JKV BETEILIGUNEGES GmbH נ. מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק)

פסק-דין בתיק ע"א 7102/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7102/12 ע"א 7671/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערערת ב-ע"א 7102/12: JKV BETEILIGUNEGES GmbH המערערים ב-ע"א 7671/12: 1. יהודה כהן 2. דניאל זבולוני נ ג ד המשיבים: 1. מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק) 2. עו"ד רון גזית, מפרק 3. הכונס הרשמי 4. עירא דביר 5. מיכאל בהגן 6. ד"ר ניצן רבינוביץ 7. עירא דביר טק בע"מ 8. אבן גב בע"מ 9. תמנון עבודות ימיות בע"מ 10. נאור קפיטל בע"מ 11. אליהו גורלן ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) ב-פר"ק 1279/05 מיום 19.7.2012. תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשע"ד (25.6.2014) בשם המערערת ב-ע"א 7102/12: בשם המערערים ב-ע"א 7671/12: עו"ד ניר שוסטר; עו"ד יוני חרש עו"ד רות צביאל בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: בשם המשיבים 9-4: עו"ד מוטי ארד; עו"ד יואב נבון עו"ד טובה פריש עו"ד יוסף רוזנבוים; עו"ד יואלה הר-שפי; עו"ד אלון פומרנץ; עו"ד גלי אופינסקי פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. האם רשאי מפרק חברה להמחות זכות תביעה נטענת של החברה לקבוצה מסוימת מבין בעלי מניותיה, בנסיבות שבהן קיימות טענות הדדיות בין שתי קבוצות של בעלי מניות? זו השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בענייננו. עסקינן בשני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) מיום 19.7.2012 שניתנה במסגרת הליכי פירוק של המשיבה 1 (להלן: מונלייט או החברה) (פר"ק 1279/05). בית המשפט התיר למפרק החברה להמחות זכות תביעה נטענת של החברה לקבוצת בעלי מניות מסוימת, כשהנתבעים הם בעיקרם בעלי מניות אחרים; ובתמורה להמחאה תקבל קופת הפירוק אחוזים מסוימים מפירות התביעה, ככל שזו תתקבל. המערערים הם אלה שהומחתה זכות התביעה נגדם, לטענתם שלא כדין. רקע 2. מונלייט נוסדה בשנת 1999 כחברת הזנק שעסקה בפיתוח תוכנות ומוצרים בתחום דחיסת וידיאו (Video Compression). החברה נכנסה להליך של פירוק מרצון ביום 14.3.2005, וזאת לאחר שנתגלע סכסוך בין בעלי המניות, בין היתר בקשר לניהול החברה וקניינה הרוחני. כמפרק החברה מונה המשיב 2, עו"ד רון גזית, תחילה כמפרק זמני ומנהל מיוחד ולאחר מכן כמפרק קבוע (להלן: המפרק). ביום 15.1.2009 הורה בית המשפט למפרק לערוך חקירה בהתאם לסעיף 288 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות או הפקודה). זאת לאחר שנטען מטעם המשיבים 4 ו-5 (להלן: דביר, בהגן), בעלי מניות מיעוט בחברה שהיו ממייסדיה ובעבר בעלי תפקידים בהנהלתה, כי יש בידיהם ראיות המצביעות על כך שבעלי מניות הרוב בחברה ונושאי המשרה מטעמם הפרו את חובותיהם כלפי החברה, גרמו בזדון לקריסתה והביאו לנישולה מקניינה הרוחני; והמפרק אף הוא ביקש לערוך חקירה באשר לנסיבות כניסת החברה לפירוק (בקשות מס' 22, 30). דביר התחייב להעמיד מימון חיצוני לחקירה, ובסופו של יום שילם לשם כך סכום של 174,000 ש"ח. המפרק פתח בחקירה בהתאם להוראת בית המשפט המחוזי. חקירת המפרק ארכה קרוב לשלוש שנים, ובמהלכה נחקרו כ-20 עדים ונבחנו חומרים רבים; וביום 3.10.2011 הגיש המפרק לבית המשפט דו"ח חקירה (להלן: דו"ח החקירה). 3. כפי שפורט בדו"ח החקירה, הון המניות של החברה כולל מניות רגילות ומניות בכורה, כשמניות הבכורה מעניקות בין היתר עדיפות להחזר ההשקעה בחברה במקרה של פירוק. ככלל, מניות הבכורה הוקצו לגורמים שהשקיעו סכומי כסף במונלייט, בתמורה להשקעתם; ועוד הוענקו לאותם משקיעים זכויות ביחס למינוי דירקטורים. המערערת ב-ע"א 7102/12 (להלן: JKV) היא חברה גרמנית המחזיקה בכ-88% ממניות הבכורה במונלייט, ומצויה בבעלותו של מר אויגן פיהוף (להלן: פיהוף), איש עסקים גרמני (כמפורט בסעיף 18.3 לדו"ח החקירה). בעל מניות בכורה נוסף הוא מר עמוס מיכלסון (להלן: מיכלסון), שמחזיק במניות באמצעות חברות שבבעלותו. בדו"ח החקירה פורט עוד כי בעלי המניות משתייכים לקבוצת מיעוט ולקבוצת רוב, כשלחברי כל קבוצה יש אינטרסים משותפים, המנוגדים לאלה של חברי הקבוצה השנייה. קבוצת הרוב כוללת את פיהוף ומיכלסון וכן בעלי מניות רגילות המקורבים להם, ובהם מר מנפרד רוגמן (להלן: רוגמן), איש עסקים גרמני נוסף שהשקיע במונלייט; המערער 2 ב-ע"א 7671/12 (להלן: זבולוני); והמשיבים 10 ו-11. קבוצת המיעוט כוללת את דביר ובהגן וכן את המשיבים 9-6, המחזיקים אף הם במניות רגילות (המשיבים 9-4 להלן: קבוצת המיעוט). חברי קבוצת המיעוט מחזיקים בידיהם כ-30% מהמניות הרגילות של החברה. במועצת המנהלים של מונלייט חברים 8 דירקטורים המחזיקים ב-10 קולות הצבעה, ובמועד פירוקה היו 8 מהקולות שייכים לקבוצת הרוב – רוגמן, ש"פעל כעושה דברו של פיהוף", החזיק ב-3 קולות, ויתר החברים החזיקו בקול אחד לכל אחד. שלושה דירקטורים ובהם זבולוני פעלו לפי דו"ח החקירה לטובת המשקיעים הגרמנים; והמערער 1 ב-ע"א 7671/12 (להלן: כהן) ודירקטור נוסף פעלו מטעם מיכלסון. שני קולות בדירקטוריון היו שייכים לדביר ובהגן, מטעם קבוצת המיעוט (סעיף 19 לדו"ח החקירה). בהתאם לאמור מגדיר המפרק בדו"ח החקירה את פיהוף כבעל השליטה במונלייט. 4. על פי דו"ח החקירה, קיימות ראיות לכאורה התומכות בחלק מרכזי מטענות דביר ובהגן בנוגע להתנהלותם של רבים מחברי קבוצת הרוב ונושאי המשרה מטעמם, ובקשר לנסיבות כניסת החברה לפירוק; ונמצא כי דומה שיש לחברה עילות תביעה פוטנציאליות נגד פיהוף, כהן, זבולוני ואחרים, בין היתר בגין הפרת חובות אמונים, חובות זהירות וחובות הגינות, ופעולות בחוסר תום לב ובניגוד לטובת החברה. הומלץ להעמיד את התביעה על סכום של 12 מיליון דולר, בצירוף ריבית והצמדה משנת 2007. בקליפת אגוז, המפרק מצא בחקירתו כי בעלי מניות ודירקטורים מקבוצת בעלי מניות הרוב ובראשם פיהוף, פעלו משיקולים זרים וממניעים פסולים שלא בטובת החברה, ואף פעלו במכוון להכנסת החברה לפירוק. זאת בעקבות סכסוך שנתגלע בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט על רקע הצעה שהועלתה ביוזמתו של פיהוף למזג את מונלייט עם חברה מתחרה, כשבין היתר צוין כי שוויה של מונלייט לפי הצעת המיזוג הוא כ-15 מיליון דולר, בעוד שההשקעות בחברה משקפות שווי של כ-30 מיליון דולר (סעיפים 63-62, 86, 151 לדו"ח החקירה). על פי המפרק, לאחר שנכשלה עסקת המיזוג פעלה קבוצת הרוב לפירוק החברה, כשההחלטה על הפירוק התקבלה בדירקטוריון ברוב של 8 מול 2, והמתנגדים היו דביר ובהגן (שם, בסעיף 38); ולאחר מכן, תוך הצגת מצג שווא לפני המפרק, נמכר במסגרת הליך התמחרות קניינה הרוחני של מונלייט – הוא הנכס המרכזי שלה – לחברה אחרת שבשליטת פיהוף, במחיר נמוך משמעותית משוויו האמיתי (שם, בסעיפים 140-134; וראו את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.5.2006, המאשרת את הליך ההתמחרות (להלן: החלטת ההתמחרות); על החלטה זו הוגש ערעור שנמחק לנוכח ההחלטה להורות על חקירה, ע"א 5255/06 מיום 7.9.2009). אותה חברה לא עשתה כל שימוש בקניין הרוחני, ותחת זאת הועבר הידע הטכנולוגי לחברה אחרת, אף היא בשליטת פיהוף, וזו בתורה נמכרה במחיר של 23 מיליון דולר לכל הפחות (סעיפים 146-139 לדו"ח החקירה). יחד עם דו"ח החקירה שהגיש המפרק, הוגשה גם בקשה למתן הוראות (בקשה מס' 56). בבקשה זו צוין כי באותה עת נותר בקופת הפירוק סכום של כ-830,000 ש"ח, לאחר שהוסדרו תביעותיהם של כלל עובדי ונושי החברה למעט אחד – המשיב 6 (להלן: רבינוביץ'), שהועסק על ידי החברה והוא גם בעל מניות בה המשתייך לקבוצת המיעוט. תביעת החוב של רבינוביץ' נדחתה על ידי המפרק והערעור עליה הועבר לבית הדין לעבודה (עב' (אזורי ת"א) 8198-07), שם ההליכים עוכבו בהסכמה, כש"רבינוביץ' הסכים כי סכומים נוספים ייתבעו מכספים שיתקבלו בקופת הפירוק עקב תביעות שיוגשו לאחר השלמת החקירה". בהתייחס לזכות התביעה של החברה כעולה מדו"ח החקירה, המפרק טען כי ללא מימון חיצוני לא יהיה ביכולתה של החברה לממן את העלויות הכרוכות בניהול הליך משפטי. זאת לנוכח סכום התביעה, שלפי דו"ח החקירה עשוי לעמוד על מיליוני דולרים, וסכומי האגרה ושכר הטרחה שתידרש החברה לשלם בגדרי ההליך; וכן לנוכח המורכבות הצפויה של ההליך, שהמפרק העריך שיהיה ממושך ומסועף. לפיכך המליץ המפרק להורות על נקיטת הליכים על ידי החברה, רק ככל שתתקבל התחייבות מצד "בעלי המניות שימצאו בכך עניין" למימון חיצוני של עלויות ניהול התביעה. 