יורם ניזרי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7096/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7096/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער: יורם ניזרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 1054/04 מיום 18.5.05 שניתן ע"י כב' הנשיא מנחם בן דוד, סגן הנשיא נסים ממן והשופט אברהם אברהם תאריך הישיבה: א' בסיון התשס"ח (4.6.08) בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של ניסיון לרצח, חטיפה, חבלה בכוונה מחמירה, כליאת שווא, סחיטה באיומים, איומים ומעשה פזיזות ורשלנות. בגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן דוד, כבוד סגן הנשיא נ' ממן וכבוד השופט א' אברהם) הוטל על המערער עונש של שמונה עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בערעור שלפנינו מבקש המערער כי נקל בעונשו. 2. ביום 8.8.04 הוגש כתב אישום נגד המערער לבית המשפט המחוזי. השתלשלות האירועים המתוארת בכתב האישום הינה כדלקמן: בשנת 1989 נפרד המערער מאישתו ששמה מלי (להלן - מלי). לשניים היה בן משותף ששמו מתן (להלן - מתן). לאחר פרידתם של בני הזוג, התנהלו ביניהם הליכי גירושין, אך המערער סירב לאורך השנים להעניק גט לבת זוגו. ביום 14.7.93 נעצר המערער והוחזק במאסר במשך עשרים ימים בעקבות תביעה שהגישה מלי בגין חוב מזונות שלו כלפיה. בתקופה שחלפה לאחר שחרורו של המערער מן המאסר, הוא נהג לאיים על מלי כי ינקום בה על שגרמה למאסרו. הקשר בין המערער למלי נותק, אך חוּדש במסגרת רופפת של ידידות במהלך השנה שקדמה לאירוע נשוא כתב האישום. עוד נטען, כי במהלך ארבע השנים שקדמו לאירוע נשוא כתב האישום עבד המערער במפעל "סימת" בקריית שמונה (להלן - המפעל). ביום 21.6.04 הודיע המערער למנכ"ל המפעל על התפטרותו. סמוך לכך גמלה בליבו של המערער החלטה לנקום באנשים האחראים, על פי השקפתו, לקשיים שבחייו. המערער החליט לבצע את תכניתו ביום שימלאו אחת עשרה שנים למאסרו, קרי ביום 14.7.04. על פי הנטען, שבועיים לפני מועד זה איים על מלי כי ינקום בה על הכנסתו למאסר, תוך שהוא מציין כי הוא נוהג לחגוג "יום הולדת" בתאריך מאסרו וכי השנה בכוונתו לחגוג אירוע זה עם אנשים נוספים שידאג כי יהיו עימו בחדר. לשם השגתם של נשק ותחמושת, התנדב המערער לשירות מילואים פעיל. עם גיוסו, קיבל המערער נשק מסוג אם-16 וכן חמש מחסניות וציוד צבאי. מחבריו למילואים ביקש, כי סבב החופשות שלו יחל ביום 11.7.04 ויסתיים ביום 14.7.04. ביום 13.7.04 התקשר המערער למלי, אמר לה כי בכוונתו להגיע בשעות הערב לקריית שמונה וביקש כי היא תיקח אותו במכוניתהּ למפעל על מנת שיוכל לקחת את חפציו האישיים שנותרו בארוניתו שם. בשעה 01:30 בלילה לערך הגיע המערער לביתו של אדם בשם גיל אזרי, וזאת כדי לנקום בו. המערער, אשר היה מסוכסך עם אדם זה שעבד עימו במפעל, עלה לדירתו של אזרי והקיש בדלת, אך אישתו של זה חששה לפתוח את הדלת והמערער עזב את המקום. לקראת השעה 03:00, התקשר המערער למלי וביקש ממנה שתגיע למפעל. מלי נעתרה לבקשתו של המערער ויצאה לדרכהּ, כאשר מתן מתלווה אליה. בהמשך, לפני השעה 03:00, הגיע המערער למפעל, כשהוא לבוש מדים ומצויד בנשק, בתחמושת ובציוד נוסף. ברשותו של המערער הייתה אף רשימה של עובדים איתם הוא רצה לבוא חשבון. המערער נכנס לחדר האוכל במפעל, תוך שהוא ממתין לכניסתם של עובדי משמרת הלילה, שאמורים היו לצאת להפסקה