סטניסלב אבנזון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7098/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7098/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ע' ברון המערער: סטניסלב אבנזון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.9.2015 בת"פ 36594-03-15 שניתן על ידי כבוד השופט הבכיר א' כהן תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ו (1.2.2016) בשם המערער: עו"ד לורה בר-אלון בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי-כראם מתורגמן לשפה הרוסית: מרק שרברמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' כהן) בת"פ 36594-03-15 מיום 9.9.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של שלוש שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של שוד או תקיפת זקן; ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. כתב האישום 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ותקיפת זקן, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.3.2015 הגיעה המתלוננת, ילידת 1938, לבנק לאומי שברחוב קינג ג'ורג' בעיר ירושלים (להלן: הבנק). המתלוננת משכה סכום של 7,802 ש"ח; הכניסה את הכסף לשקית שהייתה בידה; ויצאה כעבור זמן מה מהבנק. המערער, אשר נמצא אף הוא באותה עת בבנק, החל לעקוב אחר המתלוננת: עלה אחריה לרכבת הקלה ברחוב יפו; ירד אחריה בתחנת הרכבת הבאה הסמוכה לבית החולים שערי צדק; עקב אחריה לתוך בית החולים; והמתין מחצית השעה עד שסיימה לבצע בדיקה רפואית. לאחר שהמתלוננת יצאה מבית החולים היא עלתה על אוטובוס בכיוון ביתה ואף החליפה קו אוטובוס כדי להגיע ליעדה, כאשר בכל אותו הזמן המערער המשיך לעקוב אחריה. כאשר נעמדה המתלוננת בסמוך לדלת ביתה המערער פנה אליה ושאל אותה היכן נמצא רחוב רבי מאיר. או אז, ניגש המערער אל המתלוננת, משך בשקית שהייתה בידה וברח מהמקום. על פי המתואר בכתב האישום, המתלוננת נפלה כתוצאה ממעשיו של המערער; התגלגלה במדרגות; ונגרמו לה כאבים בידה הימנית ונפיחות וכאבים בקרסול ימין. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 3. ביום 28.6.2015 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 9.9.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, על הנסיבות הקשורות בביצועה ועל מדיניות הענישה הנהוגה. באשר לפגיעה בערכים חברתיים, עמד בית המשפט המחוזי על הפגיעה של עבירת השוד בשלמות גופו של האדם; בשמירה על רכושו; ובשמירה על הביטחון הציבורי. בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה שלפנינו נפגע ערך מוגן מיוחד בדמות ההגנה על החלש בחברה והקשיש בפרט. לאחר מכן, בית המשפט המחוזי עמד על נסיבות ביצוע העבירה הנזקפות לחובתו של המערער, וביניהן התכנון שקדם לביצוע מעשה העבירה והמעקב שערך המערער אחר המתלוננת; הנזק הכספי, הפיזי והנפשי שנגרם לה; והניצול לרעה של כוחו של המערער אל מול חולשתה של המתלוננת הקשישה. בית המשפט המחוזי עמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מן הסוג שביצע המערער, וקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 24 ל-60 חודשי מאסר בפועל. 4. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער בתוך מתחם העונש ההולם, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון מספר נסיבות לקולה, וביניהן הפגיעה הכלכלית במשפחתו של המערער; נסיבות החיים הלא קלות של המערער ומשפחתו; הסכמתו לפצות את המתלוננת; ושיתוף הפעולה שלו עם רשויות אכיפת החוק. מנגד שקל בית המשפט המחוזי לחומרה את העובדה שהמערער טרם מצא לנכון לפצות את המתלוננת, ואת עברו הפלילי אשר כולל ריצוי מאסרים בפועל בגין עבירות של זיוף, גניבה ופריצה לרכב. לצד זאת, בית המשפט ציין כי העבירות בהן הורשע המערער בוצעו לפני למעלה מעשור. אשר על כן, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער, כאמור בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 5. המערער ערער תחילה גם על הכרעת הדין אך בדיון שבפנינו חזר בו ממנו, ועל כן נותר ערעורו על גזר הדין. המערער סבור כי היה מקום לתת משקל רב יותר לקולה לנסיבותיו האישיות, וביניהן למצבו הכלכלי הקשה ולחובות אליהם נקלע; למצבו הרפואי שהדרדר, לטענתו, עקב תאונת דרכים בה היה מעורב; להודאתו בביצוע הגניבה; ולקבלת האחריות מצדו. לעמדתו, יש מקום להקל בעונשו אף לנוכח כך שביצע את מעשה השוד בגלל מצוקה כלכלית ועקב איומים שספג מנושים בשוק האפור, ולא מתוך בצע כסף. בנוסף, המערער גורס כי בית המשפט המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי לכך שעברו הפלילי ישן למדי ולכך שניסה לשקם את חייו ולנהל אורח חיים נורמטיבי. כמו כן, לשיטתו של המערער, מדיניות הענישה הנהוגה מצדיקה אף היא הפחתה בעונשו. לבסוף, המערער טוען כי הוא מעוניין לפצות את המתלוננת אך כל עוד הוא שוהה מאחורי סורג ובריח אין ביכולתו לגייס את סכום הכסף הנדרש. 6. מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. המשיבה מדגישה את העובדה כי המערער בחר לתקוף דווקא את המתלוננת משום שראה בה קורבן חלש. בנוסף, המשיבה גורסת כי הנזק שנגרם למתלוננת הוא עצום, בפרט בשל הטראומה הקשה ממנה היא סובלת בעקבות מעשיו של המערער. לשיטתה של המשיבה, העונש שנגזר על המערער מתחשב כראוי בכל נסיבותיו האישיות, ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה ואף מצוי על הצד המקל שלה. דיון והכרעה 7. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו: ע"פ 5376/15 ביטון נ' מדינת ישראל (11.2.2016); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, אנו סבורים כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 8. בית משפט זה עמד, לא אחת, על חומרתה של עבירת השוד, ובפרט כשהיא מופנית כלפי קשישים וחסרי ישע. יפים לעניין זה דבריי בע"פ 3307/08 מדינת ישראל נ' טועמי (4.3.2009): "עבירות השוד, ובמיוחד כשעבירות אלו מופנות כנגד קשישים, הינן רעה חולה שחובה על בתי המשפט לעקור משורש. הפניה דווקא לאוכלוסייה חלשה, אוכלוסיית הקשישים, מתוך תקווה כי אוכלוסייה זו לא תוכל להגן על עצמה, משקפת אנטי חברתיות עמוקה ומגלמת בתוכה אכזריות ואדישות לחומרת הפגיעה הנגרמת לקורבן העבירה" (וראו גם: ע"פ 5881/14 ביארי נ' מדינת ישראל (26.7.2015) (להלן: עניין ביארי); ע"פ 2116/12 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2014); ע"פ 2835/12 הוידי נ' מדינת ישראל (21.3.2013)). עינינו הרואות, כי עבירת השוד ובפרט כשהיא מופנית נגד קשישים היא עבירה נקלית ובזויה ביותר, אשר בבסיסה עומד ניצול ציני של פערי הכוחות הפיזיים בין התוקף לבין קורבן העבירה הקשיש והחלש. מלבד הניצול החמור והאנטי חברתיות המשתקפים מכל מעשה שוד הכרוך בתקיפת זקן, חומרתו של המעשה במקרה שלפנינו מתעצמת נוכח הליך התכנון הממושך והקפדני שקדם לביצוע העבירה, ולהתמדה שבה עקב המערער אחר המתלוננת. כבר בהיותו בבנק, המערער זיהה כי המתלוננת מהווה טרף קל עבורו והתחקה אחר כל צעדיה במהלך נסיעתה ברכבת הקלה; ביקורה הממושך בבית החולים; נסיעתה בשני קווי אוטובוס; והליכתה הרגלית לביתה. התנהגותו של המערער מצביעה על נחישותו הרבה לבצע את מעשה העבירה בכל דרך אפשרית, ועל כך שמעשיו לא נעשו באקראי או מתוך אובדן עשתונות רגעי אלא תוך תכנון, קור רוח והתמדה הראויים לכל גינוי. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהנזקים הנפשיים והכלכליים שגרמו מעשיו של המערער למתלוננת, אשר העידה על הסבל הרב שהסבו לה מעשים אלו. 9. אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה לא ניתן משקל מספק לקולה לנסיבותיו האישיות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מפורט היטב, לאורכו הוא מונה את כלל הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה באופן מסודר ומנומק, תוך מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן מצבו הכלכלי הקשה; הפגיעה בו ובמשפחתו; שיתוף הפעולה שלו עם רשויות החוק; והבעת הרצון מצדו לפצות את המתלוננת. אכן, ישנו משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, אולם הלכה היא כי העובדה שהיה נתון, לטענתו, לאיומים וללחצים כלכליים אינה יכולה להצדיק את הפגיעה במתלוננת הקשישה או הקלה בעונשו (ע"פ 5467/12 מדינת ישראל נ' חוסיין (23.10.2012) (להלן: עניין חוסיין); ע"פ 5993/05 בן חיים נ' מדינת ישראל (10.8.2006)). בית המשפט המחוזי שקל היטב את נסיבותיו האישיות של המערער, נתן להן משקל בלתי מבוטל לקולה, וקבע כי בעקבותיהן דינו ייגזר בשליש הראשון של מתחם הענישה ההולם. בשים לב לכך שבעברו הפלילי של המערער עבירות רכוש שונות, איננו רואים מקום להקלה נוספת בגין נסיבותיו האישיות. 10. איננו מקבלים אף את הטענה כי מתחם הענישה שנקבע למערער אינו תואם פסיקות קודמות רלבנטיות. בית המשפט המחוזי ציין מספר מקרים בעלי מאפיינים משותפים בהם נקבע מתחם דומה לזה שנקבע בעניינו של המערער. נסיבות המקרה הן חמורות, ואנו סבורים כי בעטיין – מתחם העונש שנקבע בעניינו של המערער הינו הולם. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמד אף הוא כי בית המשפט המחוזי לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת. כך למשל, בעניין ביארי אשר דומה בנסיבותיו לענייננו, המערער עקב אף הוא זמן ממושך אחרי המתלוננת הקשישה, חטף את תיקה וגנב ממנו סכום דומה של 7,800 ש"ח. אמנם בנסיבות המקרה שם, המערער דחף את המתלוננת, וגרם לה נזקים פיזיים משמעותיים יותר, אך עונשו גם היה חמור יותר באופן ניכר ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. כמן כן, לא למותר לציין בהקשר זה את המגמה העקבית למדיי בפסיקותיו של בית משפט זה בעבירות המשלבות שוד ותקיפת זקן – המבכרת את עקרונות הגמול וההרתעה על פני שיקולי הענישה האחרים (עניין ביארי, פסקה 13; ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (22.10.2013); עניין חוסיין, פסקה ט'; ע"פ 8788/08 זיאד נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.4.2011)). על כל האמור, אין בידינו לקבל את הערעור. 11. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ו' באדר א' התשע"ו (15.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15070980_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il