5. הגשת דו"ח החקירה הובילה למסכת מסועפת של בקשות והחלטות ביניים בגדרי הליך הפירוק. תחילה, בית המשפט הורה על קבלת תגובת בעלי המניות לדו"ח החקירה והבקשה למתן הוראות שהוגשה יחד עימו (החלטה מיום 16.11.2011). בתגובת קבוצת המיעוט לדו"ח החקירה, שהוגשה ביום 29.11.2011, הציעה קבוצת המיעוט כי זכות התביעה הנטענת של החברה תומחה להם. בתמורה לכך ישולם לחברה חלק מפירות התביעה, במידה שזו אכן תתקבל, בשיעור של 15% (לאחר ניכוי הוצאות ניהול התביעה); ובנוסף יוותר רבינוביץ' על תביעתו כלפי החברה, וכך גם דביר ביחס להחזר השקעתו במימון החקירה. במקביל לכך, כהן, זבולוני והמשיב 11 הגישו ביום 29.11.2011 בקשה לעיון במסמכים ובראיות שעל בסיסם נערכה חקירת המפרק, ובקשות דומות הוגשו גם על ידי JKV ועל ידי המשיבה 10, שהיא חברה בבעלות אחד הדירקטורים שפעלו מטעם מיכלסון. יוער כי בהחלטות מימים 1.12.2011 ו-4.12.2011 ניתנו למבקשי העיון בחומרי החקירה ארכות להגשת תגובתם לדו"ח החקירה, עד לאחר שתוכרע בקשתם; ועוד יוער כי ביום 21.12.2011 ביקשה קבוצת המיעוט כי בית המשפט יורה למפרק להגיב להצעתם בדבר המחאת זכות התביעה, ובתגובה מיום 27.12.2011 ביקשו כהן, זבולוני והמשיב 11 כי יתאפשר לכלל בעלי המניות להגיב באשר לאפשרות הגשת התביעה ואופן מימונה. ביום 28.12.2011 קבע בית המשפט כי אין מקום להגשת תגובות נוספות, מעבר לאלה שכבר הורה על הגשתן (להלן: ההחלטה שלא לאפשר תגובות נוספות). המפרק התנגד לחשיפת חומרי החקירה; ואילו הכונס הרשמי, הוא המשיב 3 (להלן: הכנ"ר) הצביע על קיומם של שיקולים נוגדים בעניין זה, והביע את עמדתו כי שומה על מבקשי העיון להגיש רשימה מפורטת של מסמכים שברצונם לעיין בהם, ויש להכריע ביחס לכל מסמך לגופו תוך איזון בין השיקולים השונים. בהחלטה מיום 26.3.2012 אימץ בית המשפט את עמדת הכנ"ר ביחס לגילוי המסמכים, וקבע כי על הצדדים לפעול לפי המתווה שהוצע על ידו. בהתייחס להגשת תגובות מטעם הצדדים לדו"ח החקירה, בית המשפט העיר כי המדובר ב"הליך מקדמי שאינו מוכר בדין" ובפרט משהמפרק טרם ביקש סעד ממשי כנגד מי מבעלי המניות; ונקבע כי "המקום הראוי בו יוכלו בעלי המניות להגיב ולהתמודד עם טענות המפרק הינו אם וכאשר תוגש נגדם תביעה [...] בשלב זה אין לפתוח 'משפט זוטא' אודות הטענות שכולל דו"ח המפרק" (להלן: החלטת גילוי המסמכים). 6. ביני לביני, ביום 13.12.2011, הגישה JKV בקשה נוספת, שעניינה השלמת חקירת המפרק (בקשה מס' 60). JKV ביקשה כי בית המשפט יורה למפרק לבחון את התנהלותה של קבוצת המיעוט ואת חלקה בכניסת החברה לפירוק ובניסיון להשתלט על קניינה הרוחני. המפרק הגיש את תגובתו לבקשה ביום 1.1.2012, שבה נטען כי דין הבקשה להידחות, והודגש כי בגדרי חקירתו ראה המפרק לנגד עיניו עילות תביעה פוטנציאליות הן של קבוצת המיעוט והן של קבוצת הרוב. עוד יצוין כי ביום 12.3.2012 הקדימה JKV והגישה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בנפרד מהליך הפירוק, תביעה נגד המשיבים 7-4 בגין אותה מסכת עובדתית שאליה התייחס המפרק בדו"ח החקירה (ת"א 19187-03-12). בתביעה, על סך 10 מיליון ש"ח, נטען כי חברי קבוצת המיעוט הפרו את חובותיהם כלפי החברה וכי הם אחראים לנזקים שנגרמו לה ולירידת השקעתה של JKV לטימיון. 7. המפרק הגיש את תגובתו לבקשת קבוצת המיעוט כי זכות התביעה הנטענת של החברה תומחה להם, עוד ביום 9.1.2012. המפרק הביע את עמדתו כי הפתרון המוצע נותן מענה "אפשרי וראוי" לקשיים בעניין מימון עלויות התביעה, וחידד את התנאים שעל בסיסם יש לגישתו להמחות את זכות התביעה: קבוצת המיעוט תישא במלוא עלויות התביעה, וכן בתשלומים הכרוכים באחזקת החברה במהלך תקופת ניהול התביעה; והתמורה שתקבל קופת הפירוק מתוך פירות התביעה ככל שתתקבל, תעמוד על 25% מהסכום שייפסק, ללא ניכויים – חלף השיעור של 15% שהוצע על ידי קבוצת המיעוט. קבוצת המיעוט הגישה ביום 16.4.2012 בקשה למתן החלטה בבקשתם שזכות התביעה של החברה תומחה להם, לנוכח חשש מהתיישנות עילות התביעה; ובעקבות זאת הגישה JKV תגובה שבה נטען כי טרם הגיעה העת להכרעה בבקשה להמחאת זכות התביעה, היות שטרם חלף המועד להגשת התגובות לדו"ח החקירה מטעם יתר בעלי המניות. הודגש כי הצדדים פועלים בהתאם להוראת בית המשפט בהחלטת גילוי המסמכים "בדחיפות ובמהירות הנדרשת", ויש להמתין עד לסיומו של הליך זה. כן הודגש כי בהחלטה מיום 28.12.2011 קבע בית המשפט כי JKV תוכל להגיב לבקשה להמחות את זכות התביעה של החברה לקבוצת המיעוט, לאחר שהמפרק יגיש את תגובתו לה, "ובכוונתה של JKV להתייחס לנושא זה בהרחבה במסגרת תגובתה לדו"ח המפרק, לאחר השלמת שלב העיון במסמכים". בהחלטה מיום 22.4.2012 קבע בית המשפט כי "הדיון בזכות התביעה ובהמחאתה להבדיל מהדיון בתביעה גופה אם וכאשר תוגש הינה התייעצות פנימית אשר לנתבעים הפוטנציאליים אין בה מעמד. זכות התגובה וההתנגדות של המשיבים ראשיתה מרגע שתוגש נגדם תביעה לגופו של עניין" (להלן: החלטת זכות התגובה). JKV עתרה לעיון חוזר בהחלטה זו, בנימוק שהוקנתה לה הזכות להגיב להסדר המחאת הזכות; וביום 6.5.2012 נעתר בית המשפט לבקשה, "לפנים משורת הדין ובלא שיהיה בכך לגרוע מהאמור בהחלטותי הקודמות", והתיר ל-JKV להגיש את תגובתה. 8. JKV הגישה ביום 13.5.2012 את תגובתה לבקשה להמחות לקבוצת המיעוט את זכות התביעה של החברה, וטענה כי יש להבחין בין מצב שבו מבוקש להמחות זכות תביעה של חברה בפירוק כנגד צד שלישי, לבין מצב שבו הנתבעים הפוטנציאליים הם בעלי מניות, כבמקרה דנן. נטען כי הסכסוך בענייננו הוא במהותו סכסוך אזרחי בין בעלי מניות שאינו חלק מהליך חדלות הפירעון, וכי המחאת זכות התביעה תהווה הלכה למעשה התערבות פסולה בסדרי הנשייה. כך משום שבעוד לבעלי מניות הבכורה, ובראשם JKV, נתונה זכות קדימה לחלוקת עודפי החברה בפירוק – במקרה שהתביעה תתקבל, הכספים שישולמו יהיו אמנם שייכים לחברה אך יוותרו בידי קבוצת המיעוט. הכנ"ר הודיע לבית המשפט כי הוא תומך בהמחאת זכות התביעה, בעמדתו שהוגשה ביום 6.6.2012. לשיטת הכנ"ר, המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט היא "הפתרון הראוי והנכון ביותר, בנסיבות המקרה דנן, על מנת להשיב לבעלי מניות המיעוט את אשר השקיעו בחברה, עובר לפירוקה ואף לאחר מכן". עם זאת הוטעם כי ההמחאה צריך שתיעשה בכפוף לחשיפת נוסח ההסכם והעמדתו לאישור בית המשפט, וכי שיעור התמורה שראוי שתועבר לקופת הפירוק הוא 20% מהסכום שייפסק בתביעה, לאחר ניכויים. 9. יצוין כי המפרק הגיש בקשה למתן הוראות ביחס להליך גילוי המסמכים, ביום 3.5.2012. בבקשה נטען כי לאחר שיג ושיח, העמידה JKV את רשימת המסמכים המבוקשים על 80 – והגם שלגישת המפרק זו דרישה רחבה מדי המהווה "דיג" של מסמכים, הוא מסכים להעברתם מלבד שניים: תמלול החקירה של מר ערן אופק, שהוא איש עסקים שנכח בדיונים בין חברי קבוצת הרוב על פירוקה של מונלייט, שחוסה תחת חיסיון; והנספחים לתצהירו של דביר, שבשונה מהתצהיר עצמו לא נכללו ברשימת המסמכים המבוקשים. ביום 7.5.2012 הודיעה JKV כי לעמדתה יש להעביר לידיה גם את המסמכים האלה; ובסופו של יום אכן הועברו לידיה העתקים של כל המסמכים המבוקשים (ראו הודעה מטעם JKV מיום 5.6.2013; החלטת בית המשפט מיום 10.11.2013). ההחלטה שבמוקד הערעורים 10. ביום 19.7.2012 ניתנה החלטת בית המשפט בשאלת המחאת זכות התביעה הנטענת של החברה לידי קבוצת המיעוט. בית המשפט עמד על כך שבגדרי הפרשה תלויים ועומדים הליכים נוספים, ובהם הליך גילוי המסמכים, וחרף זאת מצא ליתן את החלטתו במועד שניתנה. כך הואיל וחלפו כשמונה חודשים מיום שהוגשה הבקשה, וקיים חשש שאם לא תוכרע עשויה להישמע טענת התיישנות בגין חלק מעילות התביעה; מאחר ששאלת המחאת זכות התביעה, להבדיל מהסכסוך בין בעלי המניות לגופו, היא שאלה משפטית גרידא; ומשום שתוצאותיו של הליך גילוי המסמכים ממילא יהיו רלוונטיות רק בגדרי התובענה הפוטנציאלית, ולא בדיון המקדמי על עצם הגשתה. בהקשר לקבלת עמדת בעלי המניות המשתייכים לקבוצת הרוב קודם לקבלת החלטה, נקבע כי ככלל אין מקום להגשת "הגנה מקדמית" על ידי הנתבע הפוטנציאלי. זאת מטעמי יעילות דיונית ובהיעדר זכות קנויה למעורבות בהליך של התייעצות בין הגורמים המופקדים על ניהול הפירוק. כך גם בענייננו, כפי שנקבע עוד בהחלטת גילוי המסמכים. 11. בהמשך לכך ולגופו של עניין, בית המשפט מצא כי אין ממש בהבחנה שביקשה JKV למתוח בין המחאת תביעה נגד צד שלישי – אפשרות שהוכרה זה מכבר ב-ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A (10.2.2011) (להלן: עניין סיבל) – לבין המחאת תביעה נגד בעל מניות. נקבע כי ההלכה בעניין סיבל עניינה בעצם יכולתו וחובתו של מפרק חברה להמחות זכות תביעה שלה, ללא שהדבר מותנה בזהות הנתבעים. עוד נקבע כי "המפתח להכרעה" בענייננו הוא הבחנה אחרת: זו שבין בעלי מניות במעמדם כנושים או כחייבים של החברה, לבין בעלי מניות "במעמדם השיורי", הזכאים לחלק ביניהם את נכסי החברה לאחר תשלום מלוא חובותיה. מיצוי עד תום של זכות החברה לתבוע בעלי מניות בגין עוולות שגרמו לה או צמצום קופתה שלא כדין, הוא שלב נפרד מזה של חלוקת הזכויות השיוריות בין בעלי המניות בהתאם לאחזקותיהם; ולפיכך נדחתה טענת JKV כי ההמחאה הנדונה משנה את סדרי הקדימויות בין בעלי המניות ומהווה ניצול לרעה של הליכי חדלות הפירעון. בית המשפט הוסיף ודן בהשגות עובדתיות שהעלתה JKV כנגד דו"ח המפרק, ועיקרן בטענה שלא קבוצת הרוב כי אם קבוצת המיעוט, היא שעוולה כלפי החברה והביאה לפירוקה. בהחלטה הודגש כי מדובר במחלוקת מורכבת, שאין מקום לבררה ב"דרך מקוצרת" של בקשה למתן הוראות או בעריכת "משפט זוטא" לבירור לאיזו מקבוצות בעלי המניות עילת תביעה מוצקה יותר; ו"'הרע במיעוטו' הוא מתן שיקול דעת רחב למפרק להגיע למסקנות מקדמיות על מי מהצדדים הוא 'מטיל את יהבו'". סיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את הבקשה להמחות את זכות התביעה של החברה לקבוצת המיעוט בהתאם לעמדת הכנ"ר, תוך שהודגש כי אין בכך משום קביעת ממצא לגופה של המחלוקת הניטשת בין הצדדים המסוכסכים. על JKV הושתו הוצאות בסך של 20,000 ש"ח, חציו של הסכום לטובת המפרק וחציו לטובת קבוצת המיעוט (להלן: החלטת המחאת זכות התביעה). השתלשלות האירועים לאחר החלטת המחאת זכות התביעה 12. JKV וכהן וזבולוני, כולם מקבוצת הרוב, הגישו לבית משפט זה ערעורים נפרדים – JKV הגישה את ע"א 7102/12 ביום 30.9.2012, וכהן וזבולוני הגישו את ע"א 7671/12 ביום 23.10.2012. שני הערעורים מופנים נגד החלטת המחאת זכות התביעה, וכן כלפי החלטות ביניים נוספות שניתנו בגדרי הליך הפירוק בקשר עם דו"ח החקירה, כפי שיפורט בהמשך. 