בשעה זו. ואכן, בשעה 03:00 לערך נכנסו תשעה עובדים לחדר האוכל. עם כניסתם דרך המערער את נשקו, כיוון אותו כלפי העובדים והורה להם להתרכז במטבחון בחדר האוכל, תוך שהוא מאיים עליהם כי הוא יירה בהם. לאחר מכן, הוציא המערער מכיסו את הרשימה ואיים על העובדים הרשומים בה כי הוא יחסלם. במהלך הדברים הורה המערער לכמה מהעובדים לבדוק אם מלי הגיעה למפעל ולהביאהּ לחדר האוכל. בשעה 03:15 הגיעו מלי ומתן למפעל והועלו לחדר האוכל על ידי אחד העובדים. עם כניסתם לחדר האוכל, כיוון המערער את הנשק לעברם והכריז כי בכוונתו לירות בהם. מלי ומתן הסתובבו לאחור והחלו להימלט. המערער ירה לעברם חמש יריות. כתוצאה מהירי נפגעה מלי בביטנה ומתן בְּירכוֹ. חרף פציעתם, הצליחו השניים להימלט ולהזעיק עזרה. בהמשך, משנתברר למערער כי מלי עודנה בחיים, דרש מעובד מגן דוד אדום וכן מחוקרי המשטרה שהגיעו למקום, כי מלי תובא לשער המפעל על מנת שיוכל לחסלהּ. זאת ועוד, המערער דרש משני עובדים לעמוד ליד הקיר תוך שהוא מודיע להם כי בכוונתו לירות בהם כדי לפוֹצעם ולגרום להם סבל. לאחר פרק זמן מסוים, במהלכו נמשכה מסכת האיומים מצידו של המערער, הסכים הוא לשחרר את העובדים בזה אחר זה והודיע כי בכוונתו להתאבד. כך, בשעה 05:30 לערך נותרו עימו בחדר האוכל שני עובדים בלבד. השניים ניסו לשכנעו שלא להתאבד. אחד העובדים ניסה להשתלט על נשקו של המערער. במהלך המאבק בין השניים נורה צרור. כתוצאה מהירי נפגע העובד, אך זה הצליח להשתלט על המערער בסיועו של העובד השני. 3. בדיון שנערך ביום 21.2.05 בבית המשפט הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון. על פי הסדר זה, לאחר תיקון כתב האישום יחזור בו המערער מכפירתו, יודה בעובדות, יורשע ודינו ייגזר לאחר קבלת תסקיר קורבן. במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום, באופן שנמחקו ממנו מספר עבירות ואילו עבירת החטיפה לשם רצח או סחיטה הומרה בעבירת חטיפה. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ביום 20.4.05 נערך דיון נוסף בו השמיעו הצדדים את טיעוניהם לעונש. גזר הדין ניתן ביום 18.5.05. בגזר הדין צוין, כי מחוות דעת פסיכיאטרית שנערכה עולה שהמערער אינו חולה נפש, אף שהוא סובל מהפרעת אישיות גבולית עם פגיעה נרקסיסטית מוקדמת. עוד ציין בית המשפט, כי המערער השמיע התנצלות סתמית בלבד על מעשיו. בית המשפט אף הפנה להצהרה שמסרה מלי, בה מתוארת מסכת הייסורים שעברו היא ובנם מתן עקב מעשיו של המערער. לבסוף נקבע, כי מעשיו של המערער היו פרי תכנון קר רוח והינם בעלי חומרה יוצאת דופן ומשכך יש להטיל עליו עונש חמור, אך בשל הודאתו בעבירות לא ימוצה עימו הדין. לאור האמור, הושת על המערער עונש של שמונה עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. יצוין, כי בערכאה הדיונית יוצג המערער על ידי עורך דין דוד שפיגל (להלן - עו"ד שפיגל). עו"ד שפיגל אף הגיש את הודעת הערעור, אולם בשלב מאוחר יותר הוא הפסיק לייצג את המערער. 