פלוני נ. מדינת ישראל

5 1 בבית המשפט העליון בר"ם 7095/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שירות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 30.8.2023 בעת"א 37559-08-23 שניתן על-ידי כבוד השופטים ד' בן טולילה, י' ייטב ו-י' עטר תאריך הישיבה: כ"ו באדר א התשפ"ד (6.3.2024) בשם המבקש: עו"ד מוסטפא נסאר בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם במסגרת בחינת מסוכנותו של אסיר עם מוגבלות המבקש להשתחרר ממאסרו בשחרור מוקדם, ניתן לזקוף לחובתו את עובדת אי-השתתפותו בתכנית שיקומית או טיפולית, בנסיבות שבהן תכנית כזו לא הוצעה לו על-ידי שב"ס, בשל מוגבלותו? זו השאלה שעמדה במרכזו של ההליך שבפנינו. 2. כפי שיפורט בהמשך, נוכח סד הזמנים הרלוונטי לשחרורו המוקדם של המבקש, לדיון בשאלה זו לא הייתה בסופו של דבר נפקות מעשית לגביו. אולם, בשל חשיבותה של השאלה, ראינו ליתן פסק דין בעניין. עיקרי העובדות וההליכים עד כה 3. המבקש הוא אסיר המרצה החל מיום 18.9.2022 עונש מאסר של 25 חודשים בגין הרשעתו בשני הליכים שנסבו על עבירות רכוש. ביום 16.6.2022 נגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 740-04-21, השופט י' עטר). המבקש הגיש ערעור, ולבקשתו, עוכב ביצוע העונש. בעוד ערעורו תלוי ועומד, ביצע המבקש עבירה נוספת, שבגינה נגזר עליו, ביום 5.12.2022, עונש נוסף של 13 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 52907-09-22, סגן הנשיא א' כהן). 4. המבקש הוא אסיר עם מוגבלות, חירש-אילם, המשתייך לחברה הבדואית. לאורך כל תקופת מאסרו הוא התקשה לתקשר עם הגורמים האמונים על שיקומו בבית הסוהר. כך לדוגמה, העובדת הסוציאלית ששוחחה עם המבקש בתקופת מאסרו נעזרה בתרגום של אסיר אחר היודע את שפת הסימנים, בן משפחתו המורחבת של המבקש, והרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) נעזרה לצורך כך בבן דודו של המבקש. אין מחלוקת כי המבקש לא שולב בהליך טיפולי בתקופת מאסרו, מאחר שלא עלה בידי שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) לספק לו טיפול ההולם את מוגבלותו. 5. ביום 15.8.2023 נדון עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים ו-חוק שחרור על-תנאי). בפני הוועדה הונחה חוות דעת מטעם רש"א, לפיה המבקש שומר על התנהגות תקינה בבית הסוהר ונמצא במעקב של עובדת סוציאלית. לצד זאת, צוין בחוות הדעת כי ההיתכנות להישנות עבירות מצד המבקש לא פחתה, ואולי אף גדלה, וכי על רקע מוגבלותו לא ניתן היה לשלב את המבקש בהליך טיפולי שיש בו כדי להפחית ממסוכנותו. בדומה, לפי חוות הדעת, אף לא ניתן היה לשלבו בתכנית שיקום. בפני הוועדה עמד גם דו"ח סוציאלי מטעם שב"ס, אשר הציג מסקנות דומות. בין השאר, הדו"ח תיאר כי המבקש נקלט לאגף אסירי עבודה ומועסק בבית הסוהר ללא עבירות משמעת או סמים, ואף ציין את יכולתו של המבקש לשמור על "גבולות ורציפות תפקודית חיובית". אולם, לצד זאת, ציין הדו"ח את הקושי לאבחן את נטילת האחריות מצדו של המבקש ואת הקושי לשלבו במסגרת טיפולית לנוכח לקותו. 6. בו ביום דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לשחרור מוקדם, לאחר שהתרשמה כי מסוכנותו של המבקש נותרה בעינה, בפרט לנוכח אי-שילובו בהליך טיפולי או בתכנית שיקום מטעם רש"א ושב"ס. הוועדה נתנה דעתה לכך שאי-שילובו של המבקש בהליכים טיפוליים נובע בעיקר – גם אם לא רק – ממוגבלותו, והצרה על כך, אך הוסיפה שאין בכך כדי לגרוע ממסוכנותו. 