13. ביום 8.7.2013 הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת למתן הוראות, שבמסגרתה ביקש את אישורו של בית המשפט להסכם המחאת זכות התביעה שגובש בינו לבין קבוצת המיעוט (בקשה מס' 72). על פי ההסכם, זכויות התביעה של החברה נגד בעלי מניות או נושאי משרה בה, יומחו לקבוצת המיעוט בתמורה ל-20% מהתשלומים שיתקבלו עקב התביעה ככל שיתקבלו, לאחר ניכוי הוצאות ניהול התביעה. כן הוסכם כי קבוצת המיעוט תנהל את התביעה לפי שיקול דעתה, ותישא בעלויות התביעה ובתשלומים הכרוכים באחזקת החברה בתקופת ניהול התביעה; ועוד הוסכם כי רבינוביץ' "מוותר על מלוא יתרת תביעת החוב שהוגשה על ידו", וכי דביר מוותר על דרישתו כי יוחזר לו הסכום שהעמיד לשם ביצוע חקירת המפרק (להלן: הסכם ההמחאה). JKV מצידה ביקשה מבית המשפט כי יעכב את מתן ההחלטה בבקשה לאישור הסכם ההמחאה, עד להכרעה בערעורים דנן. JKV הדגישה כי בעוד שהחלטת המחאת זכות התביעה ניתנה לאלתר וללא שהוגשה מטעמה תגובה לדו"ח החקירה, לנוכח החשש מהתיישנות עילות התביעה – הסכם ההמחאה הוגש לבית המשפט רק כשנה לאחר מכן; ועוד הודגש כי לפי הסכם ההמחאה, ויתוריהם של רבינוביץ' ודביר על תביעותיהם כלפי המפרק מותנים בכך שהערעורים יידחו – ומשכך נטען כי יש מקום להמתין עם מתן החלטה בבקשה לאישור הסכם ההמחאה. כן העלתה JKV השגות שונות באשר לתוכן ההסכם, כגון שנקבע בו כי משיעור התמורה שתקבל קופת הפירוק ינוכו הוצאות ניהול התביעה, בניגוד לעמדת המפרק כפי שהובעה בתגובתו מיום 9.1.2012. במקביל הגישה JKV בקשה לעיכוב ביצוע החלטת המחאת זכות התביעה (בקשה מס' 66), שבה נטען כי הגשת תביעה מטעם קבוצת המיעוט תהווה צעד בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לחזור ממנו במקרה שתבוטל ההחלטה שלפיה תומחה לקבוצת המיעוט זכות התביעה של החברה; בעוד שעיכוב הגשתה לא יסב כל נזק. בנוסף נטען כי סיכויי הערעור גבוהים. בהחלטה מיום 7.11.2013 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט, כתוארו אז, א' אורנשטיין) את הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת המחאת זכות התביעה, ואישר את הסכם ההמחאה. בהתייחס לעיכוב הביצוע, נקבע כי הנזק שעשוי להיגרם ל-JKV מתמצה בהוצאות המשפטיות ומצוי אך במישור הכספי, ולכן לא תהיה מניעה להשיב את הגלגל לאחור במקרה שהערעור יתקבל. לא הובעה עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, בהינתן שבית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. באשר להסכם ההמחאה, בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בהסכמות הצדדים להסכם ביחס לגובה התמורה שתועבר לקופת הפירוק, משהדברים מהווים "פועל יוצא" של החלטת המחאת זכות התביעה. משכך, נקבע כי זכות התביעה שהומחתה לקבוצת המיעוט תמומש בהתאם להסכם ההמחאה (להלן: החלטת אישור הסכם ההמחאה). 14. בעקבות מתן החלטת אישור הסכם ההמחאה, הגישה JKV בקשה לתיקון הודעת הערעור ב-ע"א 7102/12, כך שזה יתייחס גם להחלטה בדבר אישור הסכם ההמחאה. בקשה זו נדחתה בבית משפט זה (החלטת כבוד הרשמת ל' בנמלך מיום 26.2.2014), מן הטעם שהחלטת אישור הסכם ההמחאה טפלה להחלטת המחאת זכות התביעה ומהווה יישום שלה גרידא, ומדובר אפוא ב"החלטה אחרת" שנדרשת רשות כדי לערער עליה. לא נמצא לאפשר ל-JKV להוסיף טענות הנובעות מהתפתחות מאוחרת להחלטת המחאת זכות התביעה, הואיל ויש בהן כדי "לחרוג מן העילה ומן העובדות שנפרשו ונדונו בבית המשפט קמא" (שם, בפסקה 3). כן דחתה הרשמת את טענת המפרק כי אף החלטת המחאת זכות התביעה היא "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור, ומשכך יש להורות על מחיקת הערעורים שלפנינו, משנקבע כי ההחלטה "מהווה 'יחידה דיונית' העומדת על רגליה ובה הוכרעה מחלוקת מתוחמת שהתגלעה בין הצדדים" (שם, בפסקה 4). ביום 25.6.2014 התקיים דיון בשני הערעורים במאוחד, וטיעוני הצדדים נשמעו לפני הרכב בראשות הנשיא א' גרוניס. עקב פרישתו של הנשיא גרוניס מכס השיפוט, החליטה הנשיאה מ' נאור למנות אותי תחתיו בהרכב (בהחלטה מיום 27.4.2015). הצדדים נתבקשו להודיע את עמדתם ביחס למתן פסק דין בהרכב הנוכחי, והם הודיעו כי אינם מתנגדים לכך, מלבד המשיבים 10 ו-11 שלא הגישו תגובה מטעמם; וביום 19.11.2015 נקבע כי יינתן פסק דין על ידי מותב זה ללא שיקוים דיון נוסף בעל-פה. 15. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 27.2.2014 הוגשה לבית המשפט המחוזי, במסגרת ת"א 19187-03-12 שהגישה JKV נגד קבוצת המיעוט, תביעה שכנגד על סך של 80 מיליון ש"ח, על פי הסכם ההמחאה. התביעה שכנגד נסמכת בעיקרה על דו"ח החקירה, ונטען בה כי חברי קבוצת הרוב הפרו חובות המוטלות עליהם כבעלי מניות וכנושאי משרה, ומעשיהם אף מבססים עילות נוספות מתחום דיני החברות; הם אחראים לעוולות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותרמית; וכן להפרת חובות חוזיות. הנתבעים בתביעה שכנגד הם JKV, פיהוף, כהן, זבולוני ואחרים. יוער כי ההליך האמור מצוי בשלבים מקדמיים בלבד, לאחר שהוגשו כתבי טענות הצדדים אך טרם החל ניהול ההוכחות, וקבועה ישיבת קדם-משפט ליום 2.1.2018 (החלטת כבוד השופטת ל' ביבי מיום 20.7.2017). בהערת אגב יוער כי הגם שבפועל הוגשה כאמור התובענה שהגשתה היא שנדונה בהחלטות נושא הערעורים, אוסיף ואתייחס להלן לתובענה כ"פוטנציאלית", בהתאם למהותה בעת מתן ההחלטות. הטענות בערעורים 16. ערעורה שלJKV מופנה כנגד החלטת המחאת זכות התביעה וכן כנגד החלטת גילוי המסמכים. JKV טוענת כי בית המשפט ייחס בשגגה למפרק את הבקשה להמחות את זכות התביעה, כשלמעשה לא הוגשה מטעמו בקשה כאמור אלא רק על ידי קבוצת המיעוט בתגובתם לדו"ח החקירה. הכרעה בבקשת קבוצת המיעוט במועד שבו הוכרעה מהווה לגישת JKV יישום שגוי של עניין סיבל, משום שטרם מוצתה האפשרות שהמפרק הוא שיגיש תביעה בשם החברה; וממילא אין להמחות את זכות התביעה למי שלחברה עומדת עילת תביעה פוטנציאלית נגדו. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי החלטתו לאשר את ההמחאה נעשתה בהתאם לעמדת הכנ"ר, בעוד שזה טען כי אין לאפשר לחברי קבוצת המיעוט לתבוע אלא בגין נזקיהם האישיים, ועד לתקרת חלקם השיורי כבעלי מניות. עוד מוטעם כי בית המשפט לא דן בדו"ח החקירה לגופו, ובקשתה של JKV להורות על השלמת חקירה לא הוכרעה על ידו; כשלטענת JKV אין בסיס עובדתי לסברה שלפיה קיימת "קבוצת רוב" שחבריה בעלי אינטרסים משותפים או שפעלו באופן מתואם – והמפרק הטיל את יהבו על טענות קבוצת המיעוט ללא שבדק את טענותיה של קבוצת הרוב. JKV עומדת גם על כך שלהבדיל מהבעלים שלה, פיהוף, היא אינה נזכרת בדו"ח החקירה כאחד מן הגורמים שלגישת המפרק קמה לחברה זכות תביעה כלפיהם, והפניית הטענות כלפיה תהווה "הרמת מסך הפוכה". בערעור מודגש כי JKV השקיעה במונלייט למעלה מ-7 מיליון דולר, וכי במרבית שנות קיומה של מונלייט היווה סכום זה את המימון הבלעדי לקיומה, כאשר בתמורה קיבלה JKV את מניות הבכורה שברשותה המעניקות עדיפות בסדרי הנשייה במקרה של פירוק; וכן מודגש כי לבד מניהול התביעה שהומחתה, הליך פירוק החברה הסתיים. לפיכך נטען כי לקופת הפירוק לא תצמח כל תועלת מהמחאת זכות התביעה של החברה, ומדובר בניצול לרעה של הליך חדלות הפירעון לצורך סכסוך אזרחי. כך משום שקבלת התביעה "תהווה בפועל שינוי של החלוקה השיורית בין בעלי המניות בחברה" ותזכה את קבוצת המיעוט "בתמורה עודפת על חלקם"; היות שככל שתתקבל התביעה יוותר בידי קבוצת המיעוט חלק הארי של הסכום שייפסק לטובת החברה, באופן שישדרג את מעמד חברי קבוצת המיעוט בסולם הנשייה בניגוד לעקרון השוויון בין נושים החולש על דיני חדלות הפירעון. במיוחד נכון הדבר ביחס לרבינוביץ', שתביעת החוב שהגיש נדחתה על ידי המפרק – וכעת יכול שייפרע את הסכום הנטען מכוח התביעה שהומחתה. לנוכח האמור טוענת JKV כי החלטת המחאת זכות התביעה הביאה לביטול זכות הקדימה הצמודה למניות הבכורה שלה ומהווה "ענישה אזרחית" שאין לה מקום. ככל שהוחלט כי זכות התביעה של החברה היא נכס שניתן למכור, טוענת JKV כי טובתה של קופת הפירוק מחייבת למוכרו למרבה במחיר, כגון במסגרת מכרז. לבסוף נטען מטעם JKV כי לא היה מקום לחייבה בהוצאות בגדרי החלטת המחאת זכות התביעה, הואיל ולא היא יזמה את הליך המחאת הזכות, וההוצאות שנגרמו למפרק ולקבוצת המיעוט לא נבעו מהתגובה שהגישה JKV. 17. ערעורם של כהן וזבולוני מכוון נגד החלטת המחאת זכות התביעה, וכן נגד ההחלטה שלא לאפשר תגובות נוספות, החלטת גילוי המסמכים, והחלטת זכות התגובה. כהן וזבולוני טוענים כי בדו"ח החקירה נפלו טעויות ואי-דיוקים, במיוחד בנוגע לטענות שהועלו נגד קבוצת המיעוט ובנוגע למסקנות האישיות לגבי הנתבעים הפוטנציאליים; וקמה חשיבות עליונה לשמיעת עמדתם, לנוכח החשש שניהול התביעה ירוקן את קופת החברה ויאיין את האפשרות של בעלי המניות לחלץ חלק מהשקעתם בה, כשייתכן שישנם בעלי מניות אחרים שיוכלו להציע תנאי מימון טובים יותר מאשר קבוצת המיעוט. לצורך כך התבקש העיון בחומרי החקירה, טרם שתתקבל החלטה באשר להמחאת זכות התביעה; ואולם, הגם שבית המשפט הורה בתחילה כי הצדדים יגישו תגובות לאחר גילוי המסמכים, לבסוף הוכרעה בקשת ההמחאה ללא שנשמעה עמדת כלל בעלי המניות, הן בהתייחס לדו"ח החקירה עצמו והן בהתייחס להמחאת זכות התביעה. על רקע זה טוענים כהן וזבולוני כי החלטת המחאת זכות התביעה שגויה משהיא סותרת החלטות קודמות של בית המשפט, עומדת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ושוללת את "זכויותיהם הדיוניות והמהותיות". 