ג'רני הפקות בע"מ נ. מאור אדרי

פסק-דין בתיק ע"א 7099/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7099/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערערת: ג'רני הפקות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מאור אדרי 2. עמרם אדרי 3. מוטי ראובן 4. אורן מויאל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק הפ 026318-11-12 שניתן ביום 6.10.2013 על ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשע"ה (01.10.2014) בשם המערערת: עו"ד רז מנגל בשם המשיבים 2-1: עו"ד בנימין חורף פסק-דין השופט י' עמית: 1. בין המערערת לבין המשיב מס' 1 (להלן: המשיב), זמר בתחילת דרכו במועד הרלבנטי, נחתם ביום 10.10.2011 הסכם לפיו המערערת תייצג את המשיב ותשווק את הופעותיו בישראל באופן בלעדי למשך שלוש שנים (להלן: ההסכם). על פי ההסכם, המשיב היה אמור ליתן הצעת מחיר לכל הופעה שתוצע לו על ידי המערערת, ו"יהיה בכך אישור סופי ומוחלט לסכום התשלום המגיע לאומן (המשיב – י"ע) בגין ההופעה המוצעת". דהיינו, על פי ההסכם, התמורה לה זכאית המערערת היא ההפרש בין המחיר שנדרש על ידי המשיב עבור הופעה מסוימת, לבין המחיר בפועל בו הצליחה המערערת לשווק אותה הופעה. לדוגמה, אם המערערת הודיעה למשיב כי בדעתה לקבוע עבורו הופעה ביום העצמאות ברשות מקומית כלשהי, והמשיב דרש עבור אותה הופעה 30,000 ₪ והמערערת שווקה את ההופעה בסכום של 40,000 ₪, אזי המערערת זכאית להפרש בין הסכומים, קרי, 10,000 ש"ח. אציין, כי בהסכם לא נקבע כי המערערת חייבת לדווח למשיב אודות הסכום בפועל בו שווקה את הופעתו. בחלוף מספר חודשים מעת כריתת ההסכם, גבה טורא בין הצדדים, והמשיב שלח למערערת הודעת ביטול של ההסכם. 2. בעקבות ביטול ההסכם, הגישה המערערת תובענה בדרך של המרצת פתיחה במסגרתה עתרה למספר סעדים כלהלן: צו המורה על אכיפת ההסכם; הצהרה כי המערערת היא היחידה הרשאית למכור או לשווק את הופעותיו של המשיב למשך כל תקופת ההסכם; תביעה לגילוי כל המסמכים אודות ההתקשרויות שביצע המשיב או שאמור המשיב לבצע שלא באמצעות המערערת, והכספים ששולמו או ישולמו בגינן (להלן: תביעה למתן חשבונות); צו המורה למשיבים להמציא תצהיר המגובה באסמכתאות עם פירוט כל ההכנסות שהתקבלו על ידם מיום 27.7.2012 ועד למועד הצו; וכן כל צו אחר שישמור על זכויותיה של המערערת על פי ההסכם בין הצדדים. 3. לאחר שמיעת ראיות הצדדים נתן בית משפט קמא את פסק דינו. בפסק הדין הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המשיב הוא שהפר את ההסכם בתירוצים שונים, שהתחלפו חדשות לבקרים. נקבע כי הסיבה האמיתית לביטול ההסכם נעוצה במשיב מס' 2, הוא אחיו של המשיב, שנכנס לתמונה ופעל כסוכנו של המשיב, ושיווק את הופעותיו שלא באמצעות המערערת ובניגוד להסכם. [במאמר מוסגר: המשיבים 3-4 הם מתופף וקלידן ששימשו במועד חתימת ההסכם כמנהליו האישיים של המשיב, ואיננו נדרשים לעניינם לצורך הערעור דנן]. בשורה התחתונה והאופרטיבית של פסק דינו של בית משפט קמא, נקבע כי המערערת זכאית לקבל מהמשיב את מלוא המסמכים והחשבונות אודות ההתקשרויות שהתבצעו שלא באמצעותה, החל מיום חתימת ההסכם ועד למועד הגשת התובענה. כן הורה בית המשפט למשיבים 2-1 למסור תצהיר בו יפורטו כל ההכנסות שקיבלו האחים מהופעות המשיב החל מיום חתימת ההסכם ועד למועד הגשת התובענה. בית המשפט נמנע מלהורות על אכיפת ההסכם, מן הטעם שיחסי אומן-חברת הפקות מצריכים רמה גבוהה של אמון ושיתוף פעולה, בבחינת מעין חוזה לשירות אישי, שאף אם אינו חוזה לשירות אישי במובן המלא של סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970, "ההיגיון החל עליו הוא היגיון דומה". 4. על כך נסב ערעורה של המערערת, אשר מתמקד בשתי טענות אליהן אתייחס להלן בקצרה. אקדים ואומר כי הצדדים הסכימו, בשלב הערעור, כי יתאפשר למערערת לפצל סעדיה כך שתהא רשאית להגיש כנגד המשיבים תובענה נפרדת לסעדים כספיים או אחרים (הודעת הצדדים מיום 6.6.2014 והחלטת חברנו השופט רובינשטיין מיום 8.6.2014). ומכאן, לטענות המערערת בערעור דנן. 5. המערערת הלינה על הקביעה כי לפנינו מעין חוזה לשירות אישי שלא ניתן לאכיפה. נטען כי מעמדה של המערערת הוא כשל מתווכת וכי היה על בית המשפט לאכוף אפוא את ההסכם עד לתום תקופת שלוש השנים. בסיכומי התשובה של המערערת היא חזרה בה למעשה מתביעתה לאכוף את ההסכם, תוך שהיא מציינת כי "דה פקטו לאור הזמן שחלף, הפך ההסכם לבלתי אכיף". עם זאת, עתרה המערערת לכך שבית משפט זה יתן דעתו על הסוגיה ויוציא תחת ידו "אמירה חד משמעית" כי אין מדובר בחוזה לשירות אישי, נוכח החשש להשלכות הרוחב של קביעת בית משפט קמא על הענף. בנוסף, הלינה המערערת על כך שחוטא יוצא נשכר, באשר מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המשיב 2 נהג באיומים כלפי מנהל המערערת. 