4. כאמור, בפנינו מבקש המערער להקל בעונשו. לטענתו, הוא ועו"ד שפיגל הוטעו על ידי הרכב השופטים באשר לעונש הצפוי להיגזר עליו. הודאתו של המערער, כך נטען, נבעה ממצג מוטעה שהוצג בפניו. כשנה לאחר הגשת הערעור, ובעוד המערער מיוצג על ידי עו"ד שפיגל, הוגש תצהירו של עו"ד שפיגל באשר להשתלשלות האירועים שארעה, לטענתו, בהליך בערכאה הדיונית. לאחר מכן בא עו"ד אריאל הרמן כסניגור תחת עו"ד שפיגל. על פי האמור בתצהיר של עו"ד שפיגל, ביום 15.11.04 נקבע התיק לדיון תזכורת בפני המותב שישב לדין (בתצהיר נקוב תאריך 15.11.05). במועד זה הצהיר עו"ד שפיגל על כוונת המערער לנהל משא ומתן עם המשיבה כדי לבדוק אפשרות לסיום ההליך בהסדר טיעון. התיק נקבע לדיון תזכורת ביום 1.12.04 (בתצהיר מצוין - 1.12.05). במועד זה הודיעו הצדדים לבית המשפט כי טרם הגיעו להבנות באשר להסדר. התיק נקבע לדיון תזכורת נוסף ביום 26.1.05. בפרק הזמן שעד למועד זה ניהל עו"ד שפיגל משא ומתן עם עורכת הדין שילה ענבר מפרקליטות מחוז הצפון (להלן - עו"ד ענבר). כך, על פי האמור בתצהיר, הציע עו"ד שפיגל הסדר לפיו יוטל על המערער עונש מוסכם של 7 שנות מאסר. הצעתו נדחתה. הצעה נוספת לעונש מוסכם של 9 שנות מאסר נדחתה אף היא. יחד עם זאת, עו"ד ענבר הודיעה לעו"ד שפיגל, כי היא מוכנה לעונש של 12 שנות מאסר והלה ביקש לבדוק זאת עם מרשו. בדיון התזכורת ביום 26.1.05 הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי טרם הגיעו להבנות וכי עדיין קיימים פערים בין הצעתו של עו"ד שפיגל לבין הצעתה של עו"ד ענבר. משכך, נקבע התיק לדיון הוכחות ליום 7.2.05. עובר לכניסת הצדדים לאולם הדיונים במועד זה, הודיע עו"ד שפיגל לעו"ד ענבר כי בשיחה נוספת עם מרשו, הוא הסכים לעונש שהוצע על ידה, קרי 12 שנות מאסר בפועל. ואולם, עו"ד ענבר הודיעה כי אינה יכולה עתה להסכים להסדר זה. עם כניסתם של עורכי הדין לאולם, ביקש עו"ד שפיגל מהרכב השופטים להיכנס ללשכתם עם עו"ד ענבר, וזאת כדי לעדכנם בהתפתחות האמורה. בית המשפט נעתר לבקשה. הדברים שארעו משלב זה נמצאים במחלוקת בין הצדדים. על פי האמור בתצהיר של עו"ד שפיגל, הוא יידע את השופטים כי מרשו החליט לקבל את הצעת המשיבה, אך זו נסוגה מההסדר שהוצע על ידה. לאחר מכן מפורט בתצהיר דין ודברים שהתנהל, על פי הנטען, בין הרכב השופטים לבין שני עורכי הדין. דין ודברים זה מובא בתצהיר בצורת ציטוט מילולי של שיחה בין הצדדים. כך, אחד השופטים שאל את עו"ד ענבר האם אכן נסוגה המשיבה מהצעתה. עו"ד ענבר אישרה דבר זה, תוך שהיא מסבירה כי המתלוננת אינה מוכנה להסדר. שופט אחר שאל את עו"ד ענבר האם זה נכון כי הצעה של 12 שנות מאסר לא הייתה בגדר "מילה גסה" ועו"ד ענבר אישרה אף דברים אלה. במענה לשאלות אחרות ענתה עו"ד ענבר, כי היא חושבת שעונש של 15 שנים יהיה הולם וכי אינה מוכנה לוותר על עונש כאמור, חרף קיומם של עדים רבים בתיק, וזאת מכיוון שהוא בנוי היטב מבחינה ראייתית והנסיבות לא מאפשרות לה לעשות כן. בהמשך, הכחישה עו"ד ענבר כי אם המערער היה מוכן ליתן למתלוננת גט, הייתה נכונות להסכים על עונש של פחות מ-12 שנות מאסר. על פי הנטען בתצהיר, בתום חילופי הדברים האמורים אמר אחד השופטים לעו"ד שפיגל, כי התמונה מובנת וכי "יש תורה שבכתב אבל גם תורה שבע"פ" ואף עודד את הצדדים לתקן את כתב האישום כמוסכם ביניהם על מנת לקבוע מועד לדיון בטיעונים לעונש. לטענתו של עו"ד שפיגל, לאור חילופי הדברים, הוא הודיע למערער כי עומדות לפניו שלוש חלופות. החלופה האחת הינה ניהול התיק מראשיתו ועד סופו, החלופה השנייה הינה קבלת הצעתה של המשיבה לעונש בן 15 שנות מאסר והחלופה השלישית הינה להודות בעובדות כתב האישום ולטעון לעונש של 12 שנים. מששאל המערער בעצתו של עו"ד שפיגל, השיב לו זה, כי לאור הדברים שנאמרו, קיים סיכוי רב שבית המשפט ישית עליו עונש של 12 שנות מאסר ואין סיכוי כי העונש שיוטל יהיה גבוה מ-15 שנים ומשכך מומלץ לו לבחור בחלופה השלישית. עד כאן האמור בתצהירו של עו"ד שפיגל. כאמור, על פי האמור בתצהירו של עו"ד שפיגל, ההתרחשות בלשכת השופטים ארעה ביום 7.2.05. 