18. המשיבים טוענים כי דין הערעורים להידחות, וסומכים ידיהם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. קבוצת המיעוט טוענת כי עניינם של הערעורים אינו אלא בניסיון למנוע ירידה לחקר האמת ביחס לנסיבות פירוק החברה ומכירת נכסיה. לטענת קבוצת המיעוט אין ממש בטענות על אודות פגיעה בזכויותיהם הדיוניות של מי מבעלי המניות או הנתבעים הפוטנציאליים, בהינתן שאין להם זכות מוקנית להתערב בהליך המחאת הזכות או בתנאיה, שהוא הליך פנימי בין הגורמים האמונים על תיק הפירוק; מה גם שממילא ניתנה למערערים "הבמה הראויה והאפשרות המלאה ליתן את תגובתם" ביחס לדו"ח החקירה, "בוודאי בהינתן רצף הבקשות והתגובות שהוגשו על-ידם". נטען כי בדין נקבע שלמפרק נתון שיקול דעת רחב בעניין עילות התביעה, ואין מקום לדיון כפול בטענות ההגנה, שיישמעו בתביעה לגופה. בהתייחס לטענותיה של JKV, קבוצת המיעוט טוענת כי בית המשפט בענייננו יישם נכונה את שנקבע בעניין סיבל, ואין נפקות לכך שהמפרק לא הודיע שהוא אינו מוכן לנהל את התביעה, אלא רק שאין די משאבים לכך בקופת הפירוק; ואף לא לכך שהצדדים לתביעה הם כולם בעלי מניות, משום ששלב מיצוי זכות התביעה של החברה נבדל משלב חלוקת פירות התביעה בהתאם לסדר הנשייה. נטען כי זכויותיה של JKV כבעלת מניות בכורה אינן מקופחות, משום שהזכאות למרבית פירות התביעה נובעת מנכונותה של קבוצת המיעוט לנהל את התביעה על חשבונה, ללא קשר למקומם בסדר הנשייה, וקופת הפירוק יכולה רק לצאת נשכרת מכך – אם תידחה התביעה לא נגרם לה נזק, ואם תתקבל התביעה, הקופה תרוויח. עוד מדגישה קבוצת המיעוט כי טרם הוכרעה תביעת החוב של רבינוביץ' כעובד החברה, על סך 23 מיליון ש"ח, שהסכמתו לוותר עליה מותנית בדחיית הערעורים דנן; ומשכך טרם הסתיים הליך הפירוק ויש טעם למצות את כל האפיקים האפשריים להעשרת קופת הפירוק. עוד מודגש כי עילות התביעה הנדונות עומדות לחברה ומקורן בנזקים שנגרמו לה, ולכן אינן מתאימות להתברר במסגרת של תביעה אזרחית נפרדת בין בעלי המניות. בהתייחס לטענה שהמפרק לא המליץ להגיש תביעה נגד JKV, קבוצת המיעוט טוענת כי די בכך שבין הגורמים נמנה פיהוף, הוא הבעלים של JKV, ושבדו"ח החקירה מיוחסים גם ל-JKV עצמה מעשיו של פיהוף; ואילו בהתייחס לטענה שניתן להמחות את זכות התביעה לגורם אחר, קבוצת המיעוט מדגישה שהדלת היתה פתוחה לפני כל הצדדים לבקש לעשות כן, ותחת זאת בחרו המערערים לתקוף את דו"ח החקירה. 19. המפרק מדגיש כי הוא בחן בחקירתו את טענות כל הצדדים לעומקן וללא מגמתיות, ומצא להעדיף את אלה של קבוצת המיעוט; אין עילה להתערבות בשיקול דעתו בנושא זה, וככל שיש לבעלי המניות השגות על כך, הן עתידות להישמע בגדרי הליך ניהול התביעה שהומחתה. מטעם זה נטען כי גם אין נפקות לאפשרות העיון במסמכי החקירה, שמימושה אינו נובע מזכות דיונית הנתונה לנתבעים הפוטנציאליים, ולא מוטלת על המפרק חובה לגלותם. ממילא, המחאת זכות התביעה היא שעומדת במוקד ההחלטה נושא הערעור ולא דו"ח החקירה עצמו. עוד נטען כי בעניין סיבל נקבע שמפרק מוסמך להמחות זכות תביעה לבעל מניות אף ללא אישורו של בית המשפט. לגישת המפרק, אין לנתבעים הפוטנציאליים מעמד בדיון הפנימי-המקדמי על אישור הגשת תביעה על ידי המפרק, הגם שעמדותיהם נשמעו לכל אורך ההליך; ובניגוד לטענות המערערים, המפרק טוען כי הוא המליץ שתוגש תביעה בעקבות דו"ח החקירה בתנאי שיימצא לה מימון מצד מי מבעלי המניות – ואין מדובר אפוא ביוזמה של קבוצת המיעוט. בנוסף מטעים המפרק כי אין לו עניין בטענות ההדדיות שבין קבוצות בעלי המניות בחברה, אלא שעניינה של זכות התביעה שהומחתה הוא בעילות שקמו לחברה נגד בעלי שליטה ונושאי משרה בה, כפי שמשתקף בדו"ח החקירה; ומחובתו של המפרק לדאוג למיצויין, לטובת קופת הפירוק ובלא שהדבר ישליך על סדר הנשייה. לבסוף נטען כי לא התבצעה הרמת מסך הפוכה נגד JKV משלא הוטלה עליה אחריות בגין מעשי פיהוף, אם כי לא מן הנמנע שבתביעה העיקרית תימצא JKV אחראית לעוולות מסוימות. הכנ"ר מצטרף לעמדת המפרק. בהתייחס למעמדם של המערערים בהליך, הכנ"ר טוען כי לא מוקנית להם כל זכות שבדין להגיב לדו"ח החקירה שערך המפרק; ומודגש כי אין להמחות את זכות התביעה לכל מי שיציע תנאי מימון טובים יותר, אלא ככל שהדבר עולה בקנה אחד עם מסקנות דו"ח החקירה – בעוד שהמחאת הזכות למי מקבוצת הרוב תעמוד בניגוד לאותן מסקנות. לגישת הכנ"ר, המחאת הזכות לקבוצת המיעוט תואמת את שנקבע בעניין סיבל, ובניגוד לטענת JKV מדובר בעילות תביעה של החברה, ואין דבר בינן לבין נזקים פרטניים שנגרמו למי מבעלי המניות. 20. יוער כי המשיבים 10 ו-11 לא הגישו כתבי טענות מטעמם בערעור ולא התייצבו לדיון. בקשה להוספת ראיות בערעור 21. ביום 9.3.2014 הגישה JKV בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור. הראיות שאת צירופן ביקשה JKV לצרף עניינן מסמכים הקשורים באישור הסכם ההמחאה, לרבות החלטת אישור הסכם ההמחאה. JKV טוענת כי למסמכים אלה יש רלוונטיות רבה להליך הערעור; וכי יש טעם בהבאתם לפני בית המשפט, בהינתן שאלה ראיות שאין עליהן מחלוקת ושמדובר בעובדות שהתגבשו רק לאחר מתן ההחלטה נושא הערעורים. בבקשה להוספת ראיות צוין כי כהן וזבולוני מצטרפים אליה; המשיבה 10 מסכימה לה; המשיב 11 הותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט; הכנ"ר לא מסר תגובה מטעמו; ואילו המפרק וקבוצת המיעוט מתנגדים לבקשה. קבוצת המיעוט הגישה תגובה מפורטת לבקשה להוספת ראיות, שבה נטען כי דינה להידחות מן הטעם שאין בראיות בעניין תנאיו של הסכם ההמחאה כדי להשפיע על העובדות, הטענות והראיות שעל בסיסן ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בדבר המחאת זכות התביעה. נטען כי בעוד שהחלטת המחאת זכות התביעה עסקה בשאלה משפטית מובהקת, עניינה של החלטת אישור הסכם ההמחאה הוא ביישום שלה, בהתאם למסד העובדתי העדכני שהתגבש עד לאותה עת; ומשכך לא יכול שיהיה בהחלטה המאוחרת כדי להשפיע על תוצאות הערעורים על ההחלטה המוקדמת. בהחלטה מיום 31.3.2014 (הרשמת בנמלך) נקבע כי הבקשה להוספת ראיות תובא לפני המותב שידון בערעורים. 22. ייאמר כבר עתה כי מצאתי לקבל את הבקשה לצירוף ראיות בערעור, במובן זה שניתן ללמוד מהן מהי התמורה שנקבעה בגין המחאת זכות התביעה. בהיבט זה יש בהשתלשלות העובדות שאירעה לאחר ובעקבות החלטת המחאת זכות התביעה כדי לשפוך עליה אור מסוים; ובהינתן שמדובר בהחלטה שיפוטית ובמסמכים העומדים בבסיסה שאין עליהם מחלוקת, לא ראיתי מניעה לצירוף הראיות המבוקשות (ראו למשל, ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, בפסקה 10 (4.8.2014); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 396-395 (2012)). יוזכר כי בגדרי החלטת המחאת זכות התביעה אושרה ההמחאה "בהתאם לעמדות המפרק וכונס הנכסים הרשמי", כשזה האחרון הדגיש בעמדתו כי שומה על הצדדים להסכם ההמחאה להעמידו לאישור בית המשפט, טרם ביצועו. המפרק וקבוצת המיעוט נהגו בהתאם, כשבהסכם ההמחאה שאושר בהחלטת אישור הסכם ההמחאה הוסכם על שינוי מסוים בחלוקת פירות התביעה לעומת הדיון שנערך בהחלטת המחאת זכות התביעה – 20% לטובת קופת הפירוק במקום 15% (לאחר ניכוי הוצאות ניהול התביעה). לפיכך יש בראיות הנוספות כדי להבהיר את סוגיית התמורה בגין ההמחאה לאשורה; וזאת הגם שלא מצאתי שיש בכך כדי להשפיע על התוצאה בערעורים בסופו של יום. עוד יוער כי בהיעדר בקשת רשות לערער על החלטת אישור הסכם ההמחאה, פרטי התמורה בגין המחאת זכות התביעה לא עומדים לבחינתנו כשלעצמם – וככל שיימצא כי זכות התביעה הומחתה כדין, לא יהיה עוד מקום לתקיפה של אופן חלוקת פירות התביעה על פי הסכם ההמחאה. דיון והכרעה 23. לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי טענות הצדדים ובמכלול החומר שהניחו לפנינו, באתי לכלל דעה כי דין הערעורים להידחות; וכך אציע לחברי ולחברתי לקבוע. להלן אדרש תחילה לטענות המערערים באשר למהלך הדברים בבית המשפט המחוזי קודם למתן החלטת המחאת זכות התביעה, ובפרט בהתייחס לאפשרותם להגיב לדו"ח החקירה ולבקשה להמחות את זכות התביעה. לאחר מכן אבחן את החלטת המחאת זכות התביעה לגופה, הן בהתייחס לשאלה הכללית של המחאת זכות תביעה לבעלי מניות מסוימים וכנגד בעלי מניות אחרים; והן בהתייחס לנסיבות הפרטניות של הליך פירוקה של מונלייט. נסיבות מתן החלטת המחאת זכות התביעה 24. המערערים מקדישים חלק ניכר מטענותיהם לנסיבות הדיוניות שאפפו את מתן החלטת המחאת זכות התביעה, ועיקרן בכך שלא ניתנה בידיהם הזדמנות נאותה להגיב למהלך הדברים ולהציג לפני בית המשפט את עמדתם. כך הן ביחס לדו"ח החקירה כשלעצמו, והן ביחס להמחאת זכות התביעה הנדונה בו לקבוצת המיעוט. בהקשר זה נטען כי החלטות בית המשפט שלפיהן לא נתונה לצדדים זכות תגובה, עומדות בניגוד לעקרונות הצדק הטבעי ובניגוד להחלטות קודמות שיצאו מלפני בית המשפט. אין לכחד כי עולה קושי מכך שבהחלטות הביניים מימים 16.11.2011, 1.12.2011, 4.12.2011 ו-28.12.2011 נקבע כי תינתן הזדמנות לצדדים, אם בעלי המניות ואם הנתבעים הפוטנציאליים (שחלקם בעלי מניות וחלקם נושאי משרה), להגיש את תגובותיהם לדו"ח החקירה או לבקשה להמחות את זכות התביעה לקבוצת המיעוט. לעומת זאת, בהחלטה שלא לאפשר תגובות נוספות, החלטת גילוי המסמכים, והחלטת זכות התגובה, נקבע כי אין מקום להגשת תגובות כאמור. חרף מתח זה הקיים בין ההחלטות השונות, מצאתי שהקביעות שלפיהן למערערים לא עמדה זכות להגיב לדו"ח החקירה ולבקשה להמחות את זכות התביעה לקבוצת המיעוט – בדין יסודן; ולא נפל אפוא מלפני בית המשפט המחוזי פגם דיוני המצדיק את ביטול ההחלטות. להלן אפרט את טעמיי. 