7. ביום 16.8.2023 המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים, שנסבה על החלטתה של ועדת השחרורים (עת"א 37559-08-23). המבקש טען כי ההחלטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם היא בלתי סבירה, וכי לאמיתו של דבר, קיימות אינדיקציות המלמדות על אי-מסוכנותו. בפרט, כך נטען, ראוי היה שהוועדה תעניק משקל רב יותר בהחלטתה למוגבלותו של המבקש אשר מנעה את שילובו בהליך טיפולי בבית הסוהר. המדינה טענה, מנגד, כי השיקול המרכזי שהיה על ועדת השחרורים להביא בחשבון הוא מסוכנותו של המבקש, וכי לצורך כך אין נפקות לשאלה אם אי-השתתפותו בהליך שיקום נבעה ממחדל של שב"ס. 8. ביום 30.8.2023 דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש (השופטים ד' בן טולילה, י' ייטב ו-י' עטר). בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להתערב במקרה זה בהחלטתה של ועדת השחרורים, בהתחשב במידת ההתערבות המצומצמת בהחלטות של גופים מעין שיפוטיים כמותה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי במקרה שבו אסיר לא השתלב בהליך טיפולי, חזקה היא שהמסוכנות שנשקפת ממנו בעינה עומדת – תהא הסיבה שבגינה לא השתלב בהליך אשר תהא. בית המשפט המחוזי הטעים כי העבירה הנוספת שהמבקש עבר בתקופת עיכוב הביצוע מחזקת את מסוכנותו, בפרט כאשר באותה עת הוא היה מצוי בקשר עם שירות המבחן. בית המשפט המחוזי ציין כי לא הוגשה בעניינו של המבקש עתירה הנוגעת למדיניות שב"ס באשר לקבוצות טיפוליות המיועדות לבעלי מוגבלויות ככלל, או להליכים הטיפוליים הקונקרטיים בעניינו של המבקש בפרט. 9. בקשת רשות הערעור דנן, שהוגשה ביום 20.9.2023, מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלה עקרונית באשר למשקל שעל ועדת השחרורים ליתן לעובדה שנמנעה מאסיר האפשרות ליטול חלק בהליך טיפולי בבית הסוהר שבו הוא מוחזק בשל מוגבלותו. המבקש מוסיף וטוען כי מדובר בפרקטיקה מפלה, העומדת בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות). עוד נטען, כי חוסר היכולת של הגורמים ברש"א ובשב"ס להנגיש את שירותיהם למבקש, ואף לנהל עמו שיח ישיר (שלא באמצעות אסירים נוספים) הביא למסקנות שגויות בדבר מסוכנותו. 10. בתשובתה מיום 29.11.2023, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 28.9.2023, טוענת המדינה כי יש לדחות את הבקשה על הסף בהיעדר טעם המצדיק מתן ערעור ב"גלגול שלישי". המדינה סבורה כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות, שכן בנסיבות שבהן המבקש לא השתתף בהליך טיפולי, מסוכנותו לא פחתה. בהקשר זה שבה המדינה וטוענת כי אין משמעות לסיבה שבגינה לא השתתף המבקש בהליך טיפולי, וכי אף אם הטעם לכך הוא מחדל של שב"ס, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו מבלי שניתן יהיה להעריך את מסוכנותו. 11. ביום 4.12.2023 הוריתי על העברת הבקשה לדיון בפני הרכב, והדיון בה התקיים בפני ההרכב הנוכחי ביום 6.3.2024. 12. בדיון הדגיש בא-כוחו של המבקש את אי-הצדק הטבוע בכך שמוגבלותו של המבקש חסמה בפניו, הלכה למעשה, את הדרך לקבל טיפול המאפשר שחרור על-תנאי. בא-כוחה של המדינה טען, מנגד, כי הגורמים הרלוונטיים בשב"ס פעלו לסייע למבקש, כפי שנעשה לכל אסיר, ובתוך כך הצביע על כך שהמבקש שולב באגף תעסוקה. 13. במהלך הדיון הבהרנו כי המקרה מעורר שאלה עקרונית המצדיקה דיון לגוף הדברים, ובתום הדיון ניתנה החלטתנו לפיה המדינה תגיש הודעה משלימה ביחס להתאמות שנעשות בשב"ס עבור אסירים כדוגמת המבקש, וכן תודיע אם ישנה אפשרות לדיון נוסף בעניינו בוועדת השחרורים. 