בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 71/95
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' גולדברג
המערער: אלכס
בן אנטולי ליוברסקי
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית-המשפט המחוזי
בתל
אביב יפו מיום 20.11.94 בתיק
פ"ח
312/93 שניתן על ידי כבוד השופטים
א'
לוי; ד' ברלינר; י' ישעיה
תאריך
הישיבה: ז' באייר התשנ"ח (3.5.98)
בשם
המערער: עו"ד א' צורקונסקי
בשם
המשיבה: עו"ד ח' ארצי
פסק
דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(פ.ח. 312/93) בעבירות רצח ושוד בנסיבות מחמירות; ונדון בשל כך למאסר עולם. הערעור
מכוון כנגד ההרשעה ברצח. הטענה היא כי בנסיבות העניין מן הדין היה לזכות את המערער
מן האחריות לרצח; ולהרשיעו בעבירה של סיוע לאחר מעשה חלף זאת. אין ערעור כנגד ההרשעה
בשוד.
2. העובדות
ואלה בתמצית עקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. המנוח, ג'וזף כהן-זאדה ז"ל (להלן:
"המנוח"), הגיע מישראל למוסקבה לרגל עסקיו.
ב. במוסקבה, ניהלו אותה עת המערער וחברו סשה
גורסקי (להלן: "סשה") "עסקי אויר", שעניינם הוצאת כספים במרמה
מאנשים תמימים.
ג. המערער, שהכיר את המנוח מכך שנילווה אליו בעבר
בביקוריו העסקיים ברוסיה, החליט, בעצה אחת עם חברו סשה, לשדוד את המנוח. תחילה
חשבו השניים לבצע את השוד מיד לאחר שהמערער יקבל את פניו של המנוח בשדה התעופה
במוסקבה; והמערער יצא לצורך זה עם סשה לשדה התעופה. ברם, שם התברר להם כי לא יוכלו
לבצע את השוד משום שהמנוח הגיע יחד עם מלווה. אשר על כן, שינו השניים את תכניתם
והחליטו לבצע את השוד על ידי הבאת המנוח באמתלת שוא למשרדם במוסקבה, שם ישדוד
אותו סשה. עפ"י התכנון, המערער וסשה התכוונו להעמיד פנים, כאילו גם הוא,
המערער, הינו קורבן לשוד; ובדרך זו, האמינו השניים כי יתחמקו מן הדין.
ד. במסגרת תכנון השוד, דיברו השנים על אפשרות של
שימוש באקדח גז במידת הצורך. יחד עם זאת, כפי שסיפר המערער בהודעה שמסר במסגרת
חקירתו במשטרה: "סשה אמר, גם שבמקרה שלא יצא לפועל לבצע הכל נקי, אז נצטרך
לסלק אותו, זאת אומרת לרצוח, וצחק. לשאלתי איך הוא יבצע את זה, סשה
ענה בחיוך שבמקרה כזה יש לנו במשרד פטיש"; ובהמשך הוסיף: "נלקח
בחשבון שאם במקרה שג'וזף יתחיל לחשוד שאני משתתף בשוד, הוא יוכל לפנות לשלטונות
ולהסגיר אותי מאחר ומכיר אותי היטב - אז יהיה צורך בחיסולו של ג'וזף על מנת
למנוע את תפיסתנו על ידי המשטרה." (ההדגשות שלי - י.ק.).
ה. יצוין, כי בעת שהמערער קיבל את פניו של המנוח
בשדה התעופה של מוסקבה, הוא הציג בפניו את סשה. לכך, מטבע הדברים, השלכה לענין
"טיבו" של התנאי שבו היתנו השניים - המערער וסשה - את המתתו של המנוח;
שהרי משגילה המערער למנוח שהוא מכיר את סשה, שוב לא היה מקום לצפות לכך, שהמנוח
יתפתה להאמין שסשה שודד שלא בעצה אחת עם המערער.