25. יסודה של השתלשלות העניינים שלפנינו היא כזכור בחקירה שערך המפרק, לפי סעיף 288 לפקודת החברות. חקירה מסוג זה (המכונה "חקירה פרטית", כדי להבדילה מ"חקירה פומבית" שנערכת בהתאם לסעיף 298 לפקודה) נותנת בידי המפרק כלים להתחקות אחר מידע על החברה ונכסיה. זאת בין היתר לצורך עמידה על האירועים והסיבות שהביאו לקריסתה, הגדלת מסת הנכסים העומדת לחלוקה ובירור האפשרות להגיש תביעה בשמה (ראו ע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ, בפסקה 21 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (17.7.2017) (להלן: עניין ברגרזון); ע"א 1211/96 עו"ד כהן, מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ, פ"ד נב(1) 481, 491-490 (1998); צפורה כהן פירוק חברות כרך א' 321-319, 325-324 (2016) (להלן: כהן – פירוק, כרך א'); אבנר כהן ואלעד עפארי "חקירות בחברות חדלות פירעון" תאגידים ז/2 47, 48 (2010) (להלן: כהן ועפארי)). בעיקרו של דבר מוקנית הסמכות לבצע חקירה כאמור לבית המשפט של פירוק, וזה מצידו רשאי להאצילה למפרק, הנושא תפקיד מעין-שיפוטי בהקשרים שונים של הליך הפירוק. על משמעותה של האצלה זו עמדה אך לאחרונה חברתי השופטת ברק-ארז: "האפשרות של האצלת סמכות החקירה מבית המשפט למפרק נועדה לקדם יעילות דיונית וחיסכון בזמן לטובת הליך הפירוק. לצד זאת, אין לשכוח את העיקר – המפרק הממונה על-ידי בית המשפט קונה סמכות חקירה כפקיד של בית המשפט המבצע, הלכה למעשה, את סמכות החקירה הנתונה לבית המשפט עצמו (עניין אדאקום, בעמ' 498-497). היינו, סמכות החקירה של המפרק דומה במהותה לסמכות החקירה שניתנה לבית המשפט, ועניין האצלה הוא עניין של יעילות דיונית" (עניין ברגרזון, בפסקה 31. יוער כי בפרשה זו נתגלעו חילוקי דעות בין שופטי ההרכב ביחס להיקפה של זכות העיון בפרוטוקולים של חקירות שערך המפרק; מחלוקת זו אינה נוגעת לענייננו במקרה דנן, שאינו נסוב על שאלת גילוי המסמכים לגופה). ומוסיפים ומטעימים המלומדים כהן ועפארי: "אין המדובר בחקירה רגילה המבוצעת ע"י פרקליט בהליך אדברסרי, אלא בחקירה שבית המשפט הוא המבצע שלה [...] מצויים אנו בהליך אינקוויזיטורי בו בעל התפקיד אינו משמש כ'יריב' של הנחקר, אלא הוא משמש כ'ידו הארוכה' של בית המשפט" (כהן ועפארי, בעמודים 55-53; וראו גם כהן – פירוק, כרך א', בעמודים 331-325). על רקע זה ברי כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שלא מוקנית למשתתפי החברה שעליהם נסוב דו"ח חקירה זכות להגיב לו בפני בית המשפט; כשם שלא מוקנית להם זכות להגיב לפעולות שיפוטיות אחרות. כך בפרט בהינתן שדו"ח חקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות כולל רק מסקנות והמלצות מטעם המפרק, ואין בו כדי להטיל חבות משפטית על מי מהגורמים הנזכרים בו (ראו כהן ועפארי, בעמוד 74); וכך גם בהינתן שטענותיהם של כל הנוגעים בדבר נבחנו כבר במסגרת הליך החקירה שערך המפרק, בגדרי סמכותו ושיקול דעתו. המפרק מפרט כי חקירתו היתה ממושכת ומקיפה ביותר ובמהלכה הוא עיין במאות מסמכים וחקר 20 עדים במשך עשרות שעות, לרבות פיהוף שהוא הבעלים של JKV, כהן, זבולוני, דביר, בהגן, רבינוביץ' ואחרים (נספח ב' לדו"ח החקירה); ומודגש כי טענות קבוצת הרוב נשמעו "בפירוט רב", כשמספר שעות החקירה שהוקדשו לבחינת טענות קבוצת הרוב לא נפל ממספר השעות שהוקדשו לבחינת טענות קבוצת המיעוט (סעיפים 15, 27-26 לסיכומי טענות המפרק). 26. בהמשך לכך יש גם לדחות את טענת JKV כי הבקשה שהגישה להשלמת חקירת המפרק מיום 13.12.2011, לא הוכרעה טרם שניתנה החלטת המחאת זכות התביעה. אמנם, החלטה זו ניתנה בבקשה מס' 56 בהליך הפירוק שעניינה בקשה למתן הוראות שהגיש המפרק, בעוד שהבקשה להשלמת חקירה נרשמה כבקשה נפרדת, מס' 60; ואולם הלכה למעשה מתייחס בית המשפט בהחלטת המחאת זכות התביעה לטענות שטענה JKV בבקשה להשלמת חקירה – "ההשגות העובדתיות המרובות" בלשון בית המשפט, שלא הועלו לפניו אלא בבקשה להשלמת חקירה. בית המשפט לא דחה את השגותיה של JKV לגופן, אלא הטעים כי אין מקום להידרש אליהן במעין "משפט זוטא" הואיל ודינן להתברר במסגרת בירור העובדות שייערך בהליך העיקרי בין הצדדים, וזו התכלית שלשמה הופנו הצדדים להליך נפרד מלכתחילה. יוער בהקשר זה כי ענייננו בהליך דנן, הן בבית המשפט המחוזי והן בערכאה זו, אינו בקביעת ממצאים או בגזירת מסקנות משפטיות מחייבות על יסוד הדו"ח. בהתאם לכך וכדי להפיס את דעת המערערים יצוין כי השימוש בפסק הדין דנן במונחים כגון "קבוצת המיעוט" ו"קבוצת הרוב" נעשה בהתאם לאמור בדו"ח החקירה ומטעמי נוחות, ואין בכך משום קביעת מסמרות ביחס למסכת העובדתית בפרשה או ליחסי הכוחות בין השחקנים בה. להשלמת הדיון בדו"ח החקירה יודגש כי הגם שאין זכות למאן דהוא להגיב לדו"ח חקירה, אין זה אומר שלא יהיה זה מן הראוי לאפשר זאת, בהקשרים מסוימים; נהפוך הוא. כך, חברתי השופטת ברק-ארז התייחסה בעניין ברגרזון לכך שמתן פומבי לפרוטוקולים העומדים ביסוד דו"ח חקירה עשוי לקדם את יעילות הליך הפירוק (והשוו לגישותיהם של השופטים עמית ושל המשנה לנשיאה (בדימוס) רובינשטיין בסוגיה זו, בעניין ברגרזון) – וזאת בהסתמך על הדברים שנאמרו זה מכבר מפי השופט ת' אור: "פירסום מימצאיו של המפרק והדו"ח שלו וקיום אפשרות לכל נושה או משתתף או לכל אדם מהציבור להגיב על האמור בהם ולהמציא הערותיהם למפרק או לבית המשפט יכולים אך לסייע לבירור העובדות הרלוואנטיות כולן, ובדרך זו לסייע לחברה" (ע"א 2907/90 מיכלמן נ' זיו, פ"ד מו(4) 725, 729 (1992)). כוחה של תובנה זו עוד במותניה, אלא שיישומה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בענייננו מתן אפשרות תגובה לדו"ח החקירה בבית המשפט של פירוק – דהיינו לאחר תום חקירת המפרק אך טרם שהטענות יתבררו לגופן בתביעה העיקרית – לא היה מייעל את הליך הפירוק, כי אם מסרבל אותו ללא תוחלת. זאת מפני שלחברה אין נושים חיצוניים, וכל נושיה הם גם בעלי מניות בה, שממילא נחקרו על ידי המפרק ועמדותיהם נשמעו ונשקלו. 27. בד בבד עם דו"ח החקירה, הגיש המפרק לבית המשפט גם בקשה למתן הוראות, שבה הומלץ כי תוגש תביעה בשם החברה בהתאם לאמור בדו"ח החקירה, תוך שצוין כי לא יהיה די בסכום שבקופת הפירוק כדי לכסות את עלויות ניהול התביעה "ללא מימון חיצוני" (בסעיף 20); ולפיכך סייג המפרק את המלצתו "בקבלת התחייבות, מניחה את הדעת, למימון חיצוני של העלויות הכרוכות בניהול תביעה כאמור" (בסעיף 22). משכך ובניגוד לטענת JKV, אין לומר שבמועד קבלת החלטת המחאת זכות התביעה לא מוצתה האפשרות שהמפרק הוא שיגיש תביעה בשם החברה, באשר המשאבים העומדים לרשותו מתמצים באלה המצויים בקופת הפירוק – ונמצא כי באלה אין די. בנוסף ועוד קודם למתן ההחלטה, הביע המפרק את תמיכתו בפתרון שהוצע על ידי קבוצת המיעוט בתגובתה לדו"ח החקירה כי זכות התביעה תומחה לה, ככזה ש"נותן מענה אפשרי וראוי לקשיים" (בתגובה מיום 9.1.2012). הבקשה למתן הוראות וכמוה תגובת המפרק להצעת קבוצת המיעוט, עניינן בסמכות נפרדת מהסמכות לבצע חקירה, המוענקת למפרק במסגרת הליך הפירוק – היא הסמכות להגיש תביעות בשם החברה, לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות (ראו כהן – פירוק, כרך א', בעמודים 291-287). גם לעניין זה הדין הוא שלא נתונה למערערים זכות תגובה. כך נקבע זה מכבר בערכאות הדיוניות ובהחלטות בדן יחיד בבית משפט זה; למשל, בלשונו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "הדרישה לקבלת אישור מטעם בית המשפט (או מטעם ועדת הביקורת) עובר להגשתה של תובענה בשם החברה על ידי המפרק, אשר קבועה בסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות, נועדה בעיקרה לשם הגנה על האינטרסים של נושי החברה ולא על האינטרסים של נתבעים פוטנציאליים. משכך, ספק אם זכאים כלל נתבעים פוטנציאליים להשמיע טענותיהם בפני בית המשפט של הפירוק, בגדר הליך שעניינו בקשה מטעם המפרק למתן אישור להגשת תובענה נגדם [...] לבית המשפט של פירוק נתון שיקול דעת באשר לצירופם להליך ולשמיעת עמדתם במקרה קונקרטי" (רע"א 915/06 אייזנברג נ' פרינטלייף.