14. ביום 14.3.2024 הודיעה המדינה כי ככל שהמבקש יסכים לכך, היא נכונה להתאים עבורו תכנית שיקום בקהילה ולערוך חוות דעת עדכנית בעניינו עבור ועדת השחרורים, וזאת בתוך שבוע. בהתאם, כך הוסבר, ניתן יהיה לקיים דיון חוזר בוועדת השחרורים בעניינו של המבקש ביום 26.3.2024. במישור המערכתי המדינה הודיעה כי בעקבות הערותינו הועברה הדרכה בנושא בפורום ראשי תחום טיפול מיחידות שב"ס השונות, וחודדו ההנחיות בדבר הכלים שיכולים לשמש להתאמת המענה הטיפולי לאסירים עם מוגבלות. כמו כן, המדינה הודיעה כי גורמי המקצוע הרלוונטיים בשב"ס יקיימו דיון מקצועי בנושא המענה הטיפולי שניתן לאסירים עם מוגבלות כדי לבחון את מדיניות הטיפול הנוהגת. 15. ביום 17.3.2024 הורינו למבקש להגיב על הצעת המדינה עד ליום 19.3.2024, וזאת כדי לאפשר היערכות לביצועה. ביום 19.3.2024 הודיע בא-כוח המבקש כי בשלב זה, בהתחשב ביתרת המאסר הקצרה שנותרה לו, הוא אינו מעוניין בהכנת תכנית שיקום בקהילה, אלא מבקש להשתחרר לחיק משפחתו עם תום ריצוי עונשו בעוד פחות מחודשיים. דיון והכרעה 16. הלכה מושרשת וידועה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר – לרבות עתירה הנסבה על החלטה של ועדת השחרורים – שמורה למקרים חריגים, בהם מעוררת הבקשה לרשות ערעור שאלה בעלת חשיבות ציבורית או סוגיה משפטית עקרונית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 6976/18 שירות בתי הסוהר נ' פרש, פסקה 50 (16.6.2021)). הבקשה שלפנינו עומדת באמת מידה מחמירה זו, בהיותה מציבה כאמור שאלה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. מטעם זה החלטנו לתת רשות ערעור, ובהתאמה, המבקש יכונה מעתה ואילך – המערער. 17. כעולה מתיאור הדברים עד כה, הערעור שלפנינו מעלה את השאלה האם היה על ועדת השחרורים לתת משקל לעובדה שהמערער לא השתתף בתכנית טיפולית בתקופת המאסר, במסגרת בחינת מסוכנותו, בנסיבות שבהן שב"ס לא שילב אותו בתכנית כזו על רקע מוגבלותו? 18. לצורך מענה על שאלה זו חשוב להציג את המסגרת הנורמטיבית לדיון. סעיף 3(ב) לחוק שחרור על-תנאי מורה כך: "(א) אסיר, למעט אסיר עולם... שנשא שני שלישים לפחות מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר... (ב) ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". בהתאם לכך, וכפי שנפסק לא אחת, תנאי הכרחי לשחרורו המוקדם של אסיר הוא כי הדבר אינו מסכן את שלום הציבור (ראו: רע"ב 4882/15 עביד נ' ועדת השחרורים (24.09.2015); רע"ב 1397/17 מהדי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (12.3.2017); רע"ב 6914/16 סביר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.10.2016)). בהתאמה, ובמסגרת בחינת המסוכנות, ברגיל יש מקום לבחון, בין יתר השיקולים, את השפעתו של הליך טיפולי שעבר האסיר על הפחתת מסוכנותו ואת המידה שבה הוא נתרם ממנו (ראו: רע"ב 5555/14 נאאל נ' ועדת השחרורים, פסקה 7 (8.12.2014)). 19. אכן, לאורך השנים, לא ניתנה רשות ערעור ביחס להחלטות שדחו בקשות לשחרור מוקדם של אסירים שלא נטלו חלק בהליך טיפולי מאחר שלא שובצו בו מטעמים שונים (ראו למשל: רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 13 (25.7.2016); רע"ב 6977/17 ‏ סעדון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (22.10.2019); רע"ב 2713/18 ‏צלאחאת נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (8.5.2018); רע"ב 4840/20 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2020)). אולם, נסיבותיו של המקרה שבפנינו הן שונות, שכן המערער לא שולב בטיפול אך ורק בשל מוגבלותו. בהתאם לשיטתנו המשפטית, טעם זה הוא מפלה, ועל כן אינו יכול לשמש בסיס להחלטה של רשות מינהלית (כמפורט בפסקה 22 להלן). 