ו. המערער, שהיה ער לחומרת הדברים שאמר בחקירתו
במשטרה, טען כי הוא לא השתמש במילה "לרצוח" אלא במילים אחרות, שמשמעותן
בשפה הרוסית היא "לסלק" או להעלים" או "להוציא מכלל
שימוש". ברם, כפי שיובהר להלן, בית המשפט לא קיבל טיעון זה; ונתן אמון מוחלט
בדברי קצין החקירות, לפיהם רשם את הודעתו של המערער בצורה מדוייקת.
ז. לאחר שהמנוח התמקם במוסקבה, הביא אותו המערער
- בתואנת שוא של מפגש עם יהלומנים, על מנת שיביא עמו את כספו - למשרד המשותף לו
ולסשה. השניים ישבו במשרד, כאשר סשה עוסק "בשיפוץ" הקיר, כביכול, בעזרת
פטיש. לפתע, התנפל סשה על המנוח והחל הולם בפטיש בראשו; ומשנשברה ידית הפטיש, נטל
סשה פטיש אחר, גדול וחזק יותר, והיכה בראשו של המנוח עד שנפח את נשמתו.
ח. לאחר המתת המנוח, ניקו המערער וסשה את המשרד
מסימני הדם והרחיקו ממנו כל פריט העשוי ללמד על הרצח; ואילו את הגופה הניחו במרפסת
הדירה - לאחר שלא הצליחו לקפלה ולהוציאה מן הדירה בשל כך שהתקשתה - כיסו אותה
בפסולת בניין והניחו עליה אופניים.
את הפריטים שהיו יכולים לסבכם באחריות להיעלמו
של המנוח - לרבות הפטישים שבהם השתמש סשה להמתתו - לקחו המערער וסשה ליער שמחוץ
לעיר ושרפו אותם שם; ובשעות הערב, בילו השניים במועדון ושילמו בכרטיס האשראי של
המנוח. מאוחר יותר, התקשרו השניים עם מי שנלווה אל המנוח בנסיעתו למוסקבה, סיפרו
לו כי המנוח נחטף ודרשו ממנו לעזוב מיד את מוסקבה.
ט. בכליו של המנוח נמצאו כ31,000- דולר, מספר אבני
חן ועל ידו היתה שרשרת זהב. השניים - המערער וסשה - התחלקו ביניהם בשלל, באופן
שהמערער קיבל קצת יותר ממחצית המזומנים וסשה נטל את היתרה ואת הפריטים הנוספים.
י. לאחר השוד והרצח מיהר המערער לחזור לישראל.
משנחקר כאן בקשר להיעלמו של המנוח - בעקבות פניית בני משפחתו - מסר בתחילה גירסה
כוזבת של חטיפה, כפי שמסרו הוא וסשה למלווהו של המנוח במוסקבה; ורק מאוחר יותר,
מסר הודאה מפורטת בדבר נסיבות המתתו כמפורט לעיל. להודאתו של המערער נמצא
"דבר מה" למכביר, לאחר שכל הפרטים שנמסרו על ידו בחקירתו כאן, אומתו
בזירת הארוע במוסקבה.
3. הכרעת הדין
א. בבית המשפט המחוזי טען המערער: כי
לא ידע שסשה עתיד היה לנקוט באלימות רצחנית; וכי רישום המילה "לרצוח" בהודעתו
- במקרה שיחול שיבוש בתכנית והמנוח יגלה שגם הוא, המערער, שותף לשוד - הינו תולדה
של תירגום לא נכון של המושג שבו נקט ברוסית. לשיטת המערער, על פי התכנון, במקרה של
תקלה כאמור, צריך היה סשה להשתמש באקדח גז; ולא הוזכרה כלל אפשרות של רצח.
עוד הוסיף המערער וטען, כי לקה בהלם כאשר ראה
את סשה הולם בפטיש בראשו של המנוח; ומכאן ואילך פעל כרובוט ומי שכפאו שד, ככל
שמדובר בסיוע שהגיש לסשה בסילוק סימני הרצח.
