת ההוצאה לפועל. אולם, בכל הכתבים שהובאו לפני ובהם החוזה שנחתם בין החברות וההחלטות שניתנו בהליכים בין הצדדים, מזוהה החברה תמיד כחברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ, זאת, על אף שמספר החברה המופיע הינו כאמור זה השייך לחברת זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ. כלומר, בה במידה שיכול פירושו של המבקש להיות נכון יכול גם פירושה של המשיבה לעמוד על רגליים איתנות. יתרה מכך, מעיון בפסק הדין ואף לאור החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את שינוי שם הזוכה בפסק הדין לענבר ליס ופיננסים בע"מ למדים אנו כי הכוונה בכל ההליכים הייתה אכן לחברת אבלגון ליסינג כשם שטוענת המשיבה. נקבע כבר, אף בהליך פלילי, כי טעות כזו במספר החברה קרובה היא לטעות סופר ואין לראות בה כיורדת לשורש העניין מקל וחומר שכך הוא גם בענייננו." (רע"א 4841/08 אלישיב נ' ענבר ליס ופיננסים בע"מ (18.11.2008); ההפניות הושמטו). במקביל, ביום 6.5.2008, הגיש המערער בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לסגור את תיק ההוצאה לפועל הראשון, בצרפו את פסק הדין מיום 13.7.2005 בו הורה בית המשפט על מחיקת התביעה. יוזכר כי מחיקת התביעה בוטלה עוד ביום 15.9.2005, יותר מחצי שנה קודם שהגיש המערער את בקשת הסגירה ללשכת ההוצאה לפועל. בעקבות בקשתו זו אופס החוב בתיק ההוצאה לפועל הראשון, כך שסכום החוב העדכני הועמד על אפס. חלפו למעלה מארבע שנים נוספות. ביולי 2013 הגיש המערער בקשה בתיק התביעה המקורי, שכותרתה "בקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק דין (ע"פ הלכות בעניין ראיות חדשות, מרמה ומן הצדק)". על אף שכונתה "בקשת אורכה", פרס המערער בבקשה זו את טענותיו לביטול פסק הדין מחמת מרמה. בקשתו נדחתה ביום 3.11.2013 (השופטת א' נחליאלי), בין היתר בנימוק כי הדרך הדיונית המתאימה לבירור טענת המרמה שבבקשה היא בתביעה נפרדת לביטול פסק דין, ולא בבקשה להארכת מועד. חלפה לה שנה נוספת ממועד מתן ההחלטה בבקשת האורכה, וביום 3.11.2014 הגיש המערער את התביעה נושא ערעור זה נגד חברת הליסינג וחברת השירותים הפיננסיים, לביטול שני פסקי הדין שניתנו נגדו בבית המשפט המחוזי ב-ת"א 830/97 (ת"א 38708-10-14, להלן: תביעת הביטול). בתביעת הביטול נטען כי שני פסקי הדין הושגו במרמה, וזאת לנוכח אי-ההתאמה בין שם החברה והמספר המזהה לצידה. לטענת המערער, חברת הליסינג הטעתה את בית המשפט כאשר ביקשה לשנות את שמה בפסק הדין, בכך שלא הבהירה כי מדובר למעשה בשינוי זהות החברה הזוכה. עוד טען המערער כי לא קוימה החלטת בית המשפט העליון מינואר 2004 (שניתנה כמעט 11 שנים קודם לכן) בדבר בירור ההשלכות של התחייבותה של יבואנית וולבו. ביום 16.4.2015 הגישה חברת השירותים הפיננסיים בקשה לסילוק תביעת הביטול על הסף מחמת היעדר עילה, מחמת מעשה בית דין ובשל היותה קנטרנית וטורדנית. ביום 27.9.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הסילוק על הסף. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה אף היא (השופטת (כתוארה אז) א' חיות), בקביעה: "השאלה שמעלה המשיב היא האם השוני שבין מספר החברה של אבלגון – אשר זכתה בפסק הדין הראשון – לזה של ענבר (חליפתה בפסק הדין השני) מלמד כי קבלת בקשתה של ענבר לשינוי שם הזוכה בפסק הדין השני הייתה כתוצאה ממרמה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובצדק, טענה זו לא נתבררה לגופה בהליכים הקודמים שכן אף שבהחלטה מ-2008 התייחס בית המשפט לטענה הנ"ל, הדבר נעשה באמרת אגב בלבד ("מעבר לנדרש") ועל כן לא מתקיים אחד מהתנאים ההכרחיים לקיומו של השתק פלוגתא (ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין)... עם זאת ראיתי לנכון להעיר כי ככל שבסופו של יום יגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הדומה לזו אשר פורטה – אם כי מעבר לנדרש – בהחלטה מ-2008, חזקה עליו כי ייתן לכך ביטוי הולם בפסיקת הוצאות מתאימות." (רע"א 8552/16 איתי פיננסים א.א השקעות בע"מ נ' יחזקאל, פסקה 6 (10.1.2017)). מכאן עברה תביעת הביטול להתברר בפני בית המשפט המחוזי, ועל פסק דינו הוגש הערעור דנן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות וקבלת סיכומים, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' רביד), את תביעת הביטול שהגיש המערער. בפתיח לפסק הדין, הגדיר בית המשפט קמא את התובענה שבפניו כתביעה לביטול פסק דין בעילת תרמית. בית המשפט קבע כי כל טענותיו של המערער בקשר להתחייבותה של יבואנית וולבו לא נדונו לגופן בשל אי-התייצבותו של המערער לדיון. בית המשפט הוסיף וקבע כי פסק הדין שניתן בעקבות אי-ההתייצבות הינו פסק דין חלוט ואין כל אפשרות לערער על פסק הדין או לדון בטענות כנגדו. לעניין אי-ההתאמה בין שם החברה למספר המזהה, עמד בית המשפט קמא על כך שהמשאיות שהושכרו היו בבעלותה של חברת הליסינג, וקבע כי: "לכך כמובן משמעות כאשר באים לבחון האם בסופו של יום, הליכי ההוצאה לפועל מופעלים כיום על ידי החברה שהייתה זכאית לכך מלכתחילה...". בהמשך קבע בית המשפט כי אמנם אי-ההתאמה בין שם החברה ומספרה המזהה (הן בהסכם והן בפתיחת ההליכים) יצרה בעיה, וההתנהלות בעניין אף "מעוררת תמיהה"; אולם לא מצא "כי הוכח שהדבר נעשה אכן בכוונה לרמות את אלישיב או גורם אחר כלשהו". משכך נקבע על ידי בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין לא מתגבשת עילת תרמית. בהתאם לאמור, דחה בית המשפט קמא את התביעה, בלא צו להוצאות (זאת הואיל וראה בחברת הליסינג כמי שתרמה ל-"תאונה משפטית" עקב התנהלותה סביב חוסר הבהירות בעניין אי-ההתאמה בין שם החברה למספר המזהה). על פסק הדין האמור הוגש הערעור דנן. טענות הצדדים בגדרי הערעור שב המערער על טענתו כי יש לבטל את שני פסקי הדין שניתנו בת"א 830/97 מחמת מרמה, בהינתן אי-ההתאמה בין שם החברה למספר המזהה. המערער חוזר לעניין זה על טענותיו וראיותיו בפני בית המשפט קמא. המערער טוען כי המרמה נועדה לכסות על כך שאין כל יריבות בינו לבין חברת הליסינג. המערער מוסיף וטוען כי חברת הליסינג סיכלה את הדיון שאמור היה להתקיים, לטענתו, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון מינואר 2004, שמתואר על ידו כקובע שיש לקיים "דיון חוזר לשם ברור יסודי של המחלוקת הכספית". בהקשר זה חוזר המערער על טענות שטען עובר לפסק הדין הראשון (שניתן עוד ביום 16.1.2003) בדבר שיעור החוב והשלכות התחייבותה של יבואני וולבו, וכן לעניין ביטול ערבותו. חברת הליסינג מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. חברת הליסינג מדגישה כי טענות המערער בדבר המרמה נדחו לאחר שהתבררו לגופן ובהרחבה, בשורה ארוכה של הליכים וערכאות, לרבות במסגרת התביעה לביטול פסק הדין מושא ערעור זה וכן בלשכת ההוצאה לפועל. לגופה של טענת המרמה, מדגישה חברת הליסינג כי היא הבעלים הרשום של המשאיות ולכן רק היא הייתה יכולה להתקשר בהסכם להשכרתן. חברת הליסינג טוענת בנוסף כי מרבית טענות המערער כלל אינן עוסקות בתביעה לביטול פסק הדין, אלא מכוונות נגד הקביעות בשני פסקי הדין שניתנו בת"א 830/97, שהם כאמור חלוטים – ולכן דינן דחייה. כך למשל טענות המערער בדבר כספים ששולמו והשפעתם על החוב, וכן הטענה כי המערער מופטר מהתחייבותו בהסכם בשל העברת המניות בחברת יראל. חברת השירותים הפיננסיים לא הגישה סיכומים מטעמה ולא התייצבה לדיון. דיון והכרעה הטענה העיקרית עליה מבסס המערער את הערעור היא ביטול מחמת מרמה. המרמה הנטענת נוגעת לאותה אי-התאמה בין שם החברה לבין המספר המזהה שלה, ולתיקון שהתבקש בשמה של החברה קודם שניתן פסק הדין השני. סמכותו של בית משפט לבטל פסק דין סופי על בסיס טענה למרמה, מקורה בהלכה הפסוקה וביסודה העיקרון שבא לידי ביטוי בממרה הלטינית fraus omnia corrumpit ("המרמה מבטלת הכל"), ובניסוחו הקולע של השופט מ' חשין: "כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה – ובהם מעשי שפיטה – כמוהם כפרי שפשה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה." (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415 (1999)). ההכרה בסמכות לבטל פסק דין חלוט בשל טענת מרמה, מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון. עיקרון סופיות הדיון הוא עיקרון מושרש במשפטנו. מגולם בו, בראש ובראשונה, הצורך בוודאות ויציבות. בפרט, הצורך להגן על המתדיין שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא; וכן שיתאפשר לו לכלכל את צעדיו הכספיים והאישיים על בסיס כוחו המחייב של המעשה השיפוטי. כל אלו תורמים אף לאמון הציבור במערכת המשפט. לצד זאת, מגלם עקרון סופיות הדיון אף את הצורך ביעילות. מבחינה מערכתית, מערכת בתי המשפט זקוקה לסופיות הדיון על מנת לפנות את משאביה המוגבלים לבירור הליכים אחרים (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פס' 10 לפסק הדין של השופטת ארבל, וההפניות שם (25.2.2010) (להלן: עניין טורג'מן); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1968); מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (19.9.2007); נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 12–20 (1991)). על כן, בצד ההכרה בעילת הביטול האמורה, נפסק והודגש כי הליך של ביטול פסק דין בעילת תרמית הוא הליך נדיר, וסעד הביטול יינתן "במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד". הליך זה נועד למנוע מציאות שלפיה מעוול יוצא נשכר מעוולתו (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449 (1959)). וכך נקבע: "ביטול פסק דין בשל עילת תרמית לא נועד, איפוא, לאפשר 'מועד ב'' לבעלי דין שלא היו מרוצים מפסק דין שניתן בעניינם, או מתן הזדמנות להעלאה מחודשת של טענות שנדחו." (ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל – רשם הקבלנים, פסקה 23 (16.3.2020); וראו גם, מהעת האחרונה: ע"א 5572/20 תיאופילוס ג'אנופולוס פטריאך הכנסיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' Berisford Investments Limited, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (8.6.2022)). עוד נקבע כי נטל הראיה שעל המבקש לבטל פסק דין חלוט בטענת תרמית להרימו הינו נטל כבד (ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ, פסקה 19 (22.7.2014)). ומן הכלל אל הפרט. בית המשפט קמא, לאחר שמיעת ראיות ועיון בסיכומי הצדדים קבע, ושב וקבע, כי ההתנהלות בעניין אי-ההתאמה בין שם החברה לבין המספר המזהה שלה אמנם מעוררת תהיות, אולם לא הוכחה כל תרמית וכוונת מרמה (ראה סעיפים 48, 50, 62 ו-64 לפסק הדין קמא). מדובר אפוא בקביעות עובדתיות מובהקות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. יתר על כן, ההבחנה הברורה בין "תהיות" לבין הוכחת עילה לביטול פסק דין בטענת מרמה, כפי שעשה בית המשפט קמא, מבוססת היטב בדין, ונגזרת מהגישה לתביעות לביטול פסק דין בטענת מרמה, עליה עמדנו לעיל. בערעור שלפנינו, המערער חוזר על אותן טענות שנטענו בפני בית המשפט קמא ולמעשה מבקש שמקום בו בית המשפט קמא קבע כי אינו מוצא מרמה אלא "תהיה" בלבד, נקבע אנו כי הוכחה מרמה. לא מצאתי באותה חזרה על טיעונים כל נימוק של ממש שיש בו כדי לבסס טענה כי בית המשפט קמא טעה משקבע את אשר קבע. די בכך כדי להצדיק את דחייתו של הערעור. אוסיף, מעבר לצורך, ובדומה לאשר נקבע על ידי בית משפט נכבד זה עוד בהחלטתו של השופט ג'ובראן ביום 18.11.2008, כי גם לגופו של עניין, טענת המרמה הינה, בנסיבות העניין דנן, על פניה, טענה קלושה. אכן, כפי שכבר צוין לעיל, נפלה אי-התאמה בין שמה של חברת הליסינג לבין המספר המזהה שהיה נקוב בהסכם ולאחר מכן גם בהליכים המשפטיים שננקטו. המערער מניח כברור מאליו שבמצב שכזה המספר המזהה גובר על שמה של החברה ומכאן קצרה הדרך לטיעונים המתארים את חברת הליסינג כ-"ישות אלמונית וזרה להסכם", קובלים על "התחזות המשיבה 2 כאילו היתה המשיבה 1" ומלינים על כך ש-"המשיבה 2 הופיעה יש מאין". המערער לא מציג כל אסמכתא לאותה חזקה, שהמערער מניח אותה כברורה מאליה, הקובעת כי כאשר יש אי-התאמה, כפי שהייתה בנסיבות דנן, יש לזהות את החברה לפי המספר המזהה ולראות בשמה של החברה כמוטעה. אולם, גם אם נניח שקיימת חזקה שכזו, הרי שבנסיבות דנן היא נסתרת: כפי שהודגש הן על ידי בית המשפט קמא ועוד קודם לכן על ידי בית משפט נכבד זה, חברת הליסינג היא שהייתה הבעלים של המשאיות וממילא היא שהתאימה להיות הצד המתקשר בהסכם. משכך, קיימת עדיפות ברורה לקביעה שחברת הליסינג היא שהתקשרה בהסכם. ואף זאת לא יהיה מיותר לציין: המערער הוא מי שערב להסכם להשכרת משאיות לחברת יראל. החוב הכספי מושא ההליכים הינו בגין הפרת החיוב לשלם את דמי השכירות. מול המערער ניצבת חברת הליסינג שהיא הבעלים של אותן משאיות. החברה שמספרה הוא שהיה נקוב בהסכם – חברת השירותים הפיננסיים – אינה טוענת לחוב כלפיה. המערער מתעקש שהנושה בו הינה דווקא חברת השירותים הפיננסים וקובל על כך שמצא עצמו חב כלפי חברת הליסינג (מצב בו המערער יכול היה למצוא עצמו, אפילו אם ההתקשרות היתה