קום בע"מ, בפיסקה 4 (18.9.2006) (להלן: עניין אייזנברג); וראו גם רע"א 380/14 כהן נ' ארז, בפסקאות 11-10, 16 (6.6.2014) (השופט נ' סולברג) (להלן: עניין כהן); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1447 (2015)). ולאחרונה קבע בית משפט זה כדלקמן, מפי השופט י' דנציגר: "ראינו לנכון ליתן תוקף לגישה זו במותב תלתא. כאשר מגיש בעל תפקיד בקשה לבית המשפט שלפירוק (והדברים יפים אף שעה שעסקינן בהליכי פשיטת רגל, בשינויים המחוייבים), לאשר לו להגיש תביעה נגד צד ג' בערכאה חיצונית (בית משפט, בית-דין או בפני בורר) אין לנתבע הפוטנציאלי מעמד בהליך. הלכה זו תחול אף שעה שהנתבע הפוטנציאלי מבקש להעלות טענות סף שונות כנגד התובענה נגדו. טענות אלה תתבררנה, ככלל, במסגרת התביעה עצמה. טענות כנגד בעלי שליטה או נושאי משרה וכן טענות כנגד בעל התפקיד, מקומן להתברר שלא במסגרת בקשת בעל התפקיד להגיש תביעה נגד נתבע פוטנציאלי." (ע"א 8481/14 אפרידר, החברה ולפיתוח ישראל בע"מ נ' פריצקי (26.6.2017)). הדברים סותמים את הגולל על טענות המערערים כי נפל פגם דיוני חמור בכך שהחלטת המחאת זכות התביעה ניתנה ללא שנשמעה עמדתם באשר לעצם הגשת התביעה, או בכך שנעשה כן טרם שהושלם הליך גילוי המסמכים. אמנם, סבורתני שיש משקל בהקשר זה לכך שבהחלטתו בית המשפט לא רק אישר את עצם הגשת התביעה, אלא גם קבע שייעשה כן בדרך של המחאת הזכות, שיש בה ייחוד שבגינו נערך דיון מורכב מן הרגיל – אך לא מצאתי שבית המשפט המחוזי חרג משיקול הדעת הנתון לו. כך בהתחשב בנימוקיו באשר למועד מתן ההחלטה, ובהינתן שלמצער ביחס ל-JKV ממילא נעתר בית המשפט לבקשתה להגיב לעניין ההמחאה, ותגובתה הוגשה ביום 13.5.2012. עולה מן האמור גם שאין מקום לדון בשלב זה בטענת JKV כי הגשת תביעה נגדה תייחס לה את פעולותיו של פיהוף שלא כדין. פסק דין זה מתוחם לבחינת הקביעות שבהחלטות נושא הערעורים הנסובות על המחאת זכות התביעה של מונלייט בהתבסס על דו"ח החקירה וללא התייחסות פרטנית לנתבע פוטנציאלי זה או אחר; טענות סף הנוגעות לנתבע מסוים – דינן להתברר בהליך העיקרי. 28. יוער כי בעניין כהן הבחין השופט סולברג בין מעמד הנתבע הפוטנציאלי במסגרת אישור הגשת תביעה על ידי מפרק לפי סעיף 307(א)(1) לפקודה, לבין מעמדו באישור הגשת תביעה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה. הוראות סעיפים אלה מקימות מנגנון דיוני המאפשר להטיל חבות אישית על בעלי תפקידים בחברה בגין פעולות שביצעו במהלך ניהולה, באופן מהיר ויעיל (לפי תקנות 52-51 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות הפירוק)); וזאת על מנת להקל על מצוקת נושי החברה שבפירוק, תוך עמידה על כך ש"גם במסגרת דיונית זו יתנהל ההליך באופן הוגן וראוי ביחס לכל בעלי הדין" (רע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק החברה נ' ג'ברה, בפסקה 5 (28.1.2007), וראו גם ע"א 3515/13 עתאמנה נ' עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ, בפסקאות 11-10 (11.3.2015); צפורה כהן פירוק חברות כרך ב' 936-930 (2016) (להלן: כהן – פירוק, כרך ב'); יוסף גרוס "'דילמת הכבאים' בחברה המצויה בקשיים" ספר אליהו מצא 789, 793-791 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015)). הרף לאישור תביעה כאמור הוא "הוכחת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית", הגבוה מזה שנדרש לפי סעיף 307(א)(1), "הוכחה שהתביעה אינה מופרכת על פניה" (עניין כהן, בפסקה 16); ובהתאם לכך נקבע כי "לצורך הוכחת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית במסגרת בקשה לאישור לפי סעיפים 374-373, בעל התפקיד, ככלל, יהיה צד להליך ויוכל להגיב על הטענות נגדו" (שם). לא מצאתי שיש בהבחנה זו כדי לשנות מן המסקנה בענייננו, הגם שסעיפים 374-373 לפקודה נזכרים בהחלטת המחאת זכות התביעה וגם בתביעה שכנגד שהגישה קבוצת המיעוט; כך משעה שאין עסקינן ביישום הפרוצדורה המיוחדת הקבועה בהם, שלפיה הטענות יתבררו ככלל בבית המשפט של פירוק במסגרת בקשה למתן הוראות. תחת זאת אישר בית המשפט בענייננו להגיש תביעה אזרחית נפרדת בערכאה חיצונית, שעתידה אפוא לערוך בירור עובדתי ומשפטי של הטענות לפי סדרי הדין הרגילים שבהם הנתבעים אינם מצויים במצב של נחיתות פרוצדורלית (ראו ע"א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע"מ נ' דרור, בפסקאות 9-8 (10.8.2006) (להלן: עניין בונוביל)); ודומה שבמצב עניינים זה לא מתקיימים הרציונלים שבגינם יש לשמוע את הנתבע הפוטנציאלי טרם שתאושר הגשת תביעה מסוג זה (ראו רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נס, בפסקאות 9-6 (19.8.2008); עניין אייזנברג, בפסקאות 4-3; ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 88-82, 111-109 (2005); ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל, בפסקאות 7-5 (2.12.1993)). כך או אחרת, דו"ח חקירה של מפרק מספק את דרישת התשתית הראייתית הלכאורית לצורך הגשת תביעה לפי סעיפים 373 או 374 (כהן – פירוק, כרך ב', בעמוד 934; צפורה כהן ולאה פסרמן-יוזפוב "פירוק, הבראה, הסדר נושים – חשיפה של נושאי משרה לאחריות במסלולים השונים" ספר גרוס 291, 326 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015)). עוד יוער כי הדין עם המערערים בטענתם שבבקשה למתן הוראות מטעם המפרק לא התבקש במפורש להמחות את זכות התביעה, אלא רק בתגובת קבוצת המיעוט. במובן זה ייתכן שיש לראות בתגובה כבקשה בכתב, שחל עליה הכלל הקבוע בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), ולפיו בית משפט יכריע בבקשה בכתב מטעם בעל דין, רק לאחר שתינתן הזדמנות למשיב להגיש תשובה, ולמבקש להגיש תגובה לתשובה (רע"א 3310/08 דריימן נ' עוה"ד גרין ופיינשטיין, בפסקה 7 (29.1.2009); השימוש במונחים "תגובה" ו"תשובה" לפי סעיף 4 לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ז-2017). ואולם לפי הוראת תקנה 2 לתקנות הפירוק, הוראות תקנות סד"א "יחולו על הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי הענין" (ההדגשה הוספה–ע'ב'). בהתאם לכך נקבע, כי על דרך הכלל לא תחול הוראת תקנה 241(א) לתקנות סד"א, שלפיה בקשה בכתב צריך שתיתמך בתצהיר, על בקשה למתן הוראות שמגיש מפרק – וזאת מאחר שמפרק עשוי לפעול במצב של נחיתות אינפורמטיבית, ונסיבות אלה "מחייבות התייחסות שונה לבקשות המוגשות על ידו" (רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, בפסקה 10 (2.9.2009)). בענייננו מופנה הזרקור לא לסעיף קטן (א) בתקנה 241, כי אם לסעיף קטן (ב), שמסדיר את זכות המשיב להגיש תגובה לבקשה; וגם כאן מתחייבת התייחסות מתאימה, לנוכח הנסיבות הדיוניות שתוארו לעיל, שבגינה אין מקום ליישום תקנה 241 לתקנות סד"א כלשונה. 29. טענה נוספת בעלת אופי מקדמי שבפי JKV ביחס להחלטת המחאת זכות התביעה, היא שבניגוד לאמור בה ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם עמדת הכנ"ר, שלגישתו היה מקום לאפשר לקבוצת המיעוט לתבוע רק בגין נזקיהם האישיים, בשונה מנזקיה של החברה. טענה זו של JKV משוללת הגיון, שהרי מהותה של ההמחאה, כפי שיבואר להלן, היא בהמחאת זכות התביעה של החברה – ואין חולק כי הליך זה אינו מתאים בכל הנוגע לזכויותיהם האישיות של מי מבעלי המניות בה. כך אכן סבור גם הכנ"ר, כפי שטען לפנינו וגם לפני בית המשפט המחוזי – ודבריו בכתובים מדברים בעד עצמם; בתגובה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 6.6.2012 נכתב כי המחאת זכות התביעה כפי שהתבקשה על ידי קבוצת המיעוט "מייצגת נאמנה את אינטרס החברה", משום ש"טובת החברה הינה לפעול לחקר האמת ולהגשת תביעה כנגד המעוולים ככל שימצא רבב בהתנהלותם", ולפיכך "סבור הכונס הרשמי כי על בית המשפט לקבל את בקשת המבקשים לגבש הסכם בדבר המחאת מלוא זכויות התביעה בחברה לטובת המבקשים" (ההדגשות הוספו–ע'ב'; וראו גם עמודים 14-11 לפרוטוקול הדיון בבית משפט זה מיום 25.4.2014; סעיף 43 לסיכומי הכנ"ר בערעורים). משנדחו טענות המערערים העוסקות בפן הפרוצדורלי של ההחלטות נושא הערעורים, נפנה מן המסדרון אל הטרקלין, לדיון בטענות לגופם של דברים. תוכן החלטת המחאת זכות התביעה 30. הרקע הנורמטיבי לסוגיית המחאת זכות תביעה של חברה בפירוק נפרש בעניין סיבל. באותו מקרה נדונה השאלה אם בעלי מניות של חברה בפירוק רשאים להגיש תביעה כספית, במקומה של החברה, נגד נושים של החברה; ונקבע שהתשובה לכך שלילית, משום שבפועל הדבר יהווה הגשת תביעה נגזרת בחברה המצויה בהליך פירוק ושסמכויות האורגנים שלה עברו לידי מפרק – נסיבות שבהן לא ניתן להגיש תביעה נגזרת, על פי הוראת סעיף 205 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) (עניין סיבל, בפסקה 15, וראו גם רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי, בפסקה 36 (24.12.2013); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, בפסקאות 18-17 (14.12.2006) (להלן: עניין גרינפלד); צפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך ג' 493-492 (2010) (להלן: כהן – בעלי מניות)). השופט (כתוארו אז) גרוניס הוסיף ודן בעניין סיבל בדרך חלופית שעשויה להיות רלוונטית בנסיבות אלה, הגם שלא עמדה על הפרק באותו מקרה – המחאת זכות תביעה של החברה, על ידי המפרק, לבעלי המניות. בית המשפט עמד על כך שהמחאת זכות תביעה על ידי מפרק "הינה למעשה מכירה של