6. אומר בקצרה כי אין דרכו של בית משפט זה לעסוק בעניינים שבעל הדין עצמו מעיד עליהם כי כבר אינם אקטואליים, בבחינת שאלה תיאורטית. לכן, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בשאלה אם בחוזה אישי עסקינן אם לאו. כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, אני מתקשה לקבל טענת המערערת כי ענייננו בחוזה תיווך, באשר על פי ההסכם, המשיב אינו אמור לדעת מה הסכום שהמערערת כ"מתווכת" מקבלת כתמורה בגין כל הופעה שלו. למיצער, לפנינו חוזה בעל מאפיינים ייחודיים (sui generis) לאור דרך קביעת התמורה המגיעה למערערת, שאינה קבועה בעמלה או באחוזים. יכול הטוען לטעון, ואיני קובע מסמרות בעניין, כי דווקא מאחר שהמערערת מכניסה לכיסה את ההפרש בין המחיר בו ההופעה שווקה על ידה לבין המחיר שהוצע על ידי המשיב, נדרשת מידה גבוהה של אמון בין הצדדים. מכל מקום, דומה כי אין חולק שהצדדים אינם רוחשים אמון זה לזה (המשיבים מול המערערת הפועלת באמצעות מנהלה מר ירום כהן), והא-ראיה, שהצדדים ממשיכים לנהל כיום סדרה של תביעות הדדיות בנושאים שונים, לרבות תביעת לשון הרע. אשר על כן, דין הערעור בנקודה זו להידחות. 7. המערערת הלינה על כך שבית המשפט לא הורה על מתן חשבונות לאורך כל תקופת ההסכם, קרי למשך שלוש שנים, והגביל את מתן החשבונות עד להגשת התובענה. אומר בקצרה כי משהגיע בית המשפט למסקנה כי אין יחסי אמון בין הצדדים, יש בכך להשליך מינה וביה גם על הזכות למתן חשבונות. בהקשר זה אפנה לפסיקה לפיה הזכות לקבלת סעד של מתן חשבונות מחייבת להראות כי נתקיימו יחסי אמון בין הצדדים, מהם עולה החובה להעביר חשבונות (ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5)1, 16 (1999)). זאת ועוד. המערערת טענה כי יש לראותה כמתווכת, ובפסיקה הועלו ספקות אם מתווך זכאי לסעד של מתן חשבונות: "לכאורה אין מקום בגדר תובענה לפיצוי או לדמי תיווך למתן סעד של מתן חשבונות, אך לעניין זה איני קובע מסמרות" (רע"א 5479/90 פלקון נ' נפשי, פ"ד מה(2)19, 23 (1991). אף אני לא אקבע מסמרות בנושא זה, מה עוד שספק בעיני אם ניתן לראות את המערערת כמתווכת. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, שלאור מאפייניו הייחודיים של החוזה שלפנינו באשר לדרך קביעת התמורה לה זכאית המערערת, איני רואה כיצד מתן חשבונות יקדם את עניינה בתביעה לפיצויי קיום שבדעתה להגיש כנגד המשיבים. עמדנו על כך, שרווחי המערערת על פי ההסכם נגזרים מההפרש בין ההצעה שהמשיב היה אמור למסור בגין כל הופעה אילולא בוטל ההסכם, לבין המחיר בו הייתה המערערת מצליחה לשווק את ההופעה. מכאן, שלצורך חישוב פיצויי הקיום, על המערערת יהיה להוכיח אילו הופעות הייתה המערערת יכולה ומצליחה לשווק ובאיזה מחיר, ומה היה המחיר ההיפותטי שהיה נדרש על ידי המשיב עבור כל הופעה כאמור, אילולא בוטל ההסכם. משכך, השאלה כמה הרוויח המשיב מהופעותיו במהלך התקופה החל מביטול ההסכם (שלא כדין) ועד לתום תקופת הבלעדיות של שלוש השנים על פי ההסכם, לכאורה אינה רלוונטית בהכרח להוכחת הרווח שהמערערת הייתה יכולה להפיק עד תום תקופת ההסכם. אשר על כן, דין הערעור להידחות גם בנקודה זו. 8. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המשיב, ככל הנראה בהשפעת אחיו, הפר את ההסכם ברגל גסה בכך שהחל לשווק את הופעותיו שלא באמצעות המערערת. בשל כך זכתה המערערת לסעדים עליהם הורה בית משפט קמא ובשל כך עומדת לה הזכות להגיש תובענה נפרדת. ברם, משנדחה ערעורה של המערערת, יש מקום לחייבה בהוצאות הערעור. אשר על כן אנו דוחים את הערעור. המערערת תשא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ח' בתשרי תשע"ה (2.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13070990_E15.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il