מלכתחילה עם חברת השירותים הפיננסיים, בעקבות המחאת זכות פשוטה). נסיבות אלו אינן, מעצם טיבן, נסיבות נוחות להעלאת טענה מצדו של המערער למרמה שבוצעה כלפיו. פן אחר בטענותיו של המערער עוסק בכך שלא קוים אותו בירור עובדתי, לעניין שיעור החוב (וליתר דיוק, לעניין הספציפי של השלכות התחייבותה של יבואנית וולבו), למרות פסק דינו של בית המשפט העליון מינואר 2004. אף לכך ניתנה על ידי בית המשפט קמא התשובה המתבקשת – בירור שכזה לא נערך בשל אי-התייצבותו של המערער לדיון שנקבע ליום 21.12.2005 ומתן פסק הדין השני בעקבות כך. לעניין זה אין למערער להלין אלא על עצמו. המערער גם קובל בערעורו על כך שאותו "בירור" לא נערך גם במסגרת הדיון בפני בית המשפט קמא בתביעת הביטול, ו-"מאשים" את חברת הליסינג בכך שסיכלה את קיומו. גם בטענה זו אין כל ממש. למערער לא היתה מוקנית כל זכות לקיום "בירור" לעניין יתרת החוב, שהרי בעניין זה קיימים פסקי דין חלוטים (פסק הדין הראשון לגבי כלל טענות המערער ופסק הדין השני לגבי הטענה הנוגעת להשלכות ההסכם עם יבואנית וולבו). תנאי להעלאת טענות מסוג זה על ידי המערער היה הצלחתו להביא לביטול פסקי הדין שניתנו כנגדו – תנאי שלא התקיים. נראה שהמערער סבור כי די בכך שיטען לביטול פסקי הדין כדי שתפתח בפניו הדרך להתעלם מהם ולקיים דיון מחודש בטענות שהוכרעו במסגרתם, אלא שלא זהו, כמובן, הדין. בסיכומיו ועוד יותר מכך ובמודגש בטיעון בעל-פה בפנינו, חזר המערער וטען כי שיקולי צדק יש בהם, כביכול, כדי לבסס את ערעורו. במיוחד הפנה המערער בעניין זה לפסק דינה של השופטת ארבל בעניין טורג'מן. לטענתו, פסק הדין בעניין טורג'מן קובע כביכול הלכה לפיה בית משפט, גם כאשר לא נטענת (או לא מתקבלת) טענה בדבר מרמה, וגם כאשר הראיות שעל בסיסן מוגשת בקשה לביטול פסק דין חלוט לא היו בפני בית משפט בשל מחדלו של אותו צד, ייעתר לבקשת הביטול, משיקולי צדק, וכדי לאפשר דיון לגופו של עניין. וביישום לנסיבות דנן. המערער טוען כי גם אם דין טענת המרמה שהעלה להידחות וגם אם אותו בירור עליו הורה בית המשפט העליון בפסק הדין מינואר 2004 לא התקיים בשל מחדלו שלו, היה על בית המשפט קמא, על יסוד שיקולי צדק (העדפת בירור לגופו של עניין), לקבל את תביעתו לביטול פסקי הדין. המערער טוען כי כך יש לפסוק גם כדי שהפרוצדורה לא תהפוך ל-"מיטת סדום". אף טענתו זו של המערער הינה חסרת כל בסיס. בפסק הדין בעניין טורג'מן לא נפסקה הלכה כנטען והטיעון כולו, בנסיבות העניין, הינו טיעון אבסורד. המערער הוא מי שלא התייצב לדיון בדצמבר 2005 ובעקבות כך ניתן כנגדו פסק הדין השני. בקשתו של המערער לבטל את פסק הדין נדחתה בפברואר 2006 (ומצבו של המערער אינו טוב יותר אם מניחים שכלל לא הגיש בקשה שכזו). המערער הגיש תובענה לביטול פסק הדין בנובמבר 2014 (כ-9 שנים לאחר מתן פסק הדין), ולטענתו, די בעצם רצונו לקיים דיון לגופו של עניין (אותו דיון שלא התקיים עקב אי-התייצבותו לדיון כמעט עשור שנים קודם לכן), כדי שבית המשפט, בשל שיקולי צדק, ייענה לבקשתו ויתעלם מפסקי דין חלוטים. לא זהו הדין, ודחיית הפרופוזיציה דלעיל מכל וכל אינה משום הפיכת הפרוצדורה ל-"מיטת סדום", אלא מתבקשת מאליה לאור עקרונות היסוד של סופיות הדיון, כפי שתוארו לעיל. כך, לו