5. לטענת המערער, המיוצג בשלב הנוכחי על ידי עורך דין חדש ולא על ידי עו"ד שפיגל, הדברים האמורים יצרו בפניו מצג לגבי העונש הצפוי להיות מושת עליו ומשכך בחר להודות באשמה. עוד נטען, כי בית המשפט היה צריך להימנע ממעורבות ישירה בהשגת הסדר הטיעון, ומשלקח חלק במשא ומתן זה היה עליו להימנע מלהציג בפני המערער מצג לגבי רמת העונש שיושת עליו. פגם זה בהליך, כך נטען, מצדיק הקלה בעונשו של המערער ברוח הדברים שנאמרו בלשכת השופטים. לחלופין ביקש המערער, כי נורה על ביטול גזר הדין והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בפני מותב אחר, תוך קביעה כי לא יוטל עליו עונש כבד מזה שהוטל עליו קודם לכן. יצוין, כי בהודעתו לבית משפט זה מיום 1.9.08 ציין המערער, כי ביטול גזר הדין והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לטיעון "פתוח" בעונש הינם בסמכותו של בית משפט זה. יחד עם זאת, ביקש המערער שלא יוחלט כאמור, משום שהדבר יגרום לחוסר נוחות ולפגיעה במראית פני הצדק. משכך, מבקש המערער כי בית משפט זה יכריע בעצמו בעניין העונש שיוטל. כמו כן נטען, כי העונש שהוטל על המערער הינו חמור ולא מביא בחשבון נסיבות לקולא נוספות בעניינו, פרט להודאתו. יוער, כי בתחילת הדרך ביקש המערער כסעד חלופי את ביטול הרשעתו, אך חזר בו בהודעתו מיום 8.7.08. 6. המשיבה חולקת על טענותיו של המערער ועו"ד שפיגל לגבי חילופי הדברים בלשכת השופטים. בדיון שנערך בפנינו ביום 1.11.07 הוגשה תרשומת פנימית העוסקת בחילופי הדברים, אשר נערכה על ידי עו"ד ענבר בתכוף לאחר הדיון בלישכה. על פי התרשומת, מדובר באירוע שהתרחש ביום 21.2.05, ולא ביום 7.2.05, כגירסתו של עו"ד שפיגל. יצוין, כי הדיון בו נמסר כי הושג הסדר טיעון ואשר בגידרו הודה המערער בעובדות נערך אומנם ביום 21.2.05, כעולה מפרוטוקול הדיון. על פי האמור בתרשומת, עו"ד שפיגל הציג תחילה בפני השופטים את המצב בו מצוי המשא ומתן המתנהל בין הצדדים לגבי הסדר הטיעון. לאחר מכן, הבהירו השופטים לעו"ד שפיגל כי אין לו כל קלף מיקוח, מכיוון שהמערער ביצע את המעשים לעיני כל העולם ומשכך הציעו לו כי כתב האישום יתוקן, המערער יודה בעובדות והצדדים יטענו לעונש בצורה "פתוחה". עו"ד ענבר, שזומנה לדיון שנערך בפנינו ביום 4.6.08, לא אישרה את טענותיו של עו"ד שפיגל לגבי חילופי הדברים בלשכה, כפי שצוטטו בתצהירו, וטענה כי אינה זוכרת שהדברים בתצהירו אכן נאמרו. 7. הסדרי טיעון הנערכים בין המדינה לבין נאשמים הינם הכרח בל יגונה במציאות בה אנו חיים. הסדרים אלה אמנם מביאים לכך שהערך של עשיית צדק אינו ממומש עד תום. ואולם, עריכתם של הסדרים אלה יש בה כדי להביא למימושם של אינטרסים וערכים אחרים. כך, באמצעות הסדרים אלה נחסך זמן שיפוטי יקר ומתאפשר ניהול מספר רב יותר של הליכים. יתר על כן, באמצעות הסדרים אלה פוחת הצורך בהעדתם של עדים, ובכלל זה קורבנות עבירה. כך חוסכים מנפגעי עבירה לחיות מחדש את הסיטואציה, שלעיתים הינה טראומטית ביותר. בדרך זו אף נמנעת הטירחה הכרוכה במתן עדות. יחד עם זאת, כבר נפסק במספר הזדמנויות כי על בית המשפט להימנע מליטול על עצמו תפקיד במלאכת גיבושם של הסדרי הטיעון, על אף חיוניותם של אלה (ראו למשל, ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 553 (1972)). משמע, הסדרי הטיעון צריכים להיות מגובשים במשא ומתן המתנהל בין התביעה להגנה, כאשר מעורבותו של בית המשפט מוגבלת היא. על בית המשפט להקפיד על ריחוק מהמשא ומתן המתנהל בין הצדדים. כך, על בית המשפט להימנע מ"לדחוף" בעלי דין להגיע להסדר טיעון (ראו, ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3) 525, 527 (1992)). הסיבה לכך הינה כי התערבותו של בית המשפט עלולה לפגוע במעמדו הנייטראלי. 8. כאמור, השגתם של הסדרי טיעון מביאה בסופו של יום לתועלת רבה להליך הפלילי ומאפשרת ניהול מספר רב יותר של הליכים. ניתן אך לשער מה היה מצב הדברים לוּ רוב ההליכים הפליליים היו נשמעים מתחילתם עד סופם מבלי שהושג הסדר טיעון, וזאת על רקע העומס הרב המוטל על המערכת השיפוטית. יחד עם זאת, אין בדברים האמורים כדי להצדיק התערבות יתרה של בית המשפט בהשגתם ובגיבושם של הסדרי טיעון. כאמור, על מלאכה זו להישאר בידיהם של התביעה וההגנה. במקרה דנא, הוצגו בפנינו שתי גרסאות לגבי השתלשלות העניינים בלשכת השופטים. גירסתה של עו"ד ענבר מבוססת על תרשומת שנערכה בתכוף לאחר מועד הדיון. התרשומת מתארת בקווים כלליים את שהיה בדיון זה. לעומת זאת, גירסתו של עו"ד שפיגל הובאה בתצהיר שהוגש. יוער, כי בתצהירו של עו"ד שפיגל קיימים אי דיוקים לגבי המועדים בהם התרחשו האירועים השונים שפורטו בו. מכל מקום, קיימים הבדלים רבים, אם לא סתירות, בין שתי הגרסאות של עורכי הדין. ואולם, לצורך ערעור זה, איננו נדרשים להכרעה בין שתי הגרסאות האמורות. זאת, מכיוון שאף מגירסתה של עו"ד ענבר עולה, כי בית המשפט המחוזי לקח חלק רב מדי בהשגתו ובגיבושו של הסדר הטיעון. כך, על פי גירסתה של עו"ד ענבר, לאחר הצגת מצב המשא ומתן בפניהם, הציעו השופטים כי המערער יודה בעובדות כתב האישום וכי הצדדים יטענו לעונש באופן "פתוח". הצעה זו נוגעת לעצם תכניו של הסדר הטיעון. לכך יש להוסיף, כי על פי גירסתה של עו"ד ענבר, הבהירו השופטים לעו"ד שפיגל, כי אין לו כל קלף מיקוח, וזאת בהתחשב בביצוע המעשים הנטענים לעיני כל העולם. לדברים אלה יש להוסיף נתון נוסף, הנוגע למקום בו נערכו חילופי הדברים במקרה דנא, קרי לִשְכּתם של השופטים. בעניין זה נעיר, כי כניסתם של עורכי דין ללשכה של שופט וקיום דיון בה עלולים להביא להיווצרותן של בעיות ותקלות רבות. אין זה סוד כי בעת דיון בלשכה מרגישים הנוכחים חופשיים יותר מאשר באולם והדבר עלול להביא לאמירת דברים שאולי לא היה מן הראוי לאומרם. כמו כן דיון בלשכה אינו מקיים את הדרישה בדבר פומביות הדיון. על כן, דיון בלשכה עלול לגרור טענות באשר לרמזים, הבנות והצעות שזיכרן לא בא בהסדר הטיעון עצמו. יחד עם זאת, חובה לציין כי במציאות בה אנו חיים, הרי למרבה הצער, אין לכל שופט אולם בו יכול הוא לערוך את המשפטים ולעיתים משמשת הלשכה, בלית ברירה, כאולם. מכל מקום, משילובם של כל הנתונים האמורים לעיל עולה, כי במקרה דנא אין מנוס מביטולו של גזר הדין של המערער ומהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בפני מותב אחר. זאת, על מנת שהמותב ידון מחדש בעניין גזר הדין ובו בלבד. יוער, כי לא מצאנו להיעתר לבקשת המערער לפיה בית משפט זה יגזור את עונשו או לחלופין יקבע שבית המשפט המחוזי לא יטיל עליו עונש חמור מזה שהוטל בגזר הדין שבוטל. הנסיבות שתוארו לעיל מחייבות את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעה מחודשת של עונשו של המערער. 