20. אין ספק שסוג מוגבלותו הפיזית של המערער – היותו אילם-חירש – בהצטרף לעובדה ששפתו אינה עברית, מעוררים קשיים מעשיים בכל הנוגע לשילובו בהליכי טיפול ושיקום בין כתלי בית הסוהר. אולם, קושי זה אינו יכול להעלים את זכותו של המערער לשוויון, וכנגדה את החובה המוטלת על המדינה להבטחתה. 21. אכן, ההליך שבפנינו לא נסב במישרין על הדרישה להעמיד תכנית טיפולית למערער. אולם, שאלה זו עומדת ברקע הדברים, ולכן נדרשת התייחסות מקדמית אליה, גם אם במתכונת חלקית. 22. סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע בבירור כי "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות" (ראו עוד: דפנה ברק-ארז "זכויות אנשים עם מוגבלות – אחרי עשרים שנה ולקראת השנים הבאות" משפט וממשל כ 259 (2019); שגית מור "עשרים שנה לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – קווים לדמותה של מהפכה משפטית בהתהוות" משפט וממשל כ 267 (2019)). עיקרון זה יפה למי שהם בני חורין ולמי שהם אסירים באותה מידה, כשם שכלל זכויות האדם חלות גם על אסירים, למעט אותם היבטים הנובעים מעצם הכליאה (ראו: בג"ץ 355/79 קטלן נ' שרות בתי הסוהר (10.4.1980)). בנסיבות העניין, שב"ס לא רק התעכב בשילובו של המערער בהליך טיפולי, אלא למעשה לא נרתם כלל לגיבוש הליך כזה עבורו. בכך, הופלה לכאורה המערער ביחס לחבריו לבית הסוהר שהיה בידם ליהנות מההזדמנות לעבור הליך טיפולי, על כל המשתמע מכך. 23. במקרה כמו זה שבפנינו, ההגנה על הזכות לשוויון של אנשים עם מוגבלויות אף מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שתוצאתה של ההימנעות ממתן יחס שוויוני משפיעה בעקיפין גם על חירותו של אדם עם מוגבלות, במובן זה שהיא מונעת ממנו את ההזדמנות הניתנת לאסירים אחרים, שנמצאו מתאימים לכך, להקדים את השחרור מבית הסוהר. לא ניתן להשלים עם תוצאה שבה אסירים בעלי מוגבלויות מוחרגים הלכה למעשה מחוק שחרור על-תנאי, אך מפאת הקושי שעולה מהתאמת הליכי הטיפול והשיקום ללקויותיהם (ראו והשוו: בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", נ(1) 19, 26–27 (1996); בג"ץ 4267/16 בזכות המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות נ' משרד התחבורה (29.1.2019)). 24. ובחזרה לענייננו: בנסיבות העניין, בעת שוועדת השחרורים בחנה את עניינו של המערער היה קושי בכך שנזקפה לחובתו אי-השתתפותו בתוכנית טיפולית. תחת זאת, היה על ועדת השחרורים לדון בסוגיית מסוכנותו, על רקע יתר הנתונים הרלוונטיים, ובהם חומרת העבירות שביצע ונסיבות ביצוען, מידת ההישנות שלהן, הערכה של הגורמים הטיפוליים במסגרת תסקירים שהוכנו, אם הוכנו, בתקופת מעצרו או מאסרו, והאפשרות לאיין את מסוכנותו במסגרת תכנית שיקום בקהילה, אם ישנה בנמצא. 25. על כן, במישור העקרוני, היה מקום להורות בשלב זה על השבתו של המערער לדיון נוסף בפני ועדת השחרורים, על מנת לבחון את מסוכנותו בהתאם למכלול נסיבותיו, וככל הניתן להציע לו תכנית שיקום מתאימה בקהילה. אולם, בהתחשב בסד הזמנים הרלוונטי לשחרורו של המערער לא ניתן עוד לעשות כן, וכך סבור גם המערער עצמו. הדברים נאמרים אפוא במבט הצופה פני עתיד, וטוב יעשו הגורמים הרלוונטיים בשב"ס אם יפיקו את הלקחים המתאימים, ולו במתכונת הדרגתית הנובעת מאילוצי השעה והתקופה. 26. אשר על כן, נוכל בשלב זה לסיים את הטיפול בתיק, תוך חיובה של המדינה בהוצאות המערער בסך של 5,000 שקלים. ניתן היום, י"ח באדר ב התשפ"ד (‏28.3.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23070950_A12.docx דג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1