ב. בית המשפט המחוזי דחה את גירסתו-טענתו האמורה
של המערער, וקבע כי המערער "נטל חלק פעיל בתכנון השוד וידע כי המעשה יסתיים
בהמתתו של הקרבן"; וזאת, במיוחד, על רקע מתן אמון מלא בעדותו של קצין המשטרה
- דובר הרוסית - שרשם מפי המערער את הדברים שאמר לו סשה, בקשר להמתת המנוח בפטיש
במקרה שיחול "שיבוש" בתיכנון המקורי. בית המשפט מצא תמיכה לעמדתו זו
בכך, ש"עקב ההיכרות המוקדמת" של השניים עם המנוח, לא יכלו המערער וסשה
להרשות לעצמם להשאיר את המנוח בחיים; "שהרי אם היו מותירים את ג'וזף בחיים לא
היו מתקשים שלטונות רוסיה לעלות על עקבות השודדים".
יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי
המערער נושא באחריות להמתה, לא רק מכח התכנון המוקדם - כמבצע בצוותא - אלא גם מכוח
האחריות הנגררת למעשיו של שותף, כאמור בסעיף 28 דאז של חוק העונשין (כיום סעיף
34א).
ג. לנוכח עמדתו האמורה, הרשיע בית המשפט המחוזי
את המערער בעבירות שוד ורצח בכוונה תחילה מכוח התכנון המוקדם - לפי הסעיפים 402(ב)
ו300-(א)(2) לחוק העונשין - וגזר עליו מאסר עולם.
4. ההכרעה בערעור
בערעורו בפנינו חזר ב"כ המערער על טענתו
הבסיסית של שולחו, לפיה: הוא לא ידע - ולא העלה על דעתו - שסשה ימית את המנוח;
והאמין כי במידת הצורך, ישתמש סשה באקדח גז בלבד.
אשר על כן, ביקש מאתנו בא-כוחו של המערער:
לזכות את שולחו מעבירת הרצח; ולראות את מעורבותו של המערער בסילוק עקבות הרצח,
כמבססת הרשעה בעבירה של סיוע לאחר מעשה, לפי סעיף 260 לחוק העונשין. זאת, כמובן,
בנוסף להרשעה בעבירת השוד, שבאחריות לביצועה המערער מודה.
עמדתו של בא-כוחו של המערער אינה מקובלת עלי
ואלה עיקרי טעמי:
א. טיעונו האמור של הסניגור מתעלם מן הדברים שמסר
המערער בחקירתו, לפיהם עשוי להיווצר מצב שבו ייאלצו הוא וסשה
ל"היפטר" מן המנוח על מנת למנוע ממנו מלהסגירם. המערער כופר באמירתם של
הדברים הללו, אך אנוכי לא מצאתי עילה להתערב במימצא המהימנות של בית המשפט המחוזי,
לפיו אכן מסר המערער לחוקרו, ששמע מפיו של סשה: כי אם השוד "לא ילך
נקי" - לאמור, אם יתעורר חשד שהמנוח אינו מאמין שהמערער אינו מעורב בעניין -
יאלצו להמיתו; וכי במקרה כזה יעשה לצורך ההמתה שימוש בפטיש.
גם הטענה כי סשה אמר מה שאמר למערער
"בצחוק" - ועל כן לא קיבל זאת המערער ב"רצינות" - נדחתה על
ידי בית המשפט המחוזי; ואנכי לא מצאתי עילה לשנות מעמדה זו.
ב. בטיעונו בפנינו, עשה ב"כ המערער כמיטב
יכולתו על מנת לשכנע אותנו, כי אם נקבע שסשה אכן אמר למערער את הדברים הרשומים
בהודעה שרשם החוקר מפיו של האחרון, יש להתייחס אל הדברים הללו כמציגים
"אפשרות" בלבד של המתת המנוח; כאשר הגשמתה מותנית בכך, שיתעורר חשש שמא
המנוח חושד שהמערער שותף לשוד. לשיטתי, מאמץ זה נידון מלכתחילה לכשלון בהיותו
בלתי סביר ומנותק מן המציאות. בנסיבות העניין, היה ברור לשניים - למערער ולסשה -
כי לא יוכלו להוליך שולל את המנוח, לאחר שסשה הוצג בפניו. לשניהם היה ברור,
מלכתחילה, כי בחקירת המשטרה - אליה לא יהסס המנוח לפנות אם ישאר בחיים - לא יוכל
המערער להימנע מהובלת החוקרים אל סשה; ובדרך זו יביא בהכרח להסגרת שניהם.