9. אי לכך, הערעור מתקבל, במובן זה שגזר הדין מיום 18.5.05 מבוטל. הדיון בעניין העונש יוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעה בפני מותב אחר. מעצרו של המערער יוארך בתשעים ימים החל מיום מתן פסק דין זה או עד למתן גזר דין, לפי המוקדם. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה עם חברי השופט א' גרוניס כי מעורבותו היתרה של המותב שגזר את דינו של המערער במשא ומתן הנוגע להשגת הסדר טיעון במקרה דנן, גם על פי הגירסה העובדתית שהציגה עו"ד ענבר, מחייבת את התערבותנו ואת החזרת התיק אל בית המשפט המחוזי. זאת על מנת שהטיעונים לעונש ישמעו בפני מותב אחר וייגזר מחדש דינו של המערער. אוסיף ואומר כי אלמלא עמד המערער בדיון לפנינו על כך שהסדר הטיעון יעמוד בעינו והרשעתו על פי כתב האישום המתוקן לא תבוטל, הייתי סבורה כי בנסיבות המקרה דנן מן הראוי לשקול בכובד ראש את ביטול הסדר הטיעון כולו. עוד אוסיף ואומר כי תצהירו של עו"ד שפיגל, סנגורו הקודם של המערער, טרד את מנוחתי לא מעט. על פי האמור באותו תצהיר היה זה עו"ד שפיגל אשר ביקש מהרכב השופטים לכתחילה לקבל אותו ואת הפרקליטה עו"ד ענבר בלשכתם, לאחר שמאמציו החוזרים ונשנים להשיג עבור לקוחו הסדר טיעון לא צלחו. אילו הסתפקו השופטים לאחר שנענו לבקשה זו בהעלאת הצעה כללית לשקול הסכמה בדבר טיעון "פתוח" לעונש (נוכח ההסכמה שכבר הושגה בין הצדדים באותו שלב לעניין תיקון כתב האישום) ואילו בכך היה מתחיל ומסתיים השיג והשיח בין המותב ובין עורכי הדין, לא הייתי רואה בכך עילה להתערבותנו. אלא שגם על פי גירסתה של עו"ד ענבר וכפי שכבר פירט חברי השופט גרוניס, לא הסתכמו חילופי הדברים בכך. גם אם איננו מאמצים את הדיאלוג המפורט בתצהירו של עו"ד שפיגל המתיימר להיות ציטוט מילולי של אותם חילופי דברים (עניין המעורר תמיהה כשלעצמו נוכח העובדה שהתצהיר ניתן כשנה וחצי לאחר מכן), לא ניתן להשלים עם אמירות והתבטאויות מצד השופטים אשר הצדדים עשויים לפרש אותן כהבעת עמדה לעניין סיכויי ההליך הפלילי שבפניהם או כהבעת עמדה לעניין פרטי הסדר הטיעון הרצוי (ראו: ע"פ 6989/99 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נד(1) 226, 229-228 (2000); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 , 619-618 (2002); ע"פ 6619/04 חזיזה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 79, 82 (2004); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פיסקה 7 (טרם פורסם, 3.7.2006); רע"פ 8449/05 דהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (טרם פורסם, 29.10.2006). זהו חסרונו הגדול של דין ודברים בלתי פורמאלי המתקיים בלשכת השופט (ואין כוונתי למצבים שבהם הלשכה משמשת כתחליף-אולם בשל מצוקת מקום). דין ודברים כזה חורג מגדריו הראויים של ההליך הפלילי ועל כן מוטב להימנע ממנו (ראו: ע"פ 352/88 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.1988); ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(3) 525, 528 (1992)). ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט א' גרוניס ולהערותיה של חברתי השופטת א' חיות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ח (28.9.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05070960_S23.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il