הזכות", שהוכרה בדין האנגלי עוד במאה ה-19 כחריג לאיסור על "קניית דין" (בפסקה 8, וראו גם שלום לרנר המחאת חיובים 244-229 (2002) (להלן: לרנר); והשוו, ע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya, Argentaria S.A. (6.1.2013); רונן אברהם "מימון התדיינויות על-ידי צד שלישי" משפט ועסקים כ 131, 151-148 (צפוי להתפרסם ב-2017) (להלן: אברהם); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג' 473, 525 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003); שלום לרנר "המחאת זכות במקרקעין: בין חיוב לקניין" עיוני משפט יז 433, 440 (1992)). הטעם להתרת המחאה כאמור הוא שישנם מצבים שבהם המפרק סבור שלחברה עומדת זכות תביעה, שמיצויה עשוי להעשיר את קופת הפירוק ולהועיל לנושים, אך המפרק אינו מוכן לנהל את ההליך, "מסיבות ראויות" כגון היעדר משאבים מספיקים בקופת הפירוק; ולעומת זאת "קיים גורם אחר שמוכן ליטול על עצמו את ניהול ההליך, תוך נשיאה בעלויות הכרוכות בכך" (עניין סיבל, בפסקה 7; וראו גם כהן – פירוק, כרך א', בעמוד 289). גורם זה עשוי להיות למשל בעל מניות, דירקטור או מנהל חברה, כל שחקן ומערך התמריצים החל לגביו, ושיכול לדרבנו לרכוש את זכות התביעה (בפסקה 11). בעניין סיבל נערך דיון באפשרות של המחאת זכות תביעה של חברה בפירוק בבחינת למעלה מן הצורך, תוך שהוטעם כי "כנראה, שבארץ לא נעשה שימוש באפשרות זו של המחאה בתמורה של זכות התביעה" (בפסקה 7). עד כמה שידיעתי מגעת כעולה מכתבי הטענות ומן הפסיקה, המקרה דנן הוא הראשון שבו מיושמת אפשרות זו במקומותינו (וראו גם רע"א 2404/11 המועצה המקומית פרדס חנה כרכור נ' החברה הכלכלית פרדס חנה כרכור בע"מ (בפירוק), בפסקה 5 (21.12.2011) (להלן: עניין פרדס חנה); ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, בפסקה 29 (12.4.2015)), ומשכך ארחיב מעט את היריעה; ואולם יוער כי המערערים אינם טוענים נגד עצם הסמכות לבצע המחאה כאמור, אלא רק נגד יישומה במקרה דנן. 31. האפשרות להמחות זכות תביעה של חברה בפירוק קיימת לא רק בדין האנגלי (וראו גם Massai Aviation Services v. Attorney General [2007] UKPC 12; Vanessa Finch, Corporate Insolvency Law 556-563 (2009); על הקשר ההדוק בין פקודת החברות הישראלית לבין הדין האנגלי, ראו ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, בפסקאות 62-59 (4.9.2015)), אלא גם במדינות נוספות של המשפט המקובל לרבות ארצות הברית (ראו Jeremy A. Blumenthal, Legal Claims as Private Property: Implications for Eminent Domain, 36 Hastings Const. L.Q. 373, 390 (2009)); קנדה (ראו למשל בבית המשפט לערעורים של מדינת אלברטה, 1773907 Alberta Ltd. v. Davidson, 2015 ABCA 156); אירלנד (ראו למשל,SPV Osus Limited v. HSBC International Trust Services (Ireland) Limited [2015] IEHC 602); אוסטרליה (ראו למשל, Campbells Cash and Carry Pty Ltd. v. Fostif Pty Limited [2006] HCA 41; Cant, In the matter of Novaline Pty Ltd (In Liq) [2011] FCA 898; In the matter of SCW Pty Limited [2013] NSWSC 302; לרנר, בעמודים 236-233); וסינגפור (ראו למשל, Re Vanguard Energy Pte Ltd [2015] SGHC 156). הגישה המקובלת במדינות אלה היא שזכות תביעה של חברה בפירוק, ביחס לאירועים שהתרחשו קודם לפירוק, היא נכס שהמפרק רשאי לסחור בו, בהתקיים תנאים מסוימים. המבחן לבחינת הלגיטימיות של המחאה הוא אם יש לנמחה אינטרס מסחרי אמיתי (genuine commercial interest) בתביעה, שאז ייטו בתי המשפט לאשר את ההמחאה; ולעומת זאת ככל שמדובר בהתערבות פסולה בזכותו של אחר לגשת לערכאות, ייטו בתי המשפט לפסול את ההמחאה מכוח הכלל שלפיו לא ניתן לסחור בעילת תביעה כשהיא לעצמה (bare cause of action) – דהיינו בבעלות בזכות בשונה מפירותיה – ללא שלנמחה יש אינטרס עצמאי לגיטימי בקניית הזכות וניהול ההליך. ככלל, המגמה במדיניות המשפטית במדינות המשפט המקובל היא של הקלה בתנאים לאישור המחאות של זכויות תביעה, במובן זה שהפסיקה מורידה את הרף להוכחת אינטרס עצמאי לגיטימי של הנמחה בתביעה; וזאת לצד היחלשות הכלל בדבר האיסור על קניית דין בהקשרים שונים (יצוין כי הכלל, הקיים בדין האנגלי מאז ימי הביניים, לא נקלט מלכתחילה במשפט של רבות ממדינות ארצות הברית, ראו Ronald L. Cohen & Robert M. Schwartz, Champerty and Claims Trading, 11 Am. Bankr. Inst. L. Rev. 197 (2003)). הבחינה נערכת בשים לב למכלול המאפיינים של העיסקה ולהגיון הכלכלי המנחה אותה, במטרה להגדיל את קופת הפירוק ולייעל את הליך הפירוק ובהתחשב במרחב שיקול הדעת של המפרק. 32. כאמור, המערערים בענייננו אינם חולקים על עצם האפשרות להמחות את זכות התביעה של מונלייט לאחר; והם ממקדים את טענותיהם ביישומה של אפשרות זו, שנטען שהוא שגוי בשל הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. כזכור, חובותיה של מונלייט לנושים חיצוניים נפרעו זה מכבר, וכל נושיה הם בעלי מניות, שרובם המכריע משתייך לקבוצת הרוב או לקבוצת המיעוט (ראו דו"ח החקירה, בסעיף 17). בנסיבות אלה אכן מתעורר קושי מסוים בכך שבשם החברה תובעת קבוצה אחת את הקבוצה אחרת; והדבר לא חמק מעיניו של בית המשפט של פירוק, שהעיר עוד בהחלטת ההתמחרות (בפסקאות 7-5): "זהירות מיוחדת יש לנקוט באותם מקרים, בהם מועלות הטענות וההאשמות לא בידי הנושים, אלא במסגרת מאבק וסכסוך חריף בין בעלי מניות, אשר החל טרם הקריסה (ולא פעם תרם או אף היה הגורם המרכזי לאותה קריסה). נסיון החיים מלמד, כי במקרים כאלו מעלים הצדדים הניצים שלל טענות קשות ביותר זה כנגד זה. זאת כאשר לא פעם (ואין אני קובעת דבר לעניין המקרה הנוכחי), קיים יסוד של אמת בטענותיהם של שני הצדדים [...] קשה להמנע מן המחשבה, כי הליכי הפירוק משמשים במידה רבה, שלא לטובתם ושלא בדרך לה יעד אותם המחוקק, כ'במה' להמשך הסכסוך בין בעלי המניות, אשר טוב היו עושים שני הצדדים, לו ניסו לבררו בערכאות אזרחיות מתאימות". מבלי לגרוע מן האמור, בית המשפט מצא כי בהקשר להמחאת זכות התביעה, יש להבחין בין מעמדם של בעלי המניות ככאלה, לבין מעמדם כנושים או כחייבים – לרבות כחייבים פוטנציאליים – של החברה. אכן, להבחנה זו חשיבות עליונה, הנשענת על מושכלות יסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (לפי סעיף 4 לחוק החברות, וראו גם יוסף גרוס חוק החברות כרך א' 222-213 (2016); שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח 5 (2004)). ובמה דברים אמורים? 33. מסכת המעשים שמגולל המפרק בדו"ח החקירה נוגעת רובה ככולה לפגיעה באינטרסים של החברה, להבדיל מאלה של בעלי מניותיה כיחידים – כשבין היתר נזכרים התקשרות של פיהוף בהסכם למיזוג מונלייט עם חברה אחרת, ללא אישור הדירקטוריון, והסתרתה "בזדון"; "הכשלה מכוונת" של הצעות חלופיות; העברת נכסי קניין רוחני לאחרים, "ללא אישור או ידיעת הדירקטוריון, ללא קבלת האישורים הנדרשים לכך על פי דין, וללא תמורה לחברה"; הקמת חברה על ידי קבוצת הרוב, שרכשה את קניינה הרוחני של מונלייט "אגב יצירת מצג שווא שקרי כלפי המפרק"; ועוד (סעיף 147 לדו"ח החקירה). המפרק מסכם את עילות התביעה העומדות לשיטתו לחברה: "הפעולות שנעשו על ידי בעלי מניות ונושאי משרה מקבוצת הרוב, ובמרכזן הפעולות הנ"ל, לכאורה, אינן עולות בקנה אחד עם טובת החברה, ועולות לכאורה כדי הפרת חובות אמונים, הפרת חובות זהירות, הפרת חובות הגינות, ויש בהן גם, כדי להוות הפרה של חובת תום לב וחובות אחרות על פי דין, ואף כדי תרמית – הכול לפי העניין וחומרת המעשים של הנפשות הפועלות הרלוונטיות. למצער קמות לחברה לכאורה עילות תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (סעיף 148 לדו"ח החקירה). מכאן שלעמדת המפרק, על יסוד דו"ח חקירה שמהווה כאמור תשתית ראייתית לכאורית להגשת תובענה מתאימה, עומדת לחברה זכות תביעה בעילות שונות, בגין הנזקים שנגרמו לה מצד הנתבעים הפוטנציאליים; זכות זו אינה נוגעת לנזקם האישי של בעלי המניות – כי אם לנזקה של החברה, וספק אם יש מקום לתביעה אישית מטעם בעל מניות בגין נזק זה (ובמובן זה שונה התביעה שכנגד שהוגשה בשם החברה מהתביעה שהגישה JKV נגד קבוצת המיעוט. וראו והשוו, רע"א 3800/15 טי.אר.