אישור למסקנתו כי השניים - המערער וסשה -
החליטו מלכתחילה להמית את המנוח, מצא ביהמ"ש המחוזי בהתנהגותו של המערער לאחר
מעשה; ועמדתו בעניין זה מקובלת עלי. העזרה שהושיט המערער לסשה בניקוי החדר, בהסתרת
הגופה ובהרחקת כל פריט מרשיע מהמקום - לרבות השמדתם של פריטים כאלה בשריפה - אינה
עזרה של "מוכה הלם", כפי שטוען המערער; וחלוקת השלל - לרבות הבילוי
המשותף סמוך לאחר הרצח - אינם מתיישבים עם המתה מפתיעה ובניגוד למוסכם, כפי שגורס
המערער.
ג. סיכומם של דברים, עמדתו של בית המשפט המחוזי
מקובלת עלי; וגם אנוכי בדעה כי גירסת ה"התנאה" לא נועדה אלא
"לצבוע" את ההחלטה להמית את
המנוח בצבעי "אפשרות" בלבד. החלטה זו היתה -
כמוסבר לעיל - בלתי נמנעת מלכתחילה; והתנהגותו של המערער בעת ההמתה ולאחריה, מלמדת
בעליל כי כך היו פני הדברים.
באמצעות ה"התנאה" האמורה ביקש
המערער להקים אחיזה לטענה, שאין להרשיעו בעבירת הרצח, הואיל וסשה חרג מן המוסכם
ביניהם בענין זה. ברם, משהיה ברור למערער ולסשה מלכתחילה שהמנוח יסגיר אותם; שוב
לא היה צורך להמתין עד שיתגבש אצל סשה החשש שכך יהיה. התנאי שבו הותנתה ההחלטה
להמית התמלא איפוא מראש; ובכך איבדה ה"התנאה" - גם אם היתה כזו - את
משמעותה בתור שכזאת.
כאמור, בנסיבות הענין, ה"התנאה"
שעליה מדבר המערער, לא היתה אלא דרך "מתחכמת" להצגת ה"החלטה
להמית" את המנוח; והותרת שקול דעת בלעדי בידי סשה מתי להמיתו מאשרת זאת. הלכה
למעשה, לא "התנאה" היתה כאן, אלא "החלטה" ברורה וחד משמעית.
ד. בנסיבות הענין, לא יכולה להיות מחלוקת על כך,
שסשה המית את המנוח ב"כוונה תחילה", כשמשמעותה בסעיף 301 לחוק העונשין;
והעובדה כי עשה זאת על מנת להקל על גניבת כספו של המנוח, אינה מעלה ואינה מורידה.
המערער, קשר, כאמור, את גורלו, בהקשר זה, בגורלו של סשה; ועל כן נושא גם הוא
באחריות להמתת המנוח - כ"מבצע בצוותא" - על פי החלופה המחמירה הקבועה
בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.
ה. בשולי הדברים - ולמעלה מן הצורך - רואה אני
להוסיף: בית המשפט המחוזי הצביע בהכרעת דינו על קיומה של תשתית מספיקה להרשעת
המערער ברצח גם מכוחה של "אחריות נגררת", על פי הוראות סעיף 28 לחוק
העונשין כנוסחו אז (כיום סעיף 34א). ברם, משקבע בית המשפט כי השניים, המערער וסשה,
לא רק צפו מלכתחילה את ביצועה של ה"עבירה הנוספת"- קרי: המתת המנוח
להבטחת הצלחתו של השוד - אלא שלמעשה החליטו מלכתחילה להמיתו - שוב אין מקום לפניה
לערוץ זה של אחריות.
5. לאור האמור לעיל, הנני מציע לחברי לדחות את
הערעור כנגד ההרשעה.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, ז' בסיון תשנ"ח (1.6.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן-מזכיר ראשי
95000710.H09