טיעון מסוגו של טיעון המערער דינו להתקבל, אין מדובר באיזון בין עקרון סופיות הדיון לבין חריגים לו, אלא באיונו של עקרון סופיות הדיון כליל. יתר על כן. אם מבקשים להזכיר את פסק הדין בעניין טורג'מן, הרי הינו רחוק מלהיטיב עם טיעוניו של המערער וזאת בהקשר השיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה לבית המשפט קמא, באשר כך נפסק שם: "כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי עומד מעין חריג שעניינו בשיהוי הגשת התביעה לביטול פסק דין חלוט. כפי שבהצטרפותו של אינטרס ציבורי נוטה הכף לטובת עיקרון הצדק והאמת, כך כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול. במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף" (עניין טוג'רמן, פסקה 25; ההפניות הושמטו). ורק לשם המחשה – בפסק הדין בעניין טורג'מן ביקש המערער לבטל פסק דין חלוט בטענה שחתימתו על מסמך רלבנטי זויפה. את טענתו ביקש לתמוך בחוות דעת גרפולוגית. כבוד השופטת ארבל, בהמשך לקטע שצוטט לעיל, קבעה כי חל שיהוי של שנתיים בהגשת התביעה לביטול וראתה בכך (יחד עם ספק לגבי חיוניותה של הראיה בהקשר הזיוף) טעם מספיק לדחיית הערעור. המערער בענייננו, בהשוואה, הוא מי שמבקש את הביטול (כשבאמתחתו טיעונים חלשים בהרבה) בחלוף שבע שנים מהמועד בו העלה לראשונה את טענת המרמה. ככל שניתן להבין מהשתלשלות האירועים, המועד הראשון שבו העלה המערער את טענת המרמה הוא בשנת 2007, כאשר עתר לסגירת תיק ההוצאה לפועל השני בנימוק זה. עם זאת, רק בחלוף כשבע שנים, הגיש המערער את התובענה העצמאית לביטול פסק הדין. אם כן, בתביעת הביטול חל שיהוי של שבע שנים – שדי היה בו לבדו כדי להצדיק את דחייתה של התביעה. ולפני סיום, שתי הערות. הראשונה – המערער מזכיר בטיעוניו את ההלכה בעניין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מטעמי חובת הצדק. ברם, עילה זו תקום מקום בו נפל בפסק הדין פגם דיוני היורד לשורש ההליך, ולרוב מדובר במקרים שבהם לא בוצעה המצאה כדין (ע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"ד ל(3) 449, 453 (1976); ראו גם, מיני רבים: רע"א 2876/22 עו"ד יעל בועז (ספיחה) נ' מזרחי, פסקה 6 (30.5.2022)). אין אלו הנסיבות בענייננו, ואף המערער אינו טוען לכך. השנייה – המערער הציג, כ-"ראיה חדשה" בעלת משקל רב, את מסמכי ההוצאה לפועל סביב סגירת תיק ההוצאה לפועל הראשון. המערער חזר על "איפוס התיק" כראיה מרכזית לזכותו, גם בטיעון בפנינו. טענה זו הינה, בנסיבות, טענה שמוטב לה שלא היתה נטענת. אמנם יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל הועמדה על אפס, אך זאת בשל כך שהמערער גרע עצמו מן התיק בהסתמך על פסק הדין שהורה על מחיקת התביעה, על אף שידע כי פסק הדין האמור בוטל. בית המשפט קמא התייחס לכך בקבעו כי מדובר בפעולה ש"אינה ראויה, וזאת בלשון המעטה". סוף דבר – אציע לחברותיי לדחות את הערעור ובזאת הפעם לחייב בהוצאות משמעותיות (בהמשך להערת בית משפט זה ברע"א 8552/16, בפסקה 6), בסך של 40,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשפ"ב (‏7.7.2022). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20071080_L22.docx חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1