די אינסטרום בע"מ נ' זאבי, בפסקאות 28-27 (8.2.2017); רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר, בפסקה 16 (7.12.2011); ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון, בפסקאות 12-10 (4.4.2011); עניין גרינפלד, בפסקאות 15-13; אברהם, בעמודים 152-151; כהן – בעלי מניות, בעמודים 450-439). כידוע, למפרק נתון שיקול דעת רחב בהחלטה אם כדאי ונכון להגיש תביעה בשם חברה בפירוק, וסמכותו של בית המשפט ביחס להחלטות המפרק מסוג זה "נושאת אופי של פיקוח" (עניין בונוביל, בפסקה 8; כהן – פירוק, כרך א', בעמודים 360-358); ובהתאם לכך נמצא בענייננו שיש מקום להגשת תביעה נגד אחדים מחברי קבוצת הרוב – החבים לכאורה כלפי החברה. לא רק זאת, אלא שעוד נמצא כי מכורח הנסיבות יש לעשות כן בדרך של המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט. ואולם זהותו של הגורם המממן ומנהל את התביעה אינה משנה את אופייה ומהותה, מבחינה זו שההמחאה תכליתה אך להביא למימוש ולמיצוי של זכות התביעה העומדת לחברה. המסקנה שיש טעם בהמחאה מתחזקת אם עורכים היקש לסוגיית התביעה הנגזרת. אילולא היתה מונלייט בפירוק, חברי קבוצת המיעוט עשויים היו להגיש תביעה נגזרת בגין הנזקים שנגרמו לכאורה לחברה, כעולה מדו"ח החקירה. כפי שצוין לעיל, לא ניתן להגיש תביעה נגזרת לאחר שמונה לחברה מפרק, וזאת מן הטעם שהמפרק מקבל לידיו את סמכויותיהם של האורגנים השונים בחברה ומשכך באה על פתרונה בהקשר זה "בעיית הנציג", שבעטייה מלכתחילה עשויה לקום הצדקה להגשת תביעה נגזרת (כהן – בעלי מניות, בעמודים 493-492, וראו גם עניין גרינפלד, בפסקאות 18-17). במצב שנוצר בענייננו, המפרק הוא שמבקש (או מצטרף לבקשה) להמחות את זכות התביעה לקבוצת המיעוט, לאחר שבא לכלל מסקנה כי לחברה עומדת זכות תביעה כנגד קבוצת הרוב. כלומר, החברה עצמה – שקולה נשמע מפי המפרק – סבורה כי עומדת לה זכות תביעה שמימושה האופטימלי תלוי בהפקדתה בידי בעלי מניות מסוימים. מכאן שכשם שבתביעה נגזרת "הסמכות הנתונה לתובע הנגזר תחומה ומוגדרת לעניין ניהול התביעה הנגזרת בלבד, ואין בה כדי לאיין את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה" (ע"א 729/17 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, בפסקה 21 (31.7.2017)), כך בענייננו החברה (דהיינו המפרק) ומי שמבקש לתבוע בשמה (קבוצת המיעוט) – תמימי דעים באשר לטובתה. 34. עם זאת, סבורתני כי בבוא בית המשפט של פירוק לבחון אם ראוי להמחות זכות תביעה, הבחינה צריך שתהא זהירה ומדוקדקת, יותר מן הבחינה הנערכת ברגיל בהתייחס לאישור הגשת תביעה על ידי מפרק. כך, בדומה להלכות הנוהגות במשפט המשווה שנזכר לעיל, יש לתת את הדעת להגיון הכלכלי הכולל של עסקת ההמחאה, בעיקר מזווית הראייה של הנושים אך תוך התחשבות גם ביתר הגורמים הרלוונטיים (ראו גם עניין פרדס חנה, בפסקאות 7-6; עניין סיבל, בפסקה 7). עם זאת ולמען הסדר יוזכר כי בענייננו אין עוד לחברה נושים חיצוניים, ועסקינן אך בבעלי המניות שהם בבחינת נושים נדחים (לפי סעיף 248 לפקודת החברות). בהקשר זה טוענת JKV כי בנסיבות המקרה יש בהמחאה כדי לפגוע בסדר הנשייה, מאחר שלבעלי מניות הבכורה נתונה עדיפות בחלוקת עודפי החברה בפירוק, אך אם תתקבל התביעה יוותר בידי קבוצת המיעוט חלק הארי של הסכום שייפסק לטובת החברה. המענה לטענות אלה טמון אף הוא בהבחנה שבין חברה לבין בעלי מניותיה. אכן, קיים פער ניכר בין הסכום שהיה נכנס לקופת הפירוק אילו המפרק היה זה שמנהל את התביעה (וככל שזו תתקבל) – 100% – לבין המצב הנוכחי שבו רק 20% מהפירות יתקבלו בקופת הפירוק; וכפי הנראה בשני המצבים ובשל גובה השקעתה בחברה, תגרוף JKV לכיסה את רוב הסכום שייכנס לקופת הפירוק. ואולם אין לכך דבר עם סדר הנשייה בחלוקת עודפי החברה בפירוק, מכיוון שכפי שהדגיש ובצדק בית המשפט המחוזי, מדובר בשני שלבים נפרדים. השלב הראשון עניינו הטבת נזקי החברה, כשבהיעדר המשאבים הדרושים לשם כך בקופתה, מתממשת באמצעות קבוצת המיעוט, שתגרוף לכיסה את חלק הארי של הפירות – אך ללא שקופת הפירוק תיגרע במאום בשל ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך, לנוכח התחייבות קבוצת המיעוט לשאת בעלויות אחזקת החברה וניהול התביעה בעת שזו תתברר. רק בשלב הבא יחלקו ביניהם כלל בעלי המניות את כספי החברה לרבות אלה שיתקבלו בעקבות התביעה, בהתאם לאחזקותיהם. נכון שקודם לכן תקבל לידיה קבוצת המיעוט 80% מפירות התביעה, ואולם נקודת המוצא היא שאלמלא הומחתה זכות התביעה לידי קבוצת המיעוט, ובהיעדר אמצעי מימון בידי החברה שבפירוק כבענייננו, לא היתה התביעה באה לעולם וממילא לקופת הפירוק לא היה נכנס כסף כלל. 35. בהמשך לכך, הטענה שבפי המערערים בדבר הצורך בעריכת הליך "דו-שלבי" – ראשית לדון בעצם ההמחאה, ורק לאחר וככל שזו מאושרת, להמשיך ולדון באופן מימונה וניהולה, בפרט בנוגע לזהות הגורם שתומחה לו הזכות – דינה להידחות. באופן עקרוני ייתכן שמן הראוי כי הצעת המחאה תובא לאישור בית המשפט על ידי המפרק ישירות, לאחר שבחן מספר חלופות אפשריות; אך לא ראיתי לקבוע בעניין זה מסמרות במקרה דנן (וראו גם עניין סיבל, בפסקה 10). כך הואיל וכפי שמציין הכנ"ר, בהמחאת זכות תביעה של חברה אין להתחשב רק בתנאי המימון המוצעים, אלא גם במהותה של הזכות, בעילות הניצבות ביסודה וביחסים שבין השחקנים השונים בהליך הפירוק. לפיכך גם אין לקבל את טענתה של JKV כי יש לערוך מכרז, מה גם שהדבר לא התבקש מטעם המפרק והמערערים לא הצביעו על כל מקור שבדין המטיל חובה כזו (והשוו לפסק דין שניתן בבית המשפט העליון של מדינת New South Wales באוסטרליה ב-In the matter of S.C.W. Pty Ltd. [2013] NSWSC 578, ובו אושרה עריכת מכרז על ידי מפרק להמחאת זכות תביעה של חברה, בהתקיים נסיבות מסוימות). כמפורט לעיל, לעמדתו של המפרק בגדרי שיקול הדעת הנתון לו, זכות התביעה המוצקה יותר בענייננו נתונה לקבוצת המיעוט נגד קבוצת הרוב. בידי קבוצת המיעוט מירב המידע ביחס למסכת העובדתית הרלוונטית; היא בעלת האינטרס החזק ביותר לנהל את התביעה כהלכה; ואישור הצעתה אף יסיר מן הפרק את תביעתו כלפי החברה של רבינוביץ', האוחז גם בכובע של נושה רגיל של החברה כעובד שלה, וכך גם לגבי שאלת החזר המימון שהעמיד דביר לצורך עריכת חקירת המפרק. במצב עניינים זה ברי שהמחאה למי מחברי קבוצת הרוב או גורם הקשור אליה, לרבות JKV (הנתבעת בפועל, בין אם כדין אם לאו, והמצויה בשליטת פיהוף הנזכר בדו"ח החקירה כאחד מן המעוולים כלפי החברה) – תחטיא את מטרתה; זאת הואיל ולפי דו"ח החקירה, זכות התביעה המובהקת של החברה היא כאמור כלפי קבוצת הרוב ובנסיבות המקרה המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט מתבקשת כעניין של שכל ישר. סוף דבר 36. התוצאה היא שהערעורים נדחים, ומשמע שהמחאת זכות התביעה של החברה על ידי המפרק לקבוצת המיעוט נגד קבוצת הרוב – עומדת בתוקפה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להשית על JKV את הוצאותיהם של המפרק ושל קבוצת המיעוט. בערכאה זו יישאו המערערים בהוצאות המפרק (המשיבים 2-1) וקבוצת המיעוט (המשיבים 9-4) בסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהם, ובהוצאות הכנ"ר (המשיב 3), בסך של 7,500 ש"ח; ובסך הכל 47,500 ש"ח, חציו של הסכום מאת JKV (המערערת ב-ע"א 7102/12) וחציו מאת כהן וזבולוני (המערערים ב-ע"א 7671/12, יחד ולחוד). ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ע' ברון בפסק דינה המקיף. תוצאה זו מתחייבת לדעתי מן הנסיבות המיוחדות והמורכבות של המקרה. עם זאת, בשים לב לאופיו התקדימי של המקרה שבפנינו, אני מבקשת להוסיף מספר הערות שעשויות להיות בעלות משמעות במקרים אחרים, גם אם למעלה מן הצורך. 2. נקודת המוצא לפסק דינה של חברתי היא שיש לאפשר למפרק החברה להמחות זכות תביעה שמוקנית לה בנסיבות שבהן ניהול התביעה באמצעות אחר הוא יעיל יותר, בהתחשב במשאבים המוגבלים שעומדים לרשותו של המפרק או שיקולים רלוונטיים אחרים. נקודת מוצא זו – שהוכרה כבר בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIER S.A (10.2.2011) – מקובלת גם עלי. 3. משעברנו משוכה זו, במישור העקרוני, עשויות להתעורר מספר שאלות נוספות: ראשית, אלו זכויות תביעה מבקש המפרק להמחות, והאם הן ניתנות להמחאה על-פי דין? שנית, האם מי שהומחתה לו זכות התביעה מתאים לטפל בתביעה לטובת החברה, ובפרט האם אינו נגוע בניגוד עניינים? שלישית, מה היה ההליך שבו נבחר הגורם שלו הומחתה הזכות. יש נסיבות שבהן עשויה להיות לשאלות אלה חשיבות. כך למשל, יש זכויות שחלות מגבלות על המחאתן (בעבר, דנתי בהקשר זה בסעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria S.A (6.1.2013)). כמו כן, במקרה שבו קיימים מספר גורמים המעוניינים ברכישת זכות התביעה של החברה עשויה להידרש תחרות ביניהם, שתתייחס לכלל היתרונות של המציעים, וזאת כדי למקסם את התועלת שתצמח לחברה מן הרכישה. בנוסף, וכפי שציינה חברתי, יש להקפיד על כך שהליך ההמחאה לא יהווה "מסלול עוקף" להתדיינות משפטית שעניינה סכסוכים בין בעלי המניות, והוא יאושר רק במקרים שבהם ההמחאה נסבה על תביעה של החברה עצמה ולא של בעלי מניותיה. 4. מכל מקום, אף אני סבורה כי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו אין מקום לקבל את הטענות כנגד ההמחאה שבוצעה. זכויות התביעה שהומחו נסבות לכאורה, על-פי דו"ח החקירה של המפרק, על הפרות נטענות של חובות אמון וחובות תום לב בהתאם לדיני החברות. בנוסף לכך, בנסיבות העניין, הביעו עניין ברכישת הזכויות רק שתי קבוצות – ומביניהן קבוצת המיעוט נראית כמתאימה ביותר לנהל את ההליך מכוח ההמחאה, בהתחשב בממצאים העולים מדו"ח החקירה של המפרק. כמו כן, כלל נושי החברה, מלבד בעלי המניות כבר קיבלו את המגיע להם. מטעמים אלה אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת ברון וסבורה שהתוצאה שאליה הגיעה, כמו גם בית המשפט המחוזי, היא התוצאה הראויה והיעילה בנסיבות העניין. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינה המקיף והיסודי של חברתי השופטת ע' ברון. המשנה לנשיאה (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, כ' באלול התשע"ז (‏11.9.2017). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12071020_G20.doc רר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il